הנבחרת- פרק שמיני

פארק הירקון היה ריק לחלוטין. וקר, במיוחד בשביל חודש יוני. מאיה התכרבלה במעיל שעופר הניח על כתפיה, תוהה מאיפה בא הקור הפתאומי. היא הזעיפה את פניה. ג'יימס אמר שקוטלת צריכה להיות מוכנה לכל. היא היתה מוכנה לכל. חוץ מזה. היא שנאה קור. הקור הזכיר לה את הגשם. וגשם... הגשם הזכיר לה את הים.
עיניה הצטמצמו לכדי חרכים צרים. הים. הוא לא היה כל כך רחוק מהאיזור הזה של הפארק. לא יותר מארבעים דקות בהליכה. ובריצה...
היא היתה רצה את המרחק הזה, כשהיא היתה קטנה. רצה במהירות, לכל אורך הדרך. עופר וענבל אף פעם לא היו מסוגלים להשיג אותה. היא תמיד היתה מגיעה ראשונה... וצוללת אל תוך המים. לא היה בעיניה משהו שנחשב לכיף יותר מצלילה עמוקה במים אחרי ריצה מאומצת.
אבל עכשיו... המים הפחידו אותה. עמוקים, שחורים, חסרי תחתית...
"למה לא יכולתי לגור בירושליים?" היא מילמלה לעצמה.
"מה?" עופר הרים את ראשו מנעליו, מביט בה מצד הספסל.
"שום דבר. סתם חשבתי בקול רם," מאיה נשכה את שפתה התחתונה, מנערת את תלתליה האדמוניים. היא אילצה את המחשבות להידחק בחזרה לפינה האפלה שממנה באו.
"מאיה, אכפת לך להסתכל כבר?" קול מרוגז נשמע לצידה. הקור השפיע על ענבל לא פחות מעל חברתה. היא הביטה ברוגז בדפי הספר הישנים. "את צריכה לזהות את הערפד הזה."
"שילך הערפד הזה," מאיה ענתה באדישות, לא מביטה בספר שבידיה של ענבל ומתעלמת מהמבטים ששלח לה ג'יימס מהספסל הסמוך.
ענבל טרקה את הספר באנחה של תיסכול. אחרי אירועי הלילה האחרונים, היא החלה פתאום להתעניין מאוד בכל הספרים של ג'יימס ובכל עניין הערפדים הזה. מאיה חשדה שהיא לא היחידה שסובלת מסיוטים, ושענבל בעיקר רצתה שהערפד הזה יקטל כמה שיותר מהר. "רק תגידי לי," היא אמרה בנחרצות. "זה היה בלונד-יעל-בר-זוהר, או בלונד-פנינה-רוזנבלום?"
"יש הבדל?" עופר הרים את גבתו, זוכה לשני זוגות עיניים מזועזעות למדי.
"בטח שיש," ענבל אמרה בקול סבלני של מישהי שמדברת לילד קטן. "ליעל בר זוהר יש את גוון הקלי באנדי. כלומר, אני מפגרת אבל יפה, אז אתם חייבים לאהוב אותי."
"ולפנינה רוזנבלום, לעומת זאת, יש את גוון אשת הנשיא," מאיה הרימה מעט את שיערה הבלונדיני של ענבל להדגמה, מושכת אותו לאחור. היא שיוותה לקולה גוון רציני ואצילי. "אני פתטית לגמרי, אבל אני בלונדינית, אז זה עדיין מגניב לאהוב אותי."
"מה עם שרה נתניהו?" עופר שאל בערמומיות.
ענבל רעדה ומשכה את עצמה לאחור מאחיזתה של מאיה. "אני לא בטוחה שיש לנו הגדרה לדבר כזה."
"בעצם, זה לא ממש היה בלונדיני," מאיה קימטה את מיצחה. "יותר... אני לא יודעת. כאילו... צהוב."
"צהוב?" עופר קפץ. "כמו פיקאצ'ו?"
הוא זכה שוב למבטים המזועזעים.
"הי, אני לא רואה את זה," הוא מיהר להתגונן. "אבל יש בובות ומדבקות מחזיקי מפתחות בכל מקום, ו-"
"משום מה," המבטא הכבד של ג'יימס התעמק מהרוגז, הופך את דבריו לקשים להבנה. "יש לי הרגשה שלא נקטול כאן היום אף ערפד. הם נרתעים מחבורות גדולות, בייחוד כאלו שמדברות יותר-"
"אז אולי נתפצל ונחפש אותם במקום לשבת כאן בלי לעשות כלום?" מאיה הציעה בקדרות.
"כן, זה יהיה נהדר," ענבל אמרה בציניות. "ואז, אחרי שהם יתפסו את שלושתנו ויהפכו אותנו לערפדים, תמיד נוכל לחזור אלייך ולספר לך שמצאנו אותם."
"וחוץ מזה, חוק מרפי," עופר פסק. "את תסתובבי כל הלילה ולא תמצאי ערפד, אנחנו רק נרד קצת לשביל המערבי ושלושה יקפצו עלינו..." קולו דעך למראה עיניה השקדיות של מאיה, שברקו לפתע. "אוי, לא."
"זהו זה. אנחנו צריכים פיתיון!" מאיה התלהבה. "מישהו ישב כאן ויראה לוזר, והאחרים יתחבאו בין השיחים. ואני אקפוץ ואקטול אותו וכולנו נספיק הביתה בדיוק לראות דנה מודן," היא הביטה בשעון שלה.
"איך זה שבכל פעם שאתם משועממים השיחה... פונה לתוכניות טלויזיה מחרידות?" ג'יימס הזעיף פנים. "אני חייב להודות, למרות זאת," הוא הוסיף מיד, "שזהו תיכנון חכם למדי. אין ספק ש-"
"יופי," מאיה אמרה בעליצות. היא אחזה בזרועותיהם של חבריה ומשכה אותם לשיחים. "אז אתה תהיה הפיתיון."
ג'יימס החוויר. "אני?"
"באמת, מר צופה," ענבל נזפה בו, דוחפת את שיערה לתוך חולצתה כדי למנוע מאור הירח להבהיק עליו כשדחקה את עצמה לתוך שיח. "אתה מושלם לתפקיד."
"בחור בריטי, לבוש כמו שר החוץ, יושב על ספסל באמצע הלילה בפארק שקט. מה יותר מעורר תיאבון מזה?" עופר ניתח בקצרה, מסתיר את גופו מאחורי קבוצת עצים. "מאיה, את בטוחה שכדאי שתטפסי עד לשם... זה עלול להיות קצת קשה לרדת-"
ראשה הג'ינג'י של מאיה נעלם כבר מאחורי ענפי העץ. ממקום מושבה, היא קבעה את עיניה על ג'יימס, מצמצמת אותן. עדיין, שום סימן.
ג'יימס הביט סביבו בעצבנות, ידו מתהדקת על צלב קטן ועל יתד שהיה מוחבא בתוך שרוולו. אימוני שטח בנסיבות מבוקרות. המועצה והשטויות שלה.
הוא שלף מהתיק המלא בחפצים נחוצים לקטילה ספרון קטן וניסה להיראות תמים ככל האפשר. או... איך הם הגדירו את זה? לוזר?
בכל מקרה, כנראה שזה עבד, כי שנייה לאחר מכן הוא חש את הזרועות הקרות הנסגרות סביב צווארו. בצורה שקולה, כפי שלימדו אותו, הוא התרומם, מניח לעצמו להימשך אל תוך האחיזה. הוא התגלגל לאחור, נוחת על רגליו בתוך השיחים, מאחורי התוקף, ומשך אותו בכוח התנופה. התוקף צנח לקרקע על גבו, נאנק. פניו המעוותים הביטו בג'יימס בזעם, והוא זינק על רגליו ורץ אל מחוץ לשיחים- והתנגש בדיוק בעופר, שקפץ מתוך השיחים. הוא אחז בערפד בכוח, מנסה- לא בהצלחה יתרה- למנוע ממנו לזוז. מאיה זינקה מהעץ בקפיצה קלילה, נוחתת על רגליה, וחיסלה את הערפד בתנועת יתד פשוטה.
היא ניקתה את האבק ממעילו של עופר והחמיצה את פניה. "אפילו לא אתגר. לילה שלם בחוץ, ורק ערפד אחד." היא עזרה לג'יימס להתרומם. "הם צוחקים עלי, כוחות הרוע, אני אומרת לכם."
"צודקת," קול רך נשמע מאחוריה. "אבל לא מהסיבה שאת חושבת."
מאיה קפאה והסתובבה באחת. עיניו של ג'יימס התרחבו.
"שיט," עופר מילמל.
ירון צחק, אוחז בכוח בצווארה הלבן של ענבל המאובנת מפחד. "אני לא צריך לתרגם את זה, אני מניח."
מאיה וג'יימס החליפו מבטים מופתעים וחשדניים. לתרגם? מה הוא מתרגם? ולמי?
מאיה החליטה לחשוב על כך אחר כך. "עזוב אותה, ירון," היא אמרה בכעס. "זה בינך לביני."
"זה בעיקר נדוש," ירון גילגל את עיניו. "אני ערפד, מאיה. לא אכפת לי מחוקי הצדק. ואני רעב."
"אם תעזוב אותה עכשיו," מאיה אמרה בשלווה, "אני אהרוג אותך מהר. אם תיגע בה, תבלה את הנצח בלי ידיים ורגליים."
ירון פרץ בצחוק. "ידעתי שמה שאומרים בכיתה שלי לא נכון," הוא חייך בערמומיות. "כן יש לך ביצים."
מאיה זרקה בכוח את היתד שלה, ישירות אל ליבו של ירון. הוא הושיט יד כדי לחסום אותו, והיתד ננעץ בידו.
בעוד הם מביטים בדם, מוקסמים ומזועזעים, ירון פלט צחוק קצר. "שמישהו יבוא ויוציא ממני את הדבר הזה?" הוא אמר בסבלנות.
ערפד נוסף פסע מבין הצללים, פניו מעוותות, ושלף את היתד מתוך כף ידו של ירון. הוא הביט בו בשאלה.
"תחזיר לה אותו," ירון גיחך. "אני רוצה לראות אותה מתאמצת."
הערפד הושיט למאיה את היתד, מגחך גם הוא. היא אחזה בכוח ביתד והעיפה את הערפד לרצפה. "זאת היתה טעות," היא אמרה בקדרות.
ירון נקש באצבעותיו. שני ערפדים נוספים פסעו מאחורי עופר המבוהל, שהתקרב במהירות לקוטלת. "מאיה..."
היא הביטה לאחור, והחזירה את מבטה מיד אל ירון. "אתה באמת חושב שכמה ערפדים יוכלו לעצור אותי מלכסח לך את הצורה?"
ירון חייך אליה במתיקות. "ברור שלא. הם כאן רק כדי לשמור על החברים שלך. את לא תכסחי לי את הצורה בגללה." אצבעותיו הלבנות ליטפו את צווארה של ענבל, שצווחה בפחד.
"די עם המשחקים האלה!" מאיה ידעה שהיא נשמעת נואשת. לא טוב. "אתה רוצה להילחם בי או רק לאיים עלי? הזריחה בעוד שלוש שעות, מותק."
"למעשה, הבוס שלי רוצה להילחם בך," ירון אמר, מושך בכתפיו. הוא חייך חיוך ערמומי. "אבל אם עוד ישאר לך כוח אחרי זה, אני תמיד אשמח להראות לך את השרירים שלי... שעוד לא ראית."
פניה של מאיה להטו כאש. היא עמדה לזנק עליו, כשהערפד שמסר לה את היתד פסע בחזרה אל תוך הצללים. חשד התעורר בה והיא צפתה בו ללא תנועה כשחזר ולחש משהו על אוזנו של ירון, שנראה מופתע, אפילו מבוהל. "מה...? הוא מתכוון...? בטח, אין שום בעיה." הוא חייך אל מאיה. "שינוי בתוכניות, חמודה. אנחנו נלחמים, הבוס ישמור על החברה שלך." הוא זרק את ענבל אל הערפד, שמשך אותה אל בין הצללים. עיניה הכחולות המבוהלות הביטו במאיה בתחינה, בחוסר אונים.
אך מאיה לא התכוונה להניח להם להסיח את דעתה. זה מה שהם רצו. "מתי אני סוף סוף אפגוש את הבוס המדהים שלך?" היא שאלה בציניות.
"אחרי שתעברי אותי," הוא הגיב, מושך בכתפיו באדישות. ואז, הוא תקף.
הוא נע כמו אתלט, מאיה הכירה את יכולת הלחימה שלו, שהיתה טובה עוד כשהיה אנושי- אך האגרוף שלו היכה בה לגמרי בהפתעה והעיף אותה מטה. היא נעה במהירות לאחור, חוסמת את המכות המהירות שלו בעזרת זרועותיה, אבל לא מספיקה להתקיף בעצמה.
הוא דחק אותה עוד ועוד לאחור, אל תוך העץ. והטיח את אגרופו פעם נוספת.
מאיה נעה הצידה, מתגלגלת. ירון קילל בזעם ופנה אליה, פניו מעוותות בזעם. היא בעטה בכוח ברגליו וזינקה על רגליה, שומרת אותו על הקרקע בעזרת רגל אחת. עיניה הביטו בו בקור.
הוא אחז ברגלה וזרק אותה אל תוך העצים. היא חשה ענפים עוברים במהירות על פניה, ואז את הכאב החד כשמעופה נבלם על ידי גזע גדול במיוחד. היא צנחה לקרקע, חושקת את שיניה בכאב, אך לא צורחת.
היא הביטה סביבה במהירות. היו לה כמה שניות עד שהוא יבוא למצוא אותה. בתנועות מיומנות, היא אחזה בענף שמולה וצברה תנופה, מתרוממת באוויר. היא קפצה ונעמדה עליו, צופה בירון בדריכות, בלתי נראית ממקום מושבה. היא הבינה שבחילופי המהלומות היא איבדה את היתד שלה וקיללה בלחש.
ערפד נוסף, גבוה וצנום, יצא מבין העצים, אוחז בענבל בכוח. ממקום צפייתה מאיה יכולה היתה רק לראות את גבו, את פניה הכחולים מעט של ענבל, ואת השיער שלו. בהיר.
עיניה הצטמצמו. היא לא תיתן לזה לעצור אותה.
רק ארבעים דקות הליכה מהים...
לא, אסור לה לחשוב על זה, לא עכשיו. צריך להוציא את ענבל מהידיים שלו ולהתארגן מחדש. לפי פניו המבועתים של ג'יימס, הוא בלי ספק הכיר את הערפד הזה. הוא ידע איך להתמודד איתו. עופר רק בהה בו באטימות.
"אז," ג'יימס אמר באנגלית השוטפת, בעלת המבטא שלו. "אתה כאן עכשיו."
הערפד צחק צחוק מאיים. "עוד אחד מהצופים האלה. כולם אותו הדבר בשבילי." גם הוא דיבר אנגלית. מאיה הבינה למה נדרש תרגום. היא גם הבחינה, בחשד, במבטא הבריטי הכבד. אולי הבחור הזה הוא צופה לשעבר? זה עשוי להסביר איך ג'יימס מכיר אותו. היא בחנה שוב את האיש הצעיר. מראהו לא עשה עליה רושם של צופה, אבל אף פעם אי אפשר לדעת, לא?
"למה אתה מחכה?" הערפד שאל בקוצר רוח, מביט בירון. "לך, תמצא אותה."
"כן, בוס," ירון זינק במהירות לעבר השיחים.
"שלוש," מאיה ספרה בלחש, עוצמת את עיניה. זה היה חשוב מכדי לפספס. היא היתה צריכה לסמוך רק על חושי הקוטלת שלה. "שתיים. אחת".
והיא קפצה מטה, חושקת את שיניה, מביטה בריכוז כשגופה התגמש לקו ישר. כשהענפים עברו לצידה, חלקם מכים בפניה, זרועה הושטה ותלשה בכוח אחד מהם תוך כדי נפילה.
היא צנחה על רגליה, ישירות מאחורי ירון. הוא החל להסתובב מיד, אבל הוא לא היה מהיר מספיק. ידה של מאיה נעה כברק. היתד המאולתר ננעץ בצלעותיו. הוא המשיך להסתובב, עוצמת המכה אינה נקלטת במוחו. הוא סוף סוף נכנסה לטווח ראייתו, ועיניו ההמומות פגשו במבטה הנחוש. "את... זה לא יכול להיות..." הוא לחש. "את רק ילדה-"
"לא," היא ענתה בקור. "אני רק קוטלת."
עיניה השקדיות, המלאות באש הניצחון, היו הדבר האחרון שראה.


פרק תשיעי
מאיה הביטה באבק שצנח באיטיות על הרצפה.
והוא חשב שהוא זרק אותה בצורה אכזרית.
אוחזת ביתד המאולתר, היא פסעה מתוך העצים ואל בין הספסלים. פארק הירקון היה דומם וקר.
היא פסעה ישירות החוצה, מתייצבת אל מול מנהיג הערפדים, הגורם לכל סיוטיה. היא ידעה שאין טעם לנסות להתגנב אחרי פעולה שכזו, ונכנסה אל מעגל אור הירח בזהירות, בוחנת את סביבותיה. שני ערפדים עדיין עמדו, כל אחד מהם מאחורי עופר וג'יימס. ענבל עדיין היתה אחוזה היטב בזרועותיו של המנהיג, פניה משנות את צבען מלבן לכחול ולאדום.
"ידעתי שתחסלי אותו," הוא אמר, המבטא הבריטי הברור בקולו צורם לאוזן. הוא חייך אליה, כאילו ניהל שיחת חולין. "הכוח בסדר, אבל הטקטיקה... לא מסוג הדברים שיחזיקו אותו בחיים מעל גיל מאה-"
"מי אתה?" מאיה קטעה אותו בקור.
"את יודעת, כבר מזמן לא הפכתי קוטלת לערפדית," הוא ציין בחיוך. "אומרים שהן חזקות במיוחד אם זה קורה להן."
היא בחנה אותו בקדרות. השיער הבהיר, הצהוב, היה משוך לאחור. לא הצבע הטבעי, ולא משהו באופן כללי, היא ניתחה. חבל שהם לא חשבו על צהוב-עוגן משמש. פניו היו אנושיות ועיניו החומות החזקות צחקו אליה, מתגרות בה. הוא היה נאה למדי, גבוה וצנום, בעל עצמות לחיים גבוהות ותווים מפוסלים. הוא לבש מעיל עור מעל לחולצה בצבע אדום כהה, ומכנסי ג'ינס שחורים. חתיך פוטנציאלי בהחלט, היא היתה חייבת להודות. אם הוא לא היה ערפד. והיה משהו שונה בפניו... מעין ביטחון עצמי שבא משנים רבות של חיים.
מאיה החזירה את חיוכו. היא החליטה לנסות להיות הקוטלת המאיימת. "תשמע, בוא נעשה את זה קצר. ראית מה עשיתי לחבר שלך. אתה לא רוצה להרגיז אותי. יש לי יותר מדי ניסיון."
הערפד היטה את ראשו לאחור וצחק צחוק מלא לעג. "בהתחשב בכך שאת יודעת על היעוד שלך בקושי חודשיים?"
היא נדרכה ובחנה אותו שנית. "איך אתה יודע?"
"הוא בא מפי השאול," ג'יימס התערב בשקט. "מאיה, בואי נסתלק מכאן," הוא הוסיף בעברית.
מאיה הביטה לאחור אל הצופה שלה, עיניה מתרחבות בחוסר הבנה. הוא מעולם לא אמר לה לברוח בעבר, לא משנה עם כמה ערפדים התמודדו. "על מה אתה מדבר?" היא שאלה. היא הביטה לעבר הערפד והוסיפה, באנגלית, "אנחנו לא עוזבים עד שאני קוטלת את הבחור הזה."
"יש לך מבטא נחמד," המנהיג ציין באיטיות. "והרבה אומץ. לא היה לך אם הייתי יודעת מי אני. נכון?" הוא חייך אל ג'יימס.
ג'יימס השפיל את עיניו. מאיה הרימה את גבתה בתמיהה, ואז נדה בראשה בחוסר אכפתיות. "אז אולי תגלה לי מי אתה?"
הערפד הביט בנערה המשותקת מפחד שבזרועותיו. אז, הוא משך בכתפיו. ענבל פלאה צרחה חנוקה כשאחיזתו התהדקה. "בעוד רגע," הוא אמר. "היא חברה שלך?"
"מה זה משנה לך?" מאיה שאלה בקור.
"זה מה שחשבתי." הוא נד בראשו בצער אמיתי, מרפה מעט את אחיזתו.
ואז, בלי כל מאמץ, הוא שבר את צווארה.
צליל השבירה החולני מילא את אוזניה של מאיה. עיניה של ענבל התערפלו. גופה הקשיח לרגע, ואז התרפה באחיזתו של הערפד. זרועותיה צנחו מטה. שיערה הזהוב נח על פניה ללא תזוזה. היא נדמה.
שני הערפדים הנוספים צחקו ברוע.
מאיה בהתה בערפד בקהות חושים, ואז בגופת חברתה שבזרועותיו. היא שמעה את עופר נאנק בהלם מאחוריה. ג'יימס לא אמר דבר. היא לחמה בצורך הנורא לצרוח. הדמעות הציפו את עיניה, דמעות זעם ואבל. "למה?" היא לחשה, קולה חנוק מכאב.
הוא משך בכתפיו. "היא הסיחה את דעתך. הייתי צריך לעשות משהו. עכשיו, בשביל לנקום את מותה, את רק תילחמי טוב יותר. מזמן לא היה לי קרב רציני ארור."
"אתה תקבל את הקרב שלך," מאיה סיננה בחימה.
"לא!" ג'יימס נע לפנים, אוחז בכוח בזרוע של מאיה. " אל-"
אחד הערפדים פסע לפנים ומשך את הצופה לאחור, חוסם את פיו בידו.
"אל תתערב, ג'יימס," מאיה אמרה בלי להביט בו. היא הרימה את היתד והביטה לעבר הערפד בנחישות, והחוותה תנועת הזמנה בידה.
הערפד בהיר השיער שמט את גופתה של ענבל לקרקע. עופר רץ לעברה ומשך אותה אליו. הוא הביט במנהיג באיבה והניח את ידיו תחת ראשה וברכיה של ענבל, מרים אותה באיטיות. גופה היה עוד חם.
ג'יימס לא הביט בנערה המתה. הוא כמעט החשיב אותה לבת מזל. מותה בא לה במהירות. אם הוא יניח את הידיים שלו על מאיה-
הערפד תקף במהירות מהממת, אגרופו נשלח לפניה של מאיה. היא חסמה את המכה ביעילות ומשכה את אגרופו מעל לכתפה בעוד ברכה נשלחת לביטנו.
הבעיטה החזקה כמעט ולא השפיעה עליו. במקום זאת, הוא ניצל את ההזדמנות ששיווי משקלה, על רגל אחת בלבד, היה מעורער, ובעט בה בכוח. היא נאנקה וצנחה לקרקע כשראשה כלפי מעלה.
הוא בחן אותה באיטיות וציקצק בלשונו. "אתן הופכות לחזקות פחות ופחות עם כל דור שעובר."
מאיה צרחה בזעם והתגלגלה לאחור, קופצת על רגליה. היא העניקה לפניו בעיטה סיבובית חזקה במיוחד, והוא הוטח לאחור. "זה יותר טוב," הוא ציין והחזיר את בעיטתה. היא התכופפה, מתחמקת מהרגל, ושלחה את עקבה לרגלו השנייה. הוא קפץ בזמן ולקח צעד לאחור.
היא הסתערה עליו, מכה אותו בכוח, אגרוף אחרי אגרוף, לחזה, לבטן ולראש. הפעם, הוא היה זה שלא הצליח לעמוד בקצב שלה. היא הצמידה אותו לאחד העצים ואחזה בצווארו בכוח, בעוד ידה השנייה, האוחזת ביתד, מונפת לאוויר.
הוא נהם באיום ופניו השתנו. היא לא נרתעה. לא הפעם. ידה נעה כמו הרוח.
אך הוא חסם אותה, היתד ננעץ בכוח בכף ידו.
מקלל, הוא בעט בכלוב הצלעות שלה. מאיה נסוגה לאחור, נאבקת לנשום.
הערפד קילל שנית ושלף את היתד מתוך ידו. "שלך?" הוא הביט בה ברוגז, ושבר את היתד לשניים בתנועה קלה, משליך את שני חלקיו לצדדים. "עכשיו עצבנת אותי. ואני דווקא התכוונתי להרוג אותך מהר."
"לא נכון," היא ענתה בחיוך קל. "לא התכוונת."
הוא משך בכתפיו. "תפסת אותי," הודה והסתער שוב.
היא קפצה בצורה מושלמת, שתי רגליה נשלחות בכוח תנופתה לחזהו, מכה שהיתה אמורה להיות קטלנית לפחות לבן אנוש.
אבל הערפד התחמק ממנה. ידו נשלחה ואחזה בכוח בצווארה. הוא הניף אותה לאוויר בעוד היא נאבקת באחיזתו בחוסר אונים.
ג'יימס ועופר הסתערו שניהם קדימה, אך לתנועתה הקלה של ידו הפצועה של המנהיג, פסעו שני הערפדים ומשכו אותם אחורה בקלות.
מאיה נאבקה, חשה את נשימתה הנשמטת ממנה לאיטה. עיניה הביטו בו בזעם חסר אונים.
ידו הימנית התהדקה. "רוב הקוטלות של הדורות האחרונים היו די נמוכות," הוא סיפר לה בשלווה. "אין לכן מושג איזה יתרון זה נותן לנו בקרב, את יודעת."
"אתה מדבר יותר מדי," היא לחשה בכעס.
הוא משך בכתפיו. "את צודקת. היה נחמד, אבל באמת רצוי שאני אהרוג אותך עכשיו-" הוא צרח לפתע בכאב כשידו נמשכה מטה יותר, והרפה ממנה בבת אחת.
מאיה צנחה לרצפה, מביטה מעלה בבילבול. אז, היא הנמיכה את מבטה לצווארה. צלב הארד הקטן נח ברצועה סביב צווארה, בוהק כאש.
הערפד בהיר השיער הביט בה בזעם. עשן עלה מתוך ידו הימנית, ומאיה הבחינה בסימנים שחורים של שריפה על כף ידו. היא הבינה בהקלה שהוא לא יוכל להמשיך להילחם היטב כששתי ידיו פצועות.
המנהיג הגיע, ככל הנראה, לאותה המסקנה, כיוון שהוא נסוג לאחור וסימן לשני הערפדים באצבעו. הם הרפו מג'יימס ועופר והלכו לעמוד בשני צדדיו.
"אני לא עוזב את הארץ הזאת בלי הגופה שלך, יקירה," הוא אמר באדישות. אז, הוא פנה לאחור והלך.
מאיה בהתה ישר לפנים, עיניה מזדגגות. היא לא נעה.
עופר התיישב לצידה וכרך את זרועותיו סביבה ללא מילים. היא פלטה סוף סוף יבבה וקברה את ראשה בכתפו. לא, לא, לא...
"לא יכולת להציל אותה," עופר אמר בעדינות.
"הייתי צריכה... אני הנבחרת." היא נשכה את שפתה התחתונה וניגבה את דמעותיה בפראות. "לא נבחרתי כדי לגרום לחברים שלי למות." היא התרוממה, שולפת את עצמה מתוך אחיזתו, ופסעה אל הספסל שעליו עופר הניח את גופה הדומם של ענבל.
ידה של מאיה נשלחה וסגרה את העיניים המתות שבהו לפנים, עדיין באימה. היא החליקה על שיערה הבהיר של חברתה הטובה ביותר. הדמעות זרמו בחופשיות על פניה.
ג'יימס נעמד לצידה. "מאיה..." הוא אמר בשקט, כאילו היסס להמשיך. לפתע, הוא התפרץ, מילותיו הופכות לכמעט בלתי ברורות בגלל הרגש שגרם למבטאו להתעמק. "מאיה, זאת אשמתי. הייתי צריך לדעת. הוא רודף במיוחד אחרי קוטלות- הוא הרג גם את הקוטלת הקודמת. הייתי צריך להזהיר אותך, להרגיל אותך למראה שלו... לא חשבתי. אני מצטער כל כך. באמת שלא חשבתי שזה יכול לקרות... אני מתכוון, מה ההסתברות שמכל המקומות בעולם-"
"אתה מכיר אותו," מאיה קטעה אותו.
ג'יימס נד בראשו באיטיות.
"מי הוא?"
"שמו הוא וויליאם העקוב מדם, אך המועצה מכירה אותו בשם ספייק. הוא נקרא כך בגלל שנהג לענות-"
"אני לא רוצה לדעת." קולה של מאיה הפך קר ואדיש. "אמרת שהוא רודף אחרי קוטלות."
ג'יימס הנהן שנית. "הוא רק בן 125, והוא כבר הספיק להרוג שתיים מהם- שלוש, אם תחשיבי את זו שהוא הרג בעזרת דרוסילה, החברה שלו-"
"חזקה כמוהו?"
ג'יימס משך בכתפיו בחוסר אונים. "היא לא נלחמת הרבה. היא... מטורפת למדי, אבל מסוכנת להפליא. יש לה יכולת לראות את העתיד והיפנוזה שמשפיעה על מוחות של אנשים. בקיץ שעבר-"
"ג'יימס, די," הפעם, היה זה עופר שקטע אותו. הוא חיבק את מאיה בכוח, נושק לשיערה האדמוני. "מאיה, את לא יכולה ללכת להתמודד איתו עכשיו. את מותשת ויקח לך כל הלילה למצוא אותו. תחזרי הביתה."
"לא!" מאיה סיננה בנוקשות, דוחפת אותו לאחור. "אני לא אתן לו לפגוע בעוד מישהו. אני הולכת לגמור את זה, עכשיו."
"אין טעם," ג'יימס התערב בשקט. הוא הצביע אל משהו מאחורי גבה של מאיה.
היא הסתובבה בבת אחת. מול עיניה, קרני השמש הראשונות הבהיקו. גופה התקשח. "יותר טוב. הוא בטח נמצא כאן בעיר. אני אכתר אותו-"
"ומה אז? תשרפי את כל הבניין?" עופר נאנח. "מאיה, אין בזה שום הגיון. תחשבי כמה בתים יש בתל אביב. הוא לא חייב לשהות במלון. וגם אז, איך תמצאי אותו?"
"לכי הביתה, מאיה," ג'יימס הוסיף. "אני ועופר נטפל בזה. את צריכה מנוחה. אנחנו נתפוס אותו," הוא הבטיח כשהיא עמדה לומר משהו נוסף.
מאיה וויתרה לבסוף, כתפיה נשמטות בתבוסה. היא היתה עייפה מדי... עייפה מהמאבק ומהכאב, ובעיקר עייפה מהפחד.
עופר ליווה אותה הביתה. הוא נשק לה לפני שעברה במפתן הדלת, אך היא לא החזירה את המחווה. מחשבותיה היו מרוכזות באבל ובזעם.
אך כשהדלת נסגרה, היא הרשתה לדמעות לזלוג שוב בחופשיות על לחייה. "א-אמא!" היא קראה. "אני בבית!"
שום תשובה. כנראה שאמא שלה בילתה שוב את סוף השבוע מחוץ לעיר.
יותר טוב.
היא צנחה לספה, קוברת את ראשה בין ריפוד הכרים הרכים. היא החלה להתייפח בקול, בכוח. נדמה היה שהבית כולו רעד עם בכייה.
ואז, לאחר כמעט שעה תמימה של בכי, היא הרימה סוף סוף את ראשה, אחזה בשפופרת הטלפון, וחייגה את המספר של באפי סאמרס.