זכרונות של מלאכים (Angelic Memories)
כתבה: ליידי סירונה.

ספויילר: התרעת טישו! אנג'ל מדבר עם באפי אחרי שהוא חזר מהגיהנום.
הבהרה: כל הדמויות הן של ג'וס, אני רק משחקת איתן.

אנג'ל פסע בשקט לאורך שביל החצץ של בית הקברות. הוא הלך בין תזכורות השיש לבני אנוש שהיו מתים מזה זמן רב. הוא הלך דרך החשכה הקטיפתית כשהביט סביבו, זיכרונות זורמים דרך מוחו, זיכרונות של כל הפעמים שהוא ובאפי בילו בבית הקברות הזה. צדים. מתנשקים. אוהבים.
עכשיו, הוא חיפש אחריה. הוא ידע שהיא תהיה כאן. היא תמיד חיכתה לו, והוא תמיד ידע שהוא תמיד יוכל למצוא אותה כאן. הוא הקדיר את פניו כשחשב על הנושא הכואב שעליו עמד לדבר איתה. מאז שהוא חזר מהגיהנום, הדברים היו שונים, ועכשיו הוא היה חייב לעשות משהו שידע שהיא לא תסכים לו, והוא לא היה מאושר לספר לה עליו. לא היתה לו כל ברירה. הוא היה חייב לעשות את זה. הוא מצא אותה במקום הפרטי שלה. הוא עצר את התקרבותו ודיבר במהירות. הוא היה חייב לספר לה, ולהוציא את זה, לא היה לו זמן רב. הוא ידע שאם הוא לא יגדיר את הבעיה ויוציא את כולה, הוא לעולם לא יעשה זאת.
"אני אוהב אותך, באפי. אהבתי אותך מאז שראיתי אותך בהאמרי. אהבתי אותך מרחוק וזה לעולם לא הפסיק. לעולם לא הפסקתי." הוא לקח נשימה עמוקה, נשימה לה לא נזקק, ופתח את ליבו, חשף את נשמתו לפניה.
"אהבתי לצפות בך ולעקוב אחרייך. צפיתי בך ועקבתי אחרייך מרחוק מהרגע שבו ראיתי אותך נקראת לשרת. צפיתי בהרג הראשון שלך וראיתי אותך בוכה על האובדן של חייך כשידעת זאת." הוא הביט מעלה על הכוכבים אשר אחזו את גורלה בהם, והוא נאנח. "בלילה בו התקיפו אותך השלושה, הצטרפתי לקרב, לא בגלל שחשבתי שיש לי את היכולת להציל אותך מהשלושה, אלא בגלל שרציתי להיות איתך, ולמות איתך אם עמדת למות." הוא הביט מטה, נמנע מהמבט שהוא ידע שהיא תעניק לו על מחשבותיו הקודרות, המהורהרות.
"מעולם לא חשבתי שתקחי אותי לביתך כמו חתלתול אבוד, באפי. לא יכולתי להאמין שנמשכת אלי. הייתי מזועזע מעצם היותי כל מה ששנאת והרגת, ועל כך שהרשיתי לך לקחת אותי לביתך ולכבד אותי בזכות של לישון לצידך, בחדר שלך. אהבתי אותך יותר אז מאשר כל אחד אחר שאהבתי במשך כל שנותי." הוא עצם את עיניו ונזכר בדרך שחש, האמון שהיא נתנה לו כשהזמינה אותו לביתה. המתנה של נוכחותה שהיא העניקה לו בלי מחשבה. פניה היפים וההנאה של תשומת ליבו, וקצב פעימות ליבה המתגבר במטבח כשהוא פלירטט איתה...
"אהבתי אותך כל כך באפי. ביליתי את היום כשאני מתחבא בארון שלך מהשמש כמו גם מאמא שלך. ידעתי שאני חייב לעזוב, שאני חייב להפריד את עצמי ממך לפני שאיבדתי הכל ופגעתי בך. אבל את באת עם שקית עם אוכל, זועמת כשחשבת שקראתי את היומן שלך... את יודעת מה הרגשתי כשלמדתי שנמשכת אלי? שאת רצית אותי? העולם שלי עצר. ידעתי שהייתי חייב לעזוב... הייתי חייב להגיד לך שאני מבוגר ממך... אבל נישקתי אותך במקום." הוא עצם את עיניו, חי מחדש את הזוועה כשהבין שהוא איבד שליטה על השינוי... וזעקותיה הנחרדות שליוו אותו אל תוך הלילה, כשברח משינאתה.
"באפי, את הענקת לי את הסימן הברור ביותר של האמון שלך בברונז, כשהצעת לי את צווארך. לא יכולתי להאמין לזאת. הקוטלת מציעה את צווארה לערפד. הייתי מופתע כל כך. זכרתי את הנשיקה בברונז כשהצלב שלך שרף אל תוך חזי כשהתנשקנו. זה כאב, אבל לא כמו המחשבה שזו תהיה הנשיקה האחרונה שלנו... או כך חשבתי." הוא עצם את עיניו בכאב ישן. עולמו הסתיים באותו הלילה. "נתתי לך את ליבי, את גופי ונשמתי באותו הלילה. מעולם לא ידעת זאת. אני ידעתי שהייתי שד והייתי חייב להתרחק ממך... אבל לא יכולתי."
אנג'ל הביט בשמיים המוארים. השחר עלה והוא ידע שעליו לסיים בקרוב. "אני יודע שזה קשה לשמוע אבל אני צריך לומר את זה באפי. בבקשה תרשי לי. לא יכולתי להתרחק ממך. התקרבנו. חיפשתי אותך בכל הזדמנות שיכולתי. גם כשחשבת שלא הייתי שם... הייתי. את קיבלת אותי לגמרי. אפילו כשאמרתי לך שאני לא יכול לתת לך ילדים בלילה ההוא בבית הקברות כשעשית את ניסוי הביצים לבית הספר. אמרת לי שכל מה שראית בעתידך היה אותי." הוא הרכין את ראשו ונזכר בדרך בה נשמתו הרקיעה לשחקים עם ההבנה שהיא הציעה לו את הכל... הוא היה שלה לשלוט בו... אבל היא אהבה אותו ורצתה אותו באותה הדרך. בפעם הראשונה הוא העז לחלום שהוא יוכל להיות השותף לחיים שלה...
"אני אוהב אותך באפי. הלילה של יום הולדתך השבע עשרה היה הלילה המדהים והנפלא ביותר של קיומי. ידעתי ששנאת את התוצאה שבאה אחר כך... אבל אני תמיד אזכור את זה כלילה החשוב ביותר של קיומי. אני שומר בליבי את יופייך, את אהבתך, את האמון שנתת בי. זה היה יום הולדתך, ואת נתת לי את המתנה. הייתי נותן לך את נשמתי ברצון, וזה מה שעשיתי... לרוע המזל, היא היתה מקוללת עוד לפני שנולדת. הוא הרכין את ראשו ודימעה בגוון הדם זלגה באיטיות במורד פניו כשנזכר בכאב ובזוועות שאנג'לוס השד הביא עליה ועל האחרים דרך גופו שלו.
"באפי. הלוואי שהייתי מת באותו הלילה. הלוואי שהייתי מבין מה קרה והורג את עצמי לפני שאפגע בך ובאחרים ואהרוג את כל אותם חפים מפשע. אני אוהב אותך באפי. היית כל כך חזקה, ולעולם לא נתת לאנג'לוס לשבור אותך. הייתי גאה בך כל כך. הייתי גאה בך כשהבסת את אנג'לוס והצלת את העולם. הלכתי ברצון לגיהנום תחת ידך כדי להציל את העולם. מעולם לא הספקתי להגיד לך את זה אחרי שחזרתי מהגיהנום, ואני יודע שאת צריכה לשמוע את זה. אני יודע שהדברים השתנו בשבילנו כששלחת אותי לגיהנום... לא, תני לי לדבר אני חייב להוציא את זה. זו לא היתה אשמתך באפי. את הנבחרת. אנג'לוס מעולם לא נתן לך את הסיכוי הזה. לא היתה לך כל ברירה. אני כל כך גאה בך, ואני אוהב אותך כל כך. את הכל." דמעות זרמו בחופשיות והוא לא ניסה לעצור אותן. הכאב הציף אותו. הוא ידע שהיא לעולם לא תסלח לו על מה שהוא עמד לומר עכשיו, אבל הוא היה חייב.
"באפי, אני יודע שלא תסכימי עם מה שאני מתכנן לעשות. אני יודע שאת חזקה יותר ממני... ואת תמיד תעשי את מה שצריך להיעשות. אני לא יכול לעשות את זה. אני אוהב אותך ואני לא יכול לתפקד בלעדייך... אני לא יכול, ואני לא אעשה זאת. סלחי לי, באפי... אבל אני חייב ללכת. אני לא יכול לתפקד יום אחר יום לראות אותך כאן ולדעת שאני לא יכול לגעת בך... לדעת שאני לעולם לא אחזיק אותך ואנשק אותך, אגרום לך לצחוק, וחשוב יותר מכל... לעשות איתך אהבה. אני לא יכול להתקיים כאן, לראות אותך כל לילה ולעולם לא לגעת בך... אני חייב ללכת. אני יודעת שאת לא מסכימה, אבל אין לי שום ברירה." הוא כרע מטה, אל הדשא והתפלל בליבו שהיא תבין. היא היתה כל כך חזקה... והוא הראה חולשה גדולה כל כך.
אנג'ל הושיט את ידו אל תוך הז'קט שלו ושלף ורד לבן. סמל לטוהר אהבתו לה. הוא נשען לפנים והניח אותו בעדינות רבה על מצבת האבן עליה נכתב "אליזבת' 'באפי' סאמרס". הוא עצם את עיניו לפני שקרא את תאריך מותה, שהיה לפני שחזר מהשאול. הוא היה בגיהנום בלעדיה... והוא לא יכול היה לעמוד בכך, ולכן הוא עמד באיטיות, מניח את ידו באהבה על הקבר, ופנה למזרח לברך את השמש הזורחת.