אן / ברק בן אור

"השליח" התעורר,
"היום מתחילה שנה חדשה" לחש בשקט אזרח 45201, או ככה לפחות הוא קיווה. הוא שטף את פניו, ניגב אותם עם מגבת, והסתכל בבבואתו המסכנה: אני לא אתגלח היום, לא, לא היום, זה נגמר... הוא עישן עוד סיגרייה למרות שהניקוטין בגופו יכול היה לשתק פיל, שלא לדבר על כך שהוא מעולם לא ממש אהב זאת. עוד שעתיים מזדיינות ואני עובר מכאן. הסמל מרטוב הזה עם הצעקות שלו "קדימה נבלה תן את הכול!" הוא צחק, מכיוון ששמו צלצל דומה, זו היתה לו מאין הרגשה של ייחודיות להיקרא כך בשמו ע"י הסמל הזקן. הוא לקח בירה מהמקרר, "מילר", הוא אפילו לא סיים אותה עד הסוף, הוא יצא החוצה. הוא התהלך סביב, דילג על שתי רגליו חושב מה לעשות בשעתיים שלפני הנסיעה. "סליחה בחור" נשמעה קריאה עליזה לעברו, הוא הסתובב, הוא פנה וראה את המזכירה הפלוגתית, "אתה לא החייל הזה שנשלח למשימה באמריקה?", כן, הוא ענה, וחייך. "אני צריכה לתאם אתך עוד כמה פרטים". הוא עזב את חדרה של הבחורה ושם פעמיו לעבר התחנה, הוא מיהר, הוא צריך היה לחתום על הציוד, הנשק, המדים, א',ב'... הוא גמר ועלה על ההסעה לעבר שדה התעופה, זו היתה מרצדס שחורה, היה לו מזל, איזה קצין היה צריך לאסוף את בנו שמגיע היום "ממסע שכחה בתאילנד" כמו שאמר הקצין. לא היה אכפת לו ממש, הוא צריך למקם עת מחשבותיו כך שרק המשימה תהיה לו בראש, הוא נוסע בשביל המולדת... "המשימה שלך פשוטה" אמר הקצין באדישות, "אתה מזהה את המטרה ומבצע, ברור?" דרך החלון הוא חלף במבטו על השדות שהתחילו להריק, פה ושם הוא הבחין בגידולים, הרבה חיטה הוא חשב בלבו. אני יהיה בסדר... עיניו נפתחו מאיזו שינה מעיקה שהוא תפס כמו איזו שפעת של סתיו, "הגענו מר בחור, דרך טובה לך ואני הייתי רוצה לראות אותך כאן במקום הזה באחד הימים, אתה שומע?" כן הוא ענה, וחייך...

הארץ הלכה וקטנה,
הוא הביט שוב למטה וראה רק את הים, כחול, הוא חזר לאותה תרדמת שכה התגעגע אליה. הוא פקח את עיניו בעצלות, למטה היה כבר כחול אחר, הוא החליט לצפות בסרט דוקו-דרמטי, משהוא ישראלי. אחרי שנספו להן כל הצפרדעים המנוקדות ע"י איש שמן ששמו היה בין אירוניה לאינפנטיליות מוחלטת, נשמע קול "גבירותי ורבותי כאן הקפטן שלכם אנחנו כרגע טסים מעל לוס-אנג'לס וננחת בעוד זמן קצר" הם באמת נחתו אחרי רבע השעה, הוא עבר בקלות את מחסומי הממשל בזכות הציפור שהיתה בתעודה שלו. הוא עלה על מונית. "כן אדוני" שאל הנהג ההודי. "לסוף העולם בבקשה". "אדוני מוכן להיות מפורט יותר ביעד בבקשה" אמר ההודי בצורה בהירה ככל שהרשתה לו האנגלית העלובה שלו. "אני מבין את הלעג שלך, התכוונתי, קח אותי לסאנידייל".
"הגענו אדוני, ולא אני לא אשאר במקום הזה עוד דקה אחת אז להתראות לך". "חברותי מדי בשביל שעתיים של נסיעה" הוא הרהר, הוא עבר במוחו על המחשבה ובסוף דחה אותה עקב חוסר החשיבות. "יש עבודה, צריך להתמקם ולבצע את המשימה, לרצוח למען העולם המחורבן הזה". המודיעין מסר לו את המסלול של היעד שהתברר לו כמוזר ביותר - המסלול בו הוא היה אמור למצוא את היעד כלל שני בתי קברות, כנסיה עתיקה ודוכן גלידה שפתוח 24 שעות, הוא החליט לערוב בדוכן ולנסות את מנת היום שלאכזבתו כללה שוקולד פשוט עם תמצית וניל לארומה. הוא חיכה.


אן התקרבה לעברו,
היא נראתה קטנה בהרבה ממה שדמיונו הזה בתדרוכים הארוכים, לא אותה מפלצת מאיימת שהיתה יכולה לשבור את גולגולתו תוך שנייה ובכך לאפשר לו לשמוע את קול הפצפוץ. הוא ניגש אליה. "שלום גבירתי מה דעתך על מזג האוויר בשתיים לפנות בוקר?" "כן זה אורגינלי" ענתה הנערה בציניות. במהירות הוא השתחרר מהרושם החזק שהיא כפתה עליו והמשיך כפי שהיה מתוכנן במוחו. "גבירתי, את לא צריכה להיות כזאת", "אתה יכול לקרוא לי אן, ואתה תתפלא מה החיים כאן דורשים, בעצם אני לא זוכרת שראיתי אותך כאן בעבר", "זה כי לא ראית, הגעתי הנה היום מישראל, אני עושה מחקר קטן על התרחשויות על טבעיות. את יודעת משהו על זה במקרה?" "עוד ג'יילס קטן רק עם מבטא מעצבן" היא לחשה מבין שפתותיה, "אמרת משהו?" הוא שאל מנסה להישמע מטומטם, "אין לך מה לחפש פה, החיים כאן רגילים בדיוק כמוני", "אני לא חושב שהבנת את כוונתי" הוא שלף אקדח עם משתיק קול וירה בה שתי יריות, לפני שמוכר הגלידה הספיק למצמץ הוא כבר שכב על הרצפה מאבד נוזל גוף מחור שנוצר בראשו. הוא חייך בסיפוק, הוא בדק את הגופה של הנערה, "איפה סימני השיניים לעזאזל?!" "עזוב את הצוואר של הקוטלת בחור ביצעת את המשימה" הקול בא מאחוריו, הוא הסתובב והיה אחוז טירוף, "אתה ספייק נכון? מה קורה כאן בעזרת השם? איפה סימני השיניים?... רגע בן אדם למה אתה קורא למפלצת קוטלת?" "כי היא קוטלת הערפדים מטומטם אחד! רק המוסד הישראלי יכול להיות כל כך מטומטם ולחסל מישהו רק בגלל מכתב שבמקרה חתום למטה נשיא ארה"ב". "מה?!" "אוי נכון אתה בעצם לא ממש מבין מה קורה כאן כי עבדו עליך בחור" אנחנו פה בסאנידייל החלטנו שאנחנו מאוימים קצת מהקוטלת אז החלטנו לבקש עזרה מבחוץ, כזאת שהקוטלת לא תוכל להרגיש בכוונות שלה, אתה מבין אותי? אנחנו החלטנו במבצע ענק: זייפנו..." ספייק לא הצליח לסיים את דבריו שכן הוא הפך לאבק בעקבות יתד עץ שנתקע לו בלב. "הבנתי אותך כבר במלה הראשונה שהוצעת" הוא ענה. התחיל לרדת גשם, הוא ניסה לספור כוכבים מתוך השיגעון שאחז בו, אבל ירד גשם. הוא הוציא את האקדח שהבהיק בעדינות מאיימת לאור הירח, הוא כיוון את האקדח וירה...