בא הבן

כתבה: צ'ל. (תגובות באנגלית בלבד)
ספויילר: עד לפרק הקרוסאובר של אנג'ל, "אני אזכור אותך".
הערת המתרגמת: למרות שלא אני ולא ברבי נהנות בדרך כלל לתרגם כאלו סיפורים ארוכים יחסית, חשבתי שהסטאר קרוסיות שלי מחייבת מצד אחד, ומצד שני, צ'ל, אחת מהכותבות הפנפיק הטובות שאני מכירה, נמצאת איתי באותה דיעה שהדגמתי בהירהורים האחרונים שלי. אני מזהירה שהסיפור נועד לסטאר קרוס לאברסים שרופים בלבד, אבל בלבד. מי שפחות בקטע אבל אוהב מתורגמים יכול לקרוא את אלו של גייב, זאנדריסטית מושבעת.

אני עושה את זה פעם בחודש.
אני חוזר ועומד בצללים כמו שנהגתי לעשות. אני חושב שלפעמים היא מרגישה אותי בגלל שאני רואה את הכתפיים שלה מתיישרות והיא מטה את ראשה לצד אחד. אם היא היתה רוצה לראות אותי, היא היתה רואה, אבל היא לעולם לא מסתכלת קרוב מדי וזה טוב.
במשך חמש שנים, זה אותו הדבר. פעם אחת, בכל שלושים יום, אני עושה את הנסיעה הקצרה על הכביש הבין ארצי וצופה בה בלילות. לפעמים, אם היא נראית עצובה, אני נשאר לילה אחד נוסף, ואני לא עוזב עד שאני שומע את צחוקה הרך.
רק הוא יכול להביא את הקול הזה.
בפעם הראשונה שראיתי אותו, הוא היה עטוף בזרועותיה והיא הצמידה אותו לחזה בפארק. יכולתי לשמוע אותה מדברת איתו, אומרת לו שהוא לעולם לא יאלץ לחיות בלי אהבתה, והיא הבטיחה לו שהוא לעולם לא ידע את האמת על העולם. זה נראה לי מוזר שהיא מבטיחה לו את זה. איך היא תוכל להגן עליו אם לא תספר לו מה מסתתר בחשכת הלילה?
ראיתי פעם את האיש, פארקר. הוא התווכח איתה, גרם לה לבכות כשחטף את התינוק מבין זרועותיה. רציתי לרוץ מתוך השיחים ולהכות אותו חזק ככל שיכולתי, אבל פשוט הבטתי בו בשקט. יכולתי לשמוע אותו מאיים על שלום הילד ואומר לה שהוא יתבע אותה לחסות בגלל שהיתה זונה. באפי המשיכה להגיד לו שהוא היה האחד והיחיד שאיתו שכבה, אבל הוא רק הביט בה באי אמון לפני שנתן בחזרה את התינוק והסתלק בזעם.
שמעתי דרך קורדליה שמבחני האבהות גילו שפארקר לא היה האבא כלל. בעיירה כמו סאנידייל, סקאנדלים יכולים להיוולד תוך לילה אחד. אנשים אמרו לקורדליה שג'יילס היה האב בגלל שאין שום סיבה אחרת שבגללה הוא מסתובב עם באפי כל הזמן. שמעתי שזאנדר היה האב וגם שמעתי שמישהו בשם ריילי ביקש את ידה והציע לה משפחה, אך היא סירבה.
הייתי רוצה לחשוב שהיא סירבה בגלל שהיא יודעת.
גיליתי אחרי שראיתי את חגיגות יום הולדתו הראשון של הילד. עמדתי בסמטה, צופה בו כשדחף את אצבעותיו הקטנטנות אל תוך עוגת שוקולד בתוך הגלרייה של ג'וייס. כולם היו שם, מחייכים וצוחקים ומוחאים כפיים לעודד אותו.
ראיתי אותו.
ראיתי את הבן שלי.
עשיתי את המתמטיקה בראש שלי והבנתי שעברו בדיוק תשעה חודשים ושנה אחת מאז שבאפי חזרה ללוס אנג'לס ובילתה את היום איתי, כבן אנוש. עברו עשרים ואחד חודשים מאז שעשינו אהבה.
הילד היה שלי.
בפניקה, רצתי בחזרה למכונית שלי. היו לי שאלות ורק לאורקלים יהיו את התשובות. הערתי את דוייל מהשינה שלו ברגע שנכנסתי לעיר ואמרתי לו להיות מוכן כשאני אגיע. הוא לקח אותי בחזרה, ושאלתי את האורקלים, ולעולם לא אשכח מה הם אמרו לי. (הערת המתרגמת: צ'ל היא לא לגמרי לא מציאותית, היא פשוט כתבה את הפנפיק לפני הפרק התשיעי של אנג'ל, "גיבורים")
האיש, הוא חייך ולחש. "הילד, הוא שלך."
כנראה שנראיתי המום ולא יציב, כיוון שהאישה פסעה לפנים והניחה את ידה על זרועי. ברוגע, היא אמרה לי, "יש לנו את הכוח לקחת יום ולמחוק אותו. אנחנו יכולים למחוק את המיתות שהתרחשו, אך איננו יכולים למחוק היריון. איננו יכולים למחוק חיים חדשים. איננו יכולים להשפיע על הגורל בצורה זו. מתנת החיים ניתנה רק לאנשים הראויים לכך ביותר, ואתה נמצאת ראוי בידי כוח גדול משתוכל לדמיין.
"מחקתם את החיים שלי," ציינתי. "אמרתם שהיום הזה נעלם. איך יכולים להיות תוצאות?"
"זה היה רצונך שחייך האנושיים ילקחו ממך ותחזור להיות ערפד. ילד לא מסוגל לעשות את ההחלטה הזו. הוא קיבל את חייו, והוא כאן, וזו הדרך בה זה נכתב."
נדתי בראשי בכעס ובהיתי במרחב מלא הכלום שסביבי. להתרחק מבאפי היה עינוי אחד, אבל איזה כוח בעולם יכול לעשות אותי חזק מספיק כדי שאתרחק מילדי? "אני חייב לספר לה. אני חייב להיות שם."
"זו היא בחירתך," האיש הגיב, מצמיד את שתי אצבעותיו.
"האם זו הבחירה הנכונה?" שאלתי בכעס.
ככל הנראה, הם לא אהבו את השאלה שלי, ומצאתי את עצמי מועף בחזרה, ישר אל דוייל. הוא שאל אותי אם אני בסדר, אבל לא הייתי בסדר. לבד בדירה שלי, חשבתי עליה וניסיתי להחליט מה לעשות. מצד אחד, יכולתי ללכת ולנסות להסביר ולסבך את החיים שלה אפילו עוד יותר, או מצד שני, יכולת להמשיך להסתכל ולחכות לזמן המתאים, כשהיא תצטרך אותי, בשביל לחזור לחיים שלה.
בצורה כלשהי, הגורל הטביע את חותמו ושמר אותי בלוס אנג'לס. לקחתי את זה כסימן שלא הייתי אמור להיות בחייהם. תמיד חזרתי כל חודש, אבל תמיד היה משהו שעמד בדרכי בשביל לחזור ולספר לה את האמת. אני לא חושב שהיה לי את האומץ בכל אופן . היה היתה ברורה מאוד בקשר לעובדה שהיא לא רצתה אותי בחיים שלה.
היא רצתה לשכוח, ומי אני להכריח אותה לזכור משהו שיכול רק לפגוע בה?
במשך חמש שנים, עמדתי שם וצפיתי מהחשכה, מקווה שהיא תיקח אותו החוצה. השתוקקתי שתתקשר אלי או שתבוא לראות אותי, אבל היא לעולם לא עשתה זאת, והיא נראתה חזקה כל כך. האישה שהיא נעשתה אינה כמו הנערה הצעירה של לפני כמה שנים. היא לא נראית פגיעה כמו שאני זוכר, והיא לא נראית חסרת ביטחון.
והוא הגבר היחיד שאי פעם ראיתי בחייה.
ראיתי אותו הולך מעגלת הילדים, ואז מחזיק באצבעות ידיה על המדרכה מול בית אמה. ראיתי אותו הופך ממגושם לעומד בצורה זקופה על רגליו השריריות הקטנטנות. עמדתי מאחוריה בסופרמרקט, מקשיב כשהיא ענתה לשאלותיו הרבות.
"אמא, למה הג'לי אדום?" קולו היה קטן והוא היה הדבר המתוק ביותר שאי פעם שמעתי.
"לא כל הג'לי אדום," היא ענתה, בוחנת את החבילות שעל המדפים.
"אז למה חלק מהג'לי אדום?"
"כי זה הצבע של הפרי שממנו מייצרים אותו," היא ענתה בסבלנות. הצצתי מעבר לפינה וראיתי אותה פורעת את שיערו החום. הוא מביט בה בהערצה, ואני חושב שהוא כנראה קיבל את זה ממני. היא עוצרת ומביטה בו למשך מספר רגעים וחלק ממני רוצה להאמין שהיא חושבת על כמה שהוא נראה כמוני. אני רוצה לחשוב שהיא זוכרת, אבל המבט נעלם והיא נושקת ללחיו. "מה אתה רוצה לארוחת ערב?"
לפעמים, כמו הלילה, היא עוזבת אותו עם אמא שלה ויוצאת החוצה לסייר. אם עדיין יש פעילות על-טבעית כאן, אני לא יכול להרגיש אותה. זה כמעט כאילו לידתו הביאה סוף לכוח הדמוני שמשך את המפלצות לכאן. ליוויתי אותה אל הפארק, זוכר את הפעמים הרבות שאחזנו זה בזו כאן. פעם אחת באופן מיוחד, כשהיא היתה עצובה על שני ילדים מתים שאמא שלה מצאה באותו הפארק והיא תהתה אם היא באמת יכולה לגרום לשינוי.
אני עוצר מאחורי עץ ומביט בה. היא יושבת עם גבה אלי על אחת הנדנדות וראשה נשען כנגד השרשרת. הנדנדה בקושי זזה ואני תוהה אם היא חולה. אני נושך את שפתי התחתונה, נזהר שלא לזוז, ופתאום היא עומדת ומסתובבת בכיוון שלי.
"אני מרגישה אותך שם, אתה יודע?" היא אומרת את זה כאילו היא עייפה ומשועממת. "אני יודעת שאתה כאן בגלל שכל חודש אני יכולה להרגיש אותך עמוק בבטן שלי. אתה הערפד היחיד שעוד בא לכאן."
אני מרגיש כאילו חבל נקשר בתחתית הבן שלי, ופוסע אל מחוץ לצללים. אני מחפש את פניה כשהיא רואה אותי בפעם הראשונה ומנסה למצוא משהו לומר. היא מקדימה אותי. "מה שלומך, אנג'ל?"
"אני בסדר. איך אצלך?" אני מרגיש מטופש להחליף ברכות שלום רשמיות כאלו איתה. אני כל כך רגיל למעבר הזמן שאני משכנע את עצמי שמעולם לא הלכתי לזמן רב כל כך ושזה היה רק אתמול שאחזתי אותה והיא אהבה אותי. כנראה שהברכות אינן מוזרות בשבילה כיוון שהיא מושכת בכתפיה, מתייחסת אלי כאל מכר ותיק, אדם שהיא מכירה בקיומו רק בגלל שהוא מדבר אליה.
"גם אני בסדר." יש משהו אחר בפניה, משהו שמביט בי בחשדנות. "אתה כאן לספר לי על סכנה חמורה? אני צריכה להיזהר?"
אני נזרק מיד בחזרה אל הברונז, חי מחדש את הרגע בו היא אמרה לי את אותו הדבר. אז, זה היה בגלל שהמאסטר הרג אותה והיא לא היתה מסוגלת להתמודד עם זה. עכשיו זה בגלל שהיא לא יכולה להתמודד איתי. "לא. רציתי לראות אותך."
"אז אתה יכול לראות אותי אבל אני לא יכולה לראות אותך? אני רואה שלא השתנית." היא מושכת את שפתיה לאחור בחיקוי העלוב ביותר לחיוך שאי פעם ראיתי. "לא, כנראה שזה הדבר הבטוח היחיד בעולם שלי, אתה לעולם לא תשתנה."
"רק מבחוץ. השתניתי הרבה בפנים." אני רוצה לספר לה שאני אדם טוב יותר ושאני מרגיש ראוי לה בפעם הראשונה. אני רוצה לספר לה שאני מצטער שלא חזרתי בשבילה ושיותר מכל אני רוצה לספר לה שאני עדיין אוהב אותה באותה העוצמה. אני מסתפק בלהגיד. "חוץ מזה שאני עדיין חושב עלייך בכל רגע."
חיוכה המזוייף מתאדה ואני נשבע שאני יכול לשמוע את ליבה נשבר. פניה מתעוותות והיא מתחילה להתייפח, ואז היא בזרועותי. אני אוחז אותה בכוח כנגד החזה שלי, מתפלא על העובדה שריחה הוא עדיין אותו הריח. "ששש, באפי, זה בסדר."
"בבקשה, אנג'ל. תחזיק אותי," היא בוכה והיא נראית קטנה כל כך בזרועותי. אני עושה את זה בדיוק. אני מרים אותה, נושא אותה לשולחן פיקניק ומחזיק אותה בחיקי, מנסה להרגיע אותה עם קולי.
אחרי זמן קצר, היא משתתקת, ומלבד כמה רעידות בנשמתה, נראה שהיא מחזירה לעצמה את השליטה. אני מלטף את שיערה ולוחץ את שפתי למצחה. "אני מתגעגע אלייך."
באפי מחליקה מחיקי, פתאום מרוחקת, ויושבת בצידו השני של השולחן. אני פונה להתייצב מולה. היא מביטה בעץ לרגע ואז מרימה אלי את עיניה. "התגעגעתי אלייך עד שקיבלתי אותו ואז היית שם. הוא ההעתק המדוייק שלך."
אני מתנשם ומנסה לקרוא את פניה טוב יותר. "א-את יודעת?" "איך אני יכולה לא לדעת כשהוא מביט בי עם העיניים שלך ומחייך אלי עם החיוך שלך?"
"אני חושב שיש לו את החיוך שלך," אני אומר לה, נע לעבר משהו שיכולה היה להיות אושר, אבל מפחיד אותי יותר מדי בשביל להינות.
אני רואה את עיניה מתעננות וחושש מהגרוע מכל. היא מביאה זאת כשהיא שואלת את השאלות שפחדתי מהן מאז שגיליתי את האמת. "איך יכולת להתרחק ממנו? איך יכולת לתת לו לגדול בלי אב? אתה לא חייב לאהוב אותי, אבל הוא-"
"מעולם לא הפסקתי לאהוב אותך," אני אומרת במהירות ונשען לפנים, לוקח את אחת מידיה הקטנות בשלי. "לפני שאענה לך, את זוכרת איך זה קרה?"
"לא. אני פשוט יודעת שזה קרה ואני רואה אותו כגירסה קטנה שלך. כנראה שהחלטתי שהוא היה הפרס שלי ושזו הדרך שלהם לתת לי אותך. אם יש אלוהים, הוא החליט לרחם עלי ולתת לי חלק קטן ממך וזה בסדר גמור מבחינתי.
"עשינו אהבה," אני מודה בקול נמוך וכשאני מרגיש אותה לוחצת את ידי, אני מספר לה במהירות את כל מה שקרה ואיך נאלצתי לוותר על העתיד שלנו.
אני מחכה בסבלנות בזמן שהיא מעכלת את כל המידע ולבסוף אומרת, "כנראה שזה טוב יותר מהקונספציה הטהורה שאני תיארתי לעצמי. לפחות קיבלתי אותו בדרך הרגילה."
עיני מתרחבות ואני בוהה בה. זו לא הדרך שציפיתי שתגיב כלל. תיארתי לעצמי שהיא תרביץ לי ותצרח עלי. היא מבחינה בהיסוס שלי להגיב ושואלת, "מה? ציפית שאני אשתגע? אנג'ל, שרדתי את היעוד שלי כקוטלת, שרדתי את הצירים, את כאבי הבטן שלו, את אבעבועות הרוח שלו, ואת אימון סיר הלילה שלו. שום דבר שתגיד לי לא יכול להפתיע אותי."
אני מחייך בתגובה לחיוכה ומיד מרגישה אשם. "שאלת אותי איך יכולתי להתרחק והתשובה היא בגלל ששרדת את כל זה. נראה היה לי שאת לא זקוקה לי יותרולא יכולתי לחיות עם לחזור לחיים שלך כשלא רצית אותי.
"ואף פעם לא חשבת שזה מוזר שלקחתי אותו החוצה כל כך הרבה בלילות? אף פעם לא תהית למה הוא תמיד לבוש בבגדיו הטובים ביותר כשראית אותו? תמיד ידעתי שאתה שם ונתתי לך כל הזדמנות לבוא אלינו." עיניה עוזבות את שלי והיא מרחיקה דמעה לפני שהיא מדברת שוב. "אף פעם לא תהית למה אני לבד? חיכיתי לך. שנינו חיכינו לך."
"אם ידעת, למה לא אמרת לי?" אני מרגיש כועס פתאום. כועס על כמה עקשנית היא היתה וכמה עקשן הייתי אני ויותר מכל כועס שהבן שלי נאלץ לבלות את חמשת שנותיו הראשונות בלעדי.
"בכנות?" היא שואלת ואני נד בראשי. "חשבתי שאתה רואה אותנו כעול או שהיית עושה את הצעד הראשון."
"זה לעולם לא יוכל להיות נכון." אני על רגלי והולך אל השולחן לפני שאני משלים את המשפט והיא נותנת לי למשוך אותה אל זרועותי שוב. "פשוט הרגשתי כל כך לא ראוי והמשכתי לחכות לסוג כל שהוא של סימן שאת רוצה בי. הייתי טיפש כל כך, באפי."
"היא מתיישבת ומעבירה את ידה על פני ואני מתחיל לדבר, אבל היא משתיקה אותי. "היית רוצה לפגוש את הבן שלך?"
אני לא יכול לעצור את עצמי. אני מתחיל לבכות. זה מוחץ אותי וידי מתחילות לרעוד. האורקלים אמרו לי שמישהו האמין שאני ראוי ליצור את החיים האלו. הייתי רוצח ועדיין יש שד בתוכי אבל איך שהוא, נמצאתי ראוי. מה אם בני לא רואה זאת ככה? אני נד בראשי באיטיות ולוחש, "אני מפחד."
"הוא כבר אוהב אותך, אנג'ל. אני מספרת לו עליך כל הזמן."
"באמת?"
"תמיד עשיתי זאת."
"הוא יודע מה אני?" אני שומע את קולי נשבר וחלק ממני תוהה אם אני חולם.
"עדיין לא, אבל אני אספר לו בבוא היום." היא מנמיכה את ראשה ואז מביטה שוב למעלה אלי. "או אולי אתה תוכל לספר לו בבוא היום."
"אני לא ראוי לזה, באפי. כבר סלחת לי על משהו שעליו את צריכה לשנוא אותי ואני לא יכול לתת לך לעשות את זה."
"ואני לא יכולה לשנוא אותך, אנג'ל. גם אם היית מסתובב ויוצא מחיי שוב, לא יכולתי לשנוא אותך. לא יכולתי אפילו לשקר לעצמי ולומר ששנאתי." היא מתרוממת על רגליה ומושיטה את ידה. אני לוקח אותה בשלי והיא לוחצת אותה בעדינות, לפני שהיא מוסיפה, "אם אתה רוצה לעזוב, בבקשה עשה זאת עכשיו לפני שהוא יראה שאתה באמת קיים. אני יכולה להתמודד עם הכאב, אני רגילה לכך, אבל אני לא יכולה לתת לו להיפגע."
"אני לעולם לא אפגע בו," אני מגיב. "ואני לעולם לא אפגע בך שוב."
היא נדה בראשה באיטיות, אבל אני לא חושב שהיא מאמינה לי. עדיין אוחזת בידי, היא מושכת אותי מהפארק ואנחנו הולכים בשתיקה בחזרה לרובלו דרייב. למרות השנים הרבות שעברו, אני מרגיש כאילו פסעתי הנה בפעם הראשונה כשהיא היתה נערה צעירה שציפתה נואשות לנשיקות הלילה טוב שלי. אני שוב בתחילת יחסינו, לא בטוח במה לומר או לעשות. אני מביט אליה ומבין שהיא לא השתנתה כלל. אולי שיערה בהיר יותר והיא נראית רזה יותר, אבל היא יכולה היתה להיות נערה כיוון שהזמן לא נתן בה את אותותיו.
אנחנו מגיעים לבית אמה ואני הופך למתוח כשאני רואה את האור בסלון. באפי מביטה בי ואני יכול לדעת שהיא מצפה ממני לעזוב. אני מחייך קצת ושומע אותה נאנחת. אני לא יודע אם זו אנחת הקלה או אנחת פחד אבל היא שם, קטנה וכמעט בלתי נשמעת לאוזן האנושית. אנחנו פוסעים אל המרפסת יחדיו והיא פותחת את הדלת, פוסעת פנימה ומושכת את המעיל שלה מעליה.
הלכתי אחריה ולהפתעתי, ההזמנה לא הוסרה. הוא רומזת שהיא תיקח את המעיל שלי ואני מחליק אותו מעל כתפי ונותן לה אותו. אני מביט בה כשהיא תולה אותו על מתלה מעילים ואז מביט סביב הבית. לא הרבה השתנה. אני חושב שהשטיח חדש ועבודת הצבע נראית טרייה, אבל זה עדיין אותו הדבר. ההבדל הגדול היחידה הן התמונות. אלו שהיו של באפי הוחלפו בתמונות של באפי ושל הבן שלנו.
פתאום עולה בדעתי שאני לא יודע את שמו. "איך קוראים לו, באפי?"
פתאום הוא שם. אני רואה עין חומה קטנה מציצה מעבר לפינה, ואז הוא מושיט את ידו אל באפי. פניה מתמלאים אור והיא מרימה אותו אל זרועותיה. "סאם, אני רוצה שתכיר מישהו."
רגליו הקטנות וההחלטיות נכרכות סביב מותניה וזרועותיו מחבקות את צווארה כשהוא מביט מעלה אלי שוב. אני לא יודע מה לומר. אני יודע שיש מיליון ואחד דברים שהייתי צריך לומר, אבל אני לא יכול לעשות דבר מלבד להביט בו. השיער שלו בצבע חום עשיר עם גלים קטנים והוא לבוש בפיג'מת חג המולד עם סנטה קלאוס ואיילים עליה. אני מתחיל לדבר והוא מביט אל באפי ולוחש, "ידעתי שהוא יבוא."
מצחה מתקמט והיא בוחנת אותו לרגע. "סאם, זה-"
"אבא שלי," הוא אומר עם חיוך קטן ואז מושיט את זרועותיו לעברי.
באופן טבעי, כמעט מבלי לחשוב, אני מרים אותו והוא נועל את רגליו סביבי. ידיו הקטנטנות נחות על כתפיי ועיניו פוגשות בשלי. מחייך, הוא אומר, "ביקשתי מסנטה לעשות אותך אמיתי."
ההרגשה היא כאילו מישהו שוטף את הכתמים שעל נשמתי כשהוא עוטף את צווארי בזרועותיו ומחבק אותי. אני מרגיש את אצבעותיו הקטנות על עורפי ומביט מעבר לכתפו, אל באפי. היא בוכה, צופה בנו בשקט, ועם זרועי השנייה, אני מושך אותה אלי. סאם מרגיש אותה וכורך את אחת מזרועותיו סביבה גם הוא.
אנחנו עומדים כך במשך זמן רב, עד שג'וייס מביטה מהמטבח, מתנשפת בהפתעה, ונעלמת בחזרה מאחורי הדלת.
סאם הוא הראשון לדבר והוא שואל אותי אם אני רוצה לראות את עץ חג המולד שלו. אני נד בראשי ומבחין שבאפי שומרת את פניה מטה ולא נותנת לו לראות אותה בוכה. היא מבקשת סליחה והולכת למטבח עם אמא שלה. אני גאה בה על כך שהיא חושבת על סאם קודם כל. אני יכול לשמוע את קולותיהם הלוחשים כשאני מניח אותו על רגליו והוא מושך אותי אל הסלון.
"עשיתי הרבה קישוטים בבית הספר," הוא מושך קישוט מהעץ ומראה לי אותו. "זה מלאך, כמוך, אבא."
"זה יפהפה," אני אומר לו, לוקח את מלאך הנייר ממנו ובוחן אותו מקרוב. הוא באמת יפהפה וברור לי שבאפי לא שיקרה כשהיא אמרה שהיא סיפרה לו עלי. אני מביט שוב בעץ ואומר "אתה עשית גם את האחד עם הלבבות?"
"את זה אני ואמא עשינו," הוא עומד על אצבעות רגליו למשוך גם אותו למטה. "זה שני לבבות גדולים ואחד קטן. עשינו אותו לחג האהבה, אבל שמתי אותו גם על העץ."
"אני שמח שזה מה שעשית. זה מאוד נחמד." אני מרגיש קרוע כל כך, קרוע בין לצחוק ולבכות ויותר מכל, קרוע מאשמה. "אני אוהב את השם שלך, סאם?"
"באמת?" הוא מסתובב מהעץ ומביט בי שוב. אני פותח את זרועותי, להוט להרים אותו והוא נותן לי לעשות זאת. מחייך, הוא אומר, "אמא אומרת שסמואל אומר שהיא ביקשה אותי מאלוהים והוא הקשיב ודיוויד אומר אהוב ואו'מלי זה השם שלך."
אני מרגיש את עיני מתרחבות ומתיישב במהירות על הספה כשהוא על ברכי. "השם שלך הוא סמואל דיוויד או'מלי?"
"כן. אבל אני אוהב את סאם, בסדר?"
"גם אני אוהב את סאם," אני אומר לו, מכריח את עצמי לא לבכות שוב. סמואל דיוויד או'מלי.
הוא מתכווץ מעט ואז נשען בחזרה כנגד זרועי, מפהק. "אם אתה רוצה לספר לי סיפור, אתה יכול. אמא עושה את זה כל הזמן, אז מותר לך."
כמה דקות מאוחר יותר, כשבאפי הולכת אל תוך החדר נושאת שני ספלים, הוא ישן לגמרי. אני מחזיק את אחת מידיו בשלי, מביט בכמה מושלמות האצבעות שלו. היא מתיישבת לידינו ומניחה את הכוסות על השולחן. אני יכול לראות שעיניה נפוחות ואדומות, וגוער בעצמי על שגרמתי לה כאב לב רב כל כך. "באפי, את מצטערת שעשית את זה?"
"לא. אני מצטערת שלא עשיתי את זה קודם." היא מביטה ביד שלי, זו שמחזיקה את ידו של סאם, ומחייכת. "מכולם לא ראיתי אותו פשוט מתחיל לדבר עם מישהו בעבר. בדרך כלל הוא ממש ביישן וממש מתנשא. זאנדר אומר שהוא מתנהג כמו שווילו נהגה להתנהג והוא גם חכם כמוה.
"הוא הראה לי את העץ והקישוטים. הוא מצייר טוב."
"אמא אומרת שיש לו עין של אמן. הוא באמת קפדן ומבחין בדברים שאני לא מבחינה. א-אתה גם מצייר, נכון?"
"כן, וגם אבא שלי היה אמן. באפי, קראת לו או'מלי?"
היא מושיטה יד לספך שלה ולוקחת לגימה לפני שהיא נדה בראשה. "לא יכולתי ממש לקרוא לו סאם סאמרס בגלל כל עניין הסאמרס של סאם. אני אוהבת את שם המשפחה שלך.
"סמואל דיוויד או'מלי היה שמו של אבי, באפי."
"אני יודעת, אנג'ל. זה בסדר?"
"זה נהדר." אני מחייך אליה ומביט בבננו הישן בזרועותי. "אהבתי את אבי מאוד והוא תמיד רצה יורש לשמו."
"אתה יכול לקחת אותו לחדר שלו אם אתה רוצה." היא מתחילה לעמוד אבל אני מושיט את זרועי ועוצר אותה.
"לא. אני חושב שפשוט אצמד אליו."
היא מתיישבת בחזרה, חוסר ודאות כתוב בכל מקום על פניה, ונדה בראשה. "גם זה בסדר."
אני מושיט את ידי והיא לוקחת אותה. אני מושך אותה לחזי ומשעין את ראשי כנגד ראשה. מעולם לא הרגשתי שם כמו ברגע זה. היא מניחה את ידה על שלי וביחד, אנחנו אוחזים בידו של סאם. אני לא יודע אם היא מרגישה את זה, אבל זה קסום. אני מרגיש את החום של שניהם זורם דרכי, את ליבותיהם מלאי הסליחה פועמים כאחד ואני מרגיש את העבר המתחיל להישטף מעלי.
"אנג'ל?" היא לוחשת, משפשפת את אגודלה על גב כף ידי.
"הממ?" אני מתחיל להתחנן בשקט לכל מי שיקשיב שהיא לא תבקש ממני לעזוב.
"מה אתה רוצה?"
מעולם לא הייתי משוכנע יותר במה אני רוצה. אני מביט מטה אל בננו והיא מתיישבת ישר כדי להביט בי. רועד, אני אומר, "אני רוצה שתדעי כמה אני מצטער וכמה אני אוהב את שניכם. אני רוצה נס שיתן לי להישאר."
"אני אוהבת אותך, אנג'ל. מעולם לא הפסקתי לאהוב אותך וזה נס בפני עצמו."
"אני לא יודע איך אנחנו יכולים לעשות את זה, באפי, אבל חייבת להיות דרך."
"יש דרך," היא עונה, מביטה מטה בבן שלנו.
סאם נע בחיקי ואני מביט מטה ורואה אותו מחייך. מבטו חוץ בינינו ואז הוא לוחש, "יש דרך, אמא."
"מה?" היא עוזרת לו לשבת ישר על ברכי ולוקחת את ידיו בידה.
הוא מביט בי ואומר "אתה חייב לסלוח לעצמך ולחשוב שאתה ראוי לפני שתהיה. מישהו חשב שאתה ראוי אבל גם אתה חייב לחשוב את זה או שלא תוכל להישאר."
אני מרגיש סחרחורת כשהוא חוזר על מה שהאורקלים אמרו לי. באפי מביטה בי במשך כמה דקות, ואז אומרת, "סאם, לך לראות אם סבתא תיקח אותך למיטה."
"אבל אמא-"
"סאם-"
"אמא, שנינו חייבים להיות איתו בשביל לגרום לזה לקרות! אנשי הזהב אמרו לי שהוא חייב לדעת שאנחנו אוהבים אותו מספיק או שהוא לא יוכל להיות חזק. אנשי הזהב אמרו שאם נחמם אותו מספיק הוא יוכל להישאר. שפתיו של סאם מתחילות לרעוד ואני מרגיש כאילו מישהו הטביע אותי במים קדושים כשאני תופס את אחת מדמעותיו על אגודלי.
"אנשי הזהב?" באפי כנראה מנסה להבין עדיין מה הוא אומר לה. "מי הם אנשי הזהב, סאם?"
"איש ואישה," הוא מגיב, מביט אלי. "הם מכירים אותך, אבא. הם אמרו שהם מכירים אותך ושאנחנו יכולים לעשות... נס."
אני מוצא את הקול שלי לפתע ומביט בבאפי. "האורקלים. זה חייב להיות הם."
"אמא, תגידי לו שאנחנו רוצים שהוא ישאר," סאם אומר, קולו חד ומבוהל.
באפי מביטה בי ואומרת, "אתה חייב להישאר. אני לא יכולה לעשות את זה לבד עוד והוא זקוק לך. אני זקוקה לך, אנג'ל. אני אוהבת אותך כל כך שרק המחשבה שלא תהיה כאן גורמת לי לרצות לותר."
"גם אני רוצה אותך, אבא," סאם אומר וכורך את זרועו סביבי. אני יכול להרגיש את ליבותיהם הפועמים כנגד חזי ואני אוחז את ידה של באפי בשלי.
"אני לא יכול לעזוב. אני לעולם לא אעזוב שוב," אני לבסוף אומר ולוקח נשימה עמוקה, נושם את ריחו, ריחה של באפי ויותר מכל את כוח אהבתם. אני מרגיש ראוי. אני מרגיש כאילו ניתנה לי מתנה שעושה אותי שלם. בפעם הראשונה מאז שאני זוכר, אני מרגיש בר מזל וראוי למה שניתן לי. אני לא יודע למה או איך או למה נבחרתי אבל נבחרתי וזה מספיק לי.
סאם נשען בחזרה ומחייך אלי כשאני נושק למצחו. אני מבחין במשהו. סאם כבר לא נשען עלי, ואני עדיין יכול לחוש את פעימות ליבו. אני מביט מטה ורואה את חזי עולה ויורד עם נשימותי. אני מעביר את ידי לחזי ומרגיש את פעימות הלב. זה מפחיד אותי ואני לוחש "א-אני בחיים."
באפי קראה לאמא שלה וג'וייס הופיעה. אני שומע את באפי אומרת לה להכניס את סאם למיטה ומרגיש אותו נותן לי חיבוק ונשיקה. בזמן שהוא מחבק אותי, הוא לוחש באוזני "אבא, הגאולה תמיד היתה בך."
אני מביט כשג'וייס לוקחת אותו משם ואז נעמד. ידי מוצאת את דרכה חזרה לליבי ואני המום מכך שאני עדיין מרגיש את התיפוף הסדיר תחת העור שלי. באפי מצטרפת אלי מול האח ומניחה את אוזנה על חולצתי. לוקח לי כמה שניות להבין שהיא בוכה ואני מטה את ראשה מעלה. "ששש, זה הולך להיות בסדר עכשיו."
"אנג'ל, כשנגעתי קודם בסאם... נזכרתי בכל. זכרתי את האושר ואת האהבה שעשינו וזכרתי את השעון המתקתק עד לשניות האחרונות של חיינו ביחד. קולה הופך שקט יותר והיא לוקחת נשימה עמוקה. "נזכרתי בחיים שלך."
"יש לנו חיים חדשים עכשיו," אני אומר לה, נאבק כדי להקל על כאב. "אם יכולתי, באפי, הייתי מנפנף בידי ומוחק את כל הכאב שגרמנו זה לזו."
"לא," היא נדה בראשה. "כל הדמעות וכל הכאב הובילו אותנו לכאן בגלל סיבה והסיבה הזו היא סאם. אני לא יודעת למה בורכנו בו אבל זה מה שקרה ולמרות שהדרך שהביאה אותנו לכאן לא היתה מרוצפת והיתה מלאה באבנים.... הנה אנחנו. אני לא רוצה לחיות שוב את העבר, אנג'ל. אני רק רוצה לצעוד לעבר העתיד."
והעתיד נע לעברנו. נישאנו כעבור שלושה חודשים. ג'יילס לקח אותה יד ביד בין המעברים אלי וסאם עמד לצידו כשושבין שלי. שנתיים מאוחר יותר, בורכנו בנס נוסף לו קראנו איזבל רוז, על שם אמי וסבתה של באפי. הבטנו בבננו כשהוא סיים את בית הספר התיכון ועובר לקולג' והבטנו באיזבל עושה בדיוק את אותו הדבר. עשינו טיולים ארוכים ביחד בשמש ולא עבר זמן רב עד שיכולתי לראות את האפור המתחיל להחליף את הבלונד בשערה.
לקחנו חופשה ולקחתי אותה לאירלנד. הלכנו על צלע הגבעה עד שנתקלנו בקברי בני משפחתי. כרעתי על ברכי ובכיתי, מתנצל על מה שעשיתי וסיפרתי לה את סיפור נעורי. הלכנו דרך העיר הישנה ואני הצבעתי לה על כמה מקומות שעדיין נראו כמעט אותו דבר. סיפרתי לה על הנחישות של אבא שלי לראות אותי הופך למשהו וסיפרתי לה כמה אני גאה בה על שגידלה את הבן שלנו טוב כל כך. בשנה שהוא סיים את בית הספר לרפואה, הוא נתן לנו את נכדנו הראשון, רופרט ג'יילס או'מלי.
יופיה מעולם לא התאדה, הקמטים מעולם לא פגמו ברוחה. כשסבלנו את האובדן הראשון, מותו של ג'יילס להתקף לב, היא עמדה חזקה וגאה ודיברה על "אביה". אהבתי אליה גדלה וגדלה ולעולם לא הטלפתי ספק בהחלטתי להישאר איתה. סבלנו אובדן נוסף, כשאחת מבנותיה של איזבל טבעה ביום הולדתה של באפי ובאפי סירבה לחגוג את יום הולדתה מאז, וזאנדר מת זמן קצר לאחר מכן, גופו הרוס מהסרטן.
עד לסוף, אהבתי אותה בליבי, נשמתי, גופי ובלי שום חרטות. כשבאפי לקחה את נשימתה האחרונה, ישבתי לידה, מלטף את שיערה ולוחש שאהבתי אותה ושתמיד אוהב. מעולם לא הטלתי ספק בהחלטת הכוחות הגדולים מאיתנו על שגנבו אותה ממני. במקום זאת, הודתי להם על שנתנו לי שבעים וארבע שנים לצידה ועל שלקחו אותה לפני שמחלת האלצהיימר פגעה בה ולפני שהיא סבלה.
אני לא יודע מתי זמני יבוא. אני יודע שאני אהיה עצוב ללכת ולעזוב את סאם ואיזבל ושמונת נכדנו ושניים עשר נינינו, אבל אני משוכנע שאני אראה אותה שוב כשאעזוב.
אהבתי אותה בחיי ועזבתי אותה פעמים רבות מדי, אבל כשלבסוף היא היתה לצידי, היא ידעה שהיא היתה כל עולמי. אני עייף רוב הזמן עכשיו, ולפעמים אני שוכח מי האיש שבוהה בי בחזרה מהראי. הוא נראה כל כך כחוש ושחוק. הקמטים מגולפים על פניו והשיער המועט שנשאר לו הוא לבן לגמרי.
אני בן מעל מאה שנים עכשיו וחיי לימדו אותי להיות סבלני.
אני אחכה בסבלנות עד שאראה אותך שוב, אהובתי.

הסוף