בזמן ירח מלא קורים
דברים מוזרים STRANGE THINGS HAPPEN ON THE FOOL MOON
כתבה: אלכס
הבהרה: שום דבר בסיפור לא שייך לי.כל
הדמויות שייכות לגוס וודון ולרשת
הדבליו-בי. החלק האחד לפני האחרון
מוקדש לאסתר גי. (לאלכס אין אינטרנט,
ולכן אין גם אי-מייל. תגובות אפשר
לשלוח לברבי,
והיא תעביר לה הכל.)
הוא הלך הביתה, שקוע במחשבות. נכון,
היה לו הכל: אשה יפה, ושלושה ילדים
קטנים, ועבודה טובה, וחברים לראות אתם
פוטבול, אבל לשלושה ימים בחודש הוא
היה...מפלצת...שום דבר לא יכל לתקן את
מה שעשה. הוא הרהר בעשר השנים
האחרונות, מאז שגילה מי הוא, מה שעשה...הוא
החליט כבר אז לכפר על זה, כמה שיוכל...הוא
התקרב לביתו. הוא בחר לגור שם, ליד
היער, בגלל שזה כל כך רחוק, שלא הרבה
אנשים...
"אבא!"הרגיש את גניפר הקטנה
מחבקת אותו. הוא הרים אותה ולקח אותה
אל תוך הבית, מחייך.
"אוז!" קראה לו ורוקה. הוא הוריד
את גניפר ונכנס לחדר.
ורוקה החזיקה את דבי.היא חייכה אליו
חיוך גדול. בעשר השנים האחרונות היא
השתדלה להביא לו אושר. היא ידעה שהוא
חושב עליה, אבל היא לא התייאשה. היא
ידעה שזה רק באשמתה. אבל היא אהבה
אותו...כל כך אהבה אותו...
הוא התיישב לידה, לקח ממנה את דבי
הקטנה, והתחיל לשחק אתה. הוא אהב את
הילדים שלו יותר מכל דבר...הם היו הדבר
היחיד בחייו...
"אוז," אמרה בהחלטיות, "אתה
יודע שצריך למסור את הילדים, נכון?"
אוז לא ענה
"א...א...אתה לא רוצה שיקרה להם משהו"
אמרה בהיסוס.
אוז הניח את דבי במיטה, ויצא מהבית,
משאיר את הדלת פתוחה.
הוא הלך לתוך היער, רואה שוב ושוב את
פניה של ווילו המחייכים אליו,
האוהבים אותו כל כך... הוא לא שכח את
פניה של ורוקה בפעם הראשונה, הוא לא
שכח מה עולל לווילו, להפך, הוא חי עם
זה יום יום...
סאנידייל, 1999
הוא ניגן בברונז כמו שעשה כל לילה,
כשראה אותה נכנסת. זו היתה הפעם
הראשונה שראה אותה, אבל הוא הרגיש
שהוא מכיר אותה כל חייו...
היא העבירה יד בשיערה הכהה והסתכלה
לכל מקום בעיניה הכחולות, הגדולות
והתמימות...מבטה נעצר על אוז. היא
הרגישה צמרמורת, היא הרגישה שמצאה
נפש תאומה.הם הסתכלו אחד בעינייה של
השניה, מהופנטים. הוא ירד מהבמה, הולך
לעברה. היא הובילה אותו החוצה, והם
עמדו שם, עדיין מהופנטים, בלי לומר
מילה.
למחרת, אוז לא יכל לשכוח את היפייפיה.
עיניה הכחולות הביטו בו והנחו אותו
כל היום. כשקם בבוקר, בשיעורים, וגם
עכשיו, בדרך הביתה.הוא עבר דרך בית
הקברות כשהבחין בדמותה לגבוהה בלבן
ליד אחת המצבות. הוא הלך אליה.
"אני הרגתי אותו" אמרה בכל מתוק
וצלול להפליא, ששזור בו כל כך הרבה
עצב...
אוז לא הבין. היא הסתכלה בו בעיניה
היפות. "אתה ואני- אנחנו אותו הדבר"
אמרה. "אנשי זאב"
אוז נדהם. היא תלתה בו עיניים עצובות.
"אני לא רוצה להיות מפלצת" אמרה
בקול חנוק מדמעות. הוא כרך את
זרועותיו סביבה, ותמך בה עד שנרגעה,
בהרגשה שמצא את מקומו בעולם.
"ורוקה" אמרה פתאום
"אוז" הוא ענה לה.
שבוע לאחר מכן, לפני השקיעה, אוז לקח
את ורוקה לספריה החדשה של ג'יילס,
לכלוב.
ווילו היתה שם, מעיינת בספר. "היי"
אמרה ביובש, סוגרת את הספר במהירות,
תולה בו זיג עיניים אפורות. "אז,
תקשיב" המשיכה, "חשבתי על זה ו..."היא
נעצרה, ורוקה נכנסה.
"קול" אמרה קצרות "אז איפה
הכלוב הזה? כבר כמעט שקיעה"
ווילו הסתכלה על אוז. "סיפרת לה?"
שאלה
ורוקה חייכה "היי" אמרה לווילו
"אני ורוקה"
"ווילו." אמרה בפיזור. "אני
יכולה לדבר אתך רגע, לבד?"שאלה
"ווילו, השקיעה..."
"זה ייקח רק דקה"אמרה ומשכה אותו
החוצה. "תקשיב..."
"היא נהדרת, נכון?" קטע אותה, לא
מסיר את עיניו מורוקה
"מי?" שאלה בתמימות
"ורוקה" ענה בפשטות, "אני
מרגיש שלם אתה"
"אה..." אמרה, מנסה להפגין אדישות
"טוב, מה רצית להגיד לי?"שאל
"כלום," ענתה, "רק שיהיה לך
לילה טוב ואני אראה אותך מחר, ביי"
היא התרחקה במהירות, בולעת את
דמעותיה, כשורוקה ואז נעלו את עצמם
בכלוב.
כשעה מאוחר יותר, ווילו ישבה בחדרה,
בוכה. באפי ישבה מולה.
"ווילו, את חייבת לספר לו!" אמרה,
מנסה להסתכל בתוך עיניה של ווילו.
"לא אכפת לו ממני יותר" התייפחה.
"בטח שאכפת לו" אמרה בעידוד
"אם אכפת לו, אז למה הוא מרגיש שלם
אתה? למה הוא..." שאלה מבין הדמעות
"ווילו, יש לו זכות לדעת!" אמרה
בתקיפות
ווילו בכתה עוד יותר. "איזה חיים
יהיו לו אם הוא יידע? איזה חיים יהיו
לו אם כולם ידעו?"
"בכל מקרה כולם ידעו. עכשיו תקשיבי
לי!" צוותה. "כמה שאת מקנאה
בורוקה הזאתי, שזה בסדר, לא שולל את
הזכות של אוז לדעת" המשיכה
"את אוהבת אותו?" שאלה אחרי
שתיקה ארוכה
"כן"
"אז מה את עושה פה? לכי! תראי לו כמה
את אוהבת אותו."
"את חושבת שהוא יסכים?"
"בטח! הוא מטורף עלייך"אמרה
בעידוד
בבוקר, בזריחה, ווילו עזבה את החדר
לכיוון הספריה. היא חייכה לעצמה,
מחזיקה טבעת. היא נכנסה לתוך הספריה,
מוכנה לשאול את השאלה הגורלית. היא
התקרבה בעליצות אל הכלוב. כאן, לא כמו
בתיכון סאנידייל, היו תלמידים בספריה,
לוכן, הכלוב של אוז היה מאחור. היא
עמדה בפתח, והשתתקה.
"ווילו!" אוז נחרד, מתנתק
מנשיקתה של ורוקה. ווילו הסתובבה
ורצה, משליכה את הטבעת לתוך הפח הקרוב
ביותר שמצאה.
ורוקה קמה ולבשה את שמלתה הלבנה. היא
פתחה את דלת הכלוב והתכוונה לצאת,
מחזיקה את שיערה הכהה.
"ורוקה?" אוז קרא. היא תלתה בו את
עיניה הכחולות.
"כלום" אמר
ורוקה חייכה. "אתה מבין אותי יותר
טוב מכולם,ואני מבינה אותך יותר טוב
מכולם" אמרה. "ביי"
בוקר. הגיטריסט של DINGOS
ATE MY BABY העמיס את הציוד על הוואן. הם
היו מוכנים ליסוע לסיבוב הופעות
בקליפורניה. זו היתה פריצת דרך עבור
הלהקה הקטנה, וכולם היו שמחים. ורוקה,
כולה לבן, כבר ישבה במושב הקדמי של
הוואן, כשאוז נכנס. הם התחילו ליסוע.
פתאום הוא עצר. "אני כבר חוזר"
אמר ללהקה. הוא ירד מהוואן, נבלע בתוך
מעונות הסטודנטים. הוא הלך ישר לקומה
השניה, לחדר של ווילו. הוא דפק על הדלת.
"שניה" נשמע קול נערה עליז
מבפנים. היא פתחה את הדלת בתנופה. "בוקר
ט..."פתאום קפא החיוך שעל שפתיה. "אוז"
אמרה בלחש.
"באפי" ענה. "ווילו נמצאת?"
הציץ פנימה.
"כן. " אמרה. "תכנס".
אוז נכנס. ווילו יצאה מהאמבטיה, כולה
חיוורת וקורנת ביחד. היא קפאה על
מקומה. "היי" אמרה. באפי יצאה
מהחדר, משאירה אותם לבד.
"שב" הורתה בידה על כיסא. היא
עצמה התיישבה על הכיסא ממול. "אז,"
אמרה, "אתה עוזב את סאנידייל"
"כן." ענה ביובש. "באתי רק כדי
להפרד"
ווילו קמה ממקומה, רצה לתוך האמבטיה.
הוא הביט בדאגה בדלת הנעולה. הוא שמע
את המים מורדים. ווילו יצאה. "מצטערת"
אמרה, "בחילות בוקר"
אוז קפא על מקומו. "אני..."
"כן" ענתה. "תשמע, אוז, אני
יודעת שיש לך חברה חדשה והכל, אבל לא
יכולתי, אתה מבין? אתה לא חייב להיות
שם, אתה יכול גם להתעלם מהפגישה הזאת...אני
הולכת עכשיו לשיעור..כי אני לא רוצה
לאחר. זהו. הולכת עכשיו. ביי! תמסור ד"ש
לדבון!" ווילו יצאה מהחדר. "אה,
ובבקשה תסגור אחריך את הדלת" אמרה,
לא נותנת לו להשחיל מילה.
היא הלכה במהירות, דמעות חונקות את
גרונה, לא בטוחה אם אי פעם תתגבר.
אוז ישב על מיטה בחדר מוטל עלוב. הוא
שמע את המים זורמים, ורוקה מתקלחת.
כבר כמה חודשים שהם חיו כך, נודדים
בדרכים, אוהבים ושייכים...הוא עזב את
הלהקה, זה כבר לא היה חשוב לו. המים
הפסיקו לזרום. ורוקה יצאה, עטופה
במגבת, מטפטפת מים על הרצפה הישנה.
היא חייכה אליו והוא ידע. עוד מעט ירח
מלא. צריך לעזוב. כל הדברים שלהם היו
כבר ארוזים. ורוקה התלבשה.אוז לקח את
התיקים ויצא החוצה. הוא נהג בדרך
מוכרת, יודע- לא יודע לאן. ורוקה נרדמה.הוואן
הישן חרק. אוז ראה את השלט הישן, המוכר...חושב-לא
חושב הוא המשיך ליסוע. עוד מעט שקיעה.
צריך למצוא מקום ללילה.
נערה ג'ינג'ית לבושה וורוד עברה ברחוב.
'עוד חודש' חשבה, מנסה שלא לחשוב מה
יקרה אתה אז. ברור, היא תמצא עבודה,תשכור
בית, תקנה בגדים ומיטת תינוק, תטפל
בבן שלה...אבל מה עם הקולג'?היא תנשור?
אולי היא תמצא דרך להמשיך ללמוד בכל
זאת?
אוז עצר את הוואן מול הנערה. "היי"אמר,
יורד.
"היי" חייכה. הוא הביט על הבטן
שלה. "עוד חודש" אמרה בחיוך.
שתיקה.
"טוב,אז אני הייתי צריכה ללכת לדבר
הזה, אתה יודע, אז ביי" אמרה. היא
פנתה ללכת
"ווילו?" קרא אחריה
היא הסתובבה.
"רק שתדעי שאני שם בשבילך. אני
אתמוך. אני יודע איך זה לילד לגדול
בלי אבא, וזה לא יקרה לבן שלי. אני
רוצה להיות שם בשבילו."
"תודה" חייכה. "אז...אני הולכת
לדבר הזה שלי." היא התחילה ללכת
"חכי" קקרא אחריה. "לא רציתי
שזה ייגמר ככה...עדיין אפשר לחזור...אני..."
ווילו חייכה. "כן, אולי"
"בואי" אמר בהקלה, "אני אלווה
אותך לדבר הזה שלך" חייך, שוכח
לגמרי.
"הילד שלנו יהיה מיוחד" חייכה
פתאום "הוא היהי היחיד בעיר עם אמא
מכשפה ואבא איש זאב"
אוז השתתק בפחד.
איש הזאב החל להשתנות. הוא קלט בעיניו
את הדמות התפוחה ורף אחריה בדיבוק,
כאילו חייו תלויים בזה. היא צרחה,
מבוהלת, התחילה לברוח, לרוץ על חייה
ועל חייו של הילד של האיש שאהבה, האיש
שרדף אחריה. ורוקה התעוררה מהצרחות.
היא הרגישה את השינויים העוברים
בגופה. 'אין לה סיכוי' חשבה, עדיין כבן
אדם. אשת הזאב תלשה את דלת הוואן,בורחת
כמשוגעת אל תוך הלילה. איש הזאב השיג
את הנערה ההרה הנושאת את בנו. הוא
הפיל אותה על הארץ. היא צרחה, הבעה
מבוהלת על פניה. הוא טיפס עליה, מוחץ
אותה, נועץ בה את טלפיו, נהנה מצריחתה
באופן חולני, תולש את איבריה, מתעלל
בנערה שאהב...
* * *
הנה, אחרי עשר שנים, ומה יש לו? הכל,
וכלום. הוא אוהב את ורוקה, אבל לא כמו
שאהב את ווילו. הוא עזב את המוסיקה, לא
יכל לכתוב יותר. הוא עזב את סאנידייל.
הוא לא יכול להסתכל לבאפי ולזאנדר
בפנים...הוא כאילו התחיל מחדש, אבל לא.
הוא נאנח, נועל את עצמו לעוד לילה,
לעוד ירח מלא.