לבד/ ליאה.

הערת הכותבת: אין לי שום זכויות, הכל שייך לג'וס, למיוטנט אנמי ולרשת הדבליו בי.
קהל: סטנדרטי + מאמינים (אוהבי פיית'=אמונה, זה נשמע יותר טוב באנגלית...)
זמן: אחרי "אפשרויות" (כולל "טווח שמיעה"!) , לפני "בגרות".
הסיפור מוקדש לג'ני, שלימדה אותי לראות מעבר למסכה, ולרחם על אלו ששנאתי (כן, אפילו ג'וייס סאמרס! :-)

,,ויאמר אלוהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו... וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו..."
הרמתי את ראשי באיטיות מהספר וסגרתי אותו. לרגע, חלפה בראשי מחשבה שעכשיו, באמת הגזמתי. אפילו אני כמעט ולא מגיע לרמות שיעמום כאלו. לקרוא את התנ"ך?
הפכתי בידי את הספר הקטן. עברו מאות שנים מאז ששמעתי את הפסוקים האלו בפעם האחרונה. כשהייתי קטן, אימי נהגה לקרוא לי קטעים מהספר הזה לפני שנרדמתי. היא היתה קתולית, ולא רכשה חיבה יתרה לאגדות החדשניות האלה. אבל אז, לא ממש הבנתי מה כתוב שם.
לא הייתי בטוח שאני מבין עכשיו.
נאנחתי והצצתי בשעון. שלוש שעות עד שקיעת השמש. כשמבטי סוקר את החדר הרחב, את האש, את השטיח שעליו ישבתי בשיכול רגליים, את ספת העור הרחבה ואת שולחן הכתיבה שעמד בקצה החדר, קיללתי את עצמי בפעם המאה על כך שלא בחרתי לי מקום מגורים שיש בו כניסה למנהרות הביוב. חוץ מהשיעמום, תמיד היתה לי מין... תחושת חוסר אונים. כל אחד יכול להיכנס, ואני לכוד כאן. מה יהיה אם באחד הימים תתלקח שריפה בחוץ? לאן אני אמור לברוח, אל אור השמש?
נאנחתי שנית והשענתי את גבי על הכורסה. למה בעצם לא עשיתי את זה מזמן?
בשביל באפי?
באפי לא זקוקה לי. היא לא זקוקה לאף אחד, בעצם. היא הנערה החזקה ביותר שאי פעם הכרתי.
אבל שלא כמוני, היא לא יודעת מה זה להיות לבדה. היא תמיד היתה מוקפת באנשים- חבריה, משפחתה.
לא, באפי בהחלט זקוקה לאנשים. כולנו זקוקים.
לפני מאה שנים, ניסיתי להכחיש את זה. להוכיח לעצמי שאני לא זקוק לאף אחד. רק לעצמי. אפשר לומר שהסתדרתי... אבל החיים שלי היו עצובים. קודרים. שיגרה משעממת וחסרת צבע, מיום ליום, משבוע לשבוע, משנה לשנה. כל זה השתנה כשהיא נכנסה לחיי.
לא טוב היות האדם לבדו.
והערפד?
צחקתי צחוק יבש. הם בטח לא חשבו על זה כשהם כתבו את הפסוקים האלו.
"תראו, תראו. לגמרי לבדך באחוזה הגדולה הזאת?"
הרמתי את ראשי בפראות, הספר הקטן נופל מידיי.
נשענת על הדלת, פיית' חייכה אלי במתיקות. "כנראה שאני אצטרך לעשות משהו בקשר לזה."
זינקתי על רגלי, מוחי משתולל בניסיון לחשוב על דרך פעולה. "מה את רוצה?" שאלתי בגסות. כל שריר בגופי דחק בי להשתנות ולהתקיף אותה. אבל ידעתי שלהיכנס איתה לקרב יהיה שקול להתאבדות. נלחמנו כבר פעמיים. שנינו יודעים שהיא חזקה ממני. הפעם היחידה בה הצלחתי להביס קוטלת היה בעבר. ואז, הייתי מאומן יותר. וחייתי על דם אנושי. ולא הייתי עייף כל כך.
"לדבר." התשובה הפשוטה מהממת אותי. אני מביט בפניה בחשדנות. הזמן לימד אותי לראות את רגשותיהם של אנשים על פניהם, ולהחביא את רגשותי שלי. אין שום לעג בפניה.
היא מתקדמת אלי. היא לבושה בחולצה לבנה, חסרת שרוולים, ובחצאית עור שחורה. שיערה השחור צונח על כתפיה. אני חייב להודות שהיא יפה- יפה באמת.
אבל כמו שאמרתי לבאפי, היא לא הטיפוס שלי. אני לא רוצה ילדה רעה.
לכן, עמדתי, קפוא במקומי כשהיא התקרבה אלי, מחייכת את חיוך הטורף שלה. היא העבירה את אצבעה לאורך קו הלסת שלי. בלי לשים לב, זזתי אחורה. ואז, כשעינינו ננעלו, ראיתי את זה. העיניים שלה... עיניים כהות, כמו שלי. עיניים מפוחדות, אומללות. עיניים שהתחננו לעזרה.
עיניים בודדות.
לא האמנתי שאני רואה את זה. החיוך הבוטח, המפתה, היה עדיין מתוח על שפתיה. כל גופה, יציבתה, בגדיה, הקרינו ביטחון עצמי, חוסר אכפתיות, את אותה נערה שלוקחת מה שהיא רוצה ועושה מה שהיא רוצה. את אותה התדמית שכולנו יצרנו לה, שהיא יצרה לעצמה.
את השקר.
אבל באותו הרגע, אני ראיתי מעבר למסכה.
הגאווה היא זו שגורמת לחתול להלך לבדו. הגאווה היא זו שהפכה אנשים רבים כל כך לבודדים. אבל הפחד, כשהוא מצטרף לגאווה, יכול לגרום לא רק לבדידות, אלא גם לרשע.
למה לא הזהרתי אותה לפני שהיה מאוחר מדי?
או שאולי, לא מאוחר מדי.
היא ראתה, ככל הנראה, את הרחמים בעיני. נסוגה לאחור, היא נעצה בי מבט כועס. "תפסיק עם זה. אם הייתי רוצה הטפות הייתי הולכת לכנסייה."
"אני מצטער," אמרתי בכנות, ברוך. פתאום חשבתי על כך שבפעם האחרונה שבה נפגשנו, היא עמדה מאחורי ראש העיר. היא היתה מוכנה להילחם בי, להילחם בבאפי. טכנית, אנחנו עדיין נמצאים בצדדים שונים של הקרב.
אבל האמת היא, שאנחנו רק שתי נשמות בודדות. "שבי. בבקשה."
"מה, אתה לא רוצה לנשק אותי היום?" המרירות בקולה ברורה.
חשתי אשמה מעורבת בעצב. "לא היתה לי ברירה, פיית'. את יודעת את זה. לא יכולתי לתת לך לשחרר את הנשמה שלי."
היא נחרה בבוז. "באמת? אני דווקא אהבתי אותך יותר ככה."
"לא, את לא," אמרתי בביטחון קודר. "את מעולם לא פגשת בי בלי נשמתי."
"דווקא כן. כמו שאמרת," היא חייכה את חיוכה המפתה. "אתה השחקן הכי טוב בעולם."
"אולי. אבל שום דבר לא משתווה למקור." שילבתי את זרועותי על חזי והתיישבתי על הכורסה. עכשיו אני בטוח שהיא באמת כאן כדי לדבר. "ואל תשכחי שרציתי להשיג ממך את המידע שהיה נחוץ לנו על ההתעלות. לאנג'לוס האמיתי לא היה אכפת." הבטתי ישר אליה, בלי למצמץ. "הוא היה מסכים לעיסקה שלך. ואז, בשנייה שבה היית מסובבת את גבך, הוא היה נושך אותך."
ראיתי את הזעזוע שהיא התאמצה כל כך להסתיר בפניה. "לא הורגים קוטלת בקלות כזאת."
הפעם, זה תורי לחייך במרירות. "תנסי להגיד את זה לבאפי. או לקנדרה, הקוטלת שבאה לפנייך."
פיית' משכה בכתפיה. "קנדרה היתה טיפשה. מי יביט בעיניים של ערפדית חזקה כשהיא אומרת לך לעשות את זה? ובאפי... באפי אהבה אותך יותר מדי. היא יותר מדי תלויה באנשים. אני הייתי פשוט הורגת אותך."
"את לא תלוייה באיש."
"לא. אני סומכת רק על עצמי."
"האם הבדידות טובה יותר מהתלות?"
היא רצתה לדבר. היא רצתה באמת, לדבר. תמונות מהעבר מבזיקות במוחי. היה זה רק לפני כמה שבועות כשהיא הגיעה לכאן, כולה רועדת, מפוחדת, וביקשה עזרה. מעולם לא התקרבנו כל כך. זו היתה הפעם הראשונה שריחמתי עליה. לא ניסיתי לדבר איתה, לנאום לה את הנאומים המפורסמים שלי על הרוע, כמו שעשיתי בפעם הראשונה שהיא הרגה אדם. אז, באותו הלילה, כשהיא באה אלי, ראיתי רק נערה מפוחדת, שזקוקה לעזרה, למגע אנושי. או ערפדי, במקרה שלי. והאמנתי שהיא באמת באה אלי, בגלל שרק איתי היא יכלה לדבר. בגלל ששנינו חווינו את אותו הדבר. שנינו מכירים את התחושה. שנינו יודעים מה זה להיות בודדים.
"על אמת, עכשיו, אני מפחדת. מפחדת ממה שאני, ממה שאני הופכת להיות..."
כשדיברתי, מיד אח"כ, עם ג'יילס ובאפי, הם הסבירו לי שהכל היה שקר. הצגה. משחק. שהיא רק ניסתה לגרום לי לאבד את נשמתי. במקום כל שהוא בליבי, נפגעתי. אבל יותר מכך, קיללתי את עצמי על טיפשותי. דווקא אני, שמיטיב כל כך לדעת את נפשם של בני אדם, טעיתי. חשבתי שהיא באמת במצוקה... חשבתי שהיא באמת רוצה את עזרתי.
אבל עכשיו, התחלתי להאמין שצדקתי בתחושה הראשונה שלי.
פיית' לא ענתה. אט אט, היא עקפה את השולחן הנמוך שבמרכז, מתיישבת מולי, על הספה. "מתי בדיוק אתה מתכוון להכות אותי?"
נדתי בראשי ונתתי לידיי ליפול לצידי גופי. "אמרת שבאת לדבר. אני מאמין לך."
חיוך הטורף מילא את עיניה. "זאת הבעיה שלך, אנג'ל. אתה יותר מדי מאמין באנשים."
אחזתי באגרופה בכוח שנייה לפני שהיא הצליחה להכות בפני. "זה טוב יותר מלא להאמין באנשים בכלל."
היא מושכת את זרועה באלימות מאחיזתי ומתכרבלת על קצה הספה, רחוק ממני. היא עוטפת את גופה בזרועותיה ומניחה את ראשה על ברכיה, המקופלות אל חזה. "לא. אם אתה מאמין באנשים, הם פוגעים בך."
נדתי בראשי, ליבי כואב על הנערה הזו, שלא נתנה לעצמה לאהוב. "יש לך בטח הרבה סיבות טובות לחשוב ככה."
היא לא ענתה, אפילו לא זיכתה אותי בניד ראש.
"אף פעם לא מאוחר מדי, פיית'. את יכולה לחזור. אנחנו תמיד נקבל אותך. באפי תמיד תקבל אותך," אמרתי ברוך.
היא צחקה ביובש. "ואז אני אהיה שוב בודדה, אבל בתוך קבוצה. לא, עדיף לי להיות לבדי. לקבל פקודות מעצמי."
"גם אם את בצד הלא נכון?"
"הצד הלא נכון זה מושג יחסי," היא קמה והלכה באיטיות לכיוון הדלת.
הבטתי בה כשהלכה, גבה אלי, זקופה, כל תנועותיה משדרות ביטחון עצמי. שערה השחור הבהיק, ופתאום חשבתי על החתולים. זקופים, תמירים, מלאי גאווה. צועדים תמיד לבדם. "לא נועדנו להיות לבד, פיית'."
היא הסתובבה באיטיות. ניכר שמשהו בדברי נגע בליבה. "מ-מה?"
"לא יצרו אותנו כדי שנהיה לבדנו." זו הפעם הראשונה ששמעתי אותה מועדת במילותיה, אי פעם. קמתי באיטיות והלכתי ישר אליה. פנינו היו קרובים כל כך שהייתי מסוגל לראות את המעמקים האפלים של אישוניה. "למה באת לכאן, פיית'?"
היא חייכה. בעצב. חיוך שאף פעם לא ראיתי. "באפי תעצור את ההתעלות."
לא אמרתי אומר דבר.
"היא מסוגלת לעצור אותה, והיא תעצור אותה," היא המשיכה באיטיות. "היא תעצור אותה בגלל שיש לה חברים כמוך וכמו האחרים. בגלל שאכפת לה מאנשים. בגלל שהיא מסוגלת לסמוך על אחרים. אני לא הייתי מסוגלת לזה." היא שותקת לרגע. "אבל אני לא רעה, אנג'ל. אתה מאמין לי?"
"אני מאמין לך," אמרתי בכנות.
"אני לא רעה. אני פשוט... שונה." היא חייכה שוב והסתובבה. "אני לבד."
"פיית'," אחזתי בזרועה. "אל תעשי את זה. הצטרפי אלינו. בבקשה. אני אסביר הכל-"
היא צחקה ברוך. "הדרך כבר חסומה בשבילי."
"הדרך לעולם לא חסומה."
"אולי. אבל היא ארוכה, תלולה וקשה מדי. אני לא מסוגלת לחזור בה. הלכתי רחוק מדי מהבית. אני כבר לא רואה את האור."
"אבל הוא עדיין שם," התעקשתי.
היא גילגלה את עיניה בעייפות. "אף פעם לא נמאס לך מהדימויים האלה?"
לא הייתי מסוגל להחניק את חיוכי. "פיית', בבקשה."
היא שותקת, ואז מושכת את זרועה בעדינות מאחיזתי. "אחרי ההתעלות. אחרי שאני אמות... תספר לבאפי. תגיד לה שמעולם לא רציתי לפגוע בה. פשוט... הלכתי לאיבוד."
הבטתי אחריה זמן רב אחרי שנעלמה מהעין. היא לא היתה צריכה שאבטיח לה. היא ידעה שאני אעשה את זה.
איך מישהו מסוגל להבין טוב כל כך את טיב האנשים, ועדיין לא להאמין בהם?
איך מישהו מסוגל, כל כך בקלות, לאבד את הדרך הישרה?
איך מישהו מסוגל, מרצונו שלו, להיות לבד?
שאלתי את עצמי את השאלות האלו, מחפש את התשובות שאני יודע שלא אמצא. את ואני, פיית'. אנחנו דומים מאוד. אבל שונים כל כך. אני מחפש את המגע האנושי. את נמלטת ממנו.
האירוניה אכלה את דרכה אל תוך ליבי. דווקא את, פיית'. האמונה עצמה אינה מסוגלת לתת אמון באנשים. אם זה לא היה עצוב כל כך, זה היה עשוי להיות מצחיק. אבל אני לא דורש ממנה כלום יותר. אין לי זכות לדרוש, אין לי זכות אפילו לבקש. חיי היו קשים, אבל מעולם לא איבדתי את האמון באנשים.
אל תאמיני, פיית'. התחבאי בקונכיה שלך, במקום בו תהיי מוגנת. הישארי שם, ולא תיפגעי. אל תאמיני בי, בבאפי, בכולנו. ואם אינך יכולה, אל תאמיני גם בעצמך. אני אאמין בשבילך.