הנבחרת, פרק שביעי (מוקדש לברבי, הזכירה לי כמה זה טוב כשיש לך חברים).

"זה לא יעלה על הדעת!!!"
דלת הכיתה הסגורה נפתחה בפראות, כמעט נקרעת מעל ציריה. ענבל ועופר זזו בתבונה הצידה כשג'יימס עבר בסערה לצידם, חוצה את המיסדרון כשעיניו רושפות גיצים.
ענבל משכה קווצה של שיער בלונדיני מאחורי אוזנה, מרימה את גבתה. עופר משך בכתפיו. "הוא בריטי," הוא אמר באנחה, כאילו היה ניתן להסביר בכך הכל.
שני החברים הציצו אל תוך הכיתה הריקה. זו היתה שעת אחר הצהריים המאוחרת, ורק המנקות היו בבית הספר.
פניה של מאיה, שהיו אדומות כצבע שיערה, הביטו אליהם מקצה הכיתה. אצבעותיה שיחקו בעצבנות בצלב מוזהב. היא משכה בכתפיה בחוסר אונים. "אה... סיפרתי לו."
"לא היינו מנחשים," עופר אמר בציניות. הוא התחרט מיד למראה פניה האומללים של ענבל, והתקרב אליה, כורך סביבה את זרועו. "זה בסדר. הוא יתגבר."
"אתה בטוח?" מאיה לקחה את ידו בהיסוס.
עופר הנהן. הם הסתכלו לרגע למטה, על ידיהם, ואז משכו אותן בחזרה, מסמיקים ומביטים לכיוון השני.
"אז, מה עכשיו?" ענבל שאלה בקלילות.
"כ-כדאי שאני אחזור הביתה." עיני השקד של מאיה היו נעוצות ברגליה. "אני צריכה להתכונן לצאת לפארק עוד מעט, והציוד-"
"אנחנו נבוא איתך," עופר אמר מיד.
"נפלת על השכל שלך?" מאיה הרימה אליו עיניים זועמות. "בשום אופן לא."
"אנחנו יכולים לעזור," ענבל הצטרפה בהיסוס.
"כמעט נהרגת אתמול בלילה," מאיה הטיחה בה. "אם תעשו משהו, זה רק להפריע. אני אצטרך לחשוב כל הזמן על להגן עליכם וזה לא ממש יעזור לי להתרכז." היא לקחה נשימה עמוקה. ענבל ועופר הביטו בה שניהם בהפתעה. עופר נראה נפגע.
"אני מצטערת. זה פשוט..." מאיה נאנחה והביטה בצלב הזהב החדש שלה. היא תלתה אותו על צווארה. "אני הקוטלת. אתם לא. זה שגיליתם את הסוד האפל שלי-" היא העניקה להם חיוך עייף, "-עדיין לא אומר שאתם יכולים לקפוץ בפני הסכנה וכל זה. זה התפקיד שלי."
"נכון. אנחנו נעשה את זה מבחירה," ענבל אמרה בשקט.
מאיה נדה בראשה וחייכה. "מה אתם רוצים שאני אגיד?"
"כן?" עופר שאל בתקווה.
"לא!"
שלושת החברים פנו אל הדלת. ג'יימס עמד בכניסה, מביט בשלושתם בחומרה. "בשום פנים ואופן לא. מעשה שכזה יהיה פזיז, חסר זהירות, חסר תבונה, חסר כל-"
"חשבתי שהלכת הביתה," מאיה העירה ביובש.
"תני לי לסיים!" ג'יימס הטיח בה. "חסר כל תוחלת או בסיס ומנוגד לכל-"
"הוא תמיד ככה?" ענבל שאלה.
"רק כשהוא עצבני." מאיה משכה בכתפיה. "ג'יימס-"
"-העקרונות שקבעה המועצה בשם הסדר הטוב וההגנה על בני האנוש!" סיים ג'יימס ולקח נשימה עמוקה. "לא רק שהפרת את חוקי המועצה בעניין הזהות הסודית, את עדיין מנסה ל-"
"ג'יימס-"
"אל תפריעי!" ג'יימס התפרץ בזעם. כשמאיה השתתקה, הוא נאנח בתסכול והושיט את ידו אל ראשו, מחכך את רקותיו. "לעזאזל."
"אני עדיין מנסה ל..." מאיה הזכירה לו בהתחשבות.
"תשתקי!" ג'יימס נראה אומלל. הוא צנח לתוך כיסא המורה. "מכל המדינות שבעולם..." הוא מילמל אל תוך חולצתו המעונבת.
"בשביל בריטי, הוא מתנהג בצורה די ישראלית," עופר אמר, מרים גבה.
"אני יודעת. קילקלנו אותו." מאיה העלתה על פניה הבעה אשמה. "נורא, לא?"
"עכשיו כבר אין דרך חזרה," עופר השלים בעצב.
"כנראה שנצטרך להרוג אותו," ענבל הסכימה.
ג'יימס הרים את עיניו בעייפות. "לא הסתדרתי עם ישראלית אחת. איך אני אמור להתמודד עם שלושה?"
"בתור התחלה? תשאל מה השמות שלהם," מאיה הציעה בציניות.
"נהדר," ג'יימס מילמל וקבר את ראשו בין ידיו. וכל מה שהוא רצה היתה קוטלת סינית. זה יותר מדי לבקש?

"הלו?"
"חשבתי שאמרתי שלא תעירו אותי עד שהגיע הזמן ללכת לקולג'!" רטן קול נשי בצידו האחר של הקו. אז, נשמעה אנחה. "מה קרה עכשיו?"
מאיה החליפה עם עופר מבטים מבולבלים. היא התקשתה להבין את הנערה, שדיברה במבטא אמריקאי ומהר מאוד. "ב-באפי?" היא שאלה בהיסוס. "באפי סאמרס?"
הקול בצידו השני של הקו שתק לרגע, ואז ענה. הפעם, הוא היה מתוח, רציני. "זאת אני. מי מדבר?"
"קוראים לי מאיה," מאיה החניקה את אנחת ההקלה וסובבה את חוט הטלפון סביב אצבעה. "אני זקוקה לעזרתך."
באפי בלי ספק הבחינה במבטא הזר ובהיסוס. "איזה סוג של עזרה?"
מאיה לקחה נשימה עמוקה. "א-את קוטלת ערפדים, נכון?"
שתיקה המומה נשמעה מצידו השני של הקו. מאיה מיהרה להסביר. "א-אני כמוך. קראו לי לשרת רק לפני כמה שבועות, ו-"
"והם כבר מנצלים אותך." הקול נשמע מריר באופן מפתיע. "תשמעי, מותק, תחזרי בבקשה לצופה שלך ותגידי לו שהגיהנום יקפא לפני שאני אחזור למועצה-"
"או, לא לא לא," מאיה מיהרה לקטוע אותה. "לא התקשרתי אלייך בשביל זה."
"אז בשביל מה?" באפי נשמעה חסרת סבלנות ועצבנית. "תראי, היו לי כמה ימים ממש קשים. גמרתי את התיכון, הייתי צריכה לחסל נחש ענק, פוצצתי את בית הספר, החבר שלי עזב אותי, ואין לי מושג למה אני מספרת את כל זה לך." היא נאנחה בעייפות. "איך השגת את מספר הטלפון שלי בכלל?"
"הוא נמצא ביומני הצופה," מאיה אמרה בפשטות, קולה הופך אומלל. "תראי... אני מצטערת על ה-ה- על כל מה שעברת, א-אבל..." קולה נשבר לפתע. "אני זקוקה לעזרה. זאת אומרת, זה קשה כל כך. להתמודד עם הערפדים, והלימודים והכל. ו-ואני יודעת שזה טיפשי, אבל יש לי סיוטים נוראיים, והחבר שלי לשעבר הוא ערפד, והוא מסתובב ומנסה להרוג את החברים שלי... אני פשוט... מרגישה כל כך אבודה."
שתיקה ארוכה נשמעה מצידו השני של הקו. "נהדר," מאיה לחשה לעופר, שעמד לידה. "היא נרדמה משיעמום. באפי?" היא הוסיפה בקול רם יותר.
"תמשיכי," באפי אמרה בשקט, כמעט ברוך.
"מ-מה?" מאיה היתה מופתעת. "ו-ופשוט הרגשתי שאני זקוקה לעזרה. אני מתכוונת, זה כל כך הרבה לחץ-"
"החבר שלך," באפי קטעה אותה. "את לא מסוגלת לקטול אותו, נכון?"
"זה די קשה לי," מאיה הודתה, שואלת את עצמה בליבה איך באפי ידעה. "א-אבל זה בטח רק עניין של אימון..."
"את לא צריכה לקטול אותו," באפי אמרה בפיתאומיות, כמעט בדחיפות. "הצופה שלך מבין קצת בכישוף?"
"כ-כישוף?" מאיה שאלה בבילבול. "אני לא יודעת. למה-"
"יש קללה שמסוגלת להחזיר לערפדים את הנשמה שלהם. אחת החברות שלי עשתה את זה. זה די מסוכן... והוא אף פעם לא יהיה אותו דבר," באפי הוסיפה ברוך. "אבל הוא יהיה הרבה יותר כמו עצמו."
מאיה הרימה גבה. "את מתכוונת שאתם לא קוטלים ערפדים אם הם היו אנשים שהכרתם?"
באפי צחקה במרירות. "אם זה היה ככה, לא היתה לי עבודה. יש הרבה ערפדים בסאנידייל. פי השאול וכל זה. תשאלי את הצופה שלך. אבל כל עניין הקללה-"
"כל עניין הקללה נראה לי כמו פיתרון קל מדי," מאיה חשה לפתע שבאפי מרחמת עליה, והדבר הכעיס אותה. "אם אני... אחזיר את הנשמה של כל ערפד שיש לי קצת קשיים לקטול אותו רק בגלל שהוא היה בנבחרת הג'ודו..."
"את מתכוונת שהקשיים שלך הם פיזיים?" קולה של באפי היה מופתע, אבל ההקלה נמהלה בו מיד. "את לא אוהבת אותו?"
"אוהבת אותו?!" מאיה רעדה בזעזוע. "הוא חלאה. רק אחרי שהוא זרק אותי הבנתי את זה. ירון לא היה צריך להיות ערפד בשביל להיות רשע. זה רק הגביר את ה...נטיות הטבעיות שלו. אין משהו שהייתי רוצה לעשות יותר מלנעוץ יתד בלב שלו. בהנחה שיש לו אחד כזה."
באפי צחקה ברוך. "ואת קוראת לזה בעיה? "
"זה טיפשי, אני יודעת," מאיה אמרה בדיכדוך, נאנחת.
"לא, זה לא," באפי אמרה במהירות, מחייכת מצידו השני של הקו. "אבל יש לך עוד הרבה מה ללמוד. בכל מקרה, אל תדאגי בקשר ללהרוג אותו. אם זומנת, את צריכה להיות מסוגלת לעשות את זה. זה יבוא עם הזמן. רק אל תלחצי. ושנינויות במשך הקרב גם עוזרות."
מאיה הנהנה. "אבל... כל עניין החיים הכפולים-"
"רק תנסי שלא יעיפו אותך מבית הספר, והכל יהיה בסדר," באפי פסקה. "בשביל זה יש חברים. אגב, יש לך סיוטים? מכל סוג שהוא?"
עיניה של מאיה נפערו בהפתעה. "כן," היא הודתה. "ואיומים למדי. על הים, וטביעה... וערפד שחוזר כל הזמן. אני לא יודעת מי הוא. אבל איך-"
"טיפוסי," באפי הגיבה באנחה. "טוב, אין מה לעשות עם הים..." היא הביטה בכן הטלפון, שהציג את מספר הטלפון ממנו חוייגה השיחה, וקימטה את מיצחה. "972.... ישראל?... את בטח גרה ליד הים, נכון?"
מאיה לא יכלה להיות יותר מופתעת. "כ-כן," היא הודתה.
"תנסי להתרחק מהמים. אבל את הערפד את יכולה לנסות לחפש בספרים, אם הוא הראה את הפנים האנושיות שלו... הוא לא הראה את הפנים האנושיות שלו, נכון?"
מאיה נאנחה. "נכון."
"זה בסדר. אל תלחצי מזה," באפי אמרה בצורה רגועה. "יש איזה פרט מיוחד שאת זוכרת בקשר אליו?"
"הוא לא מדבר," מאיה ענתה, מושכת בכתפיה. "לפחות, הוא לא נראה כאילו הוא מדבר בסיוטים שלי. כאילו הוא התעלם מכל מה שאמרתי. אה, ויש לו שיער בהיר."
"זה מצמצם את האפשרויות." באפי נאנחה. "לחצי מהערפדים שפגשתי יש שיער בהיר, והחצי השני לא מגיב לשום מילה שאני אומרת." היא קימטה את מצחה. "בעצם, אני לא בטוחה שזה לא אותו החצי."
מאיה חייכה. "אני אחפש."
"יופי. וכשתמצאי אותו... או אם את סתם צריכה לדבר, פשוט תתקשרי אלי."
"בסדר. ו...תודה." מאיה החניקה אנחת הקלה. "אני מקווה שתרגישי טוב יותר בקשר לחבר שלך וכל זה."
היא כמעט היתה מסוגלת לראות את מסכת העצבות ששקעה אל פניה של באפי. "כן. אולי. בהצלחה," היא סיימה בשקט, ואז נשמע רק צליל חיוג מצידו השני של הקו.
מאיה הורידה את הטלפון באיטיות.
"נו, איך זה היה?" עופר שאל בעידוד.
"אני לא בטוחה." מאיה קימטה את מיצחה, מלפפת תלתל אדמוני סביב אצבעה, סימן לכך שהיתה מוטרדת או עצבנית. "אבל אני חושבת שזה יהיה בסדר."
עופר הושיט לה תיק עור שחור, שמבין קצותיו הציצו יתד ובקבוק מלא בנוזל צלול. "באפי סאמרס הדגימה את הצד האפל של הקוטלות?"
"בכלל לא. היא היתה ממש נחמדה." מאיה תלתה את התיק על כתפה. "אבל... היא נשמעת כל כך עצובה."
עופר משך בכתפיו. "ג'יימס וענבל אמורים לפגוש אותנו בפארק. כדאי שנזוז אם את רוצה להיות שם לפני עשר." הוא הלך אל הדלת, והתכוון לפתוח אותה, כשהבין שמאיה לא מאחוריו. הוא הסתובב. הנערה האדמונית עדיין עמדה ליד הטלפון. מבטה המהורהר היה נעוץ בכפתורי הלחיצים השקופים. אצבעותיה אחזו בכוח בקצות תיק העור.
"מאיה?" עופר שאל ברוך, פוסע בחזרה אליה.
"מעניין אם אני אשמע פעם כל כך עצובה," מאיה אמרה בשקט, מרימה אליו את עיניה.
עופר הביט אל תוך עיניה הכחולות, חשמל אוחז בגופו. הוא ליטף בעדינות את לחיה באצבעותיו החמות.
שפתותיהם נפגשו בתיאום מושלם. הפעם, דבר לא הפריע את הנשיקה.
כשעיניה עדיין עצומות, כאילו לא היה זה יותר מחלום ממנו לא רצתה להתעורר, מאיה הניחה את ראשה על כתפו של עופר. היא רעדה כשזרועותיו נכרכו סביבה, חמות ומגוננות.
עופר רצה להגן עליה יותר מכל דבר שבעולם. הוא חש את גופה, קטן, דק ושברירי, רועד באחיזתו. "את לא תהיי כזאת, מאיה," הוא אמר ברוך מהול ברצינות. "אנחנו לא ניתן לך שום סיבה להיות עצובה."
מאיה הרימה אליו את עיניה הכחולות. היא חייכה.
אוחזים ידיים, הם עזבו את הבית.