"האם את
ווילו רוזנברג, לוקחת לך איש זה לחתן?"
חשבתי לרגע. האם אני באמת רוצה לעשות
את זה? אני אוהבת אותו, אבל לא ככה... לא
כמו שאהבתי את...
אני לא יכולה אפילו לחשוב עליהם. על
אחד משניהם, הם, הם היו האהבות
האמיתיות של החיים שלי.
והוא, הוא סתם אהבת ילדות שחלפה. אבל
מה אם היא תחזור?
אני רואה אותו מסתכל עלי במבט עצבני.
אוי אלוהים! אני לא יכולה לעשות את זה!
"זאנדר, אני מצטערת אני לא יכולה!"
אמרתי וברחתי משם בדמעות.
"ווילו, את בסדר?" שמעתי את קולה
של באפי.ראיתי דרך הדמעות שהיא נכנסה
לחדר בשימלת השושבינה בצבע הבהיר
שבלט בחדר החשוך. עשינו את החתונה
בערב במיוחד בשבילה.
"אני כאן" אמרתי. אפילו לה הרסתי
את היום. היא באה את כל הדרך מלוס אנג'לס,
עזבה את אנג'? באמצע העבודה ובאה
להיות השושבינה בחתונה שאפילו לא
התקיימה.
"הבאתי לך מים" היא הושיטה לי את
ידה אבל אני כבר ריחפתי מתוכה את הכוס
אל תוך ידי.
"תודה, הייתי צריכה את זה" לקחתי
לגימה מהמים
"למה ווילו?" היא שאלה "אני
באמת לא יודעת באפי! חשבתי שאני יכולה
לעשות את זה, אבל אז..." היססתי "אבל
אז נזכרתי ?..." התחלתי לבכות שוב
"באוז?" היא שאלה בשקט מתיישבת
על הרצפה לידי
"גם, וגם ?- גם בטארה..."
"אף פעם לא הבנתי למה באמת הוא עשה
את זה. אם הוא רק היה מחכה עוד קצת..."
"כן, את יודעת, לפעמים אני חושבת
שאני הרגתי אותו." אמרתי מתוך
הדמעות שלא רצו להפסיק
"אל תחשבי ככה! אף פעם אל תחשבי ככה!
את טובה מדי בשביל לגרום לדבר כזה!"
היא כמעט צעקה עלי
"אז למה? למה הוא התאבד? בגלל שהאיש
זאב השתלט עליו? לא באפי, אפילו חיה לא
תעשה דבר כזה לעצמה!" לקחתי עוד
לגימה מהמים "אבל אחר כך גילינו על
טארה..." היא אמרה, משנה את הנושא
טארה שינתה את חיי כולנו לנצח. היא
הרגה את אניה, היא עשתה את הכישוף
ההוא על ריילי שהפך אותו לשד, היא
גרמה לבאפי... להשתנות, כן זאת המילה
הנכונה. והיא החזירה אותי ואת זאנדר.
"הבת של ראש העיר? מי היה מאמין?
ואחרי ?..." חשבתי באותה תקופה שאני
לסבית, היא אמרה שזה משחרר. ואני
הלכתי אחריה.
ואולי עשיתי את זה כדי להתבלט? מה אם
כן? האם זה אומר שאהבתי אותה פחות?
לא, זה לא יכול להיות! אני אהבתי את
טארה והיא אהבה אותי.
"על מה את חושבת ווילו?" באפי
הסתכלה עלי.
"את יודעת באפי, יש משהו שאף פעם לא
סיפרתי לך על טארה" אמרתי, מהססת.
אני באמת רוצה לספר לה?
היא שתקה, מסתכלת עלי בציפייה. "ביום
הזה, אחרי ?... אחרי שאוז עזב אני וטארה,
אני וטארה עשינו... היינו... אני לא
יודעת אפילו איך להגיד את זה..."
גיחכתי.
"אוי ווילו! מסכנה!" היא חיבקה
אותי עכשיו ושוב נזכרתי בטארה, ביום
ההוא לפני שהיא השתנתה, היא חיבקה
אותי חזק ואמרה שהיא אוהבת אותי, שהיא
אף פעם לא תפגע בי. ואני חיבקתי אותה
בחזרה ולא הבנתי למה היא מתכוונת.
באותו יום הגיעה אלינו הידיעה על אוז.
אפילו את טארה לא אהבתי כמו שאהבתי את
אוז. ואז הוא...
הדלת נפתחה וקטעה את מחשבותי.
"וויל? את כאן?" אוי אלוהים, זה
זאנדר, אני לא חושבת שאני אוכל אי פעם
להסתכל לו שוב בעיניים.
"אני חושבת שאני אחזור עכשיו לאל
איי. את תהיי בסדר וויל?" באפי שאלה
בדאגה. "כן אני אהיה בסדר, תמסרי ?"?
לקורדי ולאנג'?, תגידי להם שאני
מצטערת שהם לא יכלו לבוא..." אמרתי,
לא יודעת אם זה הדבר הנכון להגיד.
"אני אמסור, ביי" היא חיבקה אותי,
עדיין לא התרגלתי לא להרגיש את
פעימות הלב שלה...
"אני אתקשר אלייך" אמרתי לה תוך
כדי שהיא מחבקת גם את זאנדר.
הוא כל כך יפה בטוקסידו שלרגע אני
מצטערת ?... לא! אני לא מצטערת שעשיתי
את זה! אני אוהבת את זאנדר, אבל שנינו
יודעים שבחיים לא נוכל לאהוב כמו אז.
"אז..." הוא אומר, כל כך אופייני
לו
"אז..." אני מסתכלת עליו, אבל לא
לתוך העיניים! רק לא לתוך העיניים.
"העיניים שלך אדומות, בכית?" הוא
שואל
"זאת שאלה רטורית?" שאלתי בתקווה
"די כן... תראי, אני באמת מצטער
ווילו, חשבתי שזה מה שיהיה הכי טוב
בשביל שנינו אחרי שרק אנחנו נשארנו,
כנראה שחשבתי לא נכון, לחשוב זה לא
התחום החזק שלי..." אפילו עכשיו הוא
עדיין מסוגל להתלוצץ איתי.
"אני זו שצריכה להצטער... הרסתי לנו
את הכל..." אני לא בוכה, אני לא בוכה,
אני לא בוכה, אני עומדת להישבר...
נשברתי.
"אל תבכי וויל... שנינו אשמים, הייתי
צריך לדעת שזה לא יעבוד. לאבד את כל
האנשים האהובים עלייך ביומיים... זה
יותר מדי בשביל מישהי כמוך" הוא
אומר, מנגב לי את הדמעות. וזה עוד אמור
להיות היום המאושר בחיי.
"לפחות עדיין יש לי אותך" סחטתי
חיוך מבין שפתי.
"אבל באפי, וטארה, ואוז, וג'יילס,
וריילי..." "ריילי אף פעם לא היה
חשוב לי, הוא לקח לי את באפי, בגללו כל
הסיפור הזה קרה." ראיתי שהוא רוצה
שאני אסביר את עצמי אז המשכתי "אם
ריילי לא היה לוקח לי את באפי לכל
הזמן לא הייתי צריכה את טארה, לא
הייתי משקיעה פחות זמן באוז, לא הייתי
עושה את הכישוף ההוא יחד עם טארה ואז
היא לא היתה נהפכת למה שהיא נהפכה..."
"ורק בינינו היא לא שינתה כלום"
הוא מחייך אלי, חיוך עצוב כמו שרק
זאנדר מצליח לעשות "אני מקווה"
"לא, בינינו היא לא שינתה כלום. אתה
החבר הכי טוב שלי, בבקשה זאנדר, אני לא
רוצה לאבד גם אותך... איבדתי כבר את כל
מי שאי פעם אהבתי, רק אתה נשארת לי."
ניגבתי דמעה שהגיעה לאמצע לחיי "בבקשה
אל תעזוב אותי" "אני אף פעם לא
אעזוב אותך ווילו, לטוב או לרע אני
תמיד איתך, אנחנו פשוט נמשיך כאילו
שהחתונה הזו אף פעם לא הייתה טוב?"
הנהנתי בראשי.
באותו לילה, חלמתי על היום ההוא. על
ההשתנות של טארה.
איך שהיא נהפכה ליצור הזה, אני אפילו
לא יודעת מה זה היה... ושוב, כמו פלשבק,
התמונה שבה היא מחבקת אותי:
"את יודעת משהו ווילו?" היא שאלה
אותי
נתתי לה לדבר, הייתי עסוקה בספר
פסיכולוגיה שלקחתי מריילי
"אני אוהבת אותך" היא חייכה אלי
חיוך ענק בשניים לבנות ואז חיבקה
אותי
"גם אני אוהבת אותך" אמרתי, לא
יודעת מה בדיוק להגיד
"ואני אף פעם, אבל אף פעם לא אעשה לך
שום דבר רע, אני אף פעם לא אפגע בך ?..."
היא התחילה להגיד משהו אבל התחרטה
ונעצרה באמצע המילה.
"תודה" אמרתי לה, כמה אירוני,
באותו הרגע נזכרתי באוז, הוא אמר לי
את אותן מילים לפני שעזב אותי.
חצי שעה אחר כך נודע לנו שאוז התאבד,
ירה לעצמו ברקה. אני לא חושבת שאי פעם
בכיתי כל כך. אבל היא היתה שם בשבילי,
מה שהיה מוזר בה היה שהיא לא הפעילה
טיפה של רגש כלפיו, אפילו שידעה מה
הרגשתי כלפיו, ואולי דווקא בגלל זה...
את הגופה הביאו לסאנידייל, הוא ביקש
להיקבר לידי... לא האמנתי שהוא עדיין
אהב אותי אז, אחרי מה שעשיתי לו, הוא
פשוט הרגיש מחויבות כלפי, כזה היה אוז
שלי.
הלוויה היתה אמורה להיערך שלושה ימים
אחר כך, אבל לא הספקנו, טארה השתנתה
ביום שאחר כך.
התמונות שרודפות אותי מאז, של דרלה
מוצצת את דמה של באפי טיפה אחר טיפה,
עד שאנג'? הגיע והדף אותה; אלפי תלמידי
הקולג' שבורחים ובורחים, והם אפילו לא
רואים על מה או על מי הם דורכים, על ?'יילס
שלנו, ?'יילס הנהדר והשקט שלנו, שסוף
סוף התרגל לארצות הברית...
וריילי, משתנה למן שד מכוער עם גיבנת
גדולה (באפי מתלוצצת במרירות עד היום,
שהוא לא השתנה בכלל) ומנסה לתפוס
תלמידים, לאכול אותם או מהזיק להם,
אבל טארה נשפה עליו אז והוא מת בשניה.
ואניה, קטנה וחסרת אונים, עמדה שם
והחלה, מבולבלת לדקלם לחשים פשוטים
להגנה עצמית, אבל אני וטארה עשינו אחת
לשניה יום לפני זה כישוף מגן, כישוף
שיגן עלינו מלחשים אחרים... אילו רק
ידעתי... ובסופו של דבר, כשהשתנתה לבת
אדם שוב, לפני שמתה בידי נערי היוזמה,
אמרה לי שההשתנות פועלת על אהבה, שאם
לא הייתי אוהבת אותה כל זה לא היה
קורה, והיא אפילו לא יכלה לשלוט בזה...
התעוררתי שטופת זיעה, מסתכלת לצידי
ורואה את זאנדר ממלמל מתוך שינה
מילים לא ברורות, חיפשתי את באפי,
התרגלתי כבר לעובדה שבחודש האחרון
היא היתה מטפסת דרך חלון המטבח אל
חדרנו ועורכת איתי שיחות נפש שהיינו
צריכות לקיים כשהיא היתה בחיים.
עכשיו, כשהיא ערפדית, נראה כאילו
נסיון החיים שלה גדל, ופתאום היא זו
שנותנת לי עצות ולא אני לה...
היא באה לחודש אחד, כדי לעזור לי
לערוך את הסידורים לחתונה הקטנה.
ואני כל כך שמחתי לכמה ימים, רציתי
שהכל יחזור להיות כמו אז, בימים
הראשונים שלנו ביחד: אני, באפי,
וזאנדר.
התיישבתי על החלון להעלות זכרונות
ואז הרגשתי את זאנדר נוגע בכתפי.
"על מה את חושבת וויל?" שאל אותי,
הוא ידע על מה אני חושבת, הוא תמיד
יודע
"על הימים הראשונים" הוא חייך
חיוך מריר, מתיישב לידי. "זוכרת את
?'סי?" "איך אפשר לשכוח?" עניתי
לו בשאלה "אם לא הוא, לא הייתי מגלה
על זה שבאפי היא קוטלת, אני חושב, לי
אין זיכרון טוב כמו שלך..." הוא
החמיא לי, אז בימים ההם, מחמאה כזו
היתה יכולה להקפיץ את לבי לשמיים. אבל
עכשיו, כמו הכל, זה לא אותו דבר...
"חבל שהוא מת" אמרתי פתאום, לא
יודעת למה. אני וג'סי לא היינו כאלה
חברים טובים.
"אנחנו אומרים בזמן האחרון 'חבל' על
הרבה אנשים את לא חושבת?" הוא שאל,
מרים אלי את ראשו
"יש כאלה שבאמת חבל עליהם ויש כאלה
שלא" אמרתי, מנסה לספק לו תשובה
מתאימה
הוא הרכין שוב את ראשו ואז הלך אל
המיטה, מוריד את חלוקו ומתכסה בשמיכה.
'רק שאני לא אצטרך לומר חבל עליו'
חשבתי לעצמי ונכנסתי גם אני אל המיטה.