פרק עשירי

על הספסל באותו איזור מוכר של פארק הירקון, מאיה צפתה בהקלה בשקיעת השמש. סוף סוף. זה היה הלילה השלישי, והיא תמיד הגיעה לפני הזמן. ג'יימס אמר שהיא לא צריכה להיות להוטה כל כך לנקמה, אבל היא חשבה שהיא פשוט... תנשום טוב יותר בידיעה שספייק מת.
היא קמה על רגליה והחלה ללכת לאורך הפארק, בכיוון ההפוך מן הים. היא היתה עושה את זה עכשיו לבדה, כל לילה, מזה שלושה ימים. מתחילת הלילה ועד סופו. היא לא הלכה לבית הספר, לא ביקרה את עופר ובאה לביתו של ג'יימס רק פעם אחת, באי רצון, כדי להקשיב להרצאה משעממת במיוחד על למה בדיוק אסור לה בתכלית האיסור להסתובב מעתה ברחובות אחרי החשיכה, לפחות עד שיגיע סיוע, ולמה בדיוק מסוכן כל כך להיות בחוץ כרגע. הדבר האחרון שהיא היתה מעוניינת בו היה פירוט תולדות חייו של וויליאם העקוב מדם- היא חשדה שג'יימס ידע זאת, אבל היא ידעה שהוא התקשר אליה לא רק כדי להפגין את ידע הצופה הנרחב שלו. הוא הביט בה לאורך כל הזמן שדיבר בעיניים דאוגות. היא החלה לחשוד שהבריטי המעונב באמת חיבב אותה. ודווקא בגלל זה, למענו, היא השתדלה להיראות אמיצה ככל האפשר. או לפחות, עד למידה שבה לא היה אכפת לה מספיק כדי להיראות משועממת. רק כשג'יימס העיר שהיא חסרה להם בטקס שנערך בבית הספר לפני יומיים, ושהמנהלת ציפתה שהיא תדבר, מאיה העניקה לו את התגובה המעורפלת שמשהו לא היה בסדר. היא התכנסה אל תוכה והביטה בו בעיניים אטומות. ענבל, לגבה, לא היתה מתה, לפחות לא עד שתצליח לקבל את זה. והוא הבין, והניח לנושא.
ולמרות האזהרות שלו, היא היתה שם, עכשיו, בחוץ. לבושה במעיל של עופר, מטיילת על גדות הירקון- אם אפשר היה לקרוא לזה גדות. ידה נחה עמוק מתחת למעיל, אוחזת בכוח ביתד. היא היתה מוכנה להתקפה שתגיע כל רגע.
צליל רך של עלים מרשרשים הגיע מאחוריה. היא האטה את צעדיה, מחדדת את חושיה. ערפד, היא החליטה אחרי רגע. חזק.
יופי. הוא בא, סוף סוף.
היא חיכתה עד ששמעה את הצעדים החרישיים, ואז הסתובבה בבת אחת, שולפת את היתד ביד אחת ומאגרפת את ידה השנייה.
הוא תפס את זרועה ואחז בה בכוח, אך בעדינות. זועמת, היא נאבקה להשתחרר.
"מאיה!" הקול היה מוכר והיתה בו דחיפות. "תסתכלי עלי!"
היא הרימה סוף סוף את עיניה אל הפנים המוכרים, אפופי הדאגה והפחד הקל. עיניו התמקדו ביתד שעדיין היה מונף בידה. "תיזהרי עם הדבר הזה," הוא אמר בחשש. "כמעט נעצת בי את זה."
"עופר! מצטערת," מאיה הרפתה ממנו וחשה את אחיזתו שלו מתרופפת. זרועותיו נעו לחבק אותה. "חשבתי שהרגשתי ערפד... החושים שלי בזמן האחרון מעורפלים כל כך."
"אז אולי לא כדאי שתקטלי לבד," עופר הציע. הוא הביט בחבורה הסגולה שעל זרועו, מהרגע הקצר שהיא נלחמה בו ואז נעץ בה מבט. "את... חזקה נורא. ובחושך הזה לא רואים כל כך טוב מי בא. את תעשי שישליק מאחד הזקנים שמטיילים כאן בפארק."
"אני מספיק מהירה," מאיה אמרה בקצרה. "ואני חושבת שאני מתחילה לראות יותר טוב בחושך. או... לשמוע. או להרגיש. אני לא בטוחה." היא נאנחה ונשענה עליו. הוא התכווץ לאחור מעט, מספיק כדי שהיא תבחין בזה ותרים שוב את ראשה. "אני עשיתי את זה?" היא הצביעה על הסימן הכחול שעל זרועו, הבעת אשמה מתפשטת על פניה. "אלוהים, אני פקעת עצבים."
"אפשר להבין אותך," עופר הודה. "זה לא כואב כל כך, באמת."
מאיה לא נראתה משוכנעת, אבל במקום זאת היא לקחה את ידו. הם המשיכו ללכת בשביל אל תוך הפארק.
"למה לא התקשרת אלי?" עופר שאל אחרי כמה רגעים של שתיקה מעיקה. "חשבתי שג'יימס אמר שלא תסתובבי כאן לבד בזמן ש... איך קוראים לו?"
"ספייק," מאיה אמרה ונאנחה. היא נשכה את שפתה התחתונה. "ואין לי ברירה. הוא כאן והוא מסוכן. אני לא אגרום לעוד אנשים להיהרג."
"מאיה!" עופר עצר ואחז בכתפיה. "מוות זה חלק מהחיים, בסדר?" הוא הזעיף את פניו. "רגע, זה לא נשמע הגיוני..."
"זה בגלל שזה לא אמור להישמע הגיוני. בגלל שזה לא הגיוני. אני מתכוונת-" מאיה נאנחה בתסכול. "אני מתכוונת שאני הקוטלת, וזה התפקיד שלי לעשות את הדברים הזה. אף פעם לא הייתי צריכה לערב אותך ואת..." היא הניחה למילים לגווע.
"ענבל-" עופר הדגיש את המילה, "-ואני, הכרחנו אותך לגלות לנו הכל, זוכרת? אנחנו רצינו לבוא איתך. אנחנו לא נתנו לך שום ברירה אחרת. רצינו להיות חלק מזה, בסדר? את חברה שלנו."
"ממש חברה." היא הביטה בו בזעם. "אני לא יכולתי אפילו..."
"להגן עליה?" קולו של עופר התרכך והוא שלח את אצבעותיו להרים בעדינות את סנטרה. עיניו הכחולות פגשו בעיניה החומות בנחישות. "את לא יכולה להילחם בכל הדברים בעולם, לא משנה כמה את חזקה. וענבל ידעה את זה. זה לא משהו חדש, מאיה, ואת תנצחי את הערפד הזה. את פשוט צריכה לזכור שהוא לא קריפטונייט, הוא רק לקס לותור" הוא שיווה לקולו נימה קלילה והמשיך. "לסופרמן יש את לקס לותור, לבאטמן יש את הג'וקר, לזינה יש את קליסטו, ולצבי הנינג'ה יש את... הבחור הזה עם המחבת על הפרצוף..." מאיה פרצה בצחוק והוא חייך. "את רואה? את צוחקת. אפשר לנצח את לקס לותור, נכון?"
"כן," מאיה הודתה. "אבל לויס אף פעם לא מתה."
"ביפ!" עופר הכריז. "תשובה לא נכונה. אבל למה אני מצפה ממישהי שלא קוראת קומיקס? לויס מתה לפחות שלוש פעמים. בפעם הראשונה..." הוא נתן למילים לדעוך. "זו לא ממש הנקודה, נכון?..."
"הנקודה היא, שאני לא יכולה להחזיר את לויס לחיים," מאיה הגיבה בקדרות. "אני לא מתכוונת לתת גם לקלארק קנט למות."
"ושוב, ביפ," עופר סירב לאבד את מצב רוחו. "קלארק קנט *הוא* סופרמן. יש מעט מאוד דברים ש... שוב, לא הנקודה." הוא נאנח וכרך סביבה את זרועותיו, מצמיד אותה אליו. "אני לא אמות. בסדר?" הוא לחש על אוזנה.
מאיה נדה בראשה בשקט. היא הרחיקה את פניה מעט לאחור ונשקה לו. "תודה."
הם המשיכו ללכת בשקט עוד מספר רגעים, עד שעופר שבר את השתיקה שוב. "אז, דיברת כבר עם באפי?"
מאיה הביטה בו בהפתעה. "איך ידעת שאני אדבר איתה?"
הוא חייך את חיוכו הישן, המוכר. זרועו נשלחה לחבק את כתפה. "אני יודע שהיית צריכה לדבר עם מישהו. ובגלל שלא דיברת איתי, חשבתי..." הוא משך בכתפיו.
"אני מצטערת," מאיה אמרה באשמה לאחר שתיקה קצרה. "לא הייתי צריכה לדחוף אותך מעלי ככה אז בלילה. אני פשוט... הרגשתי כל כך..."
"אבודה. אני יודע על מה את מדברת." הוא קטע אותה. "טוב, מספיק עם השיחות המדכאות לערב אחד, לא? אז, מה באפי אמרה?"
"מה? או." מאיה משכה בכתפיה. "למען האמת, היא לא היתה בבית. אמא שלה נשמעה די מופתעת כששאלתי אותה מתי היא תחזור. היא יצאה לטיול טרום-קולג' עם החברים שלה לסוף השבוע. כנראה שהיא יוצאת כל ערב. ממש... חיים של נערה נורמלית."
"את רואה? אם היא יכולה, גם את יכולה," עופר אמר בעידוד. "אז, לא הספקת לדבר איתה בכלל אחרי שפגשנו את ספייק? לא אמרת לה כלום? היא לא יודעת שהוא בישראל?"
"אני לא בטוחה שהיא אפילו יודעת או זוכרת מי הוא," מאיה אמרה, מופתעת. "למה? ג'יימס אמר לך משהו עליו?"
"היא בטח יודעת," עופר הגיב. "כלומר, הוא נראה כמו ערפד שביקר בסא... איפה שהיא לא גרה. פי השאול וכל זה."
מאיה שיחררה את ידה מתוך ידו. "מי סיפר לך על סאנידייל? מאיפה אתה יודע שזה השם של פי השאול?" היא שאלה בחשדנות.
"את סיפרת לי," עופר נע לאחור באופן אינסטינקטיבי, מביט במאיה בהפתעה. "אחרי שצילצלת לבאפי בפעם הראשונה. את לא זוכרת?" כתפיה של מאיה רפו. הוא בחן אותה ואז נע שוב לפנים, אוחז בידיה. "מאיה, מה קורה?"
"אני מצטערת," היא נאנחה וסובבה אליו את גבה. "לא זכרתי. אני כל כך עצבנית בזמן האחרון. חושדת בכל אחד. זה טיפשי."
"לא, זה זהיר," עופר תיקן. "זה בטח מה שעושה אותך קוטלת טובה. ואל תתווכחי!" הוא עצר את המחאה שעמדה על קצה לשונה.
מאיה חייכה וויתרה. היא חשה את זרועותיו נכרכות סביבה ונשענה לאחור על כתפו. "אולי זה מספיק קטילה לערב אחד," היא הציעה.
"בדיוק מה שאני חשבתי," עופר ציין, מרכין את ראשו כדי לנשק את צווארה. היא התנשמה בהפתעה ובהנאה כששפתיו הקרירות טיילו לאורך גרונה. "כבר מאוחר," הוא מילמל.
"נכון... אני..." מאיה עצמה את עיניה. "אנחנו צריכים לחזור הביתה," היא אמרה באי רצון, מנתקת את עצמה ממנו.
הוא משך אותה בחזרה אל אחיזתו בכוח מפתיע, והפעם היא לא התנגדה. "מה בקשר לארוחת ערב?"
"כל עוד זה לא בורגר ראנץ' שוב-" כאב חד בצווארה של מאיה עצר אותה בבת אחת. לרגע, היא לא הבינה מה קרה. אבודה, מזועזעת, מוחה סירב להקשיב לצרחות שחוש הקוטלת שלה שלח אליה. אבל יצר הקיום שלה התגבר עליו במהירות והיא דחפה את עצמה בכוח והסתובבה. אז בכל זאת היו ערפדים בפארק הלילה. איך הוא הספיק להפיל את עופר כל כך-
לפתע, כל פיסות הפאזל נפלו למקומן. כל מילות הלילה ההזויות, כל הדברים שלא הבינה, כל השאלות שלא שאלה, נענו בבת אחת.
היא לא אהבה את התשובה. למרות רצונה, צרחה נמלטה מבין שפתיה. לא של פחד, אלא של תסכול, חוסר אונים... אבל.
ואז, היא פרצה בבכי. "לא... זה לא-"
"הי, את זאת שאמרת את זה," עופר משך בכתפיו, פניו המעוותות משתנות בחזרה לפני הנער הנאה כשליקק את דמה משפתיו. "את לא ממש יודעת להגן על החברים שלך. ספייקי תפס אותי בדרך אלייך, ממש יום אחרי, את יודעת."
מאיה נלחמה כדי לשלוט בעצמה. "אני מצטערת," היא אמרה ברוך.
"אל תצטערי. זה כיף. אני נהנה מזה." הוא חייך אליה, ואז תיקן את עצמו. "אוקי, נהניתי מזה. ועכשיו אני שוב מתחיל להינות מזה. לשחק את הילד הטוב לא היה כיף בכלל, אני מבטיח לך. ספייק רצה שאני אוציא קצת מידע על... את יודעת, הקוטלת האחרת. אנחנו לא רוצים אותה על המטוס בדרך לכאן בקרוב." הוא משך בכתפיו ופנה לאחור.
"לא גמרתי איתך," מאיה אמרה בנוקשות, שולפת את היתד שנית מתוך התיק שלה.
"ב-א-מ-ת," עופר הדגיש כל הברה. הוא הרים את אצבעו ונענע אותה אל מול פניה. "את חושבת שאת יכולה להרוג אותי? את החבר שלך מאז כיתה א'?" הוא קרץ. ואז, הוא פסע לפנים, ישר אליה, ופשט את זרועותיו לצדדים. "קדימה."
מאיה ניסתה בכל כוחה להרים את היתד. היא לא היתה מסוגלת. משהו בתוכה התמרד. לאט לאט, היא השפילה את ראשה. היא לא מצאה את הכוח בתוכה לדחוף את עופר לאחור כשהוא עטף אותה בזרועותיו. "אני אתקשר אלייך מחר," הוא לחש, לוחץ את לחיו אל לחייה. "נלך לסרט או משהו."
היא הרימה את עיניה בזמן כדי לראות את חיוכו הזדוני. הוא ניפנף אליה, ואז נעלם אל בין העצים שבפארק. היא הבחינה, בפעם הראשונה באותו הערב, שהוא לבש בגדים שחורים שהקלו על הסוואתו.
רגליה לא יכלו לשאת אותה יותר, והיא צנחה לקרקע, משפילה את ראשה. זרועותיה נעו מעצמן והיא עטפה את עצמה במעיל שלו, מעמידה פנים שאלו היו זרועותיו. דמעות נקוו בעיניה וצנחו על הדשא הרך. לפתע, אוזניה קלטו רחש קל של גלים. היא קפאה והרימה מיד את ראשה, מביטה על סביבותיה. עופר משך אותה, בלי שהרגישה בכך, לאיזור הים. היא התרוממה על רגליה ובהתה אל המערב. חוף רידינג. הים היה קרוב כל כך... אולי עשר דקות מכאן.
המים העמוקים, השחורים... חסרי הקרקעית. החול... והגלים... מתנפצים אל החוף-
לא. היא הקשיבה שנית, מנסה לאמת את מחשבותיה. הגלים היו שקטים. בסיוטים שלה, הים היה סוער.
היא לא תמות הלילה.
"אה, נכון," קול נשמע מאחוריה. היא הסתובבה באחת כדי למצוא את עצמה מוקפת בערפדים. עופר עמד ממש מולה, פניו שוב מעוותים. "אני צריך לשנות אותך קודם."

פרק אחת עשרה

"ג'יימס!!!" הצווחה הנואשת קרעה את הצופה מתוך שנתו. הוא הושיט את ידו במהירות למשקפיו כשידו השנייה גיששה אחרי צלב העץ הגדול שהיה באופן קבוע שמור מתחת למזרונו. הוא מצא את שניהם וקפץ על רגליו, רץ מתוך אינסטיקנט אל חדר הכניסה.
מלוכלכת מעפר, דם נוטף משני חורים קטנים בצווארה, חיוורת כרוח רפאים ופרועה, מאיה נשענה על הדלת בכוחותיה האחרונים. חוסמת אותה בכוח. אחרי רגע היא הבינה שאיש מהערפדים לא יוכל להיכנס בלי שיוזמן, והתרוממה בהדרת כבוד, מיישרת את המעיל הכהה המקומט. היא נשכה את שפתה התחתונה.
"מאיה?" ג'יימס שמט את הצלב ומיהר אליה, חוטף מגבת שנחה על שולחן הכתיבה הגדול בקצה החדר. "ספייק," הוא ניחש בקדרות. "מאיה, אמרתי לך לא לצאת לקטול. תגבורת של צופים מאומנים שהתמודדו בנסיבות מבוקרות עם כמה וכמה ערפדים יצאה היום בערב מאנגליה. אסור לך לנסות להילחם במישהו חזק כל כך בעצמך, לא כשרק התחלת להתאמן לפני..." הוא נתן לקולו לדעוך כשהבחין לפתע בדמעות שבעיניה. הוא הושיט לה את המגבת. "זה לא היה ספייק?"
מאיה ניגבה בכוח את עיניה לפני שהניחה את המגבת על צווארה. "עופר," היא פלטה בשארית כוחותיה, מחליקה אט-אט לרצפה.
"עופר?" ג'יימס הביט בה בהפתעה, שהפכה במהירות להלם. הוא הביט שוב בצווארה, ואז בעיניה הקודרות. היא נדה בראשה. "ספייק תפס אותו כשהוא היה בדרך אלי, לפני יומיים. לא ידעתי שהוא לא הלך לבית ספר כי גם אני לא הלכתי. ואל תגיד לי אפילו לא להאשים את עצמי!" היא הרימה את ידה, כאילו רצתה לעצור את המילים. "אין לי זמן להאשים עכשיו ממילא."
ג'יימס עמד להגיד משהו, אבל לפתע הוא הבחין שהיא עדיין מתנשמת. "הובלת אותם לכאן?"
"מה זה משנה? הם לא יכולים להיכנס," מאיה משכה בכתפיה. "כלומר, אם מזמינים אותך פנימה כשאתה אנושי, זה לא תקף כשאתה ערפד, נכון?"
"לא," ג'יימס אמר בשקט. "...אלא אם כן יש שלט 'ברוכים הבאים' על הדלת."
מאיה הביטה בו בהלם, ואז בזעם. "אני לא מאמינה. אתה, הצופה הזהיר? מר אנגליה? בשביל מה נתת לי את זה?!" היא קרעה את צלב הארד מצווארה והטיחה אותו בפניו.
"הדירה באה ככה," ג'יימס אמר בהתגוננות. "לא חשבתי... אין לנו זמן. תראי," הוא פתח את אחת המגירות בשולחן ושלף קשת עם חיצי עץ. "אני אסיח את דעתם, את תפרקי אותו."
"לא תשרוד שתי דקות," מאיה לקחה ממנו את הקשת לפני שהספיק להתנגד ורצה אל החלון. "חילופי תפקידים. אל תנסה להתווכח אפילו," היא הביטה בו בעיניים מצומצמות לפני שהחליקה החוצה. "אני הקוטלת, אתה לא. אל תפתח את הדלת לפני שתשמע אותי צועקת."
"את לא יודעת להשתמש בזה!" ג'יימס צעק בייאוש.
"עכשיו זמן טוב ללמוד!" היא צעקה בחזרה.
ג'יימס ידע שהיא צודקת. היא היתה חזקה ממנו. הוא הביט מבעד לחור ההצצה הקטן שעל הדלת וצפה כשהערפדים התקרבו אליה במהירות. קול פקיעת מיתרים נשמע מהצד ואחד מהם התפוצץ לאבק.
"מחפשים אותי?" ג'יימס שמע את קולה של מאיה, צועק, אך לא הצליח לראות אותה מבעד למרווח הצר. חמשת הערפדים הנותרים מיהרו אל מחוץ לטווח ראייתו- בלי ספק, כדי לרדוף אחריה.
ג'יימס פתח את הדלת לרווחה ואחז בכוח בשלט העץ המקושקש, מושך אותו. הוא קילל כשהבין שכוחותיו אינם מספיקים כדי לנתק את השלט מהדלת ורץ להביא סכין. כשחזר אחרי חצי דקה, מאיה כבר רצה בשביל אל הבית כשהערפדים מאחוריה. "נו כבר!" היא צעקה עליו.
הוא החדיר את הסכין בין שלט העץ לדלת ולחץ עליו בכוח, בבת אחת. השלט ניתק ועף אל תוך הבית, מרסק אגרטל שעמד על אחד המדפים על הקיר הסמוך. מאיה רצה פנימה והוא טרק את הדלת מאחוריה.
נהמות מתוסכלות נשמעו ברקע וידיים חבטו על קירות הבית.
"הם יכולים למוטט את זה?" מאיה שאלה בדחיפות.
ג'יימס נאנח ונד בראשו. "אין להם מספיק אנשים למשימה כזו. את יכולה להירגע."
אך שניהם נותרו להקשיב בדממה, בדריכות, עד שהחבטה האחרונה נשמעה. מאיה הביטה בשעון שלה. שחר.
היא צנחה על הספה הרחבה בחדר הראשי. לא לבכות. לא לבכות. אסור לה לבכות, לא עכשיו.
"את יכולה לבכות," ג'יימס אמר ברוך, כאילו שמע את מחשבותיה. "ואני מציע שתישארי כאן היום."
מאיה התעלמה מהערתו הראשונה. "אמא שלי חוזרת היום לעיר. היא לא תשתגע אם אני לא אהיה בבית, אבל..." היא משכה בכתפיה. "כדאי שאני אחזור עד מחר בבוקר."
"את תחזרי," ג'יימס הבטיח. הוא התיישב לצידה על הספה והושיט לה את צלב הארד שלה. היא קיבלה אותו בשתיקה וקשרה אותו שוב סביב צווארה. "חברי הצוות המיוחד יהיו כאן עד מחר."
"על מי אתה עובד, ג'יימס?" מאיה דחפה תלתל אדמוני מעיניה, נשענת לאחור. היא עצמה את עיניה. "המועצה שלך לא תעזור כאן. אין שום דבר שיוכל לעזור. אנחנו... אבודים."
"בהחלט לא!" ג'יימס אמר בתקיפות, מתרומם על רגליו. הוא הביט בה בחומרה. "קוטלות אינן מתייאשות לעולם. הן דבקות במטרה בכל מחיר-"
"-גם במחיר חייהן," מאיה השלימה בשקט, הפעם, ללא מחאה או התנגדות. ג'יימס השתתק וחזר להתיישב לידה. היא ציינה לעצמה להעיר משהו שנון על הפיג'מה שלו כשחוש השנינות שלה יחזור לפעולה.
"מאיה," ג'יימס אמר בעדינות. "אני יודע מה עבר עלייך בימים האחרונים... בסדר, אני לא יודע," הוא הוסיף למראה מבטה. "שני החברים שלך מילדותך מתו. אבל את צריכה לזכור שזה לא היה באשמתך. הם היו קורבנות במלחמה אכזרית. את קוטלת ערפדים בקושי חודשיים. את אינך מאומנת מספיק וחזקה מספיק כדי לעמוד לבדך מול ערפד מרושע, אכזרי וערמומי כמו ספייק. אם בכלל, אני הוא זה שעליו מוטלת האשמה." הוא נאנח. "היה עלי להזהיר אותך מראש, היה עלי ללמד אותך ולאמן אותך יותר. והיה עלי להרחיק אותך ואת כל חברייך מכל סכנה ברגע שהאיום הזה צץ. הייתי יהיר כשחשבתי שנוכל לטפל בזה. ואם אינך מאומנת מספיק כדי לעמוד מול ספייק, הסיבה היחידה לכך היא שלא הענקתי לך מספיק אימונים."
"אני די טובה עם הקשת הזאת," מאיה ציינה. היא חייכה אליו חיוך רך, עצוב. "אוקי, אתה לא מאשים את עצמך, בסדר? שנינו יכולנו לעשות את כל מה שעשינו טוב יותר. אבל... האמת היא שעברתי על הקרב האחרון שלי עם ספייק בלילות האחרונים, בראש, ולא מצאתי שום דרך שאולי הייתי יכולה להציל..." היא הניחה למילים לגווע ונאנחה, מושכת את ברכיה לחזה. היא חיבקה את רגליה. "ובקשר לעופר? טוב, בתור ערפד הוא מסוכן למדי. יותר מדי מסוכן. הוא מכיר את כל המקומות בעיר הזאת, הוא מכיר אותי ויודע על כל החולשות שלי, ו... אני לא מסוגלת להרוג אותו." היא השפילה את ראשה ונשכה בכוח את שפתה התחתונה, נלחמת שוב בדמעות. אחרי נשימה עמוקה, היא הכריחה את עצמה לחשוב בהיגיון "-אבל הוא לא מת. כלומר, לא לגמרי מת. באפי אמרה שאפשר להחזיר את הנשמה של ערפד-"
"דיברת עם באפי סאמרס?!" ג'יימס קטע אותה בהלם. "אבל..."
"הטלפון שלה נמצא ביומני הצופה שלך," מאיה אמרה בקצרה. "ואם אתה הולך לצעוק עלי-"
"זה לא מקובל על הדעת, מאיה!" ג'יימס אמר בכעס. הוא החל לפסוע הלוך ושוב לאורך חדר הכניסה, מסרב להביט בה, ונראה עדיין מגוחך להחריד בפיג'מה המפוספסת שלו. "הודעתי לך בדיוק מה גישת המועצה לגבי הנערה הזאת. אני חושש שאיאלץ לדווח על כך-"
"אתה יודע משהו?" היא הביטה בו בקור. "לא אכפת לי מהמועצה. אולי גם אני צריכה להתפטר."
"זה יהיה שיא חדש. אחרי חודשיים בעבודה," הסרקזם מילא את קולו של ג'יימס. "זה רק מוכיח את הנקודה שלי. ההשפעה שלה היא הרסנית."
"אני לא חושבת שזה השפעה שלה," מאיה הגיבה בשלווה.
ג'יימס הביט בה, מוכן לעוד נאום חוצב להבות, אבל עיניו פגשו בעיניה החומות הנחושות, המתריסות. פניה היו עדיין אדומים, אבל היה ברור שהיא לא מתכוונת לוותר. "אני מצטער," הוא פלט לבסוף, מתיישב שוב באנחה, הפעם מולה. "תנאים קשים דורשים פעולות קיצוניות. פעלת על דעת עצמך מתוך שיקול דעתך, ואין לי זכות לשפוט זאת. שיקול דעת הם אחד מהדברים החשובים ביותר לאימונה של קוטלת. מה אמרת על באפי סאמרס?"
למאיה לא היתה כל כוונה לספר לו שהמצב עדיין היה טוב כשהיא צילצלה לסאנידייל. "היא אמרה משהו על להחזיר נשמה של ערפד. היא שאלה אותי אם אתה מבין מספיק בכישוף, ולא הייתי בטוחה בקשר לתשובה."
"אה, קללת הנשמה. כן, אני זוכר את התקופה שמיס סאמרס נאלצה להתמודד איתה, לפני שנה," פניו של ג'יימס הקדירו. "לרוע המזל, הטקסט לא הוחזר למועצה. יש לי את הידע הבסיסי בכישוף, מהבחינה העיונית, אבל לא אוכל להגיד מה בדיוק יהיה ניתן לעשות או לא לעשות עד שאקרא את הטקסט."
"אני אתקשר אליה שוב ואבקש שתפקסס לי אותו," מאיה אמרה מיד. "אם יש דרך להחזיר את הנשמה של עופר-"
"מאיה, לא כל אחד יכול להתמודד עם נשמה," ג'יימס הגיב בשקט. "בגלל זה, למעשה, אנחנו קוטלים את הערפדים. רובם יעדיפו למות מאשר לחיות עם הייסורים של מעשיהם, את חיי הנצח הנוראים וחסרי השמש-"
"עופר יעמוד בזה," מאיה קטעה אותו. היא החזירה את מבטו בעיניים נחושות. "הוא יעמוד בזה, בסדר? אתה אפילו לא בטוח שתצליח לעשות את הכישוף הזה."
"קללה," ג'יימס תיקן. "קללה צוענית." הוא הביט בשעון שלו. "השעה צריכה להיות סבירה כרגע בחוף המערבי. את מוזמנת להתקשר אל משפחת סאמרס. אני אלך ואעבור על הספרים."
מאיה הביטה בטלפון בהיסוס. היא זכרה את המספר. לבסוף, היא הרימה אותו וחייגה. מזל ששיחות לחו"ל היו יותר זולות בשעה הזאת.
"הלו," ענה קול נשי בוגר מצידו השני של הקו.
"שלום," מאיה אמרה באנגלית מהוססת. "באפי בבית?"
"אני מצטערת, היא עדיין בטיול עם החברים שלה. מדברת אמא שלה," האישה ענתה בנימוס.
ראשה של מאיה הסתובב. היא בכלל לא היתה מוכנה לאפשרות הזאת. אבל... אם באפי לא תוכל לעזור לה... "את יודעת במקרה מתי היא תחזור?"
"מחר בבוקר, חמודה. את מבית הספר שלה?"
"לא... בדיוק." מאיה נאנחה. "תוכלי לרשום לה הודעה?"
"רק רגע." שקט נשמע מצידו השני של הקו למשך מספר רגעים, ואז הקול הנשי חזר. "בבקשה."
"תגידי לה..." מאיה היססה, לא בטוחה האם אמה של באפי ידעה על... פעילויות שעות הפנאי שלה. "תגידי לה שהחברה שלה, מאיה, צריכה את ה... חולצה הצוענית הישנה שלה." היא החליטה שהמסר לא היה מספיק ברור והוסיפה, "תכתבי גם שאני יודעת שהיא השתמשה בה רק פעם אחת, בשביל החבר שלה, אבל אני זקוקה לה די בדחיפות. ל... דייט. אני פוגשת חבר ישן שלי- וחבר ישן שלה, שהיא בטח זוכרת. קוראים לו ספייק. רשמת הכל?"
"כן, חמודה," הקול הנשי המבוגר ענה מצידו השני של הקו. "באפי תתקשר אלייך ברגע שהיא תחזור מהטיול שלה."
"תודה. להתראות." מאיה הניחה את השפופרת על כנה והביטה בג'יימס, אובדת עיצות. "היא... לא בבית."
"ניאלץ פשוט להסתדר בלעדיה," ג'יימס סיכם בחומרה והניח ספר כבד על שולחן הכתיבה. "לעת עתה, אני מציע שנלמד את ספייק ואת הדרכים להביס אותו. קשה לי להאמין שעופר ינסה משהו בלעדיו אם ספייק יצר אותו. למזלנו, ספייק אינו נוטה לתיכנון מראש ומעדיף ללכת לפי אינסטינקטים..." הוא נתן למילותיו לגווע למראה מבטה המשועשע. "אבל אולי כדאי שתישני מעט קודם לכן."
"אולי כדאי שאני אשאיר הודעה על המזכירה של אמא שלי קודם," מאיה תיקנה והושיטה את ידה שוב לטלפון.

בצידו השני של העולם, ג'וייס סאמרס הניחה באיטיות את שפופרת הטלפון. ילדה מוזרה, היא אמרה לעצמה, מושכת בכתפיה כשהיא שבה אל המטבח כדי להכין לעצמה את הפנקייק של יום שבת בבוקר. טוב, לבאפי היו הרבה חברים מוזרים. מכשפות, אנשי זאב, זאנדר, ערפדים...
רק רגע. היא קפאה, המחבת עדיין בידה. ספייק?!