(Ending Right) הסיום הטוב
כתבה: איימי
כתב ויתור:
הכל של ג'וס וה-WB
אני צועדת במעבר. אני מרימה ראשי לג'יילס
כשהוא מוסר אותי, מנשק את לחיי לפני
שהוא מתיישב. הוא נהיה אבי מאז אבי
האמיתי נפטר לפני כל אותן השנים. אני
מלאת תודה לו על כך. אני מסתכלת על
הגבר אליו אני נישאת ומסמיקה, כמעט
מפחדת מהעוצמה במבטו. אני עצבנית
בצורה לא אופיינית, אבל אני משערת שכל
כלה כך ביום חתונתה. אני מסתכלת לתוך
עיניו של בעלי לעתיד, והזיכרונות
מעמעמים את קולו של הכומר...
הכרתי אותו מאז ילדותינו. קשה להאמין,
אחרי כל הזמן הזה, אחרי כל הכאב, שאלו
יהיו אנחנו. ועדיין...מדהים מספיק
לקבל. יפיפה בתמימותו. מחשבותיי נעות
קדימה ואחורה, בין העבר להווה. והעתיד,
כמובן. אני אוהבת לחשוב על זה, העתיד.
העתיד עם בעלי. זה עדיין הורס אותי,
אחרי כל השנים איתו.
התבגרתי כל-כך. אני לא בטוחה מתי זה
התחיל, אבל אני חושבת שזה היה
כשגיליתי שבאפי היא הקוטלת. אני
מסתכלת אחורה על השושבינה של כבוד
ושושבינת הכלה, ומחייכת, מודה להן על
כך שהן כאן ועומדות לצידי. אני מסתכלת
גם על אנג'ל, והוא לוטש עיניו בבאפי
כמו שאני באהבת חיי. זה עדיין מצחיק,
בשבילי, שהוא בחר באנג'ל כשושבינו.
אני שמחה. זה מוכיח לי שהוא שחרר את
רגשותיו הרומנטיים לבאפי. הוא היה כל-כך
מלא שנאה לאנג'ל במשך כל-כך הרבה זמן
אחרי שהוא חזר מגיהינום, אחרי שאנג'ל
ובאפי התאהבו מחדש. הוא לא כך יותר.
אני גאה בו.
אני כל-כך גאה בו. אני חושבת שאני
עדיין בשוק שכל זה קורה. עברו כמעט
שבע שנים מאז סיימנו תיכון. זה קורה,
ועכשיו, ואני מוקירה את כל הזיכרונות.
אני מחייכת אליו, ואני יודעת שאני
נראית יפיפיה. לא מהאיפור שעלי, או
מהשמלה, אלא מכל האהבה שאני מרגישה
כלפיו. מעולם לא ידעתי איך אהבה יכולה
להוציא יופי. יופי אמיתי. עכשיו אני
יודעת.
אהבתי אותו כל-כך הרבה זמן, ואפילו
כאשר אחרים נכנסו ויצאו מחיי ידעתי
זאת. אני לא רוצה לחשוב על האחרים, אז
אני מתרכזת בהסתכלות על פניו. אני
קולטת את מבט ההערצה שלו, ומרגישה
יותר מבורכת משאי-פעם הרגשתי בחיי.
תמיד ידעתי שזה היה הוא. אפילו
מהנשיקה הראשונה לפני כן, אלו היו רק
פנטאזיות קטנות בחיי, מעולם לא
נכנעתי להן, אבל הנשיקה חתמה זאת
בגורלנו. המשכתי להכחיש את גורלי,
במשך שנים, עד ששמעתי אותו אומר זאת
לראשונה. עם מילים אלו, שלוש מילים
פשוטות בתכלית אלו, לא יכולתי להכחיש
זאת יותר.
אהבתי אליו מאותו יום מעולם לא הוטלה
בספק. לא ע"י אף-אחד, במיוחד לא על-ידי.
לא נתתי לכך לקרות. אני חושבת על איך
שהייתי בתיכון, ואני כל-כך מתביישת.
אני מתביישת על כל-כך הרבה דברים. על
איך שנפרדתי ממנו בשביל ה"חברות"
שלי. על כמה מרושעת הייתי לפני כן. לא
רק לו, לכולם. האמנתי שאני טובה מכל
אחד אחר. עכשיו אני רואה זאת, עתה כשהם
חבריי, זו הייתה אני לא ראויה לכך. אני
איני ראויה לכל האושר הזה עכשיו, אבל
אקבל אותו, אם לא בשבילו, אז בשל
העובדה הפשוטה שסיימתי לברוח. סיימתי
לברוח מהאושר, מהאהבה. סיימתי לברוח
ממנו.
אחרי שנפרדנו ביום האחרון של התיכון,
רצתי. רצתי הכי רחוק והכי מהר שיכולתי.
אני עדיין זוכרת מדוע עשיתי זאת. אני
זוכרת שחשבתי "לעולם לא אהיה האדם
שישמח אותו". כל-כך רציתי באושרו.
ידעתי שאני לא טובה מספיק בשבילו,
ואמרתי לו זאת. אני כל-כך שמחה שהוא לא
קיבל את פטפוטי כאמת. אפילו שחלק קטן
ממני עדיין מאמין שזו אמת.
רצתי, אבל הוא עקב אחרי. הוא עקב אחרי
לקולג', הוא עקב אחרי לאורך היבשת
במהלך ההתמחות שלי. הוא עשה את כל זה
במסווה של ידיד, אבל זו מעולם לא
הייתה כל האמת. שנינו ידענו זאת. נתתי
לעצמי להעמיד פנים, כי הייתי צריכה
אותו, אהבתי אותו. מילים שיכלו לגרום
לי להיחנק לפני עשר שנים, יוצאות
משפתיי בקלות. לא התכוונתי להפריע
לכומר, אבל אף-אחד לא נראה לא מרוצה
מלחישתי. למעשה, חיוכו הפך נאה יותר
משאי-פעם היה.
אותו היום במגדל אייפל, עולה
במחשבותיי. הוא לקח אותי לראש המגדל
כהפתעה. בשנה בפריז, עדיין לא ביקרתי
במקום שכל-כך רציתי לבקר. וידעתי.
כשהגענו לראשו, ידיו חיבקו את מותני,
והשענתי גבי על חזהו. אחרי רגע, הוא
סובב אותי אליו, נישק אותי קלות, ולחש
את המילים שרציתי לשמוע כל-כך הרבה
זמן. הכל, החיבוק, הנשיקה, הלחישה,
נפצו את ראשי באושר וניסיתי להתגבר
על ההלם. חזרתי על המילים אליו. אני
השלכתי את כל השקרים שנהגתי להגיד
לעצמי. אין יותר שקרים. באמת אהבתי
אותו. אני באמת אוהבת אותו. תמיד
אהבתי אותו.
הוא לוקח את ידי כפי שהכומר מנחה,
ואני רואה את וילו מחייכת חיוך רחב
איפשהו בקצה ראייתי. אני מלאה בשמחה
והקלה. אני כל-כך שמחה שהיא מאשרת. היא
יודעת שאעשה את מיטבי כדי לגרום לו
אושר. אוז לוטש אליו עיניים, אני
מבחינה בערפול, בוודאי נזכר ביום כמו
זה שהיה שייך להם. כל-כך מוזר איך
שהחיים מתגלגלים. מוזר שהאנשים אותם
אני הכי אוהבת בעולם הם אלו שלא
יכולתי לסבול בנקודה מסוימת. מוזר
שגם הם אוהבים אותי. מוזר...ונפלא. אני
שומעת אותו מדבר, וליבי מתחיל לגדול
בתגובה.
"אני, אלכסנדר לוולה האריס, לוקח את..."
הפסקתי להקשיב למילים היפות, רק
להסתכל לתוך עיניו של הגבר שאני
אוהבת. הוא מרפה מידי לרגע כדי לענוד
לי את הטבעת. טבעת הנישואין שלי. ליבי
מתחיל לפעום מהר יותר ומהר יותר, ואני
לא יכולה להחזיק יותר את הדמעות. הן
נופלות על לחיי, רצות לאורך פניי. אני
משננת את המבט שעליו. אני לא רוצה
לשכוח אותו לעולם. זה תורי עכשיו,
וקולי נשמע יציב וחזק. אני יודעת שזה
מושלם, שזהו גורלי.
"אני, קורדיליה רוז צ'ייס, לוקחת את,
אלכסנדר לוולה האריס, להיות בעלי
החוקי. לקחת ולאחוז, בחולי ובבריאות,
הזמנים הטובים והרעים, בעושר ובעוני,
בכל דבר שיקרה בדרכינו, עד שהמוות
יפריד בינינו." עד המוות. לא לפני.
הוא נד ראשו קלות לעברי, דרך דמעותיו,
ואני מחייכת, יודעת שעשיתי אותו גאה
גם.
אני עונדת לו את הטבעת על אצבעו,
ונפעמת ממראיה. היא לא עתיקה, כמו זאת
של אנג'ל, או מודרנית, כמו זו של אוז.
אני לא יודעת איך לתאר אותה. היא
מושלמת עבור זאנדר, והיא נראית נהדר
על אצבעו. גורמת לי להרגיש ראויה בכל
הדברים שעברתי. יש לו כשרון מיוחד
לגרום לי להרגיש כך. התרגשות
הכומר אומר שאנחנו יכולים להתנשק,
וכך אנו עושים. זו הנשיקה המושלמת שאי-פעם
חוויתי. כה מצוינת מההתרגשות שעל
שפתיי. כמו מים ואש יחד. הוא מחזיק
אותי קרוב, ודרך ענן אהבה, אני שומעת
אנשים מוחאים כף. הוא לוחש באוזני.
"לא יכול לחכות להלילה," זאנדר
מרים את גבותיו, ואני מצחקקת, נותנת
לוילו ובאפי מבט יודע. אני נותנת
לזאנדר מבט חטוף ביישני מתחת לעפעפי.
אני שמחה שהוא עדיין זאנדר. אני לא
רוצה שהנישואין ישנו אותו. אלוהים,
נישואין...
"האוכל להציג: מר ומרת אלכסנדר
לוולה האריס." אני נותנת לכומר מבט
מבוהל במקצת לפני שאני פורצת בצחוק
קטן. זה כל-כך חדש בשבילי! אנחנו
הולכים במורד המעבר, זרוע לזרוע,
ואנשים מריעים. אני מריעה גם, בשתיקה.
הוא מושך אותי לתוך הלימוזינה שתיקח
אותנו לקבלת הפנים, ואני מנשקת אותו
בחזרה, בהתלהבות, ועם הרבה צחוק מצידו.
זה בסדר, אנחנו מספיק מחוץ לטווח
הראיה כדי שאנשק אותו כמו שרציתי
בכנסייה. הוא קורץ לי.
עם המחווה הקטנה, הנראית כה חסרת
חשיבות, אני יודעת.
אני יודעת שהכל יסתיים טוב.