הלהקה/ קרלה קוזאק

הערת הכותבת: כל הדמויות מ"באפי קוטלת הערפדים" שייכות לג'וס וודון, מיוטנט אנמי, אולפני פוקס ורשת הוורנר ברודרס.
הערת המתרגמת: לפני קצת יותר מחצי שנה ערך האתר "הסודות של אנג'ל" (אם אתם רוצים את הכתובת, לכו לצומת שלנו), תחרות כתיבת פנפיקס מיוחדת מאוד. הסיפורים שנשלחו היו צריכים לתאר איך אנג'ל קיבל את הקעקוע שלו, והסיפור הטוב ביותר זכה ב... טוב, האמת שאני לא זוכרת במה הוא זכה. אני רק זוכרת שלתחרות היתה הצלחה גדולה, ושנשלחו כמה עשרות של סיפורים יפים. הסיפור הזה זכה במקום הראשון, ואני ממליצה עליו בחום לכולם. בעצם, לא לכולם. הסיפור הזה הוא מה שנקרא NC-16-rated (מוגבל לגיל 16). יש בו ביטויים מיניים, אבל אני מבטיחה לכם ששום דבר כאן הוא לא ממש אירוטיקה חשופה. נסו לקרוא את החלק הראשון, עד לכוכביות. אם הצלחתם לעמוד בזה, תעמדו בסיפור. יכול מאוד להיות שרובכם מכירים את סוג ה... סיפורים שנמצאים ב"הסודות של אנג'ל". ;-) אז אני מבטיחה לכם שזה לא "מכתבים לוויסלר". לא הייתי מתרגמת משהו בוטה מדי. באותה ההזדמנות, אם קראתם פנפיק טוב והייתם רוצים שאני אתרגם אותו, אתם מוזמנים להמליץ. :-)

"אני יצרתי אותך. אני לימדתי אותך את כל מה שאתה יודע," קולה הילדותי של דרלה היה רך ומבוקר, אבל היה בו רמז קל וברור של אזהרה, בתוספת לטון המציק.
אנג'ל, אחרי שהתיז על עצמו מים חמים מתוך האגן בפעם האחרונה, התיישר ולקח מגבת מהמדף. הוא נתן לדרלה חיוך עקום. "ואם את לימדת אותי הכל, נראה לי שאני פשוט הולך בדרכך. מה הבעיה, דרלה? לשנינו היו רומנים בעבר."
"זה לא רומן, מתוק שלי," דרלה קישתה את גבתה לעומתו. "זה אובססיה."
"אה, אובססיה. וממי הייתי יכול ללמוד את זה?" אנג'ל לקח את המגבת מכתפיו והחליק אותה סביב עורפה של דרלה, מושך אותה אליו. הוא סירק ביד אחת את שיערה הבלונדיני, מושך את ראשה לאחור. הוא התכופף אליו, מחכך את צווארה, בתחילה עם שפתיו, ואז עם שיניו. הוא חש את רעד העונג שעבר בה, אבל אז היא ניסתה לדחוף אותו לאחור.
"אל תחמיא לעצמך," היא אמרה.
"אני לא צריך," הוא אמר, מחזיק אותה קרוב אליו. "יש לי כל כך הרבה אנשים שעושים את זה בשבילי."
דרלה לא היתה חיה 300 שנה אם היא היתה טיפשה. היא השתלטה על כעס, מבינה שהוא לא הביא אותה לשום מקום. כשהיא צוחקת במקום זאת, היא החליטה להיכנע לרגע, ובעצם, למה לא? היה להם מספיק זמן לפתור את הבעיות הקטנות, ועם קצת מזל וקצת מאמץ מצידה של דרלה, זה כל מה שדרוסילה תהיה. היא החליקה את זרועותיה סביב גבו החשוף של אנג'ל ונתנה לציפורניה הארוכות לנשוך אל תוך בשרו.
"מממ," הוא נאנח, מביא את שפתיו קרוב אל אוזנה. "ילדה טובה. קינאה זה כיף בהתחלה, אבל זה נמאס מהר כל כך."
דרלה הבינה בפחד שהיא היתה האחת שהוזהרה.
*****
דרוסילה היתה בחלק רע מאוד של העיר.
היא הביטה סביבה על המקום, צעירה ושבירה, כמעט צפה לאורך הרחובות המלוכלכים והעקומים ליד המעגנים של לונדון. גלימת הקטיפה שלה כיסתה שימלה לבנה שקופה. אנג'ל נתן לה את השימלה הזאת, ואתה הגלימה בצבע היין, ואת הנעליים היפות. אנג'ל נתן לה כל דבר. כמובן, קודם הוא לקח ממנה כל דבר שהיה אכפת לה ממנו, אבל זה היה בחייה הקודמים. חייה החדשים היו מלאים בכל כך הרבה פלאים, כל כך הרבה דבריםש היא לא הורשתה לראות בימים שלפני, עד שכל זכרונותיה הישנים הוסתרו בבורות העמוקים ביותר שבתוכה. לא עמוק עד כדי כך שלא תוכל למשוך אותם משם לו היתה צריכה, אבל עמוק מספיק כדי שהם לא יפריעו לתענוגותיה הנוכחיים.
דרוסילה היתה מודעת מאוד למבטים התאוותניים שננעצו בה מאנשים מחוספסים שעמדו בצללים, כמו גם לליחשושים מכמה מהזונות שהסתובבו באיזור. היא חייכה לעצמה. לא היה לה כל סיבה לפחוד מהם.
היא מצאה את מה שחיפשה- מקום קטן ומוסתר, עם פנס שהתנדנד מעל הדלת, שהפיץ אור מפחיד על השלט המקושט. "קעקועים", היא קרה, ונכנסה דרך הדלת, שלא היתה נעולה.
מלח שכב כשפניו על שולחן מלוכלך. איש קטן בעל שיער כסוף נשען מעל חזהו, דוחף מחטים אל תוך עורו של המלח. הוא הביט מעלה.
"נו, תראו מה החתול גרר פנימה," הוא אמר, מעניק לדרוסילה שריקה נמוכה. "או, שמא זו החתולה עצמה, שבאה לביקור? את לא קצת אחרי שעת השינה שלך, חמודה?" גם המלח הפנה את ראשו עכשיו, ועיניו נפערו לרווחה למראה דרוסילה, שעמדה בדלת הכניסה.
"לא ממש," דרוסילה ליחששה. "אני יכולה להיכנס?"
"נסיכה, זה יהיה כבוד בשבילי להכניס אותך למעוני הצנוע," האיש גיחך. "ואם את רוצה שאני אעצב משהו על העור היפהפה הזה שלך, תאמיני לי, אני אכין לך יצירת מופת."
"אני לא רוצה קעקוע- עדיין לא, לפחות," דרוסילה אמרה לו. "אני רוצה שתלמד אותי איך לעשות אותם."
צ'רלי, אמן הקעקועים, היה בסביבה כבר די הרבה זמן, וראה דברים מוזרים רבים. זה לא היה קל להפתיע אותו. אבל הנערה הזאת הפתיעה אותו. הוא פער את פיו לעומתה.
"אה, צ'רלי," המלח נהם. "היא יכולה להתאמן עלי. אני תמיד אעדיף את האצבעות הלבנות היפות האלו דוקרות את העור שלי מאשר את ירכי הסוס שלך."
"יש בזה משהו, גובר. הנסיכונת יכולה להיות נכס קטן לעסקים שלי, כשאני חושב על זה. בטח-את רוצה ללמוד את אומנות הקעקועים, מצאת את האיש הנכון. השם הוא צ'רלי- ואת?"
"דרוסילה," היא ענתה לו. "עשית החלטה נבונה, צ'רלי. אני יכולה להיות מגעילה אם אני לא מקבלת את מה שאני רוצה."
צ'רלי הביט בה, במסגרת השיער החלק סביב הפנים העדינים שדמו לפני קדושה מטפט של ימי הביניים. אז הוא הביט קרוב יותר, ומבטו החד ראה את הניצוץ המוזר בעיניה המוכתמות בזהב של הנערה, העיוות החלוש של שפתיה. הוא ידע לזהות טירוף כשהוא ראה אותו, והוא ידע שהטוב ביותר יהיה להסכים לכל גחמותיו.
"את ואני נסתדר מצויין, הנסיכה דרוסילה. אני אלמד אותך מה שאת רוצה לדעת, ואת תתני לי קצת דחיפה כספית לעסק שלי. נעזור אחד לשני- יש לנו עיסקה?" צ'רלי הושיט יד עצומה וענקית.
היא לקחה את ידו בשתי ידיה הרזות, השבירות. "עיסקה," היא חייכה.
ידיה היו קרות כקרח.
*****
דרוסילה ראתה את הקעקועים שלה כמה שבועות אחרי שחייה השתנו. הם היו בין הדברים הרבים שהיא למדה שהפתיעו וריגשו אותה.
היא פיתתה את האיש, ואנג'ל הגיח מאחוריו כדי לגמור את ההרג. הדבר האחרון שראה האיש היו פניה המקסימים של דרוסילה שהפכו לפנים של ערפד, כשהיא חשפה את שיניה וקרעה את מקטורנו וחולצתו בכוח על טבעי. האיש היה סוחר ספינות. מפרשית היתה מצויירת על חזהו, ושני עוגנים על שרירי הזרוע שלו, כל אחד עם שם מעליו- "נשר הרוח", "יום סוער", ו"רוח לבנה", שלושת הטובים ביותר בתחום שלו. הוא לא ימצא בהם יותר הכנסה או הנאה.
דרוסילה היתה מוקסמת ממה שראתה.
"אנג'ל, תראה את התמונות היפות שיש עליו! איך הוא עשה את זה?" היא שאלה.
"קוראים להם קעקועים, דרו. מנקבים את הדיו לתוך העור עם מחטים, והתמונות נשארות שם."
"אוו," דרוסילה נאנחה. "זה כואב?"
"שמעתי שכן," אנג'ל אמר, מחייך אליה. "דרו הקטנה שלי אוהבת כאב, נכון?"
"אני אוהבת את התמונות היפות," היא הגיבה, אבל עיניה הבריקו למחשבה על היופי שלא בא ללא כאב. היא ידעה מיד לאנג'ל חייב להיות קעקוע- והיא רצתה להיות זו שתיתן לו אותו. היא תמצא איך עושים את זה, בדרך כל שהיא.
לדרוסילה לא היה כל כישרון לאומנות. כשלקחה פחם וניסתה ליצור תמונה, השירטוטים שלה היו יוצאים ילדותיים וחסרי צורה. אבל היתה לה יד יציבה. היא יכלה לצייר לפי דוגמה או לשכפל משהו בצבע. אנג'ל ידע לצייר. הוא רק הביא בחפץ, וידו היתה מביאה אותו לחיים על פני הנייר או האריג. הוא השתמש בכישרונותיו לטובה. קרובי משפחתם, שלא היו נראים יותר במראה, עדיין שמרו על גאוותם. הם התחננו לפני אנג'ל שיצייר אותם. הוא צייר תמונות רבות של דרלה, ושל דרו.
בעצם, זה היה אחת הדרכים שבהם השתמש כדי לפתות אותה אליו. אנג'ל חש משיכה לדרוסילה מההתחלה, כשהיא התוודתה לפניו על כך שהיא פוחדת מכישוריה, כשחשבה שהוא כומר. הוא עקב אחריה בסודיות, לומד על ביתה ועל תחביביה, עד שערב אחד, יושב על ספסל תחת מנורת גז, הוא צייר אותה כשהיא שיחקה בפארק.
דרוסילה רקדה בין ערוגות הפרחים, לבדה בעולמה הפרטי. היא לא עצרה עד ש, מסתובבת, היא כמעט נפלה על כן הציור שלו. "או, אדוני, אני מצטערת," היא אמרה לו, בחיוך נבוך. "האם אוכל לראות את מה שאתה מצייר? אני אוהבת להביט בציורים."
"כמובן," אנג'ל אמר, מחייך בחזרה אליה. "אני חושב שאת תאהבי את מה שתראי." הוא הפנה את הכן לעומתה, ובזוהר מנורת הרחוב הרך, היא ראתה את עצמה, מעודנת כפייה, שבוייה על לוח הרישום שלו.
"גרמת לי להיראות כל כך יפה!" דרוסילה קראה בשימחה.
"אני יכול לצייר רק את מה שאני רואה," הוא ענה. "זו את שהרשית לי לצייר משהו יפה. האם תרצי את זה?"
"או, אני יכולה?" היא התנשמה.
"כן," הוא אמר. "למרות שאני אתגעגע להביט בזה בעצמי. את חייבת לתת לי לצייר אותך שוב מתי שהוא- וכמו שצריך, על בד, עם צבעי שמן."
וכך, דרך ציורי, אנג'ל מצא את הכניסה לליבה של דרוסילה, ולביתה. הוא הקסים את כל משפחתה; הוא היה נאה כל כך, וברור היה שיש לו נכסים. הוא היה יכול רק למצוא זמן לצייר בערבים, כך הסביר. זה היה מה שהוא אהב לעשות, אבל זה היה רק תחביב. היתה לו עבודה אחרת שהעסיקה אותו במשך היום.
דרוסילה הרגישה שאנג'ל ראה דרכה, בציורים האלו. הם בהחלט הראו דברים עליה שחשבה שנשמרו בסוד. זה היה כאילו הוא קילף מעליה את כל השכבות המגוננות. לפני זמן רב הוא עשה את זה גם בדרכים אחרות. היא התאהבה בו, משתוקקת להיות איתו לעיתים קרובות ככל שיכולה היתה. אמה קבעה משמעת קפדנית; דרוסילה מעולם לא סירבה לציית לאותה משמעת בעבר. אבל אנג'ל לחש לה שהוא היה זקוק לעוד זמן לצייר אותה; בכל פעם שהוא שירטט אותה, זה רק דרם לו להשתוקק לתפוס אותה בתנוחה שונה. לאחר זמן קצר, הם מצאו דרך שבה היה יכול להיכנס לחדר השינה שלה, מאוחר בלילה כשכל האחרים ישנו.
לילה אחד, כשהיא בקושי יודעת מה היא עושה, אבל יודעת שהיא חייבת לעשות זאת, דרוסילה הסירה באיטיות את כותונת הלילה שלה; בזמן שאנג'ל צייר. הוא לא ביקש ממנה לעשות זאת. הוא הביט מטה, מערבב את הצבעים שלו, וכשהוא הציץ מעלה שוב, היא שכבה ערומה על המיטה הקטנה שלה. היא מעולם לא חשה חופשייה כל כך, צודקת כל כך. וכשאנג'ל חייך אליה, דרוסילה נמלאה באושר.
הוא בחר מברשת נקייה מהצינצנת, אבל במקום לטבול אותה בשמן, הוא נע לצידה. היא חשה את המברשת הרכה המטפטפת על מיצחה, על לחייה ועל ליסתה, ואז ממשיכה את נתיב הדיגדוגים במורד צווארה, ובין שדיה. דרוסילה התנשמה, מקמרת את גבה, ואנג'ל נשען לעברה.
ואז, הדלת נפתחה, ואמא שלה פסעה אל תוך החדר.
פניה של דרוסילה הפכו חיוורים. "אמא!" היא לחשה, אוחזת בטירוף בבגדי הלילה שלה. אבל אנג'ל נשאר רגוע כשהפנה את פניו אל האישה הזועמת.
"תהיתי מתי תתפסי מה קורה, אן," הוא אמר. "בכנות, חשבתי שתעשי את זה הרבה יותר מוקדם מעכשיו. מה היה הדבר שעיוור אותך- המראה שלי, הקסם שלי או הכסף שלי?"
"שטן שכמוך," אמה של דרוסילה לחשה. "מפלצת שכמוך. אני מצטערת שלא הלכתי בעקבות החשדות שלי מההתחלה. איך אתה מעז לטרוף את תמימותה של ביתי?"
"ובכן, את רואה, זה מה שאני עושה, אן. באמת, לטרוף את התמימים זו דרך הפעולה שלי. לעיתים קרובות, אפילו לא אכפת לי אם הם תמימים, רק אם הם מקסימים. אני פשוט טורף." דרוסילה ואמה בהו שתיהן בזוועה, כשפניו היפים של אנג'ל השתנו לאלו של שד.
הוא פנה אל דרוסילה, לוחש, "ששש, אף לא מילה, אהובתי. זה רק יביא את האחרים. בואי ניתן להם לחיות עוד קצת, בסדר?" אז, הוא תפס את אמה, את אמה הקטנה, המתוקה, המגוננת, וכשדרוסילה התכרבלה בפינה הרחוקה ביותר של המיטה וצפתה בשתיקה, ניביו של אנג'ל חתכו דרך גרונה הרך של אמה.
*****
דרוסילה חשבה על הרגע הזה, נקודת מפנה בחייה, כשהיא בחרה את המחט ואת הדיו כדי לעבוד על קעקוע מסובך ומעוות של דרקון, אבל במהרה דחפה את המחשבות אל מחוץ למוחה, ופנתה אל המשימה שעמדה לפניה. צ'רלי התחיל איתה בדוגמאות הקלות יותר, אבל היא למדה מהר, הופכת למיומנת יותר ויותר. החנות הקטנה היתה מלאה בלקוחות וצופים בכל לילה עכשיו. הכישרון של אמנית הקעקועים היפהפייה, הצעירה, שהיתה בבירור לא שייכת למקום, הפך לשיחת המעגנים. דרוסילה צחקה בביישנות לבדיחות הגסות ששמעה, אבל אמרה רק מעט. היא עבדה כמו מקצוענית, מדברת רק כשהיתה צריכה לשאול שאלה על הקעקועים. איש לא הבין מהיכן באה, או לאן הלכה כשבין חצות הלילה והשחר, היא הניחה את כליה בצד כפי שצ'רלי הראה לה, ואמרה, "אני חייבת ללכת עכשיו."
היא אכלה כל לילה, אבל לא בציבור, ולעולם לא קרוב מדי למעגנים. דרוסילה לא רצתה לעורר עוד חשדות לפני שתרכוש מיומנות באמנותה. היא היתה תלמידתם הצייתנית של אנג'ל ודרלה הרבה לפני שהיתה תלמידתו של צ'רלי, והיא הפכה לתפארת לכל מוריה.
אבל אדונה, והאדונית שלו, החלו לתהות בקשר אליה בעצמם. "לאן אתה חושב שהיא מתחמקת כל לילה?" אנג'ל שאל, כשהוא עמד להציע ביקור בתיאטרון וצייד, ושוב מצא רק את דרלה ללוות אותו.
"היא בטח עובדת על הפתעה קטנה בשבילך," דרלה הגיבה. "עזוב את דרוסילה בשקט, אנג'ל. היא צריכה ללמוד עצמאות, כפי שאתה למדת." לדעתה של דרלה, אנג'ל למד את השיעור הזה טוב מדי. היתה לו נטייה להתבודד שעדיין תפסה אותה לא מודעת, כשהוא נעלם באופן קבוע לכמה שבועות מדי זמן מה. אבל הוא היה איתה עכשיו.
"בוא נתרחק מכאן למשך החורף, בסדר? אני חושבת איטליה. הלילות כל כך עדינים על הים התיכון," היא אמרה.
"זה יהיה נחמד לחזור לאיטליה," אנג'ל הסכים.
"המאסטר נמצא שם," דרלה המשיכה. "אז יהיו הרבה מסיבות ללכת אליהן."
"אני מניח שבאמת הגיע הזמן שנלך ונביע את הכבוד שלנו אליו שוב," אנג'ל אמר. "דרוסילה תוכל לפגוש את האדון הגדול שלה. אני חושב שהם יאהבו זה את זו.
לעזאזל עם דרוסילה, דרלה חשבה. אבל אנג'ל צדק; דרוסילה היתה חלק מהשבט שלהם עכשיו, והמאסטר תמיד נהנה להכיר את ילדי ילדיו.
*****
דרוסילה סיימה את הדרקון, לקול מחיאות הכפיים הרבות. היא ניגבה את מחטיה, ובחיוך, אמרה, "אז מי יהיה הקורבן הבא שלי, אם כך?" החדר הקטן התמלא בקול צחוק.
כשראשה מתכופף מכל השולחן, דרוסילה הביטה דרך ריסיה הארוכים על איש צעיר שהיה חלק מהקהל במשך כמה הלילות האחרונים. הוא היה נאה, עם שיער בהיר ולעג מרושע בחיוכו. לא יהיה אכפת לה לעבוד עליו. "האם תרצה להצטרף, אדוני?" היא שאלה.
"לך אליה, ספייק," האחרים עודדו. "מה קרה? חילקת כבר מספיק כאב, אתה לא יכול לסבול קצת בתמורה?"
"אני יכול לשאת את החבורות שלי, ואתם יודעים את זה," הוא ענה. "אבל אני מבלה נהדר רק מלעמוד כאן ולהביט בנסיכה עובדת."
"כן, זה משהו ששווה לראות, נכון?" הקהל היה בהסכמה כללית. האחד לו הם קראו ספייק בחן את דרוסילה מקרוב. לקוחות רבים הבחינו בידיה הקרות. הם אמרו שזה היה הלם בהתחלה, אבל אז עורם נרדם תחת אותן ידיים, וזו היתה ברכה. אבל ספייק ראה שעם כל רגישותה, דרוסילה תמיד פגעה במספר עצבים. אולי זה היה בלתי נמנע, אבל הוא לא חשב כך. הוא חשב שהיא עשתה זאת בכוונה, והוא אהב את זה.
היא דיברה אליו שוב, בקולה היפה, המוזיקלי. "אתה אוהב משחקים?" היא שאלה.
"טוב, זה תלוי במי השותף שלי, לא? אני אשחק איזה משחק שתרצי איתך, מותק. רק תבקשי," ספייק אמר.
דרוסילה העניקה לו חיוך, וחזרה להתרכז בעבודתה. זה היה הרבה אחרי חצות כשהיא סיימה את הקעקוע השני, לב עם רצועה סביב הקשת שלו, ושמה שלה הכתוב על הרצועה. "חתום בידי האמן," אמרה הכתובת שהיא קיעקעה. הוא כופף שריר זרוע ענקי, שהיה עתה מקושט עתה בכרטיס ברכה בשבילה.
"זה כל מה שאני יכולה לעשות הלילה," דרוסילה אמרה. "אני חייבת ללכת עכשיו." הקהל החל להתפזר.
"צ'רלי, אתה יכול להשיג לי ערכת קעקועים?" היא שאלה את האיש הזקן. "אני יכולה לשלם בשביל זה." דרוסילה ידעה שאנג'ל יתן לה כסף אם היא היתה רוצה בכך.
"אין שום צורך לשלם, נסיכה," הוא אמר. "כבר השגתי סט אחד בשבילך, וזה מתנה ממני. עשית אותי גאה, והבאת לי יותר עסקים משאי פעם חשבתי שאראה. הישארי איתי, ואתחיל לשלם לך משכורת." הוא הושיט לה תיק עור, פותח אותו כדי להראות לה את האספקה שבפנים.
"אוו, זה מושלם, צ'רלי. בדיוק מה שרציתי. אבל אני לא יכולה להישאר. למדתי את מה שהייתי זקוקה לו. תודה לך." דרוסילה נשקה ללחיו האפורה.
"לא אביט בפיו של סוס הניתן במתנה. שנינו עמדנו בעיסקה שלנו. אני אתגעגע אלייך," צ'רלי אמר, המום לגלות שהוא מסמיק.
"זוהי ברכה שאני הולכת לדרכי, צ'רלי, בטח בי בנושא הזה," היא אמרה, מניחה את הגלימה על כתפיה ומתקדמת לעבר הדלת.
"נסיכה!" צ'רלי קרא לה בחזרה, והיא הסתובבה אליו. "תיזהרי מהספייק הזה. וויליאם הוא השם האמיתי שלו- אנשים קוראים לו וויליאם העקוב מדם. הוא בחור רע. את תשמרי מרחק ממנו, נכון?"
"אל תדאג, צ'רלי. הוא לא יכול לפגוע בי," דרוסילה הפריחה אליו נשיקה נוספת, ואז נעלמה.
*****
אנג'ל התעורר הרבה לפני השקיעה למחרת היום, ואפילו בחדר המוגף הוא יכול היה לדעת שבהיר בצורה נוראה בחוץ. דרלה עדיין ישנה לצידו. הוא פיתח תיאבון איתה מוקדם יותר, אבל לא היה דבר שהוא היה יכול לעשות בקשר לזה עוד כמה שעות. הוא עזב את המיטה שלהם והחל להסתובב ברחבי הבית, מחפש משהו שיתן לו לשכוח את הרעב לזמן מה.
הוא היה מרוצה למצוא שגם דרוסילה היתה ערה. היא הביטה בספר קטן של תמונות, אבל הרימה את ראשה מיד לחייך אליו.
"אנג'ל," היא שאלה, "אם היית רוצה להשיג לך קעקוע, איך הוא היה נראה?"
"הלו, דרו, אהובה קטנה שלי. מה את זוממת?" אנג'ל ברך אותה, מושך בקווצה משיערה השחור.
"רק משחקת," היא אמרה. "יש לי כמה צעצועים חדשים, ולמדתי משחק חדש, יקירי. האם תשחק איתי?"
"כל דבר כדי להסיט את המחשבות שלי מהבטן שלי לפני הלילה," הוא אמר, מתיישב לצידה על הספה העשויה משיער הסוס שניצבה מול האח. "האם זה תיק קעקועים? את רוצה קעקוע, דרו?"
"לא, אני רוצה להעניק לך אחד. למדתי איך, אנג'ל. יכולתי לעשות תמונה יפה על העור היפה שלך. אבל אני לא יודעת מה התמונה צריכה להיות," שפתה התחתונה של דרוסילה רעדה, ועיניה התמלאו בדמעות. "אף אחד מהדוגמאות האלו לא נראית נכונה בשבילך."
אנג'ל הניח את זרועו סביב כתפה וחיבק אותה קרוב. "בלי לבכות עכשיו, דרו. תזכרי שהבטחת לי עוד חיוכים. איפה תיק הציורים שלי? תני לי לראות אם אני יכול למצוא משהו שיתאים למה שדמיינת."
היא העניקה לו חיוך רועד, והברישה דמעה מלחייה. "תעשה את זה בשבילי, אנג'ל?"
"אני לא יכול לחשוב על דרך טובה יותר לחכות לשקיעה," הוא אמר, מאזן את בלוק הציור שלו בחיקו, ומרים חתיכה של פחם.
חצי שעה מאוחר יותר, הריצפה היתה מלוכלכת בניירת, ודרוסילה ישבה כשרגליה משולבות בין הרישומים, מתפעלת מהם, אבל עדיין לא רואה את האחד הנכון. אנג'ל זימזם לעצמו כשהוא עבד על דוגמה נוספת. "מה בקשר לזה, מותק? אני חושב שאני מעדיף אותו." הוא מסר לה את הבלוק.
"או, אנג'ל! זה האחד! זה מושלם!" דרוסילה צרחה בהנאה.
אנג'ל צייר אריה עם כנפיים, בעיצוב שהיה יכול לפאר משל קלטי. היה לו נוצות יפהפיות ורעמה מסתלסלת, והטופרים המושטים מבין כפות רגליו המושטות אחזו באות A.
"האם תיתן לי לשים את זה בתוך העור שלך, אנג'ל? אני יכולה לעשות את זה, באמת שאני יכולה," דרוסילה כרעה ליד רגליו והביטה בו בתחינה.
"למה לא? גם אני אוהב את הדוגמה הזאת. זה נראה נכון בשבילי. בטח, דרו- אני סימנתי אותך, זה יהיה רק הוגן שתשימי את הסימן שלך עלי."
"איפה אני אשים אותו?" היא שאלה, מניחה בד על השולחן, ומרימה את הרישום, ואת הערכה שלה.
אנג'ל משך את החולצה שלו מעליו. "את תבחרי את המקום," הוא אמר.
דרוסילה פנתה אליו. היא העבירה את אצבעותיה בקלילות במעלה זרועותיו, ולאורך חזהו. אז, היא טיילה אותן לאורך כתפיו, ופסעה אל מאחורי. היא הניחה את ידה בדיוק כנגד עצם הכתף הימנית שלו. "כאן," היא אמרה.
"אני לא אוכל לראות את זה שם, דרו," הוא מחה.
"אז זה יהיה באמת שלי," היא אמרה.
אנג'ל הבין. הוא עשה לה דברים שהוא לעולם לא יוכל לראות. "אני בידייך," הוא אמר.
השמש רק שקעה כשדרלה נכנסה אל החדר, עטופה בקימונו. היא ראתה את אנג'ל שוכב על ביטנו על שולחן האוכל שלהם, ואת דרוסילה דוחפת מחטים אל תוך עורו. "מה אתם עושים, ילדים?" היא שאלה.
"דרו שמה את הסימן שלה עלי," אנג'ל אמר, חושק את שיניו. זה כאב בצורה איומה, והוא היה כמעט בטוח שזה לא היה חייב לכאוב כל כך. "או בעצם, היא שמה את הסימן שלי עלי, בגלל שאני עיצבתי את זה."
דרוסילה חייכה, שרה ברוך בזמן שהיא עבדה. היא אהבה את התחושה של עורו של אנג'ל תחת אצבעותיה; היא אהבה לצפות בשריריו המתכווצים בכל פעם שפגעה בעצב.
זה היה מושלם, היא הירהרה. אנג'ל היה האריה שלהם: דרלה והיא היו הלהקה שלו. דרלה היתה האם, והיא היתה הבת. הם צדו ביחד, וחלקו את ההרג. וכשהזמן והמקום יהיו נכונים, הם יצרו בני משפחה חדשים לחזק את הלהקה.
"ואו, דרוסילה!" דרלה קראה, מביטה מאחור על עבודתה. "עשית עבודה יפהפייה. זה מה שעשית כל לילה? לא אמרתי לך, אנג'ל, שהיא מתכננת הפתעה בשבילך? את כל כך פיקחית, יקירה!"
לאוזן הלא מיומנת, דרלה נשמעה מרוצה בשביל דרוסילה, כאילו באמת היו משפחה מאושרת. אבל דרוסילה זיהתה את נימת הקינאה המסתתרת. זה גרם לה לחייך עוד יותר.
הוא הולך להרוג אותה יום אחד, היא הבינה. הסצינה הבזיקה בתוך ראשה כשחקרה את עצם השכם המלוטשת שלו.
דרוסילה ראתה חזון של העתיד אפילו כשהיא נתנה לעצמה קשר תמידי לגופו של אנג'ל. היא ראתה חלקים מהחיזיון פעם אחת בעבר, אבל הכל היה גלוי יותר עכשיו. האם הוא תמיד יחזיק אותה קרוב כל כך לליבו?, היא תהתה. בגלל שיום אחד- לא מיד, אבל בעוד כמה שנים במורד הדרך, אנג'ל עמד לעזוב אותם, ולא בשביל אחד מטיולי ההתבודדות שהוא עשה מדי פעם. לא, זו תהיה הפרדה אמיתית, ודרלה תעזור להביא את זה, אף על פי שבתאונה. המשפחה שלהם, הלהקה שלהם, תיקרע לגזרים.
לדרו לא היה כל רצון להיות לבדה, והיא בהחלט לא רצתה להסתובב עם דרלה, ששנאה אותה. היא חשה שמאסטר, שהיא עמדה לפגוש בקרוב, יחבב אותה, ושהוא יהיה שמח להפוך אותה לחית המחמד הקטנה שלו. אבל היא גם חשה שהוא והמשרתים שלו יתנו לה הרגשה מרגיזה, מרושעת, עמוק בתוך ביטנה. היא לא רצתה לבלות עוד זמן איתו, יותר ממה שהיתה צריכה למען טובת המשפחה.
דרוסילה נזקקה לחית מחמד משלה. היא חיפשה חיה כזו מאז שהציצה לראשונה לאירועי העתיד האלו, והיא ידעה מיד שהיא מצאה אותו. הוא היה האיש הצעיר והיפה שאהב לראות אותה אצל צ'רלי- זה שאמר לה שהוא רצה להיות השותף שלה. האחד שנקרא ספייק.
דרוסילה חייכה כבחלום. היא תעשה טיול למעגנים ברגע שהיא תסיים את הקעקוע של אנג'ל. בפעם הראשונה שראתה אותו, היא חשבה שהוא יהיה רק צעצוע, אבל עכשיו היא היתה בטוחה שהיא וספייק נועדו להיות ביחד.
"אני סיימתי איתך, אנג'ל יקירי," היא אמרה, טופחת על גבו. "זה יפהפה- זה נראה בדיוק כמוך." דרוסילה אספה את כליה וזרקה אותם אל תוך קופסת העור. אז, היא הלכה משם, מחפשת את הגלימה שלה. איפה היא השאירה את זה עכשיו?, היא תהתה.
"דרו, לאן את הולכת?" אנג'ל שאל. "את לא רוצה לאכול איתנו?"
"לא הלילה," היא אמרה, כבר מעבר למפתן הדלת. "יש לי מישהו לפגוש."

סוף