הנבחרת/ ליאה

פרק רביעי

"מתי תקלוט את זה?" מאיה הניחה את ידיה על מותניה ברוגז. "אני, לא, לובשת, את, הדבר, הזה!!!"
ג'יימס ניסה להתעלם מהכאב ההולם בראשו. "את מעדיפה להיות חשופה ליצורי האופל?"
"אני מעדיפה לא לראות את הפרצוף ההמום של אמא שלי," מאיה החזירה בכעס, סוגרת בכוח את קופסת התכשיטים.
"זה רק צלב!" ג'יימס מחה.
"ואני רק יהודיה," מאיה ענתה ברוגז. "וגאה בזה, אם לא אכפת לך."
ג'יימס גילגל את עיניו. "זה בכלל לא קשור לדת," הוא הודיע לה. "כל קוטלת זקוקה לצלב כפי שהיא זקוקה ליתד. הצלב הוא הנשק היעיל ביותר להרתעת ערפדים-"
"אה-הא!" מאיה נעצה אצבע במרכז חזהו. "הנשק היעיל ביותר. אבל, אתה מכיר רק ערפדים נוצריים, לא?"
ג'יימס נראה מבולבל. "אני מניח. מה זה קשור?"
"ערפדים שחיים... מתים בישראל, חייבים להיות ערפדים יהודיים," מאיה הכריזה. "צלב לא יעשה להם כלום. אנחנו צריכים מגן דוד."
דברי המחאה של ג'יימס קפאו על שפתיו. "א-אני... אני חייב להודות שאף פעם לא חשבתי על זה," הוא הודה בריפיון.
מאיה שתקה, מעניקה לו חיוך של ניצחון.
"רגע, זה לא נשמע הגיוני," ג'יימס אמר, מקמט את מצחו. "לאורך כל ההיסטוריה, הצלב עבד על כל ערפד... כולל היהודים שביניהם, המוסלמים ואלו שהיו קיימים עוד לפני שהמושג "דת" נולד."
מאיה נאנחה וצנחה אל הספסל שבחצר בית הספר. "אני פשוט אנסה," היא הציעה.
ג'יימס נד בראשו לשלילה. "ואם לא תצליחי?"
"אני אשתמש ביתד?"
"מאיה..."
היא חייכה אליו בערמומיות. "תשמח שאני לא עושה לך יותר צרות. כמו... קוטלות מסוימות אחרות."
ג'יימס צימצם את עיניו. "מאיה, חשבתי שאמרתי לך שיומני הצופה הם מחוץ לתחום בשבילך."
"לא יכולתי להתאפק." מאיה המשיכה לחייך. "באמת היתה קוטלת שנלחמה בתנינים?"
"זה העיוות הנורא ביותר ששמעתי של המקור," ג'יימס ענה, נאנח.
"וקרב בין קוטלות? והקוטלת שמתה לכמה דקות ואז-"
"מאיה..." ג'יימס נתן לה מבט כועס. "את לא אמורה ללמוד על הקוטלות. את אמורה ללמוד על האוייבים שלך. אם את כבר קוראת חומר אסור, היה נחמד אם היית גם לומדת מזה משהו יעיל."
"התחלתי ללמוד," מאיה אמרה, המחאה ברורה בקולה. "אבל כל האוייבים שכתובים בספרים האלה כבר מתו מזמן. מה זה בכלל משנה?" היא משכה בכתפיה. "זה לא כאילו שמישהו מהם ממש יבוא לישראל."
"את אף פעם לא יכולה לדעת," ג'יימס הודיע לה בקדרות. "הכנה היא המרכיב החשוב ביותר בחייה של קוטלת." הוא הציץ בשעון היד שלו. "את לא מאחרת לשיעור ספרות?"
מאיה לא זזה, רק הביטה אל המרחק. "באמת אסור לי לגלות לאף אחד?" היא שאלה בשקט.
ג'יימס שתק לרגע, מופתע מעט מהתפנית החדה והעגומה שקיבלה השיחה. "שאת הקוטלת? לא. חשאיות היא... המרכיב השני הכי חשוב."
מאיה נאנחה. "זה מתחיל להיות קשה, אתה יודע. אני חוזרת מאוחר הביתה כל יום בגלל האימונים שלנו, ואמא שלי כמעט השתגעה כשהיא מצאה כתם דם על הבגדים שלי אתמול."
"נצטרך להיות זהירים יותר," ג'יימס אמר, מתיישב לידה. הוא מסר לה בדממה את צלב הארד הקטן, והיא דחפה אותו לכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלה, בחוסר רצון ניכר. "אבל בית הספר שלך נגמר עוד מעט, ואז זו לא תהיה בעיה."
"ומה יהיה אחר כך? בשנה הבאה אני אהיה בכיתה יא'," מאיה הזכירה לו בשקט. "איך אפשר להתמודד עם זה בכלל? יש לי מספיק לחץ גם ככה עם הלימודים, והשיטוטים בלילה בפארק הירקון עושים אותי עייפה כל היום. אפילו אם אנחנו מוצאים איזה ערפד פה ושם-"
"חשבתי שהסברתי לך שזה המקום המתאים ביותר לפעילות ערפדים," ג'יימס אמר. "תחשבי שעם ערפד שאת קוטלת, את מצילה חיים-"
"ומה עם החיים שלי?" מאיה משכה את רגליה לחזה והניחה את סנטרה על ברכיה. הבעה פיתאומית של תקווה הבזיקה בעיניה. "הי. הקוטלת ההיא, שסיפרת לי עליה... באפי?"
"באפי סאמרס, כן," ג'יימס ענה. "היא פרשה מתפקידה לפני כמה שבועות-"
"אבל היא למדה בתיכון רגיל," מאיה נראתה לפתע נלהבת מאוד. "היא בטח תוכל לעזור לי. אתה יודע, לתת לי עיצות וכל זה-"
"בשום אופן לא!" המבטא הבריטי הכבד של ג'יימס התעמק עוד יותר בגלל התרגשותו, הופך את דבריו לכמעט בלתי ברורים. "המועצה אסרה בתכלית האיסור על כל קוטלת, מכל זמן שהוא, לדבר עם מיס סאמרס. היא בוגדת, מאיה. לדבר איתה עלול להכניס למוחך רעיונות-"
"זו רק שיחה!" מאיה התנגדה, קמה מהספסל. "היא חיה בצד השני של האוקיינוס, למען השם!"
ג'יימס הסיר את משקפיו וניגב אותם במטפחת. "ההשפעות שהיא עלולה-"
"ג'יימס!" מאיה רקעה ברגלה. פניה הפכו אדומים, וג'יימס, שצפה בה מאז ילדותה והכיר את הסימנים, ידע שהיא קרובה לפרוץ בדמעות. "אני בת שש עשרה, ואתה דורש ממני ללכת ולהציל את העולם. מה אתה חושב שאני, מכונה? יש לי זכות לחיים משלי. ואני רוצה לדבר עם מישהו שכבר עבר את זה."
ג'יימס נראה לפתע עייף מאוד. "אני מצטער, מאיה. יש לי פקודות."
מאיה עמדה להגיב, אבל ממרחק קצר מאחוריהם, קול קרא לפתע בשמה. נערה דקה בעלת שיער בלונדיני, לבושה במכנסי ג'ינס, עקבים גבוהים וחולצת וי, נאבקה בשיחים שמאחורי הספסל. "מאיה!" היא קראה שוב ברוגז.
מאיה הסתובבה באנחה. "אני כבר באה, עינבי."
"לא, את באה עכשיו," ענבל נפנפה בקצרה לג'יימס. "שרה שלחה אותי לחפש אותך, והיא במצב רוח עצבני ביותר. את יודעת שהיא שונאת כשמאחרים אצלה למבחן." היא אחזה בזרועה של מאיה וגררה אותה בחזרה אל השיחים.
"מבחן?" מאיה שאלה בחולשה. נהדר, עוד נכשל לאוסף. היא חטפה את תיק העור שלה מהספסל, ונתנה לענבל, חברתה מאז גן הילדים, למשוך אותה משם. היא נעצה בג'יימס מבט זועם, אבל לא אמרה דבר.
כל יציבתו של ג'יימס אמרה נחישות. הוא הביט בה בהחלטיות כשהיא נעלמה מהעין.
כשענבל המשיכה לגרור את מאיה משם, הקוטלת הבחינה שהן מתקדמות לצד השני של החצר. "אה, עינבי? השער בכיוון ההוא."
"אנחנו לא הולכות לכיתה," ענבל ענתה, מובילה את מאיה אל מאחורי העצים.
מאיה הרימה גבה בחשש. "את בטוחה? אני מתכוונת, את יודעת, מבחן, שרה, שלילי, איקס גדול על התעודת בגרות?"
"אין שום מבחן," ענבל השיבה בביטחון, חיוך ערמומי מנצנץ בעיני השקד שלה.
"מ-מה?" מאיה לא היתה בטוחה שהיא מבינה, אבל ידה, כמעט בלי משים, התהדקה על התיק שלה. "אין מבחן?"
"שרה לא הגיעה," אמר קול מאחוריה. "יש לנו שעה חופשית."
מאיה הסתובבה. עופר, נער גבוה ונאה בעל שיער כהה ועיניים כחולות חודרות, ידיד של מאיה מילדותה, עמד כשידיו שלובות על חזהו. עיניו פגשו בעיניה. ענבל הצטרפה אליו.
"אוקי, מישהו מוכן להסביר לי מה הולך כאן?" מאיה שאלה ברוגז קל.
"למען האמת, את זאת שחייבת הסברים," ענבל הודיעה לה.
עופר הנהן. "אנחנו רוצים לדעת מה קורה ואנחנו רוצים לדעת את זה עכשיו."
"מה קורה?" מאיה שאלה בבילבול.
"זה כבר השבוע השני שאת מסתובבת בהפסקות רק עם המורה הבריטי המוזר הזה," ענבל אמרה. "אי אפשר לתפוס אותך בטלפון בכל שעה, אף פעם אין לך כוח לבלות..."
"את שתקנית, מוזרה יותר ויותר מיום ליום," עופר המשיך. "ואת כנראה לא ישנה בלילות לפי הפנים שלך."
מאיה הסמיקה והתיישבה על הדשא, נשענת על עץ. "פשוט... קשה לי עכשיו. את יודעים, סוף השנה וכל זה."
"אנחנו יודעים," ענבל אמרה, מתיישבת לצידה. היא הניחה את ידה על כתפה של מאיה. "ואנחנו מכירים אותך, ואנחנו יודעים שזה לא רק זה. מאיה, את יודעת שאת יכולה לספר לנו כל דבר. אנחנו החברים הכי טובים שלך."
מאיה נדה בראשה בחוסר אונים. "אל תבקשו ממני להסביר," היא לחשה, מביטה מטה. "בבקשה, אל תבקשו. זה קשה מדי. וחוץ מזה, אין סיכוי שתאמינו לזה. אף פעם."
היתה שתיקה ארוכה. עופר וענבל החליפו מבטים קודרים, מודאגים.
"בסדר," עופר אמר בשקט. "לא נכריח אותך לספר לנו כלום. את לא צריכה להסביר אם את לא רוצה."
מאיה לא הגיבה.
"אבל, אנחנו רוצים שתזכרי שאם את רוצה לדבר על משהו, אנחנו כאן," ענבל הוסיפה. "בסדר?"
מאיה הנהנה בשקט. "תודה, חבר'ה."
עופר נשען לאחור. "בכל מקרה, זה יהיה אחלה אם בכל זאת תוכלי לענות לי על שאלה אחת." ידיו הארוכות נשלחו במפתיע ואחזו בתיקה של מאיה, שהיה מהודק בין אצבעותיה. "למה את כל כך שומרת על התיק הישן הזה?"
"תחזיר לי את זה!" הכעס היה ברור בקולה של מאיה. היא אחזה בתיק ומשכה אותו מאחיזתו של עופר. הנער, מופתע במקצת מהכוח שבו התיק נמשך מבין אצבעותיו, לא ניסה להתנגד, אבל בתנועותיה הפיתאומיות של מאיה, נשפכה תכולת התיק על האדמה.
"איזה תינוק," ענבל אמרה לעופר בכעס ומיהרה לעזור למאיה לאסוף את תכולת התיק.
עופר לא הקשיב לה. ידיו נסגרו על אחד החפצים שנח על העשב. הוא הרים את יתד העץ לאוויר, בוחן אותו בזהירות מכל צדדיו.
מאיה וענבל קפאו שתיהן. באור השמש שהתנוצץ על העץ המבריק, נראה המקל מרושע, מפחיד, קטלני. עופר נגע בעדינות בקצה היתד עם אצבעו. טיפת דם בקעה מיד מתחת לחוד המשונן.
שתיקה ארוכה השתררה. עופר, בחזות הרגועה שאפיינה אותו תמיד, נתן את היתד למאיה, שהשאירה את עיניה נעוצות בעקשנות בקרקע, צבע פניה הופך לזהה לצבע שיערה. עופר מצץ את הדם מאצבעו. ענבל הביטה בבילבול ממאיה, לעופר וליתד העץ. "מה קורה כאן?" היא לחשה, קולה חושש, כמעט מפוחד.
איש לא הגיב.
עופר שילב את ידיו על חזהו, מעלה הבעה מהורהרת על פניו. "טוב," הוא אמר בשקט, מקיש באצבעו על סנטרו בתנועת ה'מחשבות העמוקות' האופיינית שלו. "הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו, זה שאת בונה גדר ממש קטנה."

הערת הכותבת: טוב, אני מודה שאני הבן אדם הכי לא מקורי בעולם ושזה סיום עלוב. אבל אתם יודעים איך אני עם סיומים. בכל מקרה, כיוון שעוד לא כתבתי את החלק הבא, אני רוצה לשמוע דיעות. מה הייתם רוצים שיקרה? אלו עוד דמויות הייתם רוצים שאני אוסיף לסיפור/אוריד מהסיפור? לאן לדעתכם צריכים להתפתח הרמזים? אני רוצה לדעת!

פרק חמישי (מוקדש למל, שהיתה לי מקור להשראה:-)

"אוקי, אני חושבת שאני מתחילה להבין את זה," ענבל אמרה כשמאיה מסרה לה את התיק שלה וטיפסה על כתפיו של עופר. "זה ירון, נכון? הייתי צריכה לדעת." היא הפכה מדוכדכת. "אני לא חברה טובה. הייתי צריכה לנחם אותך יותר. אבל מאיה, תראי, אני יודעת שאת עצובה, אבל את לא צריכה להתחיל להמציא-"
"עינבי, תשתקי," עופר ציווה בלחש.
ענבל ירתה בו מבט זועם. "אתה מאמין לשטויות האלה?! ערפדים?!"
"לא בדיוק," עופר הודה. "אבל מאיה היא לא מהבנות שמשתגעות כשהחברים האידיוטים שלהם זורקים אותן. היא צריכה משהו הרבה יותר רציני."
"תודה," מאיה אמרה בחמיצות, מביטה מטה.
עופר משך בכתפיו והעניק לה חיוך. "בשביל מה יש חברים. אז תזכירי לי שוב למה אנחנו כאן?"
"עוברים על החוק ופורצים לדירה מסימטה שבה כל שנייה מישהו יכול לראות אותנו?" ענבל הוסיפה במרירות.
"אתם צודקים." מאיה נאנחה, מביטה דרך החלון. "אי אפשר לעבור את החלון הזה. יש כאן סורגים." בלי להמתין לתשובה, היא קפצה מכתפיו של עופר והתגלגלה באוויר פעם אחת לפני שנחתה בחתוליות על רגליה.
"ואו," ענבל ציינה.
"אני מתאמנת." מאיה החלה ללכת.
"חכי," עופר השיג אותה והלך לצידה, מנסה לעמוד בקצב שלה. "מאיה? מה את עושה??"
"החלון סגור, אז נהיה חייבים להיכנס מהדלת הראשית," מאיה הגיבה במשיכת כתפיים.
"מאיה!" ענבל יללה, קולה הופך מפוחד. "אולי תעצרי ותסבירי לנו?"
מאיה הסתובבה והעניקה לענבל מבט קשה. "אתם אלו שרציתם לדעת," היא אמרה בשקט. "אני לא רציתי להכניס אותכם לכל העסק הזה. אני מנסה לפרוץ לדירה של הצופה שלי-"
"המורה המתלמד?" ענבל שאלה.
"הוא לא מורה מתלמד. זה רק כיסוי," מאיה הסבירה. "הוא בא לבית ספר רק בשבילי."
"נניח לרגע שאנחנו מאמינים לכל זה," עופר אמר. "למה את רוצה לפרוץ לדירה שלו?"
"לא הייתם מאמינים אם הייתי מספרת לכם," מאיה הגיבה, פונה שוב לכיוון הרחוב הראשי.
"או, באמת," ענבל הגיבה בציניות, מחליפה מבטים מיואשים עם עופר. היא אחזה בזרועו כשעמד לצאת מהסימטה. "אני לא חושבת שאנחנו צריכים להסכים לזה. היא איבדה לגמרי את חוש המציאות. אולי נדבר עם ירון-"
"אני לא מדבר עם הדפוק הזה," עופר הודיע לה. "את מוזמנת לנסות. אבל מאיה היא החברה הכי טובה שלי. ואם משהו גורם לחברה הכי טובה שלי להפוך לעבריינית, אני עומד להישאר לידה כל הדרך," הוא אמר בשקט. "ואני הולך למצוא מה זה. ואם אני אצטרך, אני גם הולך לכסח את הג'יימס הזה. עכשיו, את באה, או לא?"
ענבל נאנחה בקדרות ונדה בראשה, אך עיניה, כשהביטו בעיניו הכחולות, היו מלאות הערכה. "תזכיר לי שוב למה אנחנו חושבים שהוא לא יהיה בבית?"
"אסיפת הורים. טכנית, הוא לא מלמד כלום, אבל אם זה רק כיסוי, כמו שמאיה אומרת, הוא חייב להיות שם," עופר אמר, ההקלה ברורה לעין על פניו.
מאיה הביטה בהם ברוגז כשיצאו מהסימטה. "מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?" היא הושיטה את ידה אל מתחת לעציץ והוציאה משם מפתח קטן כסוף. עופר גילה שהוא חש הקלה גדולה כשהבין שהיא לא עומדת לפרוץ את הדלת. מאיה החליקה את המפתח לחור המנעול. "הוא בריטי," היא אמרה בפשטות למראה מבטיהם התמהים של חבריה. "אי אפשר לצפות ממנו לדעת שכל העולם ואישתו מכירים את המחבוא הזה כאן." הדלת החליקה על מקומה ברכות, ומאיה השאירה אותה פתוחה ומיהרה להיעלם באחד החדרים.
הדירה הקטנה נראתה רגילה לגמרי, פשוטה, נקייה ומסודרת. עופר עצר כדי לבחון את המקום לפני שסגר אחריהם את דלת העץ. שטיח חום דק שכיסה כל סנטימטר מהריצפה, שולחן וכיסא בצד החדר, ליד הקיר, מכוסים בניירות. שתי דלתות נוספות הובילו לחדר השינה, אליו נכנסה מאיה, ולחדר הרחצה. כמה פסלים עתיקים ניצבו ברחבי החדר, וכל הקיר המזרחי כוסה בכוננית ספרים עצומה בגודלה, מלאה במדפים עם ספרים ישנים למראה. שולחן עץ פשוט עמד במרכז החדר, ומסביבו ספה ושתי כורסאות מצופות בעור. מנורה מעוצבת נדלקה מיד כשהושיט את ידו למתג החשמל, ומילאה את החדר באור רך. הדירה נראתה רגילה לגמרי, כמו שהיה מצפה מכל דירה של מורה ממוצע להיראות. ספקות התחילו לחלחל אל ליבו של עופר. הוא נעמד כשגבו אל הקיר וסקר את המקום, מחפש רמז לכל דבר שירמוז לו שמאיה דוברת אמת. אבל שום דבר לא נראה יוצא דופן. טוב, למה ציפית? הוא גער בעצמו. מחרוזות שום תלויות מהתיקרה? צלבים על הקיר? ראשים של ערפדים ממוסגרים על הקירות כשלל צייד?
עופר נאנח ונד בראשו. "אז, אנחנו מחפשים ספר," הוא אמר, נע לכיוון המדפים שבצד המזרחי. "איך היא אמרה שקוראים לזה?" הוא שאל את ענבל, שהיתה עסוקה בלבחון את הדפים שעל השולחן.
"יומני הצופה," ענבל עיקמה את אפה. "עופר, כל מה שיש כאן זה כמה מודעות אבל מהימים האחרונים, והמון דפים וספרים בהיסטוריה."
"הוא לא מורה לתנ"ך?" עופר שאל, מרים גבה.
"בעצם, הייתי בטוחה שהוא מורה לאנגלית." היא החליפה מבטים תמהים עם עופר. "עכשיו כשאני חושבת על זה..."
"אף פעם לא אמרו לנו," עופר השלים בשקט. "הוא היה שם כל השיעורים, והוא התמזג עם הכיתה כל כך טוב שכולנו שכחנו שהוא שם-"
"כל הזמן. אתה חושב שהיא אומרת את האמת?" ענבל הוסיפה בלחש.
לעופר לא היתה את השהות לענות, כי מאיה פרצה באותו הרגע מהחדר, זורחת באושר. היא ניפנפה בכרך עבה של ספר בלוי. "יש!" בלי להמתין לתגובתם של חבריה, היא הניחה את הספר על השולחן במרכז החדר והחלה לדפדף בו בקדחתנות.
"מאיה?" ענבל שאלה בחולשה.
"אה-המ," מאיה לא טרחה להקדיש לה הרבה מתשומת ליבה. היא מצאה את העמוד שחיפשה ושלפה עט ופנקס מכיס הג'ינס שלה. "הנה זה. באפי סאמרס, סאנידייל, קליפורניה..." היא מלמלה. עופר נעמד מאחורי הספה, מציץ אל תוך הספר. מילים צפופות באנגלית מילאו את הדפים הישנים. "הציידת החדשה היא חצופה ודעתנית," הוא תירגם, ספק לעצמו וספק לאחרים. "ההתעללות שלה בשפה האנגלית היא כזו שאני מבין רק כל מילה שנייה."
מאיה הציצה בספר ופרצה בצחוק. "כל הבריטים אותו דבר," היא ציחקקה. "וזה 'קוטלת'," היא הוסיפה, סוגרת את הספר בחבטה. "מתרגמים את זה 'קוטלת'."
"מה את עושה?" ענבל שאלה.
"מחזירה את הדבר הזה למקום. יש לי את מה שרציתי." מאיה נפנפה בפנקס הקטן ודחפה אותו בחזרה לכיס. היא יצאה מחדר השינה. "גמרנו כאן. בואו נזוז לפני שהנודניק יחזור הביתה."
"הנודניק?" ענבל שאלה בחולשה. עופר משך בכתפיו ויצא במהירות אחרי מאיה, שנעלה את הדלת.
"ומה עכשיו?" עופר שאל, משלב את ידיו על חזהו. "את לא הולכת להראות לנו את אחת הקטילות האלו?"
מאיה נדה בראשה בעייפות. "ג'יימס עוד לא מרשה לי לצאת לסיורים בלעדיו. הוא אומר שאני לא... מאומנת מספיק. האמת היא שהוא סתם דואג," היא הוסיפה כשהם החלו ללכת במורד הדרך. "אני מתכוונת, נכון שעם שני ערפדים ביחד אני עדיין לא מסוגלת להסתדר, ואם הוא לא היה שם הם היו הורגים אותי, אבל זה באמת מוגזם כי לא הייתי מוכנה, ובדרך כלל הרבה ערפדים לא באים לכאן, ואם כבר יש ערפדים אז זה בדרך כלל רק ערפד אחד, ואני מסוגלת להתמודד עם ערפד אחד, בסך הכל הוא גם התחיל לאמן אותי מאוחר מדי, ו- ענבי?"
ענבל פנתה אל מאיה, מבט שואל על פניה.
מאיה, שרק לפני שנייה דיברה בקלילות ובשימחה, נראתה עכשיו מודאגת ורצינית. "את לא מתכוונת ללכת משם, נכון?"
עופר וענבל נראו שניהם תמהים. "היא תמיד הולכת משם, מאיה," עופר אמר בעדינות. "הדרך לבית שלה עוברת דרך פארק הירקון."
"כן, אבל..." מאיה נעה על מקומה באי נוחות.
"מאיה, אין שום דרך אחרת לבית שלי," ענבל אמרה בחוסר הבנה. "מה קרה?"
"לא, כלום, פשוט..." מאיה הביטה סביבה. תחושה מוזרה של פחד מילאה אותה. היא חשה את נשימתה מואצת. תמונות זינקו אל מול עיניה. ניבים חדים, טפרים, פנים מעוותות, עיניים צהובות, צווארים מדממים, פיות הנפתחים לנשיכה, שיער בהיר, עיניים מלגלגות שהורמו אליה באיטיות-
"מאיה?" עופר שאל, מנער את כתפיה בעדינות.
"מ-מה?" מאיה הרימה את ראשה, כאילו הקיצה כרגע משינה עמוקה.
"חשבתי שהלכת לאיבוד לרגע," ענבל העירה, מחייכת.
"מה? אה, לא, אני בסדר." מאיה התאמצה לחייך. "אז, אנחנו נראה אותך מחר?"
ענבל נדה בראשה, עדיין מבולבלת במקצת, ופנתה אל השביל שהוליך ימינה. "מחר. ביי!"
עופר ניפנף לענבל והמשיך ללכת בדרך הישרה, אבל מאיה נעצרה לפתע על מקומה.
עיניים צהובות... שיער בהיר... ניבים...
"ענבי, חכי," מאיה ביקשה, רצה אחרי חברתה. ענבל עצרה והביטה במאיה בבילבול מעורב בלעג קל. "מה? חוש העכביש שלך אומר שיש ערפדים בהמשך בדרך?"
מאיה התעלמה ממנה. היא שלפה תכשיט קטן עשוי מארד מכיס הג'ינס האחורי שלה, והניחה אותו בידה של ענבל. "קחי את זה איתך."
ענבל קימטה את מצחה. "מאיה, זה צלב. אפילו אם אני מאמינה לשטויות האלו, ואפילו אם מאמינים למיתוסים, ערפדים שנולדו בישראל לא יפחדו מצלב-"
"אני יודעת, אני יודעת," מאיה אמרה בעייפות, ולענבל נדמה היה כאילו היא כבר עברה את הוויכוח הזה. "פשוט... תקחי את זה. זה לא יזיק."
ענבל נדה בראשה בהשלמה והכניסה את הצלב לכיס המעיל שלה. "בסדר, נודניק. אפשר להזכיר לך שהבית שלי רק שתי רחובות מכאן?"
מאיה חייכה והצטרפה אל עופר. הם עקבו במבטם אחרי ענבל כשהיא נעלמה מעבר לפינה. מאיה החניקה אנחה. "זה היה יום ארוך."
"את צוחקת," עופר אמר בציניות. "אז," הוא הוסיף, משנה את הנושא. "התכוננת כבר למבחן אצל שרה מחר?"
"מבחן?" מאיה העלתה על פניה מבט של גור כלבים מעונה ואומלל.
"אני צוחק." עופר העניק לה חיוך ערמומי. "רציתי לראות אם הכל באמת כרגיל אצלך."
"עופר! מניאק אחד! מה אתה מנסה לעשות, לגרום לי התקף לב?" מאיה גערה בו, דוחפת אותו הצידה בשעשוע.
לרוע המזל, איש מהם לא צפה את עוצמת כוחה של מאיה, ועופר המופתע נדחף בכוח לקרקע. הוא בלם את הנפילה במהירות, נשען בידיו על ריצפת האספלט, והעניק למאיה מבט מבולבל. "אאוץ'. ואו."
"אוי, עופר, אני מצטערת," מאיה הסמיקה והושיטה את ידה כדי לעזור לו לקום.
עופר אחז בידה. מאיה ראתה את החיוך הערמומי בעיניו מאוחר מדי. היא צרחה בכעס כשהוא משך אותה לקרקע לצידו, אבל הצרחה הפכה במהירות לציחקוק היסטרי כשעופר החל לדגדג אותה. "קוטלת רגישה לדיגדוגים," הוא הקניט אותה. "מה הלאה?"
כששניהם הפסיקו לצחוק, הם מצאו את עצמם שוכבים למחצה על המדרכה. מאיה עיקמה את אפה. "יש לך מושג קלוש כמה האיזור הזה מלוכלך?"
עופר לא ענה, ומאיה גילתה לפתע שפניו היו קרובים מאוד לפניה. היא עצרה את נשימתה, עיניה השקדיות פוגשות בעיניו הכחולות החודרות. הוא חייך ברוך והסיט תלתל אדמוני ממיצחה. מאיה חשה את ליבה, שהחל לפעום בקצב היסטרי, וגערה בעצמה. זה לא היה הגיוני. עופר היה ידידה מהיום הראשון בבית הספר. הם בילו ימים ושעות זה בחברת זו, ומעולם לא נכנסו לקשר רומנטי.
אבל בכל זאת, משהו היה... שונה. היא ראתה את השתקפות מחשבותיה על פניו של עופר. הוא לקח נשימה עמוקה, ומשך את עצמו ממנה. "ואו. זה היה..."
"מוזר," מאיה השלימה.
"כן," עופר הסכים.
שתיקה השתררה. עופר ומאיה התיישבו על האספלט, מביטים בריצפה, ברגליהם, בכל מקום מלבד זה בזו. לו היו מביטים האחד בפניו של השני, היו מגלים שפני שניהם היו אדומים.
"בכל מקרה," עופר אמר בזהירות. "מוזר זה די מילת המפתח בעיר הזאת בזמן האחרון."
"כן," מאיה הסכימה. "מה שאומר ש-"
"עוד קצת מוזר לא ישנה יותר מדי," עופר אמר, חיוך עולה על שפתיו. הוא החל להתקרב אליה שנית באיטיות.
"תראה אותנו. אנחנו אפילו חושבים את אותו הדבר. זה טיפשי," מאיה אמרה בשקט, מביטה בקרקע.
עופר הניח את אגודלו מתחת לסנטרה והרים את פניה בעדינות. "לא כל כך טיפשי."
עיניים נפגשו, ידיים אחזו זה בזו. הזמן עצר מלכת. בלי לחוש בזה, הם התקרבו זה לזו-
ואז, צריחה חדה, מפוחדת, חתכה את הדממה הנעימה. מאיה ועופר הרימו את ראשיהם בבת אחת, כמעט ונתקלים זה בזו. הם החליפו מבטים.
"ענבל," מאיה אמרה. עופר הנהן במהירות והתרומם על רגליו.
הם רצו מהר ככל שנשאו אותם רגליהם, מזנקים מעל שיחים, רצים דרך הפארק הדומם. "ענבל!" מאיה צרחה, קופצת דרך העצים. היא קפאה על מקומה מיד.
עופר, מתנשם ומתנשף, בא מיד אחריה. "מ-מאיה, מה..." הוא נתן למילותיו לגווע במהירות. "או, לעזאזל."
ענבל שכבה על העשב. אצבעותיה היו לחוצות בכוח לגרונה, ודם בקע מתחתן. היא רעדה בטירוף, ללא שליטה, עיניה בוהות ישירות קדימה באימה. ידה השנייה אחזה בצלב, אותו צלב הארד שנתנה לה מאיה. היא הניפה אותו קדימה, אל מול הערפד הנוהם, שהרים את ראשו ישר אל מאיה-
"ירון?" הקוטלת שאלה, קולה נמוך מלחישה.
חיוך מרושע הבזיק על הפנים המעוותים. "מאיה. בדיוק חיפשתי אותך, את יודעת."
"כן?" מאיה שמרה על חזות קפואה, פוסעת אל מחוץ לעצים. ענבל התקדמה באיטיות אחורה, ועופר רץ לעזרתה, עוזר לה להתרומם.
ירון הינהן. "חשבתי על זה, והחלטתי שעשיתי טעות. הייתי רוצה שנחזור להיות ביחד." הוא פרץ בצחוק מאיים. "מה את אומרת?"
עופר הושיט למאיה ענף ששבר מאחד העצים, לא אומר מילה. מאיה קיבלה את הענף בדממה. "מצטערת. אני מעדיפה אותם נושמים," היא ענתה לירון, עיניה מצטמצמות כשהרימה את היתד.
ירון הרים גבה. "ומה בדיוק את חושבת שאת הולכת לעשות עם הדבר הזה?" הוא שאל בשעשוע.
"להרוג אותך," מאיה אמרה בשלווה. "עופר, תוציא מכאן את ענבל."
עופר משך את ענבל אל מחוץ לעצים בצייתנות. מאיה וירון החלו להסתובב אחד סביב השני, מחפשים חורים בהגנה. "מתי זה קרה?" מאיה שאלה בקול ניחר.
"רק אתמול. חזרתי מהדיסקוטק, והבוס שלי תפס אותי..." ירון צחק בקול. "אין לך מושג כמה זה מגניב, מאיה. יש לי כל כך הרבה כוח. והכל כל כך חד. והלילה... אני רואה בלילה כל כך הרבה צבעים. מה את אומרת? רוצה לראות את העולם שלי?"
"אני אוותר," מאיה לחשה, מתקיפה.
ירון נע הצידה בחן. הוא בעט בביטנה, אבל היא תפסה בכוח את כף רגלו והטיחה אותה אחורה, גורמת לו למעוד וליפול על הקרקע. הוא זינק מיד בחזרה על רגליו. "את רואה?" הוא לחש. "כל הכוח הזה... זה מדהים. אני פשוט חייב להראות לך את זה," הוא הוסיף בליגלוג, שולח אגרוף לפניה. מאיה זינקה לאחור ושלחה את עקבה בכוח אל חזהו. כשכל האוויר נפלט מריאותיו, ירון מעד לאחור, מתנשף. הוא פלט צחוק קצר. "בעצם, אני חושב שאני לא צריך." הוא נסוג לאחור ובחן אותה באיטיות. "אם לא הייתי מכיר אותך ויודע שאת סתם ילדה מפגרת, הייתי חושב שאת ציידת ערפדים, או משהו כזה."
"קוטלת," מאיה אמרה בקדרות, מסתערת עליו. היא בעטה בכוח בביטנו, ושלחה שני אגרופים נוספים לפניו. אז, היא דחפה במהירות את היתד קדימה.
ירון אחז במקל העץ לפני שנגע בחולצתו הכהה, זורק אותו באלימות הצידה. הוא דחף את מאיה מעליו, צוחק ברוך. "קוטלת ערפדים?" הוא שאל, מנסה את המילים באיטיות, בחוסר וודאות. הוא נסוג לאחור, והחיוך המרושע ומלא הביטחון חזר לפניו. "בחיי, הבוס שלי יאהב את זה."
מאיה העניקה לו מבט קודר. "מי הבוס שלך?"
"את עוד תפגשי אותו," ירון אמר במיסתוריות, נמוג אל תוך הצללים. מאיה לא ניסתה ללכת אחריו.
היא תהיה מוכנה.
עדיין מתנשמת, היא התכופפה והרימה בעדינות את יתד העץ שנח על הדשא. היא הביטה בו לרגע, ואז דחפה אותו אל תוך הכיס הפנימי של הז'קט שלה. באיטיות, היא החלה ללכת בחזרה לכיוון השביל.
מאיה, קוטלת הערפדים.
היא יכלה להתרגל לזה.

פרק שישי (יש לי כנראה משהו עם להקדיש פרקים בזמן האחרון, אז הפרק מוקדש לברבי, שבטח תבין ישר על מי אני מדברת בפרק הזה, ולכל מישהו אחר שהצליח להיכנס לראש שלי ולהבין מה הולך לקרות בפרקים הבאים. אני מעריצה אותכם. אני מנסה להיכנס לראש שלי כל יום ולא מצליחה).

הצעדים התקרבו. קרוב יותר ויותר. מאיה כבר לא הלכה, היא רצה, מועדת ונופלת, קמה ומתחילה לרוץ מחדש, לא בגלל שהיה לה מספיק כוח, אלא בגלל שהיא ידעה שאם היא תעצור, היא תמות.
נשימות קצרות, מהירות. אוויר הלילה היה טעון במתח ובתחושת סכנה. היא היתה לגמרי לבדה, והצעדים הלכו והתקרבו, הלכו והתחזקו. רצפת האספלט מתחת לרגליה נעלמה, ולפתע היא נאבקה בחולות. מהר יותר... הם התקרבו, והיא לא היתה מסוגלת להילחם בהם.
רטיבות. כפות רגליה היבשות, היחפות, קיבלו את מי המלח בברכה, אבל היא קפאה, מסרבת להמשיך ולהתקדם. הים ניצב מולה, גדול, גועש, נורא. ולא היה כל מפלט.
לא.
היא נעה אחורה בלי מודע. לא, הפעם היא לא תעשה את זה. היא לא תרוץ אל תוך הים ותטבע. הפעם, היא תעשה את הבחירה הנכונה. היא לא היתה חסרת אונים עכשיו. היא לא היתה יותר ילדה מפוחדת. היא היתה הקוטלת, והיא תילחם בהם, יהיו מי שיהיו. הפעם, היא תסתובב אליהם ותתייצב מולם.
הגלים נהמו וגעשו, נשברים בכוח אל החוף, כאילו ניסו לאחוז בה ולמשוך אותה אליהם.
לא, לא הפעם, מאיה חשבה במרירות. הפעם, לא תקחו אותי. אני כבר לא חסרת אונים. יש לי ברירה.
ואז, נאבקת כדי להשתלט על האימה ועל נשימותיה המקוטעות, היא הזדקפה והסתובבה.
ונשימתה נתקעה בגרונה. הם עמדו מולה, כולם. היא ניסתה לספור אותם, אבל נכשלה. נראה היה שהם זזים מהר מדי מול עיניה, צוחקים ברוע. היא יבבה ולקחה כמה צעדים אחורה, שוקעת במים עד לברכיה.
ואז, הוא בא אליה. עיניה המרושעות, הצהובות והאטומות יקדו בליגלוג ובהתגרות כשפגשו את עיניה השקדיות. חיוך נורא התעקל תחת הפנים המעוותות. ואז, הכל קרה מהר. היא הצליחה לקלוט רק תמונות מקוטעות. שיער בהיר, ציפורניים, הפה הנפער לנשיכה, ניבים חדים, דקירות משתקות, ואז, הדם שזרם ממנה, עוזב את גופה באיטיות מחרידה...
מאיה זינקה במיטתה, ערה לחלוטין ומתנשמת בקול. ידה נשלחה באופן כמעט בלתי מודע לצווארה, אך היא לא חשה דבר. לא את שני החורים הקטנים, לא את הכאב, ולא את הדם החם. היא נשמה לרווחה בהקלה וצנחה בחזרה על הכר. כמה טיפשי מצידה. החלומות האלו על ירון-
המחשבה נקטעה כשמבטה נפל על החלון.
עיניים צהובות, מעוותות, מלאות ברשע, מביטות אליה מתוך הלילה...
הפעם, היא צרחה.
ואז, כשהביטה שוב, העיניים נעלמו. האור נדלק.
"מאיה?" קול מפוחד לחש לצידה.
מאיה הביטה מעבר לסף המיטה שלה וחייכה חיוך רפה. "הי, עינבי, את בסדר?"
"זה בדיוק מה שעמדתי לשאול אותך," ענבל הגיבה. מאיה הבחינה בקלות שעיניה של ענבל היו עדיין רחבות מהאימה, ואדומות מהבכי. היא היתה חיוורת כרוח רפאים, אבל כל אלו היו רק השפעות זמניות של אובדן הדם. אחרי מה שקרה, ענבל פחדה מדי לישון לבדה, למרות שמאיה הסבירה לה שערפדים לא יכולים להיכנס אלא אם כן הם הוזמנו לפני כן. לבסוף, היא ויתרה והזמינה את ענבל לישון אצלה. היה לה זכות להיות מפוחדת.
"אני בסדר," מאיה ענתה בשקט. "רק חלום רע."
ענבל טיפסה למיטה והתיישבה לצידה של מאיה. "זה היה ירון?"
מאיה השפילה את ראשה.
ענבל הנהנה בשקט. "אני מצטערת."
"לא, אני מצטערת. הלוואי שלא הייתי מכניסה את שניכם לכל הדבר הזה מהתחלה. את עוד לא יודעת את הסוד שלי יממה אחת, וכבר תראי למה זה גרם לך," מאיה אמרה במרירות.
"אני שמחה שאני יודעת את זה," ענבל אמרה באומץ. "זה אומר ש... שאני יכולה להיות כאן בשבילך. לעזור." היא חייכה וחיבקה את מאיה. "חוץ מזה, אנחנו בזה ביחד. בלי סודות יותר, מאיה."
מאיה נדה בראשה וחיבקה את ענבל, שואבת נחמה מהקירבה. "בלי סודות. מה שמזכיר לי, מחר בבוקר אני אספר לג'יימס על שניכם."
ענבל נדה בראשה בשקט ונסוגה באיטיות אחורה. פניה הרצינו למראה החיוורון על פני של מאיה. "איך את עומדת להרוג אותו?"
"שאלה טובה." מאיה נראתה מהורהרת. "האמת היא שחשבתי לקשור אותו לכיסא ולעשות לו הקרנה פרטית של שמש ומשפחת עזאני. את יודעת כמה בריטים רגישים להומור ישראלי... את חושבת שזה יהיה אכזרי מדי להקליט את זה בלי הפרסומות?"
"אני לא מדברת על ג'יימס, טמבלית אחת!" ענבל זרקה כרית על מאיה, מחניקה את צחוקה.
מאיה חייכה בערמומיות. "אני יודעת, לא יכולתי להתאפק." היא נאנחה, הרצינה ומשכה בכתפיה. "יתד, אני מניחה."
"אני לא מתכוונת לזה. הייתם די קרובים, את יודעת," ענבל אמרה בעדינות. "זה לא בדיוק כמו להרוג סתם ערפד רגיל. אם יש כזה דבר." היא השתתקה לרגע, חושבת. "אולי באמת כדאי שתדברי עם ה... באפי הזאת."
מאיה צחקה ברוך. רק אחרי שהשיגה את מספר הטלפון התערער כל ביטחונה, והיא הבינה כמה מגוחך זה עלול להיות להתקשר לנערה מבוגרת ממנה בשנתיים, שהיא מעולם לא הכירה או דיברה איתה בעבר. "ומה להגיד לה? שיש לי בעיה ואני זקוקה ל'יעוץ של קוטלות'? או, פשוט לספר לה בצורה ישירה? הי, באפי, קוראים לי מאיה, אני קוטלת ערפדים." היא הזדקפה במיטה והעלתה על פניה הבעה רצינית למראה. "והחבר שלי לשעבר הוא ערפד מרושע וצמא דם." היא איבדה את ההבעה התיאטרלית וחייכה. "היא בטח תגיד לי שהיא לא שמעה על משהו יותר בלתי אפשרי וטיפשי בכל הקריירה שלה."
ענבל שמרה על שתיקה.
"עדיין," מאיה ענתה לעצמה כשהשקט התארך, נאנחת. "זה בטח יותר טוב מה... הסיוטים האלו."
ענבל נדה בראשה, אך לא אמרה דבר.
"אני אתקשר אליה מחר," מאיה אמרה לבסוף בחוסר רצון.
ענבל חייכה והנהנה. "אז, מה את חושבת שה...צופה שלך יאמר עלינו?"
מאיה עיקמה את אפה. "בטח יגיד ששברתי את החוק הגדול ביותר של המועצה, או משהו כזה." היא משכה בכתפיה וליפפה קווצת שיער אדמונית סביב אצבעה. "כבר למדתי לא לקחת אותו יותר מדי ברצינות. הוא בריטי. אתם תתרגלו אליו."
ענבל הרימה גבה בלונדינית, מחביאה את חיוכה. "אולי אני, אבל אני לא יודעת בקשר לעופר."
"מה בקשר לעופר?" מאיה שאלה בחוסר הבנה.
ענבל ציחקקה. "שום דבר, אני מניחה, אבל... היית באמת צריכה לראות אותו. אני מתכוונת, לפני שידענו... כשדיברנו על זה פעם ראשונה. הוא חשב שאת נמצאת עם הג'יימס הזה בגלל שאת מאוהבת בו."
ליסתה של מאיה נשמטה והיא הביטה בענבל בזעזוע, שהפך במהירות להלם ולגועל. "עינבי! הוא מבוגר ממני לפחות בשמונה שנים!"
"זה היה רעיון של עופר, לא שלי," ענבל הזכירה לה. "אבל... את חייבת להודות שהוא נראה די טוב. חכי, עוד לא שמעת את הקטע הכי גדול," היא מיהרה להוסיף כשמאיה פתחה את פיה להגיד משהו. "כשהוא חשב שאת עם ג'יימס הזה בגלל שאת מאוהבת בו?" היא ציחקקה. "הוא היה כל כך קנאי. הוא פשוט רתח. את היית מתפקעת מצחוק. אפשר היה לחשוב שהוא מאוהב בך או משהו."
מאיה עצרה את התגובה שעמדה על קצה לשונה, הסמיקה ונעצה את מבטה בסדיני המיטה.
"בנים," ענבל השלימה בלווית אנחה. כשמאיה המשיכה לשתוק, היא נעצה בה מבט מבולבל. ואז, הבנה עלתה על פניה, ומבט המום. "את עובדת עלי."
לחייה של מאיה בערו כאש. "עינבי, את מאמינה באהבה ממבט עשרת אלפים חמש מאות שלושים ושתיים?"
"את כל כך עובדת עלי!" ענבל קפצה על מאיה והתחילה לדגדג אותה. "תגידי שאת עובדת עלי!"
מאיה קפצה והצמידה את ענבל בעדינות לסדיני המיטה. חיוך מתוק עלה על שפתיה. "אני כל כך לא עובדת עלייך."
ענבל התנשפה וניסתה להשתחרר מהאחיזה, אבל מאיה החזיקה בה בכוח. "אוקי, כבוד הקוטלת, נכנעתי," היא רטנה. "אבל את מודעת לזה שאת מטורפת לגמרי?"
מאיה משכה בכתפיה ושיחררה את אחיזתה. "זה בא עם הסופר פאוורס."
"אוקי, עכשיו את עובדת עלי."
מאיה חייכה, אבל עצרה מיד, מצמצמת את עיניה. "עינבי, את שומעת משהו?"
"שומעת משהו?" ענבל שאלה בחוסר הבנה, מרימה גבה.
"כן, כמו מיתר של כינור, או..." מאיה השתתקה, מסתובבת באיטיות לחלון.
עיניה נפערו לרווחה, והיא הספיקה לזנק לקרקע כשחץ נורה מבעד לחלון הפתוח בקול שריקה, וננעץ בקיר מאחוריה, במקום שבו עמדה לפני אלפית שנייה.
ענבל הביטה בחץ באימה. "זה היה עובר דרכך עוד רגע."
מאיה הנהנה בעינייניות. "לעזאזל, כל היצורים האלו יודעים איפה אני גרה?"
ענבל צחקה בהיסטריה. "ואני באתי לישון אצלך כי חשבתי שאני אהיה יותר בטוחה כאן."
"עינבי, תירגעי," מאיה ציוותה. "אני אסגור את החלון. ערפדים לא יכולים להיכנס אם לא-"
"מזמינים אותם," ענבל השלימה. "למה את מחכה?"
מאיה עמדה לזחול אל החלון, אבל נעצרה במקומה. "חכי."
שקט השתרר. ואז, קול שריקה נוסף. ידה של מאיה נורתה, מהירה כברק, ותפסה חץ נוסף באוויר, סנטימטרים ספורים מצווארה של ענבל.
"ואו." ענבל התנשמה וצנחה במהירות לריצפה, תערובת של פחד, זהירות ורגליה, שלא היו מסוגלות יותר להחזיק אותה. "נהדר," היא רטנה. "את חברה הכי טובה של מישהי מאז גן חובה, ואת חושבת שאת כבר מכירה אותה לגמרי, ואז ביום בהיר אחד היא הופכת לזינה."
מאיה התעלמה ממנה, וזינקה אל החלון. היא סגרה בכוח את שמשת הזכוכית המשוריינת, מודה לאלוהים שאמא שלה פחדה עד מוות מהאנס הסידרתי הזה.
אנס סידרתי. היא נדה בראשה בכאב. ופעם גם היא פחדה מהאנשים כאלו. היום... טוב, היום היא לא פחדה מאנשים.
היא סקרה את החושך בעיניה הכחולות, מבטה החד מפלח את הלילה. "איפה אתה, חלאה?" היא לחשה, יותר לעצמה מלחשכה.
ואז, ממש על גג הבניין הסמוך, דמות תמירה התיישרה והביטה בה בחיוך זדוני. מאיה הצליחה כמה פרטים בודדים בחשכה, אבל הם הספיקו לה. לדמות היו ניבים חדים, פנים מעוותות, עיניים צהובות שבהקו בלילה, ואותו שיער בהיר. כל הפרטים שרדפו את חלומותיה. הזעם מילא אותה.
בלי להסס, היא הזדקפה ודחפה את החלון בחזרה מעלה. אם ג'יימס היה כאן עכשיו, הוא היה מזועזע ממנה. אבל כרגע, כל מה שהיא שמעה היתה צווחת האימה של ענבל, והיא התעלמה ממנה. "אני אתפוס אותך!" היא צרחה אל תוך האפלה. "אתה שומע אותי, שרץ שכמוך?! אני אתפוס אותך, וכשאני אתפוס אותך, אתה תצטער שבכלל התחלת איתי-"
"מאיה," ענבל משכה אותה בעדינות לאחור וסגרה את החלון. "הוא הלך, מאיה. הוא הלך."
פניה של מאיה היו אדומים מהזעם. היא נשמה עמוק, מנסה להירגע. "בסדר. בואי נחזור לישון."
ענבל הנהנה והביטה בחלון. "אם אנחנו הולכות להשאיר את זה סגור, כדאי שנפעיל מזגן, או שנמות כאן מחום."
"השמש תעלה עוד מעט. הוא לא יחזור." מאיה אמרה בשקט. אז, היא נאנחה ולחצה על הכפתור שבצד הקיר. השקט הנפשי היה יותר חשוב מהכל. זימזומו המרגיע של המזגן והקרירות שבקעה מיד מחורי האיורור הרגיעו אותה. "אני אתפוס אותו," היא אמרה בשקט.
"אני יודעת," ענבל חייכה אליה בעצב. "אבל את צריכה לישון אם את רוצה לעשות את זה."
מאיה משכה את השמיכה עד לצווארה ונשכה בכוח את שפתה התחתונה. היא כבר נרגעה לחלוטין. היא בטחה בעצמה, בטחה בכוחות ובחושים שלה. היא בטחה בג'יימס שיעזור לה, והיא היתה בטוחה שהיא מסוגלת להרוג את ירון. היא רק צריכה לנסות שוב. ואז, היא סוף סוף תוכל לישון בשקט. הוא היה המפתח. הוא זה שגרם לכל הסיוטים האלו, וכשהוא ימות, הכל יגמר... והיא תוכל להיות סתם נערה תמימה ומאושרת שוב.
היא ידעה שהיא משלה את עצמה, אבל לא היה אכפת לה. היא רק רצתה עכשיו להירדם, לישון בשקט. בלי סיוטים.
אבל היא לא היתה מסוגלת להירדם. עד הבוקר, היא שכבה כשעיניה פקוחות, מביטה בתקרה ומקשיבה לנשימותיה הרכות של ענבל. משהו אחר, כואב יותר, טרד את מחשבתה. ורק שעות לאחר מכן, כשהצליחה לחשוב על כך בשיקול דעת, ברצינות, לעומק, היא הבינה בזוועה מה היה הדבר.
לירון היה שיער שחור.