פלאשבקים/
שיקי
טוב, הפאנפיק הזה קצת שונה ממה שעשיתי
עד עכשיו. לא יודעת מה גרם לזה. הפעם
אין לי כל כך הרבה מה לכתוב בהקדמה,
פשוט בגלל שאין מה לכתוב. אל תבואו
אליי אח"כ בשאלות כמו: מה קרה לך,
וכאלה. זה פשוט נשפך לי מהלב......
אני הולכת לי בשדה, מסתכלת מסביב,
ניגשת אל פרח אחד, אדום, ולפתע, הוא
הופך לסלע. אני מסתכלת מסביבי, והשדה
הפורח הפך למדבר. אני בנגב, הבנתי.
פתאום משהו מסנוור את עיני. אני
מסתכלת לכיוון, ופתאום- בקתה. מה עושה
בקתה באמצע המדבר? אני ניגשת לכיוונה,
מועדת על הסלעים, ופתאום, נערה יוצאת
ממנה. נערה בעלת שיער חום גולש,
ולמרות החום הרב היא לובשת מעיל
פרווה. אני רוצה לדבר, להציג את עצמי,
אך המילים תקועות. שום דבר לא יוצא.
אני פותחת את פי, ולפני שמספיקה לומר
משהו, היא אומרת: "היי."
"היי. שמי באפי", אני אומרת. "מה
שמך?"
"אני פיית'. את הכרת אותי פעם, זוכרת?
היינו..... פעם, לפני הרבה זמן. עבדנו
ביחד. אינך זוכרת?"
אני מנסה להזכר. אני באפי. חוץ מזה
אינני זוכרת דבר. לא מאיפה אני, לא בת
כמה אני, אפילו לא איך הגעתי למקום
ההוא.
"את מכירה אותי?", שאלתי.
"כן. לפני שנים רבות, היה לנו גורל
זהה. אך את המשכת בחייך, ואני- נשארתי
אני. אינך זוכרת את ההתעלות?"
"גורל? התעלות? אינני זוכרת דבר. בת
כמה את?"
"הייתי בת 18, פעם. אני בת 18 כבר 70 שנה."
"איך זה ייתכן?", אני מקשה. "את
אינך נראית מבוגרת. היכן אנחנו?"
"אינך מכירה את המקום?", שאלה
אותי הנערה.
"אני אמורה להכיר אותו? אינני
זוכרת דבר."
"תמיד זה ככה בהתחלה. כעבור זמן מה
נזכרים. בואי, אראה לך את ביתך. תתרגלי
אליו, כי את הולכת לגור פה הרבה שנים."
"שנים?"
"אל תדאגי, הזמן פה עובר מהר יותר
מהזמן שם למטה."
"למטה? היכן?"
"כל דבר בעיתו", הנערה אומרת.
היא מתחילה ללכת לקראת הבקתה, ואני
מנסה להזכר בי, בה. מדוע איני זוכרת?
היכן אני? מה קרה?
אני נכנסת פנימה אחריה. היא מובילה
אותי בתור מסדרונות מפותלים. לבסוף
אנו מגיעות אל דלת כחולה. על הדלת
רשום 'באפי'. ליד הדלת ישנה דלת נוספת,
אדומה. אני מסתכלת בה, והיא נראית כל
כך שונה, לא רגילה.
"זו בסך הכל דלת", אני אומרת
לעצמי, ונכנסת לחדר. החדר כולו כחול.
ישנם בו מיטה, ארון, שידה קטנה ושטיח.
הכל כחול.
"זהו חדרך", אמרה לי הנערה. "כחול
זה הצבע האהוב עלייך, לא?"
"אאאאאאינני יודעת", אמרתי לה.
"אל דאגה. שכחה היא דבר רגיל אצלנו.
שכחה היא דבר די טוב. אין את העצבות,
הדכאון, השנאה, שבאה ביחד עם הזכרון."
"אך אין גם אהבה", אני אומרת, "וחמלה."
"נכון. אך לכל זאת יש זמן. כעת עלייך
לבוא איתי."
"איך אזכור היכן חדרי", שאלתי.
"אל דאגה", אמרה הנערה. "את
תזכרי."
הנערה פנתה לצאת מן החדר, ואני אחריה.
היא הובילה אותי בחזרה דרך המסדרונות,
או שמא היו אלה מסדרונות אחרים.
"הנה, הגענו. אני לא יכולה להכנס
איתך. זהו רגע פרטי שבו כל אחד מתייצב
נגד זכרונותיו."
"נגד?", שאלתי.
"כן, יש ביננו כאלה שמעדיפים לשכוח.
עדיף לפעמים לא לדעת."
"מדוע? אינך רוצה לדעת מי את?"
"לצערי, מוחי בגד בי, וכעת אני
זוכרת הכל. אולי את, תוכלי לחיות עם
רגשותייך לאחר שאלו יחזרו אלייך."
"עדיין לא אמרת לי היכן אנו."
"יש עוד זמן לזה. לאחר המפגש אבוא
לאסוף אותך. אני חושבת שיהיה עלינו
לדבר."
"על מה?"
"על העבר. כעת אינך זוכרת אבל אחר
כך.... אצטרך להסביר לך המון. אבל זה
עדיין לא הזמן. קודם עלייך לקבל את
שלך."
הנערה הסתובבה, והחלה ללכת לכיוון
שלט זוהר. אינני יודעת מה היה כתוב בו.
אורו הכאיב לי בעיניי, והסתתי את מבטי.
כשהחזרתי אותו, הנערה כבר נעלמה.
נכנסתי אל החדר. הבטתי סביבי. הכל היה
לבן. בחדר היה שולחן, ולידו שני כסאות.
על השולחן הייתה מכונה מוזרה, בצבעים
כסופים. היו בה הרבה כפתורים, ומסך
אפרפר.
ליד אחד הכסאות ישב איש זקן. הבטתי בו,
ומעיניו נשקף כאב. מה יש במקום הזה
שגורם כל כך הרבה כאב לאנשים?
האיש הצביע על הכסא הפנוי, ואני
התיישבתי.
"באפי, הלא כן?"
"כן", אמרתי. "אתה מכיר אותי?"
"בעוד רגע הכל יובהר", אמר האיש.
"אל תמהרי. יש לנו את כל הזמן
שבעולם. האם את מוכנה?"
"מוכנה למה?", שאלתי.
"להתמודד עם זכרונך. ברגע שתהיי
מוכנה, תלחצי על המקש המרובע."
הסתכלתי על המכשיר, וראיתי בו מקש
שחור, שונה מהאחרים.
"אני מוכנה", אמרתי.
לחצתי על המקש. חיכיתי שמשהו יקרה, אך
כלום לא קרה. הסתכלתי על הזקן, אך הוא
לא היה מודאג. הסתכלתי על המסך, ולפתע
ראיתי אותי. הייתי צעירה, כבת 16. ראיתי
גם את הנערה. שמי באפי. באפי אן סאמרס.
ואני קוטלת ערפדים. הייתי, בכל אופן.
על המסך נראו מספר בני נוער, ואיש
מבוגר אחד. הסתכלתי על האיש הזקן בחדר,
וזיהיתי אותו.
"אתה ג'יילס. אתה הצופה שלי."
"כן. אני יודע שהכל טכני כרגע,
הרגשות עדיין לא נטענו."
זיהיתי את כל החבורה. היה שם החבר שלי,
אנג'ל. הוא ערפד בן כמה מאות שנים.
והיו שם גם החברה הכי טובה שלי, ווילו
רוזנברג, והחבר שלה, אוז. דניאל
אוסבורן. ווילו היא מכשפה, אוז הוא
איש זאב. וגם זאנדר היה שם. אלכסנדר
לביל האריס. וחברה שלו, קורדיליה צ'ייס.
לפתע ראיתי גם אישה מבוגרת. זו אימי, ג'וייס
סאמרס, ואבי גם היה שם, האנק סאמרס.
לפתע הרגשתי כאב חד בליבי. הנחתי עליו
את ידי, מצפה לשמוע את פעימותיו, אך
היה שקט. שום קול לא נשמע. הסתכלתי על
האיש הזקן, וראיתי דמעה זולגת על
לחייו. הרגשתי את עיניי מתמלאות
ברטיבות, ולפתע- דמעה. משאירה שובל על
לחיי.
ג'יילס. רופרט ג'יילס. אהבתי אותו כמו
אבא. ואנג'ל. הוא היה האהבה האמיתית
היחידה שלי. ואני הרגתי אותו! שלחתי
אותו לגהנום, שם סבל סבל נוראי במשך
מאות שנים. ואני עשיתי לא את זה! בגללי,
הוא איבד את נשמתו, והרג את ג'ני קלנדר,
אהובתו של ג'יילס. ואני לא עצרתי בעדו!
לפתע דלת נפתחה, ואישה צעירה נכנסה. ג'ני.
היא ניגשה, לחצה את ידי. לאחר מכן
ניגשה אל ג'יילס, נישקה אותו על לחייו
ויצאה. הסתכלתי על ג'יילס, והתחלתי
לבכות בכי תמרורים. לא יכולתי להפסיק.
הדמעות זלגו וזלגו, והבנתי למה הנערה
התכוונה. פיית'. אני הרגתי אותה. תקעתי
בה את הסכין, בלי שום רגשות אשמה. כעת
האשמה החלה מציפה אותי.
למה עשיתי לה את זה?
איך יכולתי?
לפתע ראיתי מספר בחורים צעירים. זה
אוון. זה סקוט. הוא היה פעם חבר שלי עד
?.... אנג'ל חזר מן הגהנום. לפתע ראיתי
את המפעל. ראיתי את הטבעת על הרצפה.
טבעת קלדה. פתאום אלומת אור זהרה
מהתקרה. הכל החל לרעוד ובחור נפל. אנג'ל.
אנג'ל שלי. הוא היה ערום. ורעד. לא
יכולתי לראות עוד בסבלו. הפנתי את
מבטי. הנערה עמדה שם. פיית'.
היא הסתכלה עליי במבט מבין.
קמתי ממקומי, ורצתי לחבק אותה. עמדתי
שם שעה ארוכה, אף אחד לא זז, וחיבקתי
אותה. לאחר מכן רצתי אל ג'יילס
וחיבקתי אותו.
"אין לכם מושג כמה התגעגעתי אליכם!",
אמרתי בבכי.
"אנחנו יודעים", אמר ?'יילס, "צפינו
בך. ראינו הכל. איך שרדת פרידות. איך
אהבת. איך סבלת מפרידת אנג'ל ואת
הנסיון לשקם את חייך אחריו. איך
התחתנת בלי לאהוב. ראינו איך קברת את
כל מי שהכרת ואהבת. אמך. אביך."
"ואת קבורת ג'יילס", הוסיפה פיית'.
"אינך רוצה לפגוש בהורייך?", שאל
ג'יילס. "הם מחכים לך כאן."
"עדיין לא", השבתי. כל כך כאב לי,
בלב, למרות שליבי נדם לפני המון זמן.
כאבה לי ההכרה, כי אינני חיה יותר. כאב
לי, שאינני יכולה לפגוש שוב באהבת חיי
היחידה. הסתכלתי על ג'יילס בשאלה.
"לא, אנג'ל לא יגיע לכאן. הוא איננו
כמונו. גם כשגופו ימות, נשמתו תמשיך
להתייסר בשוטטות בעולם החיים. הוא
הלך."
זה מה שפיית' התכוונה אליו. הסתכלתי
עליה. אומנם קודם לא ידעתי מי אני, אך
לפחות לא הייתי סובלת כמו עכשיו. אני
לא אפגוש באנג'? שוב. אהובי. כמה
שאהבתי אותו. ומרוב אהבה, לא יכולתי
לומר לו שהוא טועה, והוא כל כך חיכה לי,
שאבוא אליו ואבקש ממנו לחזור אליי.
חיכה וחיכה, עד שנשבר ליבו. כך פיית'
סיפרה לי. הוא היה בחתונתי, ג'יילס אמר.
ג'יילס הוסיף שאנג'ל בכה ביחד איתי
כנשאתי, כששנינו הבנו שהכל נגמר. אין
עתיד. רק הזכרונות נשארו לנו.
הזכרונות!
זה מה שנשאר לי מאהובי. אינני יכולה
לוותר עליהם.
רק אז הבנתי מדוע מחזירים את הכל
למתים. כדי שיוכלו לחיות. כדי שיוכלו
להמשיך בדרכם, בידיעה שאהוביהם בסדר.
שיוכלו לעקוב אחרי מהלך חייהם. להיות
איתם ברגעים הכי שמחים. ברגעים הכי
עצובים. אנחנו לא מתים! אנחנו חיים! כל
זמן שהחיים ממשיכים לחשוב עלינו,
אנחנו חיים. ברגע שהזכרונות ייעלמו......
גם אנחנו נאבד, לנצח!
וואו. מה קורה לי בזמן האחרון? כנראה
שהבגרות בתע"? עשתה גם טוב.
התיישבתי מול המחשב, ומתוך חוסר מעש
טוטאלי התחלתי לכתוב את הפאנפיק הזה.
דבר ראשון, אני נורא רוצה להודות לגיל.
בטח זיהית את ההתחלה.....
זו הפעם הראשונה שאני עוסקת
בפאנפיקים שלי בנושא כזה כבד. אבל
משום מה, הפאנפיק הזה זרם לי הכי טוב.
התיישבתי בלי שום ידיעה על מה אני
כותבת, ויצא ?...דבר הזה, אין לי מושג
איך לקרוא לו.
השם של הפאנפיק...... טוב, זה משהו קצת
אישי. חשבתי על איזה שהוא שם ופתאום
זה קפץ לי לראש. והסוף לקוח ממספר
ספרים שקראתי בנושא. זתומרת, לקחתי את
הרעיון מספרים כמו "זכרו אותי"
ועדויות של אנשים שחזרו לשם.
זהו להפעם.
וכמובן- לתגובות, הערות ושאר ירקות:
אייסיקיו מספר 55086329
Shiki2@walla.co.il