בנו הלא-כל-כך אהוב של הגורל
כתבה: ג'ם
תקציר: ריילי מנסה לחפש מידע על באפי אצל השדים במעבדת היוזמה ושומע יותר ממה שהוא התכוון.
ספויילרים: עד ל"נחרץ".
הערת המתרגמת: הפנפיק הזה הוא אחד מתוך סידרה, אבל אני חושבת שהוא עומד יפה בפני עצמו. הוספתי בסוף את הלינק לשאר הסידרה (שהיא קצת פחות טובה בעיני).

"זה היה לילה חשוך וסוער."
ריילי פין לא היה בטוח למה הביטוי הקלאסי הזה חדר למוחו. השמיים שהוא סקר בפנים חמוצות היו למעשה בהירים למדי, למרות החשכה הברורה (כפי שהשמיים נוטים לעשות בדרום קליפורניה בשלוש בלילה). מצב הרוח שלו, לעומת זאת, היה בלי ספק חשוך וסוער.
כרגיל, הדייט שלו עם באפי סאמרס, נערת החלומות שלו, הסתיים בחדר שלו. לרוע המזל, וגם כרגיל, היא סירבה להישאר שם למשך הלילה. היתה לה מעין התנגדות מוזרה ובלתי ניתנת להסברה להירדם בחדר שלו, או, יותר נכון, להתעורר שם למחרת. או אולי זה היה עניין ההתעוררות איתו. בכל מקרה, היא רצתה להימנע מזה והיא לא הסבירה.
במהלך החודש האחרון ריילי ניסה כל טיעון שהוא יכול היה לחשוב עליו כדי לשכנע אותה להישאר איתו. כמה פעמים הוא אפילו העמיד פנים שהוא נרדם, אבל היא פשוט העירה אותו ואמרה לו שהיא עוזבת.
הלילה ריילי התעקש ללוות אותה הביתה, בתקווה לדבר על הדברים בדרך. אחרי שהוא עזב אותה ליד הדלת, התוכנית שלו נהרסה. לא היה לו שום דבר לעשות ושום מקום ללכת אליו. ה"עויינים" החופשיים כנראה התנהגו יפה, והחברים שלו היו במסיבה או עם החברה הנוכחית שלהם.
ולכן, הוא שוטט.
בלי להיות מודע לאן הוא הולך, ריילי מצא את עצמו בכניסה החיצונית למעבדה. לפתע, עלה בו רעיון על איך הוא יכול לבלות קצת זמן מועיל בלילה הבודד הזה. הגיע הזמן להתחבר עם העויינים, ללמוד להכיר אותם כאינדיבידואלים, ולדלות מהם מידע על קוטלות בכלליות והקוטלת שלו במיוחד.
המעבדה היתה מוארת ובהירה, למרות השעה, אבל נשוטה כמעט לגמרי. פרופסור וולש היתה חוקרת מסורה, אבל היא אהבה את שנת היופי שלה. שאר הדוקטורים חשבו ששמונה שעות ביום של דקירות, דירבונים והטלת מומים בשדים הספיקו בשביל מה שהצבא שילם להם. היחידים שנשארו במעבדה בשעות הקטנות היו השומרים, שנשארו על המשמר וצפו בתוכניות טלויזיה. וכמובן, השדים.
אותם השדים הנזכרים לעיל לא היו מאושרים במיוחד לראות אותו. הם לגלגו עליו, הלוזר שלא היה לו שום דבר יותר טוב לעשות מלבלות עם עכברי המעבדה בסוף השבוע. הוא נשאר שקט עד שהם סוף סוף חדלו מקריאות הגינוי.
"גבירותי ורבותי," הוא פתח, "ואני משתמש במונח הזה מהיעדר מונח טוב יותר, אני זקוק למידע. מידע שאני מאמין שאתם תוכלו לספק." הוא הביט מקצה אחד של התאים לשני, מנסה להעריך את תגובתם.
הצחוק הפרוע היה הסימן הראשון שלו שזה עמד להיות קשה.
"אתה חושב שנעזור לך?" שד הוייטור לא היה מסוגל להפסיק לצחוק, מה שגרם להרבה רעש דרך שלושת הפיות במקביל. "בלי צורך במחטים או בדיקות?"
"אני חושב שאין לכם שום דבר אחר לעשות ושום מקום ללכת אליו," ריילי הגיב ביושר. "אני לא מבקש שתגידו לי איפה שאר בני מינכם מתחבאים, או משהו מטקסי ההזדווגות שלכם. כל מה שאני רוצה הוא לדעת על מישהו שרודף אותכם. אני מחפש מידע על האוייב שלכם."
"איזה אוייב?" שד הבראקן היה למעשה שד שלו, בניגוד לשאר חבריו האסירים. הוא בא לסאנידייל כדי לבקר חבר ותיק, ונתפס בגלל שהוא נראה, טוב, כמו שד.
"הקוטלת." ריילי הרגיש טיפשי ומלודרמטי כשקרא לחברה שלו בשם כל כך מיסתורי, אבל הוא חשב שזה בודאי יעורר יותר פחד מ"באפי".
שוב, צחוק היה התגובה המועדפת בין הקהל הדמוני שלו.
"הקוטלת היא לא האוייב שלנו," הבראקן התנשם בין הציחקוקים. "היא הנבחרת בשביל לקטול ערפדים. כל השאר בטוחים אם נישאר מחוץ לדרכה. היא לא מחפשת אותנו אלא אם כן אנחנו פוגעים בבני אנוש."
"ולמה שבכלל נרצה לעשות את זה?" שד הוייטור, שד נקמה, גירגר. "בני אנוש הם יצורים כל כך נחמדים." כל כך חברותיים לאלו ששונים מהם." חיוכו מלא השיניים לא שופר עקב שלושת הפיות.
"אני חושב שאתם פשוט לא יודעים שום דבר עליה," ריילי החליט לנסות את הטריק הכי ישן בספר. אחרי הכל, מי אמר ששדים קוראים את אותו הספר?
"או, באמת," שדת הרפש נהמה מהתא האחרון. "אתה באמת חושב שניפול לתכסיס כזה עתיק? אנחנו מרושעים, לפחות לפי מה שאתם אומרים, אבל אנחנו לא טיפשים." היא התכרבלה בפינת התא וניסתה למצוא דרך נוחה להניח את ראשה על הזנב שלה.
"מה תיתן לנו אם נספר לך?"
שד הוייטור הסתובב כדי להביט בקיר שהפריד אותו מהערפד שדיבר כרגע. "זה למה הקוטלת צדה ערפדים. הם טרף קל." קולו היה מלא בגועל. "אנחנו שדים מלידה וזן, אבל הם נעשים כאלה. ואם אתה מתחיל עם סחורה עלובה, זה מה שאתה מקבל."
ריילי התקרב בזהירות אל הערפד, שומר מספיק מרחק כדי להימנע מלכידה, אבל קרוב מספיק כדי לדבר אליו בלי להרים את קולו.
"אתה מכיר את הקוטלת? או שרק שמעת עליה?" הוא עשה כל מה שיכול היה כדי להישאר רגוע ורשמי, אבל הוא באמת הצטער שאין לו את ה-M16 שלו לתמיכה מוראלית.
"אתה מתכוון, הנוכחית, נכון? זאת עם תאי המוח שעובדים?"
ריילי הזעיף פנים בבילבול. "יש יותר מאחת?"
"טכנית, אבל אני לא הייתי חושש עוד מכהת-השיער," הערפד צחק, מנסה לגרום לסביבתו להאמין שהוא מעולם לא פחד משום קוטלת, בהחלט לא מפיית'.
"אז אנחנו מדברים על אותה הנערה." ריילי נרגע במקצת ונשען כנגד העמוד שמול תאו של הערפד. "קטנה, בלונדינית, בעלת מזג רע מאוד? זאת האחת, נכון?"
"אני חוזר, מה תיתן לי אם אענה על השאלות שלך?" הערפד נראה משועמם. זו לא היתה שום דרך לבלות את הנצח, נעול בכלוב ומעונה בידי בני אנוש נחותים. אפילו ההסחה הזאת התחילה להימאס.
"יש לך מקום אחר להיות בו?" ריילי הצליף. "למה לא לספר לי על האוייב שלך? היא הורגת אותכם, אני לא. אתה בטח רוצה אותה מחוץ לדרכך, אז איך אתה יודע שאני לא?"
"יש לך את המבט," הערפד הגיב ביובש. "ראיתי אותו אצל אנג'לוס, ואני יכול לראות אותו אצלך. אתה רוצה אותה, ולא בחתיכות, כמו שאני רוצה."
"תשמור לי נגיסה או שתיים," ערפד אחר קרא במרחק כמה תאים משם.
"כאילו שאנג'לוס יתן לך לטעום," הערפד הראשון אמר בלעג. "הנשמה שלו שהוחזרה עוצרת אותו מלהרוג אותם, לא אותנו. תיגע באישה שלו, ויהיו לך יותר צרות ממה שתוכל לדמיין."
"מי זה האנג'לוס הזה?" ריילי יצא מגידרו. הם דיברו על איזה גבר שטען לבעלות על באפי שלו. גבר שהתאים לנתוניו של ערפד, ועדיין תבע זכות על באפי שלו.
"מישהו שלא היית רוצה להתעסק איתו," הבראקן היה זה שדיבר הפעם, מכיוון שהערפדים היו עסוקים מדי בלפסוע ולנחור זה אל זה מכדי לענות. "הוא מחוץ לעיר כרגע, אבל כבר שמים כסף אצל ווילי על כמה זמן הוא יכול להישאר רחוק מכאן."
"תיקון: שמו כסף אצל ווילי," אמר האיש הקטן מהתא שבצידו השני של הוייטור. "בגלל שאני אותו הווילי, ובגלל שאני יושב כאן בכל תהילתי, חלון ההימורים סגור כרגע."
"אתה מכיר אותו? מה הוא קשור לבא... לקוטלת?" ריילי זז כמה תאים כדי להתייצב מול ווילי.
"מה אנג'ל קשור לקוטלת?" ווילי פלט באי אמון. "זה כמו לשאול מה לחם שיפון קשור לבשר מעושן."
ההדים של צחוק השדים ממש התחילו לעלות על עצביו של ריילי.
לבסוף, ווילי החליט לרחם על ריילי חסר האונים. "הם היו די ידועים בקהילת השדים, שאני מודה שהיה בה כבר חלק גדול של יוצאי דופן. אבל ערפד וקוטלת ערפדים מאוהבים... טוב, זה משהו ראוי לספרים." וכך גם היה בן אנוש שנאסר על הגשת משקאות לשדים, אבל זה היה החיים על פי השאול בשבילך, מלאי הפתעות.
"אבל היא מעולם... אני מתכוון, לא ראיתי שום... אני מתכוון..." ריילי עצר באומללות, תשוש מלנסות ולתת פירוש חיובי למילותיו של ווילי.
"הוא עזב, אמרתי לך," הבראקן הצליף. "אבל כשהם היו ביחד... ווילי צודק, זה היה משהו בשביל הספרים."
"הוא יחזור," הערפד הראשון אמר בסמכותיות. "אנג'לוס לעולם לא יוותר עליה ליותר מדי זמן, למרות שזה מחליא אותי לומר את זה."
"אפילו כשלא היתה לו נשמה..."
"הימים הטובים," הערפד הראשון התערב באנחה.
"היא היתה הדבר היחיד שהוא חשב עליו," ווילי סיים בקדרות. "ואצלה זה היה רע בדיוק כמו אצלו, אולי יותר גרוע."
"היא שלחה אותו לגיהנום!" הערפד הראשון מחה. "אני חושב שהיא די התגברה עליו בנקודה מסויימת."
"לאאא," ווילי לעג, "לא היתה לה ברירה, והוא ידע את זה. הוא סלח לה, והיא סלחה לו על שהרג את החברים שלה. זה בעצם היה די חמוד. די מעוות, אני מבטיח לך, אבל חמוד."
"חשבתי שכל זה קרה לאיזה קוטלת מקליבלנד," ערפד צעיר משורת התאים האחרת אמר.
"אז אתה אומר לי שהקוטלת, הקוטלת הנוכחית, היתה מאוהבת בערפד," ריילי אמר באיטיות. "ערפד, שכולכם נראים קצת מפוחדים ממנו, אז הוא כנראה קשוח במידה מסויימת. ועדיין, היא היתה מאוהבת בו."
"האמת מוזרה יותר מכל דמיון, חבר," ווילי חייך כשנזכר בכמה מהרגעים הרעים יותר של אנג'ל, ואיך הוא, ווילי, שרד אותם בחוכמה. "אבל אני לא הייתי משתמש בזמן עבר אם הייתי אתה."
"זה טירוף," ריילי אמר בגועל, מפוחד מאוד. או שהם סיפרו את האמת, ואהובתו שמרה סודות גדולים ממנו שוב, או שהם הצליחו להמציא את הסיפור הזה בציפייה לשאלותיו. הוא באמת, באמת רצה להאמין לגירסה השנייה.
"מצטער, חבר, אתה לא מקום ראשון במצעד הפזמונים שלה. אף פעם לא היית ואף פעם לא תהיה, אם אתה שואל אותי." ווילי התענג על המבט ההרוס על פניו של ריילי. זה ילמד את ילד האחוזה נושא האקדח הזה להתעסק עם בעלי עסק ישרים (אוקי, בעיקר ישרים) שרק מנסים לעשות קצת כסף בכלכלה הצונחת.
"זה לא היה יכול לקרות לבחור נחמד יותר," הוייטור אמר בחיוך.
"אין שום דרך שהיא היתה מתאהבת בערפד בכל מקרה. היא רודפת אותם, היא לא יוצאת איתם," ריילי אמר במחאה, בלי להצטער על כך שחשף את עצמו. היתה לו הרגשה שהם לא האמינו לכל ההצגה בכל מקרה.
"טוב, לא עם רובם," ווילי הודה. "שמעתי מתישהו שהיה לה קראש על ספייק, אבל אני די בטוח שזו רק שמועה."
"אבל היא היתה אומרת לי!"
"אולי תגידו כבר לבחור שהיא רק איתו בגלל שהאהבה של החיים שלה הסתלקה? מאיזה כוכב אתה?" זה בא משד כחול בגובה מטר עם חמש עיניים וקרן בולטת מביטנו.
"מה אכפת לך מהבחור האחר הזה?"
הקול הגיע מאחוריו. ריילי הסתובב כדי לראות את איש התחזוקה החדש שהלך במורד המדרגות. הוא לא יכול לזכור את שמו של הגבר, אבל הוא ידע שאין לו שום סיבה לפחד. כל סגל המעבדה נסרקו בקפידה לפני שהורשו להיכנס אל תוך המתקן.
"מה אכפת לך?" האיש חזר. "היא איתך עכשיו. ואם זה היה אמור לקרות, זה יקרה. אתה לא יכול להילחם בגורל, וגם היא לא יכולה."
"אבל הם אמרו..."
"גורל, חבר. זה בלתי ניתן לעצירה."
ריילי חייך כשהוא דמיין את גורלו. באפי, כמה ילדים, חווה בגודל ממוצע בחזרה באיווה, וסוף לכל שיגעון השדים הזה. זה היה הגורל שלו, ושלה, הוא היה בטוח בכך.
"אתה יודע מה, אתה צודק. הגורל הביא אותנו זה לזו, ובמוקדם או במאוחר אני אגרום לה להבין את זה גם." ריילי חייך אפילו יותר כשהוא התחיל לתכנן את האסטרטגיה שלו. הצעד הראשון היה להתגבר על הפחד המגוחך שלה מלהישאר איתו בלילה. הוא ממש התכוון להינות מלשכנע אותה.
האיש הביט בריילי צועד אל מחוץ למעבדה, מעודד מהביטחון החדש שמצא. זה היה מספיק כדי להמס את הלב הציני ביותר. "כמובן, הגורל הוא דבר מוזר," האיש הירהר כשהוא מישש את מחזיק המפתחות שלו. "אתה רואה נערה יפה, היא מפילה לך ספר על הראש ואתה חושב: בום. גורל. ואז היא מחייכת אליך ואתה חושב: גם היא יודעת את זה. אני הגורל שלה. עכשיו, מה שאתה לא תופס, ומה שהיא לא מודה בו, זה שהגורל שלה כבר קשור בבחור מהסוג המהורהר שלא משתזף טוב במיוחד." הוא מצא את המפתח שחיפש, והתקדם לכיוון תאו של ווילי. "ומה שאתה באמת לא רוצה לדעת," הוא המשיך לעצמו, "זה שהגורל שלך הוא לגמור בצד הלא נכון של זנב פראי של שדת שיראייקי." הוא העביר את המפתח המגנטי בין דלת תא של ווילי לקיר, ואז הכניס את הקוד הנכון. הדלת נפתחה והוא צעד לאחור.
"זה אמיתי?" ווילי שאל בלהיטות, מותח את צווארו בדאגה כדי להציץ אל מחוץ לתא.
"הגיע הזמן ללכת, ווילי. אני חושב שכדאי לך למצוא בינתיים עיר אחרת עם פחות אלמנטים רעים, ואני לא מדבר על שדים."
"שמעתי אותך," ווילי אמר בלהט, משפשף את המכות האחרונות שקומנדו נלהב מדי נתן לו במהלך הלכידה שלו.
"אבל לפני שאתה הולך, אני זקוק לטובה," האיש הרים את ידו אל מול ווילי כדי לעצור אותו מלהתעופף משם.
"היי, אתה רק צריך לבקש. מהר." ווילי התחיל להיות עצבני מחשש שהשומרים יראו אותם בכל רגע.
"בדרך החוצה מהעיר, עצור לראות את הקוטלת. הנה הכתובת החדשה," האיש לחץ חתיכת נייר קטנה אל תוך ידו של ווילי. "אני רוצה שתגיד לה כמה נהנית מהכנסת האורחים של החבר שלה. הגיע הזמן שהיא תדע בדיוק עם מי היא יוצאת."
ווילי חייך. הוא לא היה יכול לחכות לשסות את הקוטלת בבחור שלה. "היי, לא בעיה. שמח לעזור."
הוא היה כבר בחצי הדרך לדלת כשהגבר קרא אחריו, "ווילי, זה ימינה, ואז שמאלה, ואז תעלה במדרגות. ו-ווילי, כשתראה את הקוטלת, תגיד לה שוויסלר אומר הי."

הסוף

את חלקו השני של הסיפור, "והפרס למיס אדיבות הולך ל..." אפשר למצוא כאן.