אחרי שהעולם ניצל/ אביגיל

זה היה ליל דצמבר קר. היא הסתובבה ברחובות, מלאת עוצמה. הקור לא הגיע אליה, וזה גרם לה להרגיש יותר חזקה. היא חייכה ברוע, מרגישה את כל הערפדים ההולכים אחריה, העוקבים אחריה, הרוצים להיות כמוה…
אבל היא עובדת לבד. אמרו שהיא הערפד הכי חד- חושים וחזק שהיה קיים אי פעם. זה היה נכון, והיא ידעה את זה. היו לה כוחות מיוחדים. היא יכלה להרגיש בתנועות, אפילו בתנועות החדות ביותר, של כל יצור. לא הרבה דברים הפתיעו אותה, אבל אותו היא לא ראתה.הוא קפץ עליה מלמעלה. הוא השתנה.
"שלום, רבקה" אמר במבטא בריטי כבד.
היא שתקה.
"לא הרגשת אותי" קבע בשביעות רצון.
היא התחילה לפסוע סביבו. "התרשמתי." אמרה בעוקצנות "השתפרת. אין לך יותר ריח מסריח של אלכוהול מהפה, הסתפרת, ואפילו התקלחת לפני כמה מאות שנים. מה קרה?"
"רבקה, יש לך נוסע חדש" הכריז, מתעלם מהנימה העוקצנית שבדבריה "איפה המקום שאפשר לקרוא לו בית, ואת מי הורגים בעיר הזאת כדי לאכול?"
"ואווווו!" קראה בזעם "אני עובדת לבד, וזה אומר ש- לא, לוזרים לא יכולים להצטרף"
הוא הניע בראשו לצדדים. "את שוכחת מי את. הערפד האחרון שעשה את זה לא הגיע רחוק. זוכרת?" שאל בחיוך הזה שלו, שהיא כל כך שנאה.

היא נסעה. הרחק הרחק. במושב שלידה היה תיק קטן, ובו כל רכושה, נכון לעכשיו. היא הסתכלה הצידה, מנסה להתרכז בנוף, מנסה לשכוח… כבר כמה שעות שהיא כאן, באוטובוס הזה, נוסעת מאותה עיירה שכוחה לאל.איי. כמובן שהיא לא תוכל ללכת לאנשים שהיא מכירה שם. לא לליסה, לא לניקול, לא לג'סיקה, ואפילו לא לפריקים האלה שאתם הסתובבה בלית ברירה. לא. היא תצטרך להתחיל הכל מחדש. והיא תצטרך להיות חזקה, מאוד חזקה…המילה האחרונה שאמר…הוא לחש את שמה בכאב…והיא הרגה אותו. שניה לפני זה היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו, ואז היא שלחה אותו לעולם של סבל וייסורים…

היא ראתה את פניו שוב ושוב. רודפים אותה…באותה הבעה של כאב עצום, של כאב הבגידה, או אולי של כאב החרב לתקועה בלבו…לפתע, פניו עטו הבעה של זעם נורא, של כאב, של כעס… "אהבתי אותך, ואת הרגת אותי" אמר בקול זועם. ההד הדהד בראשה, שוב ושוב…
היא התעוררה בבהלה, לגלות שהשמש כבר זרחה מזמן. השעון הראה את השעה. 7:30. הוא התחיל לצפצף. היא סגרה אותו, ונכנסה למקלחת הקטנה. היא היתה עייפה לאחר שלוש שעות שינה. היא סדרה את שיערה לשתי צמות, ויצאה מהבית. היא ירדה את כל עשרת הקומות, והתחילה לרוץ לכיוון הדיינר. היא לא יכלה לדמיין את חייה בלי העבודה הזאת, שהחזיקה אותה. בזכותה היא קנתה אוכל, שלמה שכר דירה, ואפילו לפעמים כשנשאר לה קצט כסף היא קנתה סוודר חדש, או משהו… כבר שנה שלמה שהיא חייה ככה, בתוך תחושת היגון, הצער, והאשמה. ימים שלמים היא היתה במסעדה. אחרי 17 שעות על הרגליים, כשהראש כואב, כל מה שהיה אפשר לעשות זה לישון. היא נמנעה ממחשבות עליו, על מה שעשתה… אבל לא היום. היא היתה בדרך מהעבודה כשנתקלה במכונית שחורה, מכונית שפעם הכירה. היא נעצרה, וראתה אותו יוצא מהמכונית. אותו. היצור. הוא נראה כל כך אומלל. היא התקרבה לעברו. האינסטינקט והכוונה שלה היו לתקוע בו יתד ולגמור עם זה
אבל כשהיא התקרבה אליו ושמעה את תחינתו לעזרה, הדבר היחיד שהיא יכלה לעשות היה לעזור לו לקום, ולקחת אותו אליה, הביתה, עד שהוא יפסיק להראות כל כך אומלל, ואז היא תשפד אותו. תשפד אותו, ותגמור עם זה לנצח.

כמה שעות מאוחר יותר, היא כבר היתה בבית, מקשיבה לנשימתו הקצובה, שהיתה מתוך הרגל, ולא מתוך צורך. הוא סבל מתוך שינה, ואם ערפדים יודעים לבכות, אז כן, הוא גם בכה .היא הסתכלה עליו ברחמים. 'מוזר' חשבה, 'לא ידעתי שאני יכולה לרחם עליך, ספייק' הוא התעורר. הוא התרומם. הוא קלט אותה בעיניו והביט בה בכאב ובשנאה.
"את!" צעק "הכל בגללך!"
פניו התעוותו, והוא ידע שהוא מסוגל להרוג אותה, לגמור עם זה עכשיו…
"תזהר, ספייקי, או שבעוד שניה תהפוך לאבק" אמרה, מראה לו יתד מחודד במיוחד. הוא התעשת.
"אני אפסיק אם את תפסיקי" אמר.
היא פתחה את ידה האוחזת ביתד. הוא נפל.
"עכשיו גם את זה שבמעיל" דרש.
באי רצון היא פתחה את המעיל, והוציאה ממנו יתד נוסף. היא שמטה אותו על הרצפה.
"טוב, דברי." אמר "למה לא הרגת אותי?"
"מה אתה עושה כאן?" שאלה בחדות
"למה לא הרגת אותי?" הוא הרים את קולו, כמעט צעק.
"תענה על השאלה שלי, ואני אענה על שלך"
"דרו עזבה אותי" ענה בכאב. הוא התיישב על הכיסא. היא התקרבה בזהירות
"הכל בגללך" צעק בזעם. היא התרחקה.
"למה בגללי?"
"היא אמרה שהתרככתי, שאני לא מספיק בשביל אחת כמוה" אמר בכאב
"למה את לא אומרת כלום?" שאל אחרי שתיקה קצרה "תעודדי אותי, בשביל זה את פה" הוא דבר בכאב הזה, שהלך והחמיר.
"היא לא שווה את זה?"
הוא נעץ בה מבט מאוכזב
"לא יודעת. מה בדיוק רצית שאגיד?"

היא התפטרה מעבודתה, והם חיו באחוזה הנטושה. כל היום הם בילו יחד, ובלילה, כשהיא קטלה, הוא אכל. הם אהבו אחד את השניה, אם ככה אפשר לקרוא לזה, אם יצורים כמותם היו מסוגלים לאהוב.
לילה אחד הוא שינה אותה. היא בקשה ממנו. מאז, הכל היסטוריה. היא עזבה אותו.היא אמרה שהוא עצבן אותה, שתלותו ואהבתו עצבנו אותה. אז היא עזבה אותו.
כך היא הסתובבה לבד. יום אחד היא אפילו הגיעה לסאנידייל. ווילו שמחה לראות אותה, וכשהיא חבקה אותה, הערפדית אכלה אותה. היא כבר לא קראה לעצמה באפי. רבקה. ספייק היה קורא לה ככה. היא הרגה את כל החבורה. את כולם. בעצם, היא היתה זאתי, שהביאה את סאנידייל לאבדון. היא עזרה שם לאיזה ראש עיר אחד, ריצ'ארד ווילקנס, איש נחמד. הוא הרס את כל העיר בהתעלות שלו, בעזרתה, כמובן. אבל אנג'ל נמלט. הוא הספיק להמלט עוד לפני ההתעלות. הוא נעלם למאות שנים. אבל באותו הרגע, באותו ליל דצמבר קר. כשרבקה וספייק נפגשו שנית, גם הוא היה שם. היא הרגישה אותו מתגנב מאחוריה. היא הריחה עץ, אבל הוא לא יחסל אותה. לא עכשיו, ולא אף פעם.