בלילה אחד

זה היה לילה בהיר. בהיר מדי, למרות שהשמים אפלים היו, ולא נראה באופק צל של ירח.
ניחוח חסר ריח נישא באוויר הדק, ושום משב רוח לא הורגש.
אדם זר היה נהנה מהלילה ההוא, חושב אותו למיוחד, אבל באפי ידעה שבלילה כזה אפשר לעשות הכל חוץ מלהנות.
היא לא ידעה למה היא מרגישה ככה, היא פשוט חשה באיזושהי תחושה לא מוכרת מקננת בתוכה. והיא ידעה שהיא צריכה לפחד מהתחושה הזו.
ובאפי פחדה. זה לא היה הפחד הרגיל, הפחד מפני כל היצורים העל-טבעיים שבהם נלחמה בהתמדה חסרת מעצורים לילה אחר לילה.
זה גם לא היה הפחד שתמיד היה לה, הפחד שמשהו יקרה ליקיריה...
זה היה פחד חדש, שהתחיל בתחתית הבטן, והלך והתקרב ללב.
באפי היתה בדרך לעוד ערב בברונז, כשהיא חשה במישהו מתבונן בה.
היא עצרה, בדקה שכמו תמיד היתד שלה מונחת בכיס המעיל, ושהצלב נמצא על צווארה, מגן עליה מכל רע. וכרגיל, הכל היה במקומו.
היא הסתובבה, וכמה צעדים מאחוריה ניצבה דמות לא מוכרת, והישירה את מבטה לעברה.
באפי נרתעה, ומיד חזרה לתנוחתה הטבעית. משהו אמר לה שאל לה לפחד מהאישה הלא מוכרת.
אישה? ילדה? נערה? זו היתה דמות חסרת כל גיל. רגע אחד נדמתה לה כקשישה באה בימים, ובמשנהו היתה נערה צעירה בראשית חייה.
שתי הנשים עמדו כך באמצע הרחוב המואר במשך כמה דקות, בוחנות זו את זו, לומדות זו את זו, ולאחר פרק זמן ממושך שנדמה לשתיהן כשניות מעטות, לחשה הזרה : "אני יודעת".
באפי הנהנה, ועיניה התחננו בפני הזרה שתסביר לה.
"את לא יודעת מה קורה לך. לאחר הלילה הזה את גם לא תזכרי. אל תנסי להילחם, אין לך כל סיכוי. תנסי להבין. זה יישאר בך לעד, גם אם לא תדעי זאת, וזה יהפוך לחלק ממך, לחלק ממי שאת. ברגעים הקשים תזכרי שהכל מכוון, שיש מי ששומר עליך".
לאחר המשפט הזה, באפי כמו התעוררה, הביטה מסביב ולא ראתה כל זכר לזרה.
"מה קורה לי? זה הלילה המוזר הזה..."
היא המשיכה בדרכה לברונז, ולפתע חשה בצריבה חדה. היא הביטה למטה וראתה עשן כחלחל. באינסטינקט שלא הכירה את מקורו, היא תלשה את הצלב מצווארה, וההקלה באה.
היא הביטה מסביבה, חיפשה שוב את הזרה, והתכופפה לעבר הצלב שהיה מונח על המדרכה הקרה. היא הושיטה את ידה להרימו, אך משהו עצר בעדה.
היא ניסתה שנית, אך כאב לא מוכר בלם אותה.
ההבנה היכתה בה.
היא התרוממה במהירות, והחלה לרוץ לעבר הברונז, מותירה מאחוריה את הצלב.
כשהגיעה לסמטה שמובילה לברונז, האטה, ומתוך הרגל ניסתה לסדר את נשימתה.
היא החלה ללכת בסמטה, ניגשה לפתח הברונז ונכנסה.
אותו כוח לא מוכר שמנע ממנה להרים את הצלב, מנע ממנה להיכנס.
היא נרתעה. פנתה לאחור ורצה במהירות לכיוון הנגדי.
לאחר מספר דקות שנדמו כנצח הגיעה לביה"ס.
מבטה, שבזמן הריצה היה מושפל לאדמה, התרומם, ועיניה נתקלו בשלט המוכר.
'Formatia trans sicere educatorum.'

יבורכו כל אלו המחפשים ידע...
באפי נעצה עיניה בשלט למספר שניות, השפילה שנית את מבטה ובהליכה איטית, שנהפכה לריצה פרועה, נכנסה לביה"ס.
רגליה נשאו אותה בדרך המוכרת לעבר הספריה, שכמו תמיד, היתה מוארת גם בשעה מאוחרת שכזו.
באפי נעצרה לפני דלתות הספריה לשמע רחש מוזר. היא הביטה מסביב, מחפשת את מקור הרחש הלא-מוכר, ולאחר הקשבה מאומצת הבינה שהוא מגיע מתוך הספריה.
באפי נכנסה, ומולה, יושב ליד השולחן היה ג'ילס. אחד מהאנשים היחידים עליהם באפי ידעה שתמיד תוכל לסמוך.
הוא הרים את מבטו, מופתע לראותה, ועיניו הביעו את תמיהתו.
"כן, מה אני יכול לעשות למענך?", השיב לשאלתה שלא נשאלה בשאלה משלו.
"משהו מוזר קורה לי...", היא סיפרה לו את קורותיה מתחילת הלילה, המפגש עם האישה הזרה, היעלמותה הפתאומית, הצלב, הברונז, והפחד החדש שקינן בתוכה.
תוך כדי דיבור, חשה בבאפי במשהו זע בתוכה. הפחד עליו דיברה, כבר לא היה בתחתית הבטן, היא חשה אותו כעת עמוק בליבה...
"מרתק. אף פעם לא קראתי על משהו שכזה. אני אחפש בספרים".
"לא", אמרה באפי בחדות. "אתה לא תמצא שום דבר".
ג'ילס, שכבר פנה לעבר מדפי הספרים, הסתובב אליה, ומבטו הביע שוב את אותה תמיהה שלו.
"אני יודעת מה קורה לי, אין צורך שתחפש כי אין שום תיעוד של מקרה שכזה".
במילים אלה, הסתובבה ויצאה מהספריה.
ג'ילס עקב אחריה במבטו והביט מסביבו, מחפש אחר תשובה, אחר מישהו שיהיה מסוגל להסביר לו את פשר האירוע.
באפי יצאה מביה"ס בהליכה איטית, מנסה להבין מה קורה לה, כשלפתע שמעה שוב את אותו רחש מוזר, הרחש התקרב אליה.
היא הרימה את מבטה וראתה מולה את ווילו וזאנדר.
הרחש התחזק, ובאפי מצאה את עצמה נועצת בשני חבריה מבט חודר, כשלפתע חשה רעב.
היא החלה להגיד להם שלום, אך לפתע נשכה את שפתיה בחוזקה, עד שחשה טעם דם בפיה.
היא הרגישה את הפחד שבליבה מתחזק, ואז הרגישה את פניה משתנים.
"באפי?!?!?", שאלו שניהם בפחד.
ווילו צעקה, וזאנדר אחז בזרועה ומשך אותה משם בריצה.
באפי רצתה לרוץ אחריהם, לבקש את עזרתם, אך ידיה, שנשלחו לעבר פניה, עצרו בידה.
אלו לא היו פניה. היא חשה את עצמה משתנה, ופניה היו שוב שלה.
טעם הדם שבפיה נעלם. אך תחושת הרעב הלכה וגברה.
באפי הבינה. היא ידעה מה קורה לה, והיא ידעה שאין לה איך להילחם.
היא נזכרה בדברי הזרה "זה יישאר בך לעד, גם אם לא תדעי זאת, וזה יהפוך לחלק ממך, לחלק ממי שאת", והפחד שבתוכה הפך לחלק ממנה.
היא כבר לא פחדה. היא הבינה. בדיוק כפי שחזתה הזרה.

הלילה ההוא עבר במהירות, כמעט בלי שהרגישה, ובסופו, כמה דקות לפני הזריחה הופיעה בפניה הזרה.
גם עכשיו לא יכלה באפי לפענח את גילה, אך כעת היא היתה מסוגלת להבינה ללא מילים.
היא רצתה לשאול אותה כל כך הרבה דברים, אך כשפתחה את פיה, אמרה הזרה "אני לא יכולה לתת לך את התשובות. אותן את תביני לבד. כשתגיע הזריחה את תשכחי את קורות הלילה הזה, אבל ההבנה החדשה תשאר בך תמיד, ותעזור לך במלחמתך נגד הרוע. אל תוותרי, אל תפחדי, תמיד יש מי ששומר עליך".
קרן האור הראשונה פרצה דרך העננים, והזרה נעלמה.
באפי הביטה מסביבה, מבולבלת.
"מה אני עושה פה?".
ולפתע היא הבינה. היא לא ידעה מה היא מבינה, אך היא חשה את זה בתוכה. ואותה תחושה חדשה גרמה לה להרים את ידה לפניה ולחוש את עורה החלק. ואותה תחושה גרמה לה לנשוך את שפתה, לטעום את טעם הדם ולדעת שהיא שבה לעצמה. זו היא, ולא אף אחד אחר.
היא חשה באינספור תחושות חדשות ולא מובנות בתוכה. היא פחדה.
אך משפט אחד הדהד במוחה "ההבנה החדשה תשאר בך תמיד, ותעזור לך במלחמתך נגד הרוע".
הפחד נעלם.