פרידה/ ברבי
הערת
הכותבת: שום דבר פה לא שייך לי, בלה-בלה-בלה...
אני מקווה שתאהבו את הפנפיק הזה,
כתבתי אותו במשך כמה שעות, אחרי "הארה"
שהייתה לי בזמן בית-ספר. אני אישית
מתה על הזוג המדובר, ואני מקווה שגם
אתם. אני מניחה שזה מין closer פרטי משלי.
וחוץ מזה חברה יקרה אמרה לי שהוא טוב,
אז אני מקווה שגם תחשבו ככה...
היא הביטה מסביבה.
היא ישבה על מיטה מתפרקת בחדר מוזנח
במוטל ישן, שהיה הדבר היחיד שיכלה
להרשות לעצמה.
כל רכושה היה בחדר הזה. כמה חולצות
ומכנסים זולים שקנתה בשביל העבודה,
שמלה אחת, אלבום תמונות שנצר את כל 18
שנות חייה, ספר מחזור של התיכון,
וקופסה קטנה שהכילה את השרשרת שאהבה
יותר מהכל.
בפינת החדר ישב תיק קטן, שקיבלה
מידידים ישנים של משפחתה, שהסכימו
לתת לה אותו, כדי שיהיה לה עם מה לקחת
את חפציה לטיסה. היא הרימה את התיק
והתחילה להכניס אליו את הבגדים.
לאחר שקיפלה את כל בגדי העבודה שלה
בתוך התיק, היא ניגשה לשמלה שהייתה
תלויה על וו, מכוסה בניילון שקוף. היא
נזכרה בימים הארוכים שמדדה את השמלה
מול המראה. זו הייתה השמלה האחרונה
שקנתה... בעצם לא ממש קנתה, אלא קיבלה.
ממנו.
***
"אאאאאאז... מה יש לנו פה?" הוא
קרא בקול שאופייני לו, כשבא לארוז את
חפציו. הוא תכנן לנסוע לטייל ברחבי
הארץ עם המכונית הישנה של אביו, לבלות
קצת, אולי לפגוש מישהו נחמדה, אבל
העיקר לשכוח את השנה האחרונה הזאת.
אמנם לא הכל זכרונות רעים, הוא חשב
לעצמו, בסה"כ היו לו את הימים
הנהדרים שלו עם ווילו ובאפי, כשבילו
יחד בברונז, בספריה, בסיורים,
ובקטילות. אבל היו הרבה דברים שהוא
היה מוותר עליהם, הרבה דברים שהוא היה
משנה. כמוה.
כל פעם שהוא חשב עליה הוא לא יכל
להאמין שנתן לה לחמוק לו ככה מבין
האצבעות, שוויתר עליה בקלות כזאת.
הוא הרים את כל הדברים שהיו מפוזרים
לו על הריצפה, ולא הפסיק לחשוב עליה,
על החיוך המדהים שלה. הוא ידע כמה
הקריבה כשבחרה להיות איתו, וכל-כך
הצטער שהוא לא יכול לשנות את העבר.
העבר האיום הזה. העבר שחצץ בינו לבינה.
הם לא התראו מאז היום של ההתעלות. הוא
ידע שהיא הלכה להלוויה של הרמוני,
שנפגעה בהתקפה באותו היום, אבל לא
העיז ללכת לשם, לפגוש אותה, למרות
שרצה נורא.
פתאום הרגיש משהו כבד בין ידיו. הוא
הרים את ידיו וראה שמצא את ספר המחזור
שלו. שלהם. כשפתח בעמוד הראשון ראה
תמונה מנשף הסיום. היא הייתה שם, בין
הרבה אנשים אחרים, ליד אותו צופה ארור
שכל-כך קינא בו. והיא לבשה את השימלה.
השימלה שלו. השימלה שלהם.
***
היא לא יכלה שלא לחייך כשנזכרה בו
בנשף הסיום, הולך לו עם טוקסידו מחויט,
יד ביד עם השדה-לשעבר אניה, מפזר
בדיחות לכל עבר. כשהחמיא לה על איך
שנראתה בשימלה היא חייכה חיוך מודה
וניסתה להתחמק מהמצב בדרכה הרגילה.
הוא הביט בה במבט הקבוע שלו, עם חצי
חיוך, והתרחק משם. כל הימים שעבדה
בשביל השימלה הזאת, בעצם ידעה שלא
תשיג אותה. כמה חודשים לפני כן היא
יכלה לקנות אותה, ועוד איזה עשר שמלות,
בלי שום בעיה. אבל אז היה כל הסיפור עם
אבא שלה, ואפילו שמלה אחת לנשף הסיום
לא הייתה לה. רק בזכותו היא יכלה ללכת
למסיבה. והיא כל-כך הודתה לו על זה.
היא רק הצטערה שלא יכלה להגיד לו את
זה. היא הצטערה על כמה שהייתה עקשנית
וגאוותנית אז ונתנה לו להתרחק, או
יותר נכון התרחקה ממנו. היא כל-כך
אהבה אותו, וכל כך התגעגעה לימים שהיו
ביחד. מאז שנפרדו היא הרגישה חסרה,
כאילו משהו בה נעלם. עד לאותו רגע
במסיבה, שהיו יחד לחצי דקה, מוקפים
באנשים, ובעצם היו לבד. לחצי דקה היא
הרגישה שוב שלמה, כאילו יכלה להגיד לו
עכשיו שלום, ולדעת שהוא אוהב אותה.
***
הוא קנה לא את השימלה הזאת כפיצוי.
כפיצוי על כל מה שעברה בגללו.
הוא הצטער שהיא הפסידה הכל. הצטער, כי
ידע שלעולם לא יחזרו אחד לשני. אבל
הכי הצטער שגרם להם להיפרד. עכשיו הוא
ידע שכל העניין עם ווילו היה טעות אחת
גדולה. טעות גדולה שלא יכל לכפר עליה.
במסיבה הוא רק רצה לגשת אליה, לחבק
אותה, ולרקוד איתה ריקוד אחרון. היא
חסרה לו כל-כך, מאז אותו רגע שמצאה
אותם. הוא התגעגע אליה, לפנים היפות
שלה כל בוקר, להערות השנונות שהחליפו
ביניהם, למבטים הסודיים שלהם, לאהבה
שלהם. לקח להם זמן להבין שמה שיש
בינהם זו אהבה, ולא סתם הורמונים של
צעירים משועממים. אבל עכשיו הוא היה
בטוח שזו אהבה, כי רק אהבה יכולה
לכאוב כל-כך. וכאב לו. כאב לו נורא.
***
היא הכניסה את השימלה לתוך התיק, בתוך
הניילון שלה, מקפלת אותה בזהירות,
שומרת שלא יקרה לה כלום. היא קמה
מהמיטה, להכניס את ספר המחזור לתוך
התיק, והפנים הצוחקות שלו לא ירדו לה
מהמוח. משפטים שאמרו אחד לשני,
בילויים שלהם יחד, הכל עבר לה בראש
במהירות. "רק אל תבכי..." היא אמרה
לעצמה בקול, וצחקה צחוק מריר. למה לא
לבכות בעצם? היא חשבה לעצמה כשהרימה
כמה דפים מהריצפה המאובקת. יש לי על
מה לבכות. כבר בכיתי הרבה, על כל המצב
האומלל הזה. התמונות כשנכנסה למפעל
וראתה אותו עם ווילו קפצו לה לראש,
ואחר-כך השחור בעינים כשנפלה במדרגות
האלה, ובית החולים המנוכר, והמעט שבאו
לבקר אותה, הוא ביניהם, מנסה לנחם.
היא הייתה כל-כך עקשנית, היא חשבה
לעצמה. כשניגשה לאלבום התמונות היא
נזכרה ביום ששרפה את כל התמונות
שהכילו אותו, ואת ווילו, ובאפי, וכל ה'לוזרים'
האלה, כמו שקראה להם. היא פתחה את
האלבום, והבינה שהתמונה היחידה שיש
לה איתם, עם האנשים היחידים שבאמת
הרגישה נוח איתם אי-פעם, זו התמונה
מיום ההתעלות, מטקס הגמר. אותה תמונה
שצילמו את כל המסיימים ביחד, כמה דקות
לפני ההתעלות. "הוא החליט שהוא
ימות..." היא אמרה בקול וצחקה לעצמה.
מזל שלא, היא חשבה במהירות. אמנם הם לא
היו ביחד, ולא נפגשו מאז אותו היום,
אבל היא לא רצתה שימות, בכלל לא. מה
היא הייתה עושה בלעדיו?
***
הוא התחיל להכניס את כל מה שמצא בחדר
לתוך המזוודה, מנסה לשכוח אותה, ולא
מצליח. הוא ידע שהוא לעולם לא ישכח
אותה, לא משנה כמה זמן לא יתראו, לא
משנה כמה יהיו רחוקים זה מזו. הוא שמע
משהו על זה שהיא עוזבת את העיר, עוברת
ללוס אנג'לס לעבוד במשחק, אבל לא רצה
להקשיב. הוא רצה להאמין שהיא תמיד
תהיה פה, תמיד במרחק נסיעה קצרה, תמיד
בהישג יד, תמיד קרובה אליו.
אחרי בערך חצי שעה כמעט כל הדברים שלו
היו ארוזים. הוא ניגש לפנות את השידה,
וראה את התמונה הממוסגרת שאהב. זו
הייתה תמונה שלו, של באפי, ושל ווילו,
יושבים ביחד על הדשא בתיכון, שותים
מילקשייק ביחד. שלושת המוסקטרים. הם
היו כל-כך מתוקים שם ביחד, שלושתם,
פנויים לרגע מצרות העולם והשדים,
מתנהגים כמו בני-עשרה רגילים.
למעשה זו הייתה תמונה חדשה למדי,
שהחליפה תמונה אחרת שנורא אהב. תמונה
שלהם, שלו ושלה. זה היה כמה חודשים
אחרי שכולם גילו שהם יוצאים, כשהם כבר
היו בשנה האחרונה שלהם בתיכון, לא
הרבה לפני שנפרדו. הם היו מחובקים
ביחד, על רקע של איזה פארק, והיא הייתה
שם כל-כך מתוקה. אחרי שנפרדו, כשהבין
שהיא כבר לא תחזור אליו, הוא הכניס את
התמונה הזאת עמוק לתוך אחת מהמגירות,
מקווה שלעולם לא יצטרך להביט בה שוב,
שלא יצטרך להרגיש שוב את כל הכאב הזה.
עכשיו הוא חיפש אחרי התמונה הזו בכל
המגירות. כשסוף סוף מצא אותה הוא הביט
בה ארוכות. היא הייתה שם כל-כך יפה,
בדיוק כמו שזכר אותה. התמונה הייתה
עדיין ממוסגרת, בתוך איזה מסגרת
טיפשית שקנה לעצמו בחנות קטנה שכבר
נסגרה מזמן. זו הייתה מסגרת שקופה עם
לבבות אדומים קטנים פזורים בכל מקום,
ולמעלה ציור של קופידון עם חץ שכתוב
עליו 'אוהבים לנצח'. קיטשי למדי, הוא
צחק בקול. כנראה שזה מה שהאהבה גורמת
לך לעשות...
***
"גברת, את צריכה לפנות את החדר עוד
חצי שעה!" היא שמעה דפיקה חזקה על
הדלת מבחוץ, וקול גס של גבר צועק. היא
ידעה שהיא צריכה ללכת, אבל לא יכלה
להתנתק, לעזוב את העיר, לעזוב אותו.
היא ניגשה אל הקופסה שהניחה על השידה
בצד. היא פתחה אותה והתיישבה על המיטה,
מוציאה אותה באיטיות, בוהה בה. ואז
היא צחקה, בכאב. אני לא מאמינה שכמעט
זרקתי אותו אז, היא חשבה לעצמה. מה
הייתה עושה אם לא היה לי על מי לרדת כל
הזמן הזה? היא חייכה והמשיכה להסתכל
על הלב הקטן שהתנועע לו מצד לצד, עם
האבן האדומה במרכז. עברנו מאז די הרבה
ביחד, לא? היא חשבה לעצמה, שוב נזכרת
בכל מה שהיא עברה איתו.
דמעה קטנה התחילה לנזול לה על הלחי
בלי ששמה לב. היא קמה פתאום, ניגבה את
הדמעה, ואמרה בקול לעצמה "אמרתי
שלא תבכי" היא אמרה לעצמה בקול. היא
חייכה חיוך קצר, כשנזכרה שאמר לה את
אותם מילים, כמה ימים לפני שנפרדו,
ואז חיבק אותה. הלוואי שהיית פה לחבק
אותי עכשיו, היא אמרה לעצמה.
היא הכניסה את השרשרת לקופסא שלה ואת
הקופסא הכניסה לכיס המעיל שלה, שהיה
בדיוק מול ליבה. תמיד קרוב ללב. היא
חשבה לעצמה. "ותמיד רחוק מהעין",
היא הוסיפה בקול עצוב.
***
אחרי עשר דקות שבהה בתמונה הוא הבין
מה הוא עושה, והכניס את התמונה לתוך
המזוודה. אני כן אתלה אותה אח"כ,
בכל מקום שאהיה בו, הוא החליט לעצמו
במהירות, והכניס את כל שאר הדברים
שעוד נשארו בחדר לתוך המזוודה.
"אתה בא?" הוא שמע את אביו צועק
לו מלמעלה. "בעוד דקה!" הוא צעק
בחזרה. הוא התחיל לסחוב את המזוודה
לכוון הדלת של החדר. "אני מניח שזה
להתראות חדר..." הוא אמר בקול ויצא
מן החדר.
"הנה המפתחות של המכונית בן, תנהג
בזהירות." אבין אמר וטפח לו על השכם,
אחרי שהעמיסו את המזוודה על הרכב. "תודה
אבא". הוא אמר, ונכנס לתוך המכונית
במהירות.
"ביייייייי!" הוא צעק להוריו
ואחיו שעמדו ונפפו לו לשלום ממדשאת
הבית הקטן שלהם. הוא נופף להם בחזרה,
והתחיל להתרחק עם האוטו. "שלום
סאנידייל..." הוא אמר בקול מהורהר
כשיצא מן העיר.
שלום יפהפיה שלי, הוא חשב לעצמו,
נתראה...
***
היא שמעה שתי צפירות מבחוץ, והבינה
שהטרמפ שלה הגיע. היא העיפה מבט אחרון
בחדר העלוב שהיה ביתה בחודש האחרון,
ומחנק עלה בגרונה. קצת עצוב לעזוב את
העיר שבה גרת כל חייך, לא משנה כמה היא
איומה ומלאה בשדים.
היא העיפה מבט אחרון בחדר, להיות
בטוחה שהכל אצלה, ואז יצאה וסגרה את
הדלת. "אוי, רגע!" היא נזכרה
כעבור דקה ורצה בחזרה לחדר. היא פתחה
אותה במהירות ולקחת את הארנק שנח על
המיטה, איפה שישבה כמה דקות קודם. היא
פתחה אותו לבדוק שכל מה שהיא צריכה
לנסיעה נמצא שם, והתחילה לצאת.
פתק לבן התעופף מהארנק, פתק קטן בכתב
יד מוכר, פתק שהיא אהבה להסתכל בו
תמיד כשהייתה עצובה. היא אפילו לא שמה
לב שהפתק נפל. היא יצאה ונעלה את החדר,
משאירה את הפתק מאחור, על הריצפה.
"קורדי- אני אוהב אותך. זאנדר"
נשארו המילים הפשוטות, על ריצפת החדר.