התמודדות/
מאת ווילו
פרק א'
"אני צריכה אותך" היא אמרה,
והקול שלה נשמע רחוק כל-כך, כאילו
מישהו נסה שאני לא אשמע את זה, אבל אני
הייתי שומע אותה, גם אם היא הייתה
ביקום אחר, מה שלא היה כל כך רחוק
מהאמת, ולמרות שהיינו באותו החדר, היא
נראתה לי רחוקה, או שזה אני הוא שהיה
רחוק "אתה מבין מה שאני אומרת?"
היא שאלה, היא הייתה כל כך יפה, כל כך
מיוחדת ומושלמת, היא עמדה כשני
סנטימטר ממני, הידיים שלה רעדו כשהיא
ניסתה להתקרב עלי יותר, בעצם, כל גופה
הקטן והשברירי רעד, בגללי, ואני ישבתי
שם מרוחק ממנה, ולא נתתי לה להתקרב
עלי, ידעתי שאם אני אתן לה להתקרב היא
לא תוחל לעזוב, ואז שנינו ניפול לתוך
תהום שאין ממנה דרך חזרה "את צריכה
ללכת" אמרתי בקרירות, היד שלי כמעט
נגעה ביד שלה, אבל לא נתתי להם להיפגש
"אתה כמו כולם!" הרגשתי איך היא
מתקשה, הופכת לאבן ממש, והיא כל כך
ניסתה להישאר חזקה, היא התקבצה, היא
שכבה עכשיו בצורה עוברית על השטיח
ובכתה, ידעתי ששברתי אותה "את לא
יכולה להמשיך לעשות את זה" הייתי
ממש אדיש כלפיה, וידעתי שאם כל משפט
שלי ,היא נשברת יותר ויותר, וגם אני
נשברתי למראה מצבה, אבל לא יכלתי
להראות לה את זה, ידעתי שהיא תקבל מזה
תקווה, ותנצל את זה "למה אתה עושה
לי את זה?!" היא ניסתה להראות חזקה
שוב, אבל זה רק גרם להתיישר מהמצב שלה,
ולשכב על הרצפה באלכסון, ולהתקפל
חזרה "את צריכה להמשיך אם החיים
שלך, בלעדי" לקחתי נשימה ארוכה, היה
לי כל כך קשה להגיד את זה "אני לא
יכולה" "את כן" "אני לא!!!!"
היא התחילה לבכות שוב, השער היפה שלה
היה מעורבב אם האיפור המרוח שלה, ואני
סתם ישבתי שם, על הכורסה הגדולה שלי,
מנסה לא להתחיל לבכות בעצמי, למרות
שבתוכי כבר בכיתי הרבה זמן, כבר שלוש
שנים שלא הפסקתי לבכות עליה, הילדה
המסכנה הזאת, כל חייה היא נאבקה, עם
החברה, איתי, אם כולם, אבל במיוחד אם
עצמה, והיא פשוט נשברה עכשיו, בגללי,
ובגלל שהיא פשוט התעייפה, הילדה
המסכנה הזאת "לא אכפת לך ממני יותר?"
היא שאלה, היא ראתה שאני עומד להישבר
גם "את כבר ילדה גדולה" "אני
כבר ילדה גדולה הרבה שנים, אינג'?"
"אני יודע, בגלל זה את צריכה ללכת"
"לא! אני לא יכולה לטפל בעצמי!"
"כן, את כן, את כבר עשית את זה"
"כן, וראית מה קרה אז..." היא
פתאום שתקה, כאילו הזיכרונות האלו
כאבו לה מדי, למרות שהיא התמודדה אם
כולם, לפי מה שהיא אמרה לי, לפחות.
עכשיו שאני חושב על זה, יכלו להיות
שהיא שיקרה לי, לא, היא לא מסוגלת לשקר
לי, לא אחרי כל מה שעברתי אתה "מאז
שברחתי, אתה היחיד שעזר לי, וטיפל בכל
העולם, שלא יגעו בי יותר, ועכשיו אתה
מעיף אותי, כאילו אני איזו מחלה...?"
"פיית', אף אחד כבר לא אחריך, כמו
שאת אמרת, את יכולה להתחיל לחיות
עכשיו" "ומה אם אני לא רוצה
עדיין לחיות, ואני עדיין מפחדת..."
"את צריכה להתמודד אם הפחדים שלך,
פיית'" "אל תעשה לי את זה...."
זהו, לא יכלתי יותר,וגם אני התחלתי
לבכות, היא הסתכלה עלי, ואז היא עצמה
את העיניים שלה, כאילו היא לא רוצה
לראות אותי סובל, כל כך רציתי שהיא
תגיד לי משהו, אבל היא פשוט שתקה, שתקה
ובכתה. פעם באפי ואני היינו מדברים
עליה במשך שעות, אל כמה שהיא רעה, ועד
כמה שמגיע לה למות, את האמת, באפי היא
זאת שאמרה את כל הדברים האלו, אני אף-פעם
לא האמנתי שאין תקווה לפיית', אני גם
לא מאמין שבאפי חשבה כך, היא פשוט
אמרה את הדברים האלה כדאי שהייה לה
יותר קל להתמודד עם פיית', כשהיא
תצטרך, ואני יודע שזה באמת עזר לה. בני-אדם
כל כך משונים בדרכי הקרב שלהם, להפוך
משהו לאיש הרע, תמיד עוזר אחר כך
להרוג אותו, זאת הייתה גם השיטה של
זאנדר, כאשר הוא שנא אותי, למזלי, זה
עבר לו, אחרי כמעט חמש שנים, אבל זה
עבר לו, אם פיית' זה היה סיפור אחר
לגמרי, היא הפכה את עצמה לאיש הרע,
והיא שנאה את עצמה, היא כל כך שנאה את
עצמה, אני ובאפי היינו צריכים לעזור
כשמונה ניסיונות התאבדות שלה, בפעם
האחרונה היא הגיעה לבית-חולים, אני
עדיין זוכר את הפחד בעיניים של באפי
כאשר האמבולנס דהר לבית החולים, הדם
של פיית' היה בכל מקום, האח שהיה שם
נסה לעצור אותו כל יכולתו, באפי
התחילה לבכות, כאשר הגענו לבית
החולים, לא נתנו לי ולבאפי להיכנס
לחדר טיפולים שלה, ובאפי הביטה עלי
בעצב ולחשה לי "אני לא חושבת שכדאי
שהיא תישאר כאן, היא לא תוכל להתמודד
עם הכל כאן, במיוחד עכשיו, אם התינוק
והכל, לא יהיה לי זמן" באפי שמה את
היד שלה על הבטן שלה, ונמנעה מלהסתכל
לי בעיניים, אבל לי לא היה כוח
להתמודד אתה עכשיו, לא אתה ולא אתו
"את צודקת, אני אקח אותה אלי" "אוקי,
אתה רוצה ללכת להתקשר, או שאני אלך?"
"לכי את, אני אשאר לראות מה קורה
אתה" "אוקי" באפי התרחקה ממני
ואני נשאתי לשמור על הבעת פנים קרירה
ככל שיכולתי, הפכתי להיות מומחה בזה,
מרוב מחשבות שהיו לי, שכחתי את פיית',
שמרוב דמעות כבר נרדמה, הבטתי עליה,
היא הייתה כל-כך עצובה, כל מי שהיא אי
פעם סמכה עליו, בגד בה, ריחמתי עליה,
וריחמתי על עצמי, ידעתי בדיוק איך היא
מרגישה, כי כך גם אני הרגשתי, הרמתי
אותה בזרועותיי, והלכתי לחדר שלה,
הנחתי אותה על המיטה שלה, וכיסיתי
אותה, אפילו עכשיו, כשהיא ישנה, אפשר
לראות שהיא סובלת, וגם אני סובל,
אנחנו כל כך דומים פיית', ההבדל היחיד
הוא, שאת יותר אנושית ממני, חשבתי
לעצמי "אני כל-כך עצובה" היא
אמרה פתאום, אני לא יודע אם היא אמרה
את זה מתוך חלום, או מתוך ערנות, אני
רק יודע שכאב לי לשמוע אותה אומרת את
זה, כי הרגשתי שהיא אומרת בדיוק את מה
שאני מרגיש, היא משכה את השמיכה,
ונרדמה שוב "תשני, נראה מה נעשה כבר
מחר..." יצאתי מהחדר שלה והרגשתי
כאילו השארתי חצי ממני מאחור, החצי
האנושי שלי...
הי, זהו הפרק השני בפנפיק שלי, ועכשיו,
אחרי שראיתי שברבי שמה את הפרק
הראשון שלו באתר, החלטתי שמוטב שאני
אסביר אותו קצת, אז ככה, את שתי העונות
הראשונות של באפי, ראיתי בהמון
ערבוביה של דברים, דבר ראשון הייתה
העובדה שהתמכרתי סדרה חדשה, ולא, לא
קראתי שום ספויילר לעונות האלה, כך
שלא הייתי מוכנה רגשית או מעשית ?"הפתעה"
"תמימות" ובטח שלא ?"התהוות",
כך שעברתי אותם במאין תחושה כללית של
"וואו!!!", ולא ממש התעמקתי
בדמויות, כי פשוט, לא היה לי זמן! כל
שבוע הייתי רואה משהו אחר, ולא היה לי
זמן לעקל את ההשלכות של כל פרק, כך שלא
הייתי מוכנה לכלום! ובגלל שלעונה
השלישית כבר קראתי יותר ספויילרים
משאתם מסוגלים לעכל, כבל הכרתי את
פיית', ראש העיר וכל אלה, עוד לפני
שהתחילה העונה,ואחר-כך ראיתי את שתי
העונות הראשונות עוד פעם, ולהפתעתי,
הן לא היו כל-כך מסובכות כמו שזכרתי,
והבנתי אותן פתאום, את באפי/אינג'?
קורדליה/זאנדר וחן הלאה, אבל משהו
תמיד הפריע לי, שתי דמויות, אינג'?
ופיית', שתיהן לא מובנות, שתיהן רעות/טובות,
שרק דרך זירוז העניינים, תראו עד כמה
הן גם פשוטות, ואנושיות, והפנפיק שלי
הוא פשוט הדרך שלי לפשט את העניינים.
מקווה שתיהנו, ווילו.
למחרת בערב לא היו הפתעות, היא כבר
הייתה ערה כאשר התעוררתי, במראה
ראשון לא הייתם מנחשים שהיא סובלת
ממשהו או ממישהו, היא נראתה כל-כך
נורמלית, היא לבשה חלוק ורוד, ונשתה
להפעיל את המדיח "למה את לא ישנה?"
שאלתי אותה, היא נראתה די מופתעת
מהשאלה שלי "עכשיו רק שבע וחצי,
אינג'?" "או... קמתי מוגדם היום..."
"כנראה" היא הסבה את מבטה ממני,
ורק אז שאלה "אז אני צריכה לעזוב?..."
לא ידעתי איך לענות לה על זה, מצד אחד,
היא הייתה חייבת לעזוב, רק להסתכל
אליה גרם לי לבכות, אבל מצד שני, ידעתי
שהיא לא תוחל להסתדר לבד עדיין, היא
עדיין הייתה שבורה מבפנים "עדיין
לא, אבל על תחשבי שאת נשארת כאן לתמיד,
אוקי? את תצטרכי לעזוב, מתישהו,
מתישהו בקרוב" כבר באמצע המשפט שלי
היא הסתובבה בחיוך ענק, היא נראתה כמו
ילדה קטנה שאמרו לה את הדבר הכי טוב
בעולם "מה באמת????" היא אמרה "כן,
באמת" היא רצה עלי וחיבקה אותי "תודהתודהתודהתודה!!!!!!"
היא צעקה בשמחה "אוקי, את יכולה
לעזוב אותי עכשיו...." אמרתי בחיוך,
עבר הרבה זמן מאז שראיתי אותה מחייכת,
וזה גרם גם לי רצון לחייך "אתה לא
תצטער אל זה! אני אפילו מוכנה לעזור
לך במשרד!" לזה לא הייתי מוכן, מאז
שפיית' עברה לגור אצלי, היא אף-פעם לא
באה איתי למשרד, היא לא רצתה לפגוש את
ווסלי, וכאשר הוא היה באים אלי, היא
הייתה נשארת בחדר שלה, גם אם זה היה
למשך שעות "באמת???" "כן, אם זה
מה שאתה רוצה, אני יודעת עד כמה זה
חשוב לך שאני אפגוש את ווסלי, ואם זה
מה שאני צריכה לעשות כדי להישאר כאן,
זה מה שאני אעשה!" היא פנתה ממני
וחזרה למטבח, והוציאה מהמקרר מלפפון
והתחילה לאכול אותו "פיית', אני לא
רוצה שתחשבי שאת חייבת לי משהו על זה
שאת נשארת כאן, אם את לא רוצה לבוא
למשרד ולפגוש את ווסלי, את לא חייבת"
פיית' הסתכלה עלי כאילו אני איזשהו
קדוש מעונה ואמרה "אינג'?, אתה
משאיר אותי בדירה שלך, בלי שאני עובדת
או משהו, אחרי שנסתי להרוג אותך ואת
כל החברים שלך, ואתה חושב שאני לא
חייבת לך כלום? וחוץ מזה..." הבעת
הפנים שלה פתאום הפכה להיות רצינית
"... אני הגעתי למסקנה שהגיע הזמן
שאני אתמודד אתו..." כאשר היא ראתה
את הבעת הפנים העצובה שלי היא הוסיפה
"וחוץ מזה, אני מזמן לא כיסחתי
לשדים ולערפדים את התחת!!!" את זה
היא אמרה בהתלהבות יתרה "אוקי, אבל
תבטיחי לי שלא תיהני מזה יותר מידי.."
היא חייכה ונעמדה בצורה של חייל
והצדיעה "כן, המפקד!" היא צחקה
ואני חייכתי, איך אהבתי לראות אותה
מאושרת.
באותו הערב כשעתיים יותר קדימה עמדתי
ליד הדלת כניסה של הדירה שלי, מחכה לה
שתבוא "אכפת לך לצאת מהמאורה שלך?"
"רק רגע!!!!" נשמעה צעקה מהחדר "לוקח
לי זמן!" "שמתי לב!!" אמרתי,
לאחר כחמש דקות היא יצאה, היא הייתה
כל כך יפה, כמו שלא ראיתי אותה הרבה
זמן, היא כמעט נראתה מאושרת "מה
דעתך?.." הבטתי אליה, היא לבשה שמלה
סגולה ארוכה, אם כתפיות דקות, השער
שלה היה אסוף בקליפס, ולא היה עליה
איפור, בכלל, והיא בכל זאת הייתה יפה,
יפה ופשוטה "אני ניראת מטופשת,
נכון?" "לא נכון, את ניראת יפה
מאוד" למרות שהיא נראתה פשוטה מאוד,
היא נראתה הרבה יותר טוב מבדרך כלל,
היא כמעט לא יצאה מהבית, וגם כשהיא
יצאה, פעם בחודשיים, אולי, היא לבשה טי-שיירט
ואיזה מכנסיים ישנות שלה, ולא התאפרה
אף-פעם "אתה שקרן נוראי, את יודע?"
"אני אף פעם לא משקר" "מה
שתגיד, בוא נלך" היא יצאה באיטיות
מהבית, וכל צעד שהיא עשתה ברחוב היה
נדמה שכואב לה לעשות אותו, בסופו של
דבר הגענו למשרד, ואני פתחתי את הדלת,
והוראתי לה להיכנס לפני "סוף-סוף!!
אתה יודע כמה זמן אנחנו מחכים לך?!"
קורדליה הייתה אם הגב עלי ולפיית' ולא
ראתה אותה "הלכנו ברגל" "למה?
המכונית שלך התקלקלה או משהו? אמרתי
לך באתה צריך לקנות פורש, הם הרבה
יותר טובות, והם גם מושכות לקוחות,
באיכר לקוחות עשירים!" "החלטנו
שעדיף שננשום אוויר צח" "או..."
"קורדליה" "מה?" קורדליה
הסתובבה סוף סוף וראתה שפיית' איתי,
יכלתי לראות את הבלבול בעיניה "הי,
פיית'... מה את... כאן?..." קורדי גם לא
הייתה מוכנה לזה שפיית' פתאום תכנס
למשרד, היא הייתה מופתעת כמוני "הי..."
פיית' אמרה בהיסוס "פיית' החליטה
שהיא רוצה לעזור לנו" אמרתי, ידעתי
שזה די שקר, פיית' לעולם לא דברה על
המשרד, לא איתי, ובמיוחד לא עם
קורדליה "כן, אוקי, אינג'? הבחור הזה
מהמפעל, התקשר אלך" "טוב, מה הוא
רצה?" "אני לא יודעת, משהו בקשר
לאיזשהו שד שרודף אחריו...." "אוקי...
הוא השאיר מספר?" "כן... הוא על
השולחן" "אוקי, עוד משהו?"
הבטתי על קורדי, משהו הטריד אותה, היא
נשענה על השידה, ועיינה באיזה עיתון,
רק שהוא היה הפוך "קורדי..." "מה?"
"יש לי עוד איזה שהם הודעות?..."
" אני לא חושבת ?... אה, כן, באפי
התקשרה" "מה?!" פיית' ואני
אמרנו ביחד "מתי?" "לפני שעה..."
באפי אף-פעם לא התקשרה עלי, או למשרד,
היא אף פעם לא באה לבקר, לפחות לא מאז
שהיא והוא התחתנו, הוא, אני לא יכול
להגיד את השם שלו עד היום, אני ממש
פתטי "מה היא אמרה?" "כלום, היא
רק רצתה שתתקשר אליה" "אוקי"
קורדי ידעה משהו, אבל היא נמנעה מלספר
לי, יכלתי להרגיש את זה באוויר, אבל לא
היה לי זמן לזה ווסלי, בדיוק נכנס "הלו
אינג'?" "הי" תהיתי, האם זה חוש
שישי של שניהם, או של כל שאש העולם
להתעלם ממנה, או שזה רק זה שהיא כל כך
השתנתה מאז הפעם האחרונה שהוא ראה
אותה, והיא הייתה כל כך שקטה, לפתע הוא
שם לב, הקפה שלו נשפך על היד שלו והוא
בקושי יכל לזהות אותה "פיית'?.."
"כן..." היא השפילה את מבטה הצידה
ולא הסתכלה לו בעיניים "מה את עושה
פה?" ווסלי שאל, נראה לי שהוא עשה את
זה רק כדי שהיא תסתכל לו בעיניים, כדי
שהוא יוכל לוודא שזאת באמת היא "אני..."
החלטתי להציל אותה, אבל עדיין הייתי
מעורפל מהשחת טלפון, כך שזאת הייתה
קורדי שהצילה אותה "היא באה לעזור"
"או...? יופי, אנחנו באמת צריכים
עזרה..." ווסלי היה עכשיו באמת לחוץ,
אני לגמרי מבין אותו, עברו חמש שנים
מאז הפעם האחרונה שהוא ראה אותה, הוא
בטח היה בשוק של חיו "הגעתי.....!"
נשמע קול מאחורי "איפה הייתה?"
"בשוק השחור..." זאנדר חייך
לקורדליה וראה את הפרצוף רציני שלה
"מה הפסדתי?" קורדליה הצביעה
לעבר פיית' "אווו... הי פיית'?"
זאנדר, למרבה ההפתעה היה יותר קרוב
לפיית' ממה שאני הייתי, מאז שהוא עזב
את סאנידייל ועבר לגור כאן הם היו
הרבה פעמיים ביחד, הרבה פעמיים "מה
את עושה כאן?" זאנדר שאל את זה
כאילו הוא כבר יודע את התשובה, וכאן
חוש שישי שלי אמר לי, שהיא לא צריכה
שמשהו יציל אותה מלענות לו היא פשוט
אמרה בטבעיות "אני באתי לעזור"
היא אפילו נשתה לחייך "אוקי, יופי,
למה כולם בכזה שוק?" "משהו כאן
בשוק?" אמרה קורדליה, בציניות,
כמובן "בואו נתחיל לעבוד!" זאנדר
הוסיף "אוקי, אז אני שם" אמר
ווסלי, והלך לכיוון שני "בואי פיית'?,
אני אראה לך את המקום..." אמר זאנדר
ומשך אותה ממני, כאשר ראיתי אותם
מתרחקים, הבטתי על קורדליה "מה לא
בסדר בסאנידייל?" "למה אתה
מתכוון?" "את יודעת למה באפי
התקשרה עלי, נכון?" "לא... למה אתה
חושב את זה?" "כי אני כבר מכיר
אותך מספיק טוב כדי לדעת מתי את משקרת,
אה, וכדאי לך לסובב את העיתון לצד
הנכון שלו..." "או... כן, אופס..."
"נו?" "תתקשר אליה" "חמור?"
"לא באופן קיצוני.." קורדליה
לקחה את העיתון שלה ויצאה מהמשרד "לאיפה
את הולכת?" "החוצה" קורדליה
הנהנה ורצה חוצה, כבר על פניה יכלתי
לדעת שמשהו ממש רע קרה לבאפי, שמישהו
פגע בה, לקחתי את השפופרת ליד ורציתי
להתחיל לחייג, אבל לא זכרתי את המספר,
עבר כל-כך הרבה זמן מאז שהשתמשתי בו,
חשבתי בעצב, פתחתי את הספר טלפונים
הקטן שהיה מונח על השולחן וחיפשתי את
הטלפון שלה, של באפי שלי, המספר היה
כתוב שם, בכתב יד של קורדליה, בהיתי בו
במשך כמה דקות, הייתי מהופנט, הוא היה
זר לי, מכיוון שקורדי שנתה אותו אחר
שבאפי עברה דירה, בתנועות אשר הזכירו
לי את צעדיה של פיית' ברחוב קודם,
התחלתי לחייג את המספר שלה, לא עברו
שני צלצולים וענה לי קול מוכר ואהוב,
הקול של באפי "הלו?" "באפי?"
שאלתי, למרות שידעתי את התשובה, רציתי
לראות אם היא מזהה את קולי, הייתי
עושה לה את זה גם כשעוד היינו יחד,
היסטוריה רחוקה.... חשבתי לעצמי "אינג'??"
היא אמרה, הרגשתי בתוכי הרגשת רווחה,
היא עדיין זוכרת אותי "כן... התקשרת
אלי?" ידעתי שהיא מפחדת, מפחדת ממני,
כמו שאני פחדתי ממנה "כן..., אני
צריכה לספר לך משהו..." "מה?"
שאלתי, היד שלי התחילה להירדם, תמיד
תהיתי אם זה אפשרי, שיד או רגל של ערפד
יירדמו, עכשיו קיבלתי לזה תשובה,
הזזתי את היד שלי מהזווית העקומה שלה
וניסיתי להתרכז בבאפי "זה די קשה..."
באפי גמגמה, מסכנה, מה הוא עשה לה?
חשבתי לעצמי, משום מה ישר החלטתי שהוא
אשם, אני מניח שזה הרגל שדבק עלי
בהמשך השנים "מה קרה?" "אני,
אני איבדתי את התינוק שלי..."
יכולתי לשמוע אותה מתחילה לבכות, אבל
משהו לא הסתדר לי, באפי הייתה בחודש
השמיני פעם אחרונה שראיתי אותה, לפני
שנתיים וחצי, כך שזה לא כל-כך הסתדר,
באפי המשיכה לבכות, כך שווילו החליפה
אותה "אינג'??" "כן, הי ווילו,
מה קרה לילד שלה?" "לא קרה לו
כלום, לפחות לזה שאתה מתכוון אליו"
"מה?" כבר לא הבנתי כלום "באפי
הייתה בהריון עוד פעם, והתינוק מת"
"או, אלוהים.... באיזה חודש היא
הייתה?" "שביעי... הוא נולד לפני
הזמן, ולא היה שום דבר שהרופאים יכלו
לעשות" "מתי זה קרה?" "לפני
שלושה ימים, היא עדיין בבית-חולים...."
לא ידעתי מה לעשות, או למה בכלל באפי
החליטה להגיד לי את זה, היא נתקה איתי
כל קשר "היא רצתה שתגיד גם לזאנדר
וקורדליה וגם ווסלי, הם יודעים רק
שהיא אושפזה" אמרה לי ווילו
באיטיות, עדיין לא הצלחתי לעקל את הכל
"למה היא לא אמרה את זה היום
לקורדליה כשהיא התקשרה?" "אני לא
יודעת, אני מניחה שהיא רצתה להגיד את
זה לך, באופן אישי....?" ווילו לא
נשמעה בטוחה, אבל רציתי להאמין שזאת
הסיבה האמיתית "אפשר לדבר אתה?"
"אני אנסה" ווילו הניחה את
השפופרת ואני חיכיתי, זה היה נראה כמו
נצח, למרות שאלו היו רק דקות בודדות,
עד שבאפי חזרה לקו "הלו?" שאלתי,
שמעתי רק נשימות קצרות "הי..."
באפי כמעט לחשה "באפי, אני כל-כך
מצטער...." "תודה" יכלתי לשמוע
אך קולה הדקיק נשבר, היא ממש התאמצה
לא לבכות, אבל יכלתי להגיש את הדמעות
שנפלו לה על הלחי, כאילו הם היו שלי
"אתה יכול לבוא להלוויה?" היא
שאלה, בקול שלה היה ניתן להרגיש את
תחינתה שאני אגיד כן "בוודאי, אני
גם אביא איתי את פיית', אוקי?" שתיקה,
היא שכחה אותה, מסכנה, חשבתי לעצמי,
הדבר האחרון שהיא צריכה עכשיו זה
רגשות אשם "אוי לא, שכחתי ממנה...."
"זה בסדר, זאת לא אשמתך... היו לך
דברים יותר חשובים להתעסק בהם..."
"אוקי... אבל תביא אותה, אני רוצה
לראות אותה" "אוקי, ואני אגיד
עכשיו לזאנדר וקורדי וווסלי" "אוקי,
אני לי מספיק כוח עכשיו לדבר עם כולם"
את תהיי בסדר?..." "כן, יש לי כאן
את ווילו וג'יילס" היא התעלמה ממנו,
לחלוטין, תהיתי מה זה אומר, אבל לא
רציתי לשאול, החוש השישי שלי אמר לי
שזה רק יכאיב לה יותר "אוקי, אז אני
אראה אותך עוד כמה ימים, אוקי?" "אוקי,
ביי" "ביי" ניתקתי את הטלפון
בעצב, יכלתי להרגיש את הדמעות עוטפות
את עיניי, הייתי חייבת לצאת החוצה
"איפה הייתה?" שאלה אותי פיית
כאשר היא חזרה מהמשרד, בסביבות השעה
שתיים בלילה, היא נראתה מאושרת כל-כך,
שפחדתי להרוס לה את האושר המועט שהיה
לה, אבל לא הייתה לי ברירה "פיית',
שבי" "אוקי..." פיית' התיישבה,
מיד יכלתי לראות את שינוי מצב הרוח
שלה "מה קרה?" "זאת באפי, דברתי
אתה היום, היו לה חדשות רעות..." "אוי
לא... מה קרה???" פיית' ממש נראתה
לחוצה, הארנק שהיא החזיקה ביד נמעך
בידיה "הייתה לה הפלה..." "הפלה?
אבל היא ילדה לפני שנתיים, לא?!" "היא
הייתה עוד פעם בהריון" "אוי לא..."
"כן, אני יודע" יכלתי לראות את
צערה של פיית' על פניה, היא כמעט
התחילה לבכות "אנחנו נלך עוד
יומיים להלוויה, אני עוד צריך להגיד
את זה לזאנדר, קורדי וווסלי" "הם
לא יודעים???" היא אמרה בקול מופתע
"לא, הם רק יודעים שהיא אושפזה"
פיית' ניסתה להגיד משהו, אבל המילים
נתקעו בגרונה, הבנתי אותה וקמתי
מהכסא, ופסעתי בשקט לחדרי, השארתי
אותה לבד אם המחשבות שלה.
הודעתי יום אחרי לכל השאר, אין טעם
שאני אנסה להסביר איך כל אחד מהם קיבל
את זה, עדיף שאני אחסוך בפרטים הללו,
הם קשים מידי לתיאור, נסענו יום אחרי
ברכבת לסאנידייל, אף-אחד לא דיבר במשך
הנסיעה, כל אחד היה אם עצמו, אני די
הפתעתי את עצמי, ולא חשבתי בכלל על מה
שקרה לבאפי, הייתי עסוק בלחשוב, מה זה
יעשה לפיית', אני חושב שזה נבע
מהעובדה שלא ראיתי את באפי שלוש שנים
בערך, ולא הרגשתי כבר חלק אינטגרלי
מחייה "אינג'?, הגענו" פיית'
העירה אותי מהמחשבות שלי, היא ניסתה
לא להקשות את זה עלי, כל כך הייתי גאה
בה, גם בנסיעה לבית החולים לא דברנו,
אף-אחד לא הרגיש את הצורך, אני מניח,
אבל נראה לי שהשתיקה הזאת העיקה
לכולנו בסוף, אנחה שהייתה משותפת
לכולנו, מלאה את החדר בפתאומיות "אז...
מי יכנס ראשון לחדר?" שאלה קורדליה,
היא ניסתה להתמתח, אבל המקום הקטן גם
ככה לא הספיק לה, והיא בעטה בי מאחורה
"אוו!" אמרתי בכאב, ורק אז הבנתי
את מה שהיא ניסתה לעשות "אינג'?!
איזה יופי שהתנדבת, אני בטוחה שאתה זה
שהיא רוצה לדבר אתו!" "מה גורם לך
לחשוב כך?" אמרתי, תוך כדי שאני
משפשף את הגב שלי, ומנסה לנהוג באותו
זמן "היא התקשרה עליך לא?" "כן,
אבל רוב הסיכויים הם שהיא עשתה את זה
רק כדי להיות מנומסת" "באפי לא
הייתה עושה דבר כזה, היא לא בן-אדם
מנומס!" "קורדליה..." סינן
זאנדר, שעד עכשיו לא פצה את פיו לשניה
אפילו, ולא נראה ממש מרוכז בניסיון
העלוב שלי ושל קורדי לנהל שיחה "טוב,
בסדר, לא משנה..." היא נשענה אחורה
עוד פעם והניחה לנו לשתוק.
כאשר הגענו לבית חולים, שחכתי לרגע
למה אני פה, לא הבנתי למה באתי, ניסיתי
להאמין בזה שבאפי רצתה שאני אבוא, אבל
לא ממש הצלחתי לשכנע את עצמי בזה "טוב,
בואו נעלה" קורדליה הובילה אותנו,
היא ניסתה לפחות להראות כאחת ששולטת
בעניינים, ללא יותר מידי הצלחה, איך
שהגענו לקומה החמישית, קומת מחלקת
נשים, ראיתי את כולם, ?'יילס, ווילו,
וההוא, הם עמדו שם, כאילו הם עומדים
לפני כיתת יורים, ?'יילס וווילו
התקרבו עלינו "שלום, אמר ?'יילס
ולחץ את ידי, לפתע שמתי לב לפיית', היא
נדבקה עלי, היד שלה לחצה את היד שלי
בכוח, והיא נראתה כל כך מפוחדת שמתי
את היד שלי מאחוריה בניסיון להרגיע
אותה, אבל זה לא עבד, היא רק נראתה
מפוחדת יותר ויותר עם כל שניה שעברה
"איך הייתה הנסיעה שלכם?" שאל ?'יילס
"בסדר" ווסלי אמר "לקחנו את
הרכבת, וסחרנו מכונית "אני מבין"
אמר ?'יילס, העיניים שלו היו אדומות
והוא לא היה מגולח, והוא ניראה כאילו
הוא לא ישן עשרים שנה בערך, ווילו לא
נראתה יותר טוב, הוא עמד בקצה של החדר,
הוא ניראה מרוחק, לא שמתי לב לאיך
שהוא ניראה, הוא היה הדבר האחרון
שעניין אותי עכשיו, ווילו ניגשה אל
פיית', והסתכלה לה בעיניים במבט מרושע,
והסיתה את ראשה מהר לכיווני "אתה
רוצה להיכנס?" היא שאלה אותי, לא
ידעתי מה לענות, פיית' לא הסכימה לתת
לי לזוז, או שאני לא רציתי שהיא תיתן
לי, לא רציתי להיכנס, אבל לא הייתה לי
ברירה, פיית' שחררה אותי, וראיתי אותה
נאחזת עכשיו בזאנדר, הוא חיבק את
ווילו, הלכתי באיטיות, ולפני שנכנסתי,
ראיתי אותו מסתכל אלי, הוא לא היה איש
רע, והוא ניראה עצוב כל-כך, אני לא
זכרתי איך קוראים לו אפילו, שניה אחרי
כבר נזכרתי, ריילי, נראה לי, כאשר
נכנסתי לחדר, היא ישנה, היא נראתה כל-כך
פגיעה, ירדו לה דמעות מהעיניים, למרות
שהיא ישנה, יכלתי לחוש את הכאב שלה,
ואז במאין רגע קטן אחד, היא חזרה
להיות באפי שלי, הנערה היפיפייה שלי,
היא לא הייתה האישה ששכבה שם, האישה
העצובה ששכבה שם, לאחר רגע התעוררתי
מהפנטסיה שלי, וחזרתי למציאות, היא
בדיוק התעוררה, היא פתחה את עיניה,
והסתכלה לי בעיניים, לקחו לה כמה
שניות עד שהיא זיהתה אותי, לא נעלבתי,
היא הייתה מסוממת לגמרי "אינג'??"
היא אמרה, חיוך דקיק היה לה על שפתיה
למשך שבריר שניה, ומיד נעלם, התיישבתי
על כיסא לידה,וניסיתי לראות מה מצבה
"אתה כאן..." "כן, אני כאן באפי,
איך את מרגישה?" שאלתי, הרגשתי שזאת
השאלה שהכי מתאים לשאול, במצבים כאלו
"לא טוב..., יש לי חור בבטן..." היא
מלמלה עוד כמה דברים, לא הבנתי את
כולם חוץ מדבר אחד "אני כל כך שמחה
שבאת" היא אמרה והתחילה לבכות "אני
כל כך אוהבת אותך..." לזה לא הייתי
מוכן, היא הסתכלה עלי ובכתה, היא לחצה
את היד שלי חזק חזק, ורק אז הצלחתי
לראות שהיא עדיין באפי שלי, לא משנה
היה לי אם היא בת 17 או 23, היא לא השתנתה
ביום אחד, ואפילו אם היא אמרה את זה
מהשפעת הסמים שנתנו לה, מה שלא נראה
לי, היא עדיין הייתה הבאפי שלי,
ועדיין אהבתי אותה, אבל זה לא שינה
כלום, היא התחילה לצרוח מכאבים,
והאחות ניגשה עלי "אתה תצטרך ללכת
אדוני, היא צריכה לנוח עכשיו" "אוקי"
קמתי וניסיתי ללכת, אבל היא לא נתנה
לי, היא החזיקה את היד שלי כל כך חזק,
עד שבסוף קרעתי את ידה מידי, והאחות
נתנה לה סם הרגעה כי היא ממש צרחה,
כשהיא נרגעה נתתי לה נשיקה על הלחי,
ויצאת מהר, השאר נכנסו ויצאו תוך עשר
דקות, ואז כולנו הגענו הביתה.
זה היה כמה ימים אחרי זה, כולנו בדיוק
יצאו מהבית קברות, אני חיכיתי בתוך
הבית שלהם,של באפי ושלו, לא יכולתי
הרי להשתתף בהלוויה בערב, הייתה
עדיין שמש קצת, באפי הייתה על כיסא
גלגלים, והיא בקושי דיברה, ?'וייס
החזיקה את התינוק שלהם בידיים שלה, הם
נכנסו לבית יחד אם כל שאר האורחים,
באפי פנתה על פיית' שהייתה על ידי "מה
שלומך?" היא שאלה אותה, פיית' נראתה
כמעט מבוהלת מהיחס הפתאומי שהיא
מקבלת, והיא לחצה את היד שלי עוד יותר
חזק "אני בסדר... מה אתך?" פיית'
הבינה שזאת לא הייתה שהשאלה המתאימה,
ולא הסתכלה לבאפי בעיניים, היא הייתה
כל כך נבוכה, "אני אהיה בסדר, בסופו
של דבר" "אוקי, יופי" באפי
חייכה חצי חיוך לי ולפיית', והמשיכה
הלאה, פיית' הסתכלה עלי, כמעט בוכה "אני
לא מאמינה שעשיתי את זה!!!" היא
החזיקה את היד שלי כל כך חזק, שחשבתי
שעוד רגע היא תתפוצץ "כלום לא קרה...
היא יודעת שלא התכוונת לשום דבר רע..."
"לא היא לא, והיא בטח שונאת אותי
עכשיו!" "פיית'!" אמרתי
ושחררתי את היד שלה מהיד שלי, שמתי את
הידיים שלי מסביב למותניים שלה "היא
לא שונאת אותך, זאת באפי, זוכרת?" את
האמת, תהיתי אם אני זוכר, היא לא דברה
איתי מאז אותו יום בבית החולים, והיא
לא עשתה רושם שהיא באמת שמחה שאני פה,
ולא ידעתי כבר מה לעשות כדי שהיא תשים
לב אלי "כן, אני זוכרת שזאת באפי,
ואחרי כל מה שעשיתי לה, היא שונאת
אותי!" פיית' התחילה לבכות, לקחתי
את היד שלי וניגבתי לה את הדמעה שזלגה
לה על הלחי, החזקתי אותה יותר חזק "פיית',
תסתכלי עלי" היא ניסתה להשתחרר
מהאחיזה שלי, אבל לא נתתי לה "תסתכלי
עלי, פיית'!" היא הסתכלה עלי "היא
לא שונאת אותך, היא לא" פיית'
הסתכלה עלי, ועליה וחייכה, היא הייתה
כל-כך יפה, לפתע, באפי הופיעה מאחורי
"אינג'?, אתה יכול לבוא איתי שניה?"
הסתכלתי על פיית', שעדין הייתה
בזרועותיי, היא הייתה מופתעת בדיוק
כמוני "אה..." לא ידעתי מה להגיד,
לא רציתי השאיר את פיית' לבד "כן,
בטח" אמרתי בסוף, רציתי לדעת מה
באפי רוצה, הסתכלתי לפיית' בעיניים,
ולחשתי לה "אני תכף חוזר..." "אוקי"
פיית' חייכה עלי, הלכתי בעקבות באפי
למטבח, כשהגענו לשם היא אמרה לי "תקשיב,
אינג'? יש לי טובה לבקש ממך..." באפי
אמרה, היא נשמעה כאילו היא מתנצלת על
זה שהיא מבקשת ממני את זה "מה?"
שאלתי בעניין "זה ריילי..." היא
חכתה לתגובה ממני, כשלא נתתי לה, היא
המשיכה "הוא הסתבך אם שד אחד, הוא
לא מוכן שאני האזור לו, ואני יודעת
שאתה עוזר לאנשים כמו הוא, ואני אפילו
מוכנה לשלם לך על זה, כי אין לי אף-אחד
אחר שאני מכירה שיכול... בבקשה???"
היא אמרה את זה כל כך מהר, שבקושי
הצלחתי להבין, אבל הבנתי, האינסטינקט
הראשון שלי היה, כמובן, להגיד לה ללכת
לחפש מישהו אחר, כי אני לא עושה את זה,
אבל משהו, אני לא יודע מה, גרם לי
לשנות את דעתי "אוקי" "אוקי מה?"
היא שאלה, אני מניח שזה היה בגלל שהיא
לא האמינה שאני אסכים, גם אני לא
האמנתי שהסכמתי "אני העשה את זה"
ההבעת פנים שלה התבהרה מיד, היא נראתה
פתאום קצת פחות עצובה, לא שזה שינה
הרבה, היא פשוט נראתה שבר כלי, היא
הייתה כל כך עצוב, שבדרך כל שהיא היא
הזכירה לי את פיית' "באמת???!!" "כן"
"תודהתודהתודה!!!" היא קמה
מהכיסא גלגלים שלה וחיבקה אותי,
שמחתי שיכלתי לעזור לה, היא התיישבה
בחזרה, והסבירה לי על השד הזה שאחרי
ריילי שלה, היא ניסתה לא להראות
מוטרדת ועצובה, אבל זה לא הצליח לה,
בסוף השיחה שלנו, היא חייכה עלי ואמרה
"אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליך"
קמתי והתכוננתי ללכת "את תהיי בסדר?"
שאלתי אותה פתאום "אולי לא עכשיו,או
עוד שנה, אבל בסופו של דבר, אני אהיה
בסדר" "אם את אי-פעם תצטרכי משהו..."
"אני יודעת..." היא חייכה, ואני
יצאתי, הייתי כל כך עצוב, היא לא נתנה
לי רמז אחד קטן אפילו שאכפת לה ממני.
המשכתי להסתובב בבית שלה, כולם היו
עצובים, הוא עמד בפינה של החדר,
והחזיק את התינוק שלו ושל באפי,
ניגשתי אליו בשקט, לא רציתי שנתחיל
לריב, אז החלטתי שאני לא אגיד לו שאני
יודע על ההסתבכות שלו "הי" הוא
הסתכל עלי בהפתעה "הי..." הייתה
שתיקה מביכה של כשתי דקות, אף אחד
מאתנו לא ידע מה להגיד "רצית משהו?"
הוא אמר האי-נוחות" "לא, רק רציתי
לראות איך אתה.... מתמודד...?" "אני
בסדר, תודה על התעניינות" הוא הסיט
ממני את מבטו, והלך ממני "זה הולך
להיות קשה..." חשבתי לעצמי, בדיוק
כשהוא שם את התינוק בידיים של ?'וייס,
ויצא החוצה "זה נראה מעניין..."
חשבתי ויצאתי בעקבותיו,
בחוץ, הוא דיבר עם השד הזה שבאפי אמרה
לי "איכס..." אמרתי, השד הזה היה
שד "קייהוס", הם לא ממש מעוררי
תאבון, בלשון המעטה, התקרבתי אליהם,
כדי לשמוע את השיחה "אני לא יכו
עכשיו..." ריילי סינן בפחד "מה
אתה לא יכול???" "לך מכאן, תחזור
מחר!!" "אני לא יכול לחכות..."
השד התנפל על ריילי, יצאתי מהשיחים,
והעפתי את ריילי, ממנו, נלחמנו ממש
קשה, ריילי קם ועזר לי, הוא לבסוף נפל
ואני וריילי הפלנו עליו מזגן ישן
שהיה שם "מה לעזזל אתה חושב שאתה
עושה!!!" ריילי צעק עלי "או, אני
לא יודע, אולי אני מציל אותך?!!!!!?!?"
"אני לא צריך את העזרה שלך!!!" הוא
צרח עלי, לא ציפיתי לתגובה יותר טובה
ממנו "הובחן, זה לא נראה כך מאיפה
שאני עמדתי!!!!!!!!" "תפסיק להתערב
בכל דבר!" הוא התחיל לקום, גשם
התחיל לרדת והרטיב את אותנו לגמרי
"אני הייתי בשמחה לא מערב! אם אתה
לא הייתה כזה אידיוט!" מה חשבת
לעצמך! לא אכפת לך מכלום??? מאישתך?
מהבן שלך?!!!" "אני לא צריך לדאוג
להם! יש להם אותך!!!!!" "אולי תשתום
פעם אחת!" "למה לי?" "כי אני
הצלתי לך החיים! הדבר הכי נחמד מצדך
זה פשוט להגיד תודה!!" "אני לא
חייב לך כלום!" הוא אמר "אתה חיו
לי את החיים שלך!" "?-?-?-?-!-!-! מרוצה???"
כן! זה היה כל כך קשה???" "הי! אתה
לא יוד אלי כלום, אני לא חייב לך כלום!"
"לי לא, אבל מה אם באפי?!!!??" "די!
תפסיק כבר! נמאסת! לך מכאן!" הוא
התחיל לבכות, הוא ידע שאני צודק, הוא
לא היה עד כדי כך עיוור "אז רק תודה!"
"במה?!" "שעזרתי לך!" "למה
אכפת לך כל כך?!?" לא ידעתי מה להגיד,
לא היה לי מושג למה זה היה כל כך חשוב
לי, אבל זה היה "כי אכפת לי! אכפת לי
מבאפי!" "טוב! ?-?-?-? לי!! מרוצה?!"
לפני שהספקתי לענות, הרגשתי שמשהו
קורה לי, הרגשתי חי, שמתי יד על הלב
שלי, והוא פעם! הוא באמת פעם! ידעתי
שכיפרתי על כל מה שהייתי צריך לכפר
עליו, שאני סוף סוף חופשי, ולראשונה
בחיי לא רציתי בזה, רציתי למות, לא היה
לי את באפי, או מישהו שאוהב אותי,
ידעתי שאני לא יכול להיות שמח בלי
שמישהו יאהב אותי, או שאני אוהב מישהו,
נאנחתי בקול רם, למרות שרציתי לצעוק,
לא יכולתי, העדפתי שאף אחד לא ידע
כלום, ריילי ואני קמנו, רטובים ועצבים
ופסענו בשקט חזרה לתוך הבית, בבית
הייתה סערה לא פחות קטנה מהסערה
שהשתוללה בחוץ, ווילו צרחה על פיית',
לא הבנתי למה, אבל פיית' נראתה כל כך
מבוישת "יא חתיכת זונה!!" צרחה
ווילו "תראי מה עשית!" פיית'
הסתכלה על השמלה של ווילו, היא הייתה
מלוכלכת במשקה כלשהו, ווילו ממש
נראתה כאילו היא ירדה מהפסים "?..?..?..
מצטערת..."
"לא אכפת לי שאת מצטערת!!! אני פחות
אכפתית מכולם! אני לא סולחת לך! נשבר
לי ממך!" פיית' נראתה חסרת אונים כל-כך,
נכנסתי למעגל שנהייה מסביב לשתיהן,
וניסיתי לקחת את פיית' משם "תברחי!
את כל0כך טובה בזה!" ווילו אמרה,
באפי נכנסה למעגל "תפסיקו אם זה!!!
שתיכן!!" לא ראיתי את פיית' כל כך
מסכנה אף פעם "אינג'?, אני חושבת
שאתה צריך לקחת את פיית' הביתה..."
היא אמרה, לא האמנתי אליה, ככה סתם
זורקת את פיית?, אבל הבנתי אותה, לא
היה לה כוח להתעסק אם זה עכשיו, היא
הסתכלה אלי במבט מתחנן "בואי..."
אמרתי לפיית' פיית' הסתובבה, ויצאה
מהחדר, יכלתי לחוש את הדמעות שלה,
בדרך לדלת, זאנדר תפס אותי "הי,
תגיד לה שתתקשר אלי, אוקי?" "בטח"
הנהנתי לזאנדר, לא ממש שמתי לב עליו
כל הערב, הוא ניראה לי יותר טוב מהפעם
הקודמת שראיתי אותו, היא לא דברה איתי
במשך כל הנסיעה הביתה, היא פשוט בכתה.
לאחוזה שלי אני ופיית' הגענו בסביבות
עשר וחצי,פיית' הלכה להחליף בגדים
וכאשר היא חזרה היא הביטה עלי בעצב,
שנינו היינו כל כך עצובים, ששכחתי
שהפכתי להיות אנושי, לא עיקלתי את זה
בכלל, הבטתי אליה, היא הייתה כל כך יפה,
היא לבשה כותנת לילה חצי שקופה, היא
נשענה על אחד העמודים, אני ישבתי על
אחת הכורסאות, הסתכלתי עליה, על כולה,
לא יכולתי להפסיק, היא הסמיקה, והלכה
לכיוון השני,לכיוון החדר שלה, קמתי
והלכתי למטבח המאולתר שלי וניסיתי
לאכול, היה שם רק דם ודיאט קולה מלפני
שלוש שנים "אולי מקלחת קרה..."
הרהרתי, התיישרתי, והסתכלתי מסביב
לחדר הגדול, משהו הציק לי, לא יכולתי
להפסיק לחשוב עליה, משהו עבר עלי,
לפתע, לפני שידעתי מה קורה, משהו משך
אותי לעבר החדר שלה הייתי כמו מטורף,
לא ידעתי מה אני עושה, נכנסתי לחדר
שלה, והיא הסתכלה עלי במבט אוהב,
ומופתע,עכשיו כבר ידעתי מה אני עושה,
זאת הייתה הרגשה נפלאה, של התעוררות,
לקחתי אתה בזרועותיי ונישקתי אותה,
בכל כך הרבה תשוקה ותאווה, וכל כך
הרבה עצב, היא נשקה אותי בחזרה, היינו
כל כך המומים, אבל לא הפסקנו, היא לא
התנגדה, ואני לא עצרתי, היינו כל כך
עצובים, ופגועים, אף-אחד מאתנו לא חשב
על כלום, חוץ מאחד על השניה, אני בכיתי,
והיא בכתה, וסוף דבר לא גר לנו להפסיק,
נשכבנו על המיטה, וכאן אני כבר לא
אפרט, אני פשוט לא יכול להסביר מה קרה
שם, או למה, אני רק יודע שקמתי בקר
אחרי, לא הייתי כל כך ער למה שקרה, עד
שראיתי אותה שוכבת לידי, היא הייתה
קפואה, כיסיתי אותה, התלבשתי ויצאתי
מהחדר, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי,
הייתי חייב לצאת מהבית.
הלכתי, אני לא יודע לאיפה, אני לא יודע
מה משך אותי אבל בסוף הגעתי לבית של
זאנדר, דפקתי על הדלת "מי זה???"
שמעתי קול ישנוני שואל "זה אינג'?..."
"אינג'??!" זאנדר פתח את הדלת, הוא
היה לבוש בפיג'מה שלו, של צבי הנינג'?
"הי" אמרתי "הי...? מה אתה עושה
פה בחמש לפנות בוקר?!" "אני צריך
עזרה..." זאנדר ניראה חצי מופתע
וחצי משועשע "במה?..." "אפשר
להיכנס קודם??" "אה, כן בטח..."
נכנסתי פנימה "ועוד משהו..." "מה?"
תחליף בגדים..." זאנדר גיחח ועלה
למעלה.
"עשית מה?!?!" ניסיתי לצאת מההסבר
מהר, לא ידעתי איך זאנדר יקבל אותו,
אני אישית לא ידעתי מה הלך שם, ורציתי
שאולי הוא בין, ויסביר לי, לצערי הוא
לא הגיב כמו שחשבתי "ומה אם באפי?!!?!"
"נפרדנו לפני 5 שנים, זאנדר" הוא
קם והתחיל להסתובב בחדר, הוא היה מאוד
נסער "איפה היא?" "באחוזה"
"השארת אותה לבד?!" "מה רצית
שאני העשה??" עכשיו אני כבר התחלתי
לכעוס, אני לא יודע עם על עצמי או על
זאנדר, הייתי יותר מדי מבולבל כדי
חשוב על זה אפילו "אתה יודע מה יקרה,
נכון?" לא ידעתי, לא חשבתי על זה
אפילו "מה?" "מה?! היא תשתגע!"
זאנדר צעק, הוא מתח את שריריו, נראה לי
שהוא עשה את זה כדי לפרוק לחץ, אני לא
יודע "למה?" ידעתי למה, לא הייתי
טיפש עד כדי כך "כי אתה תרצה עכשיו
להיות עם באפי! הרי אין לך שום סיבה
אחרת להפוך להיות אנושי!, נכון...?"
נאנחתי "זאנדר, באפי לא רוצה אותי,
שנינו יודעים את זה, ואני לא הולך
לחכות לה כל חיי" "למה לא?! תמיד
עשית את זה!" "היא אוהבת אותו!"
"ממתי זה עצר משהו?!" "אותי זה
עוצר, אם היא מאושרת אתו, אני מאושר,
אני לא רוצה להיות אתה..." "מה?!!"
זאנדר צרח את זה, זה היה "?" משפט,
שאף-אחד לא חשב שאני אי-פעם אומר,
אהבתי את באפי, ואני תמיד אוהב, אבל לא
רציתי להיות אתה, אני אפילו לא יודע
למה, פשוט לא רציתי "אני חוזר ללוס-אנג'לס"
זאנדר הביט בידיים שלו, כאילו הוא
מחכה שהם יגידו לו מה לעשות "אתה
לוקח אותה אתך?" הוא הסתכל דרך
החלון בעצבנות "כן" אמרתי
והורדתי את הראש שלי לרצפה "אוקי,
אז נתרה בבית!" זאנדר אמר והסתובב
אלי, הוא ניראה חצי מצוברח וחצי עצוב,
כאילו משהו עיצבן אותו, אבל הוא לא
יכל להגיד לי מהו, או להגיד לעצמו מהו
"אני אתקשר לקורדי אחר-כך, אגיד לה
שאתה ופיית' חוזרים, אני חושב שגם
אנחנו נזוז אחר-הצוהריים, נקפוץ
ונגיד לבאפי שלום קודם" זאנדר שילב
את הידיים שלו "אוקי, תמסור לבאפי
שאני מצטער שאני לא יכול להגיד לה
שלום..." "אף-פעם לא יכולת, אני
בטוח שהיא תבין..." קמתי ויצאתי
מהחדר, לא ידעתי מה הולך לקרות לי
כשאני הגיע לאחוזה, אבל הייתי בטוח
בקשר לדבר אחד, שהכל השתנה.
נכנסתי לאחוזה, היא הייתה שם, היא
הייתה לבושה בחלוק ישן, והיא נשענה על
השולחן, היא לא ראתה שנכנסתי "היי"
אמרתי, היא הסתובבה והסתכלה עלי בפחד
"על תהרוג אותי..." "למה שאני
העשה את זה?" היא ירדה מהכיסא,
והתחילה לרוץ, תפסתי אותה ושנינו
נפלנו על הרצפה, מחובקים "תירגעי,
אני לא רע, אני אנושי..." היא בכתה
ולא הבינה "אתה מצפה שאני האמין
לזה?!" היא ניסתה להשתחרר, אבל
עצרתי אותה, לקחתי לה את ידה,
והסתכלתי לה בעיניים "תרגישי..."
היא הסתכלה עלי, ולא הבינה, שמתי לה את
היד שלה על החזה שלי, והיא הסתכלה עלי
בתדהמה "הוא פועם..." הרגשתי אותו
גם, את הלב שלי, לראשונה בחיי, יכולתי
לשמוע אותו, וזאת הייתה הפעם הראשונה
ששמחתי על כך, ושמחתי נשארה, "מה?
איך, מה, מתי זה..." "אתמול, נלחמתי
עם איזה מפלץ, וניצחתי, וגמרתי את
חובותיי לחברה..." היא הסתכלה עלי,
כאילו היא לא מבינה מה אני אומר לה
"באמת?" היא חיבקה אותי חזק
ונישקה אותי, ואני הסכמתי, היא הסתכלה
עלי, ונראה היה לי שהיא הייתה מופתעת
שנישקתי אותה, היא התנתקה ממני, והלכה
לחדר מגורים, עקבתי אחרי צעדיה, וכאשר
הגעתי לחדר ראיתי אותה יושבת ליד האח
הכבוי ומחבקת את הברכיים שלה "אתה
רוצה להיות אם באפי, נכון?" הלכתי
אליה, וחיבקתי את הגב שלה, היא הסתכלה
על האח, ולחשה לי "אתה לא צריך לנחם
אותי, אני יכולה להתמודד, נראה לי..."
הקול שלה רעד, ולמשמעו עברה לי
צמרמורת בגב "אני לא מנסה לנחם
אותך..." לחשתי "אני לא רוצה
לפגוע בך, יותר ממה שעשיתי..." נתתי
לה נשיקה על דמעה שהייתה לה על הלחי,
היא ניסתה לחייך "אתה לא משחק איתי?"
היא שאלה והסתכלה על זווית פני,
הסתובבתי אליה, וחיבקתי אותה "אני
לא הייתי עושה את זה בחיים שלי..."
היא חייכה וחיבקה אותי בחזרה.
עלינו על רכבת שעה אחר-כך, ואפילו
הלכתי להגיד שלום לבאפי קודם, אבל היא
לא הרגישה טוב, אז לא נשארתי להרבה
זמן, היא אמרה לי להתקשר, ולא לשכוח
אותה, אמרתי לה שזה לא אפשרי שאני
אשכח אותה, היא חייכה, אני ופיית'
חזרנו ללוס-אנג'לס, וגם זאנדר,
קורדליה ווסלי, המשכנו לעבוד כרגיל,
עד ששלושה חודשיים אחר-כך, סיפרתי להם
שאני אנושי, הם עשו לי מסיבה גדולה,
וכולם היו בה, אפילו ריילי... זאנדר
התחתן אם קורדליה בחתונה יפה, שנה
מאוחר יותר, וגם זאת הייתה חגיגה
גדולה, היום שנתיים אחרי, יש להם ילד
בן שנה,ובאשר אלי ואל פיית'... אנחנו
חיים עדיין ביחד, עברו כבר שלוש שנים,
לבאפי נולדה עוד ילדה, והיא וריילי
מאושרים, אני בא לבקר בסאנידייל שלוש
פעמיים בשנה, לפחות, ואני בקשר טלפוני
הדוק אם כולם, והם באים לבקר אותנו
לפעמיים בלוס-אנג'לס, אנחנו שמחים
לרוב, עדיין נלחמים בשדים, אבל להאט
להאט אנחנו מתחזקים, וכבר לא נלחמים
בשדים פנימיים, רובנו, לפחות, וזהו,
החיים שלנו די מסודרים, וחוץ מהשדים
והערפדים שאנחנו, כולנו, נלחמים בהם,
אנחנו די רגילים, כל אחד, והסדר יום
שלו, ווסלי הוא היחיד שעזב את לו-אנג'לס,
וחזר לסאנידייל, חוץ מזה, הכל כמו
שהיה, וכל יום אנחנו מתמודדים אם משהו
חדש, אבל את החלק הקשה כבר עברנו.
סוף
סיכום: אין לי מושג למה כתבתי את
הפנפיק הזה, הוא לא ממש הגיוני, אבל זה
מה שהרגשתי, רק שתבינו, אני "סטאר-קרוס-לאברית"
נוראית! אני לא מוגלת לראות את אינג'?/באפי
אם משהו אחר מלבד עצמם! אבל ככה
הרגשתי לנכון, ולדעתי התוצאה מוזרה,
אבל יפה, וזה גם מסביר קצת גם את
ההתנהגות של פיית' וגם את ההתנהגות של
אינג'?, זה מה שרציתי להביע, את האופי
של כל אחת מהדמויות המקסימות האלו,
וחוץ מזה, אני יודעת שאין שום זכר
לשנינות, או צחוק, זה פשוט לא פנפיק
כזה, ותסמכו עלי, או שפשוט תקראו
פנפיקים אחרים שלי, אני יכולה לעשות
את הדמיות שלי מצחיקות ושנונות כשאני
רוצה, אבל לא בפנפיק הזה, הפנפיק הזה
הוא פנפיק רציני לכל דבר, בכל זאת, אני
מקווה שזה לא גרם לכם פחות הנאה,
מקווה שנהניתם,ווילו.