רקע: אחרי הפרק "בגרות".

היא יושבת על אדן החלון, ממששת בידה את העץ הצבוע, את המסגרת...מריחה את האוויר, מסתכלת בנוף, אבל לא רואה שום דבר.
שום דבר חוץ ממנו.
ביד רועדת היא מלטפת את הטבעת, הטבעת שהוא נתן לה.... היא מחלצת אותה בעדינות, ומניחה אותה בידה. את ידה היא מקרבת לליבה. הדמעות זולגות מעיניה....
למה הוא היה חייב ללכת? למה הוא לא נשאר כאן, איתה? הרי הוא אוהב אותה! מלטפת ביד עדינה את פניה.
הלחי, שאותה הוא ליטף בעדינות, השיער, שעליו הוא העביר ברכות את ידיו...הפה, שלא שבע מספיק מהנשיקות שלו....
והדמעות זורמות, כמו נחל מעיניה, נוחתות בחוץ, במקום בו הוא היה עולה, אליה...עומד ליד החלון, ומסתכל עליה ישנה, היה מחכה שתפתח לו את החלון, ובא אליה, לאהוב אותה.....

היא נאנחת בכאב, ומניחה את היד הרכה על הכתף. שם במקום הזה, עוד נותרה לה צלקת.
היא אהבה אותו. היא הקריבה הכל בשבילו. את הדם שלה, את החיים שלה. היא נזכרת ברעד בכאב הנוראי של שיניו נעוצות בבשרה, מוצצות את דמה באי רצון. היא הכריחה אותו, והרי הוא לא רצה....
עוד מרגישה בתוכה את הכאב ואת החולשה הנוראית, ועוד רואה מולה את המבט היפהפה שלו.
את המבט שהיפנט אותה ככה. את המבט הכואב שלו, כשהיא דחתה אותו. את המבט המאושר שלו, כשהביט בעיניה.. ואת הרוע, הרוע שלאחר מכן......
היא נאנחת בכאב לזכר אותו הרוע.
אוי, היא הייתה טיפשה. ותמימה. תמימה, אבל אוהבת. היא החזירה אותו אליה, אך בצורה הכי כואבת שיכלה...היא עוד זכרה את הנשיקה, הנשיקה החשמלית שנתנה לו, באותו הרגע שהבינה שהוא בעצם שלה, אוהב אותה...שנשבר הכישוף מעליו, שהוא שוב שלה... ואז, כמו סיוט- את המבט בעיניו עת היא תקעה את החרב בבטנו, שומעת אותו צועק, ומצד אחד רוצה לבוא ולשפד את עצמה, למות איתו....או להציל אותו. ומצד שני חייבת לשמוע את ההגיון. אסור לה. אבל למה? הרי היא כל כך אוהבת אותו.....הוא הרי המלאך שלה, השומר שלה. האיש שהציל אותה, שהיה איתה כל כך קרוב, כל כך אוהב....
נאנחת בדמעות. הוא מת. אבל אפילו המוות החזיר אותו אליה, לאן שהוא שייך. בזכותו כלום לא היה קשה כל כך...הכל היה כל כך טהור, ואמיתי. ופשוט: היא אוהבת אותו, והוא אוהב אותה. אין יותר פשוט. ואיזה אושר...
היא מרגישה חולשה כשהיא נזכרת בכל הרגעים שלהם ביחד, והיא מתמוגגת מאושר וגעגוע.
אבל לא.
הוא הלך.
מי יודע אם הוא יחזור אליה.
למה?
היא הייתה צריכה ללכת איתו, או לרדוף אחריו, להכריח אותו להישאר, אבל היא לא עשתה זאת.
היא נתנה לו ללכת, והיא לא תראה אותו יותר בחיים.... או במוות.
האם הוא חושב עליה? הוא זוכר אותה? הוא מתגעגע אליה? מתייסר בכאב נושך שכזה כפניה עולות במחשבותיו?? עוד רואה את הרגעים שלהם ביחד? עוד זוכר את הלילה ההוא?
מה הוא חושב עליה? הוא עדיין אוהב אותה? האם גם הוא יושב עכשיו, איפה שלא יהיה וממלמל ברכות את שמה, כשדמעות מרטיבות אותו?
היא מקרבת את הטבעת לפניה ומנשקת אותה. היא סוגרת אותה בכף ידה, ממאנת להיפרד ממנה. ממאנת להיפרד ממנו.
בהשלמה היא מחזירה את הטבעת לאצבעה, יודעת שבחיים היא לא תוריד אותה מהאצבע. בחיים לא. עד שיבוא המוות ויפסיק את הכאב הזה.
היא מרימה את עיניה ומושכת באפה.
שלום, אנג'ל. שלום, מלאך שלי.
היא לוחשת לעצמה. היא לוחשת אליו.
אחר כך היא קמה וסוגרת את החלון, יודעת שלא משנה מה, הוא תמיד יהיה שלה.
שלום. אני אף פעם לא אשכח אותך. בחיים לא.
היא עומדת בחדר, בחוץ הרוח שורקת, ומתחיל לרדת שלג לבן. היא מסתכלת בשלג הלבן שצונח ברכות על האדמה. היא לרגע פותחת את החלון, ומפריחה נשיקה החוצה...אחר כך סוגרת את החלון ואומרת לו מילה אחת.
שלום.
- סוף-