פרק 12
הפרק מוקדש לנועה פז, חברה טובה תחת לחץ סטאר קרוסי ממושך. ;-) מתה עלייך.

"-עד כאן החדשות. ועתה לתחזית מזג האוויר. יש חדש, דני?"
"כן, מיקי, תודה. החופש הגדול מתחיל בשבוע הבא ויש לנו מזג אוויר מצויין בשביל זה. מהלילה, הטמפרטורות יעלו בכל איזור מישור החוף, בין שתי מעלות לחמש מעלות-"
מאיה רטנה משהו וזרקה את הכרית שלה על הטלויזיה, נזהרת שלא לעשות זאת בכוח רב מדי. יופי. כאילו לא היה כאן חם מספיק. היא התכרבלה על הספה הרחבה ונאנחה, מסובבת את גבה לטלויזיה. אחרי יום שלם של אימונים ולימודים, כשהשמש רק שקעה, היא רצתה לדעת אם היו קורבנות חדשים, אבל נראה שמהבחינה הזאת הכל היה שקט בתל אביב.
"-והים לא יהיה שקט."
היא קפאה והסתובבה בחזרה אל הטלויזיה, מביטה בפניו של דני רופ בחשש. היא הגבירה את הקול. "ים מצויין לכל הגולשים," הוא חזר. "בפעם הראשונה החודש. הגלים יהיו גבוהים, ואין בשום אופן לשחות בחופים שבהם אין מציל-"
היא כיבתה את הטלויזיה. זה הספיק. היא לא תחשוב על זה. הכל יהיה בסדר, בעוד כמה שעות באפי תתקשר אליה ותעביר לה את ה... קללה הצוענית הזאת, והם יחזירו את הנשמה של עופר, ומחר בבוקר הצוות המיוחד של המועצה יגיע, וכולם יוכלו לריב על מי בדיוק יקטול את ספייק. הכל יהיה בסדר.
מתי זה קרה, שהים התחיל להפחיד אותה? רק השנה. מאז שהיא היתה ילדה, ברגע שהיא היתה שומעת שהגלים גבוהים, לא היה שום כוח בעולם שהיה יכול להרחיק אותה מהים. ולא רק בימים כאלה. בעצם, כבר מחודש מרץ, ברגע שהאוויר התחמם קצת, כשהיא היתה שומעת שהטמפרטורות עלו, היא היתה מתקשרת לעופר ולענבל. היתה להם מסורת: השבת הראשונה על חוף הים. כבר עשר שנים, בערך. סל פיקניק עם אוכל, אוהלים כדי לבלות שם את הלילה, וסירת גומי ענקית שהם היו קונים בדרך, ובדרך כלל מפוצצים עד סוף החופש. הם היו המשוגעים היחידים על חוף הים בימים הקרירים האלה, והיא זכרה את המבטים המשונים שהם היו מקבלים מהאנשים שעברו בטיילת הצמודה לחוף. הם היו צוחקים בכל פעם שמבוגר היה שואל אותם אם לא קר להם. כן, זה היה קר, לפעמים, אבל מי היה יכול לפיתוי של הים? לגלים הגבוהים האלה, למי המלח שהיית יכולה פשוט לצוף בהם שעות, ללכת לאיבוד, להיסחף אל תוך המעמקים החמים האלו? המים היו צלולים, תמיד. הכל היה כל כך יפה ובהיר, אפילו הזפת שהיתה נדבקת להם לרגליים. היא בכלל לא ידעה מה משמעות המושג טביעה, ועד גיל שתיים עשרה לא למדה אפילו מה אומרים צבעי הדגלים על החוף. הים, בשבילה, היה כמו בית שני. ואחר כך, כמו הבית היחיד. הוא היה המפלט, החבר.
ועכשיו הוא המוות. היא היתה מוותרת על הכל אם היא רק היתה יכולה לחזור שוב אל בין הגלים ברגע זה. היא קברה את ראשה בכרית. מה הסיכוי שהיא תצליח לישון היום?
"מיס סאמרס היתה צריכה לפני חודש, בערך, להתמודד עם ראש העיר של סאנידייל, שהפך בטקס סיום הלימודים לנחש ענקי," ג'יימס אמר. מאיה הרימה את ראשה כדי להביט בו כשהוא נכנס אל תוך הבית. היא הבחינה שביממה האחרונה הוא חדל לנסות להסתיר ממנה דברים והחל לחלוק את כל הידע שלו. אולי הוא סוף סוף הבין שזה רק יוכל לעזור. "בשנתיים הקודמות היא התמודדה עם איומים גדולים באותה המידה- אדון הערפדים, וספייק ודרוסילה בלווית אנג'לוס, ערפד זדוני וחזק במיוחד."
"בלי להעליב, ג'יימס," מאיה הדליקה את הטלויזיה שנית, מסרבת להביט בצופה שלה. "אתה מנסה להגיע כאן לאיזושהי נקודה?"
"אבל השנה," ג'יימס המשיך מבלי להגיב לשאלה, "עוד חיים היו על המאזניים. היא לא היתה מסוגלת להתמודד עם הכל לבד. למעשה, היא בקושי היתה מסוגלת לחשוב על דרך למנוע מהתלמידים בטקס להיפגע. ראש העיר השתנה לנחש ענקי, ובסיועו היתה קוטלת מרושעת וצבא של ערפדים, שעמד לתקוף את בית הספר בדיוק עם ליקוי החמה. הקוטלת היתה חסרת אונים, וכך גם הצופה שלה, וכל המועצה, למעשה. היא ידעה שהיא אינה מסוגלת לעצור ולו חלק קטן מכל זה בעצמה. היא אפילו לא חשבה לנסות, למעשה. קבוצת החברים הקרובה שעזרה לה בדרך כלל כשהעניינים היו גדולים מיכולתה, שכללה ערפד, איש זאב, צופה-לשעבר ומכשפה, לא הספיקה גם היא במקרה הזה. מיס סאמרס גייסה לעזרתה את בית הספר כולו. השמדת ראש העיר עברה בהצלחה, אם כי, עם מספר אבדות בנפש."
למרות רצונה, מאיה גילתה שהיא מרותקת לסיפור. "ואו. היא עשתה הרבה כיף."
"לא הייתי מגדיר את זה כך," ג'יימס חייך לבסוף. "אבל נדרשת קוטלת מיוחדת כדי לשרוד על פי השאול, ובמועצה נאלצו להודות שהיא כזאת, גם אחרי שהיא החליטה להתפטר."
"מה קרה לבית הספר?" מאיה התעניינה.
"נהרס עד היסוד, כמובן," ג'יימס משך בכתפיו. "הדרך היחידה להשמיד את ראש העיר היתה לפוצץ אותו. תלמידי התיכון הנוכחיים לומדים מחוץ לסאנידייל."
"אז, המוסר השכל מהסיפור הזה הוא?..." מאיה נפנפה בידה, מרירות חודרת לקולה. "אני באמת מצטערת שאין לי עוד חברים שיוכלו להיהרג."
"זו לא היתה הכוונה." ג'יימס העמיד מטרה על הקיר הנגדי והניח בידיה את הקשת, ולאחר היסוס, מספר סכינים. מאיה נעמדה באנחה. "הכוונה היא שמותר לך לבקש עזרה. ואם תקבלי אותה- סימן שמי שעזר לך רצה לעזור לך ולקח על עצמו את הסיכון שיהרג."
"או, לא, לא, לא!" מאיה הדגישה כל מילה בזריקת סכין. "אתה לא הולך להטיף לי עכשיו. שמור את הנאומים. כשכל זה ייגמר, תוכל להגיד כל מה שתרצה, בסדר?"
ג'יימס השתתק והביט במטרה. הסכין הראשון פילח את מרכזה, השני פילח את ניצב העץ של הראשון, והשלישי הפיל את שניהם וננעץ בדיוק באותו המקום שהראשון ננעץ. "יש לך כישרון טבעי לקליעה למטרה," הוא ציין.
"עכשיו אתה נזכר לגלות?" מאיה רטנה, מחביאה את הפתעתה שלה מביצועיה. היא הביטה בקשת המוזרה שבידיה באיטיות, ואז שוב ישר במטרה. בלי להסתכל, בטבעיות מוחלטת, היא מתחה חץ במיתר ושיחררה אותו כמעט מיד. הוא ננעץ במרכז המטרה.
"זה עשה חור בקיר. מצטערת," היא הודיעה מראש. היא הביטה שוב בקשת. "אתה חושב שהייתי רובין הוד בגילגול הקודם?"
ג'יימס היה עסוק בלבחון את הקיר. "זהו כישרון שימושי מאוד. רוב הקוטלות נאלצות להתאמן זמן רב לפני שהן מגיעות להישגים כאלה."
"אז יש לי סיכוי בכל זאת." מאיה חייכה אליו והניחה את הקשת על הספה. "אולי אני צריכה לירות בשניהם. מגבוה. על עץ?"
"בשום אופן לא," ג'יימס חתך. "הסכמנו ששנינו לא נצא מכאן עד שחברי המועצה יגיעו מחר בבוקר."
מאיה נאנחה והתיישבה. "אתה באמת חושב שהם יעזרו?"
"אני חושב שזה שווה לנסות," ג'יימס אמר בשלווה. "ואני חושב שזה יהיה טיפשי לנסות להתמודד מול איום שכזה לבדך כל עוד יש לך ברירה אחרת. גם אם תנצחי, התוצאות יהיו חמורות."
"עוד משהו מלקחי באפי סאמרס הגדולה?" מאיה חייכה.
ג'יימס משך בכתפיו. "הבטחתי לך שאני אספר לך כבר מזמן. היא התאהבה בערפד בעל נשמה."
"קוטלת מאוהבת בערפד?" מאיה הביטה בו בחוסר אמון. "זה יותר מדי-"
"מוזר, אני יודע." ג'יימס חייך והתיישב לצידה. "זה מה שכולם אומרים. זה היה סיפור אגדה. מעשייה בלתי אפשרית."
מאיה סימנה לו להמשיך בחוסר סבלנות, מתכרבלת על הספה.
"זה סיפור ארוך. המועצה שמרה מעקב מדוקדק על באפי סאמרס במשך כל השנים האלו, ואלו היו אחד הדברים שלא הצלחנו לשכוח. היתה להם מעין... שיגרה של הצלת זה את זה. הכל היה בסדר עד שהם לקחו את העניין צעד אחד רחוק מדי," ג'יימס נאנח. "התברר שיש חור בקללת הנשמה, ושהוא גורם לכך שרגע של אושר אמיתי יחזיר את הערפד ל... קדמותו."
"היא היתה צריכה להילחם בו?" מאיה שאלה באי אמון. היא קימטה את מיצחה, תוהה למה כל העניין נשמע לה מוכר כל כך.
"ולשלוח אותו לגיהנום, כדי למנוע ממנו לשאוב לשם את העולם כולו, רגע אחרי שהנשמה שלו הוחזרה. זה לא שינה. הוא חזר מהגיהנום. הם עברו עוד מסכת של ייסורים לפני שיכלו להיות ביחד. לפני חודשיים, הערפד הורעל והמועצה סירבה לעזור למצוא לו תרופה. זה היה הדבר שגרם למיס סאמרס להתפטר."
"להתפטר?!" מאיה שאלה בלהט. "אני הייתי הורגת אותכם."
"היא בוודאי היתה עושה זאת לולא האיום המיידי של ראש העיר ולולא הערפד, שעמד למות," ג'יימס הגיב בקדרות.
"אבל, היא הצילה אותו, נכון?" מאיה שאלה בתקווה.
ג'יימס נד בראשו. "זה לא שינה הרבה. לפי הרשימות האחרונות שלנו, הם נפרדו מיד לאחר השמדת בית הספר. הנימוק שהצופה האחרון הציע לפני שהוא חזר לאנגליה היה שהם החליטו שהם אינם יכולים להיות ביחד."
"לא יכולים להיות ביחד? אחרי כל זה?" מאיה קימטה את מיצחה. "תזכיר לי, בהזדמנות הראשונה, לדבר עם באפי שוב. אני לא מאמינה שאף אחד שם לא ניסה להכניס לה קצת שכל לראש."
"עכשיו כשאת מציינת את זה..." ג'יימס קימט את מיצחו והסיר את משקפיו כדי לנקות אותם בעזרת מטפחת לבנה ששלף מכיס חולצתו. "זה אכן נשמע אבסורדי למדי."
"אבסורדי למדי?" מאיה חיקתה את נימת הקול שלו, מתעלמת מההבעה מזרת האימים בעיניו. "אידיוטי לגמרי זה יותר נכון. מה שאתה אומר הוא שהם התמודדו עם כמה וכמה סכנות חיים, היא שלחה אותו לגיהנום, הוא חזר משם, הם עברו פיצוץ של בית הספר... וכל זה כדי להיפרד בסוף מרצון? זה לא קצת..." היא משכה בכתפיה. "אני לא יודעת, התכחשות לגורל או משהו כזה? הם לא חשבו שאולי יש סיבה לזה שהם נשארו ביחד אחרי כל הטראומות האלה?"
"ובכן, ההגדרה שלך לטראומה אינה בדיוק אותה ההגדרה על פי השאול," ג'יימס תיקן. "למעשה, ההגדרה שלך לטראומה עלולה להיחשב שם לשיגרה. אני מניחה שהחיים שלהם ביחד היו די קשים..."
"החיים הם קשים, נקודה," מאיה הצהירה, מניחה בעדינות את הקשת לצידה. "והחיים שם, אם מה שאתה אומר נכון, אפילו יותר קשים. אבל זה בכלל לא משנה. אם אתה באמת אוהב מישהו, אסור לך לוותר עליו, לא משנה כמה המצב קשה."
ג'יימס הביט בעיניה השקדיות בהערכה. "את באמת קורצת מחומר של קוטלות, את יודעת את זה?"
"זאת היתה מחמאה?" מאיה חייכה אליו בהתגרות.
ג'יימס החזיר את חיוכה. "תדברי איתה. אולי זה באמת יעזור."
"אם היא אי פעם תחזור, אני אעשה את זה." מאיה התמתחה לאחור, ולפתע נדרכה שוב. היא סימנה באצבע על שפתיה למראה הבעתו השואלת והתרוממה באיטיות.
אבל כשצליל הזכוכית הנשברת נשמע, היא זינקה, תופסת את החץ באוויר, מול זרועו של ג'יימס. הוא הביט בקצה החד בזעזוע, אבל עיניה של מאיה היו מרוכזות במשהו אחר. היא הסירה פיסת בד רך בצבע סגול בהיר מקצה החץ והביטה אל ג'יימס. לבד היה ריח קל של סבון ובושם. "זה של אמא שלי."
ג'יימס נד בראשו בחוסר אמון. "לא... זה לא ייתכן. הם לא יכולים להיכנס לבית אלא אם כן הם מוזמנים. ואם אמא שלך חזרה רק הבוקר-"
"הייתי צריכה להזהיר אותה," קולה של מאיה נשבר. "הייתי צריכה להיות איתה."
"זה לא אפשרי!" ג'יימס הרים את קולו, מבטאו מתעמק ממצוקתו. "הם לא יכלו להיכנס אלא אם כן הם היו מוזמנים."
"עופר. היא הזמינה אותו פנימה," מאיה אמרה אחרי רגע. "היא לא היתה יכולה לדעת..."
ג'יימס שקל את דבריה, מחפש נואשות חור בתיאוריה הזאת. אבל הכל היה הגיוני לגמרי.
"הייתי צריכה לדעת." מאיה שמטה את החץ, קוברת את פניה בין ידיה. "הייתי צריכה לדעת, אלוהים..."
"אני הייתי צריך לדעת," ג'יימס אמר בשקט. "זה היה התפקיד שלי לחשוב על דברים כאלה ולדאוג להם."
"טוב, אז כנראה ששנינו לא מספיק מנוסים בעניין הקטילה הזה," מאיה הנמיכה את ידיה, נועצת את עיניה בפיסת הבד.
ג'יימס פנה להסתכל על מה שהיא הביטה בו. באותיות מסולסלות, מנוסות, המילים "קרב אחרון" נכתבו באנגלית על חלקו התחתון של הבד.
"לא. מאיה, את לא יכולה!" הוא לקח מידה את הבד. "את לא מסוגלת להרוג אף אחד מהם! אנחנו חייבים לחכות לבוקר. המועצה תגיע, ואז נטפל בזה." הוא הנמיך את קולו, דחיפות מסתמנת בו. "אני אתקשר לארה"ב. נוכל להטיס לכאן את באפי סאמרס-"
"ג'יימס, אמא שלי אצלם," מאיה אמרה בקול רך, כמעט בשלווה. "היא כל מה שנשאר לי. חוץ ממך."
ג'יימס נאנח בתסכול. "מאיה, היא עלולה להיות כבר מתה!" הוא התחרט על כך מיד, אבל נאלץ להמשיך. "ומה גורם לך לחשוב שהם ישחררו אותה אם תבואי???"
"הם בטח לא הולכים לעשות את זה אם אני לא אבוא. לא נראה לי שהם יגישו לה קפה," מאיה אמרה בשלווה.
ג'יימס נאנח. "אם נלך, אנחנו זקוקים לתוכנית."
"נלך, נתחיל להכות אותם, אני אהרוג את ספייק, אתפוס את עופר, ונחזור לכאן," מאיה הציעה. "איך זה בתור תוכנית?"
ג'יימס הביט בה בזעף. "למרות שאני שמח על חשיבתך החיובית, אני חושש שזה אינו הרגע להתבדחויות. לא, עלינו להתגנב לשם. באיטיות. נשתמש בקשתות."
"זאת היתה ההצעה המקורית שלי," מאיה העירה. ג'יימס התעלם ממנה בהפגנתיות והחל לצעוד לאורך החדר, ידיו משולבות מאחורי גבו. "אנחנו צריכים לפענח את מקום הפגישה."
"לא, אנחנו לא," מאיה נאנחה בהשלמה.
ג'יימס הסתובב אליה בשאלה.
קוטלת הערפדים הביטה בפיסת הבד המקומטת וניערה אותה בעדינות. חול לבן התעופף באוויר וריח מלוח מילא את הדירה הקטנה. "הם ילכו לים."

פרק שלוש עשרה

ההסתברות שהם התכוונו לחוף רידינג היתה גבוהה.
מאיה נאנחה. תמיד ההסתברות עם הצופה שלה. ההסתברות שהיא תשוב הביתה עד השמש תעלה היא גבוהה, הוא הבטיח. ההסתברות שהיא תנצח את ספייק אם היא תתמודד איתו בקרב פנים אל פנים היתה חלקית. ההסתברות שהם התכוונו לחוף רידינג, שהיה הקרוב ביותר לבית שלו, ולפארק הירקון, היתה כמעט מאה אחוזים. ההסתברות שהסיוטים שלה יתגשמו דווקא היום היתה אפסית. וההסתברות שהוא ינסה אי פעם לחשוב על משהו בלי לנתח את ההסתברות שלו... היא היתה בטוחה שכשהיא למדה את ההסתברות בכיתה ח' היא אף פעם לא ניסתה לחשב משהו כל כך נמוך.
היא שמעה את הרחש הקל לצידה והעיפה בג'יימס מבט. הוא מסר לה את הפיגיונות ואת הקשת הקצרה עם חיצי העץ. מאיה דחפה את הפיגיונות לחגורתה ותלתה את הקשת על כתפה. היא למדה ללכת עם חגורה לכל מקום ברגע שהבינה כמה היה נוח לשלוף מתוכה כלי נשק קטנים במהירות. זה היה דבר שאליו היא התרגלה, אבל משקל הקשת על כתפה גרם לה לחוש באמת, כאילו משהו הפעם היה שונה. אנרגיה טהורה זרמה בעורקיה, דוחפת אותה לפעול. היא הביטה בג'יימס בחוסר סבלנות, אבל הוא נד בראשו בתקיפות. לחכות. תמיד לחכות. ההסתברות שהם יראו את הערפדים מראש אם הם רק יחכו היתה גבוהה. מאיה החניקה אנחה והביטה בו כשדחף עוד שתי יתדות אל תוך שרוולי חולצתו. הוא תמיד הסתובב עם החליפות הארוכות האלו, והיא נהגה להקניט אותו- אבל בלילה הזה, היא הצטערה שלא הביאה איתה משהו חם יותר ללבוש מגופיית הקיץ השחורה שלה. הוא הציע לה, כמובן, את הז'קט שלו, אבל היא סירבה. מי היה מאמין שג'ינס, נעלי ספורט וטי שירט לא יספיקו ללילה של חודש יוני?
אבל היה מוטב כך. הקור שמר אותה עירנית. הקור שבא מהים.
היא החניקה אנחה נוספת. הים. אין מה לעשות, דני צדק. הים היה גלי וסוער וקולות המים המלוחים המתנפצים אל החוף הגיעו עד אליהם.
קרב על החוף. בחושך. כשהגלים גבוהים. בכלל לא כמו בסיוטים שלה. פשוט נפלא.
היא היתה חייבת לתת קרדיט לג'יימס על האזהרות: הוא אמר לה כמה פעמים במהלך אותו היום שהחלומות שלה היו עלולים להיות נבואיים, שלחלומות של קוטלת יש משמעות מיוחדת, ושאין שום דרך לקבוע מה יקרה בשטח הקרב. הוא הציע ללכת לבדו, אבל היא לא היתה מעוניינת לתת גם לו להיהרג. הם עברו על החלומות שלה והגיעו למסקנה שהקרב הסתיים כל פעם בשתי דרכים שונות. הראשונה שבהן היתה כשהיא עמדה על החוף ונלחמה בערפדים, ואז ספייק הצליח לנשוך אותה, והשנייה כשהיא נמלטה אל תוך הים, וטבעה. כל עוד היא תתרחק גם מספייק וגם מהים, היא תהיה בסדר.
התוכנית היתה פשוטה. חץ, חץ, לתפוס את אמא שלה ולברוח. כל מה שהיה צריך לעשות זה לחכות שהערפדים יופיעו.
מחשבתה הראשונה של מאיה מיד לאחר מכן, כשהיד הקרה והחזקה תפסה בכוח את צווארה מאחור, היתה שהיא אף פעם, אף פעם, לא תסמוך יותר על "לחכות". במיוחד לא לערפדים.
מחשבתה השנייה היתה על העובדה שהיא נגררת קרוב וקרוב יותר אל המים- ואל ספייק, שהמתין שם בחיוך גדול על פניו המעוותים בחזות ערפדית. נפלא.
"קוטלת," הוא אמר במבטא הבריטי החד שלו, כאילו מברך אותה לשלום. מאיה לא הצליחה להפנות את ראשה לאחור ולראות אם הערפדים תפסו גם את ג'יימס, ולכן היא לא העזה להגיד דבר. הערפדים פרקו אותה במהירות מנשקה, לא בעדינות יתרה, והניחו הכל לרגליו של ספייק.
"ערפד," היא הגיבה בקרירות.
ספייק הביט בה בשעשוע ושלף סיגריה ומצית מהמעיל שלו. "מישהו כאן בא מצוייד." מאיה הבחינה בקדרות שכל הפציעות על גופו נרפאו. בגלל הרוחות הרבות שבאו מהים, הוא לא היה מסוגל להדליק את הסיגריה והזעיף את פניו. "תאמיני לי, ככל שאני אעזוב מוקדם יותר את החור הזה, יותר טוב."
"אני לא עוצרת אותך," מאיה ענתה.
"ניסיון טוב. המבטא שלך הרבה יותר נחמד משל הקוטלת האחרונה שהרגתי," הוא המשיך להיראות משועשע. "אל תדאגי, אני לא אשאר כאן. אחרי השנתיים הלא מוצלחות שהיו לי באמריקה, רציתי רק להרוג עוד קוטלת בשביל האגו שלי."
"אני תיכף אבכה, ספייק."
"צינית," ספייק נאנח, מביט בערפד שאחז במאיה. "למה הן תמיד כל כך ציניות?"
הערפד מאחוריה פלט צחוק קצר ומאיה נחרדה כשהיא זיהתה את הקול. נהדר. פשוט נהדר. "איפה אמא שלי?"
"אה, זה," ספייק סימן באצבע לאחד הערפדים בסביבתו, ששלף מתיק עור על כתפו סוודר בצבע סגול וזרק אותו לספייק. "הנה."
הסוודר היה קרוע בכמה מקומות ומלוכלך בחול, אבל לא היה עליו דם. מאיה הביטה בו בהלם כשההבנה החלה להכות בה. "לא..."
היא חשה את השפתיים הקרות של החבר לשעבר שלה על צווארה כשהוא לחש, "כן. מה זה היה, שלושה או ארבעה חודשים, כשבאת אלי עם הסוודר הזה ושכחת אותו אצלי? לא הזכרתי לך את זה בגלל שרציתי שיהיה לי משהו ממך איתי. אבל זה כבר מאחורינו. נכון, מאיה?"
"רימיתם אותי." מאיה חשה את הזעם עולה בקירבה. "רציתם רק להביא אותי לכאן."
ספייק גילגל את עיניו. "יש בסאנידייל ביטוי מאוד נפוץ... עזבי, זה לא ישמע טוב לישראלית."
"אתה יודע, דיברתי כבר עם באפי," מאיה אמרה במהירות, מבחינה בשמחה בהתכווצות הלא רצונית שעברה בפניו של ספייק למשמע השם. "היא בדרך לישראל. אם היא תגלה שפגעת בי-"
"היא כבר לא תמצא אותי כאן," ספייק רטן. "כלבה. שאני אשרף בשמש אם אני אי פעם אחזור למקום הארור הזה. טוב, נו, זה מספיק דיבורים ללילה אחד, את לא חושבת?" עדיין בפניו הערפדיות, הוא זרק את הסוודר לצד והסתער עליה, הפעם דואג להזיז את הרצועה עם הצלב מהמקום בו התכוון לנשוך אותה.
ואז, בבת אחת, הוא וכל שאר הערפדים נרתעו לאחור, צורחים בכאב. מאיה הביטה בבילבול במים שהותזו על ידיה, רגליה ופניה, ואז הבינה. עופר הרפה ממנה בכאב ונע לאחור, לכיוון הים, עם ספייק והאחרים.
"זה הצופה," עופר אמר בזעם. "תן לי לגמור אותו."
ספייק נאנח ונד בראשו לשלילה, פוסע לפנים בעצמו. "הוא יכול להיות מתאבן. צא משם, צופה!" הוא צעק אל הצללים. "אנחנו יכולים לגמור עם זה מהר ואנחנו יכולים-"
מאיה זינקה עליו, אוחזת במהירות באחד הסכינים שהערפדים הורידו מחגורתה. מתגובתו היה ברור שהוא הניח שהיא משותקת מפחד, והיא ניצלה במהירות את ההפתעה ושלחה את הסכין לצווארו. היא מעולם עוד לא ניסתה עריפת ראש, אבל היא היתה די בטוחה שיש רק דרך אחת לעשות את זה.
אבל ספייק התאושש במהירות ושלח את זרועו לפנים כדי להגן על צווארו. חתך ארוך ועמוק נפער לאורך הזרוע. מאיה נעה לאחור במהירות, שוקלת מחדש. היא הביטה סביבה במהירות, סופרת את הערפדים הנותרים ומחפשת את כלי הנשק. היא לא הצליחה למצוא את עופר בחשכה.
ספייק הביט בחתך הארוך שהחל לדמם, ואז הרים אליה את עיניו הזועמות. הוא סימן לשאר הערפדים שלא להתקרב אליה, והסתער.
מאיה החליקה במהירות הצידה, נמנעת מזרועותיו המושטות, והתגלגלה על החול, מתרוממת שוב מאחוריו. היא זינקה ובעטה בכוח בגבו, מפילה אותו מטה. הוא התאושש מיד והתחיל להתרומם, אבל מאיה צנחה עליו בכל כוח משקלה, אוחזת בצווארון מעילו השחור הארוך. "אחורה!" היא הזהירה את הערפדים האחרים, לוחצת את סכינה לצווארו. "אני-"
ספייק הפך אותה במהירות, נועץ את ציפורניו בכוח ברגלה כשהוא זרק אותה הצידה.
מאיה חשה את הדם מתחיל להרטיב את מכנסי הג'ינס שלה, אבל התעלמה ממנו בהפגנתיות והתרוממה בכבדות למצב עמידה. היא לא יכלה להימנע מלהבחין כמה חזק ומאומן ספייק היה.
בזעם, היא נעה לאחור, מחפשת בטירוף על הארץ את אחד היתדות שלה. אך בחושך, על האדמה הלחה, היא לא הצליחה למצוא דבר. ספייק זינק עליה שנית והיא חבטה בפניו אינסטנקטיבית. שניהם התרוממו בגמישות של אתלטים, נעים במעגל זה סביב זה. כמעט ביאוש, מאיה החליקה לאדמה ואחזה בכוח בפרק כף ידו. היא התרוממה והצמידה את היד לגבו. ספייק צחק והניף אותה לאוויר. העולם הסתובב סביבה לרגע, אבל היא נאחזה בידו ביאוש ושמעה בסיפוק את קול השבירה ואת צרחת הכאב של ספייק. היא ציינה לעצמה לשאול את ג'יימס, אם הם אי פעם יצאו מזה, מה זה "בלאדי הל".
מנצלת את ההפוגה בהתקפותיו המחושבות של ספייק, מאיה זינקה לאחור וזרקה את הסכין בתנועה מושלמת. הוא ננעץ בצווארו של ספייק, שהיה עסוק בלקלל ולנסות להזיז את ידו. הוא שלף את הסכין בזעם, מתעלם מהדם, וזרק אותו לצד. "זהו זה," הוא הכריז. "נמאסת עלי." הוא חשף את ניביו והחל ללכת לקראתה שוב, משתדל להיראות מאיים עד כמה שאפשר כשזרועו מוטלת לצד גופו.
"מאיה!" הקול החנוק הפנה את תשומת ליבם של הקוטלת ושל הערפד כאחד.
ספייק עצר ושילב את זרועותיו על חזהו, מעיף בערפד שיצר מבט זועם. "מה בדיוק אתה עושה? זה הקרב שלי."
עופר החזיר את מבטו בביטחה, מהדק את אחיזתו סביב צווארו של ג'יימס כשהוא גרר אותו מסביב למאיה ולספייק. "הספיקו לי כמה ימים לחיות תחת הצל שלך כדי להבין שזה לא בשבילי, ספייק," הוא אמר בקלילות. "אני רוצה להרוג אותה בדיוק כמוך."
ספייק נחר בבוז וגילגל את עיניו. הוא העיף במאיה מבט ביקורתי. "זה אשמתך, את יודעת. הם ידידים של הקוטלת, והם תמיד חושבים אחר כך שלהם לא תהיה שום בעיה להרוג אותה. ראיתי בשנה שעברה את אחד הערפדים היותר טובים נופל למלכודת הזאת. תמיד עם השחצנות," הוא נד בראשו והביט שוב אל עופר. "אני אהרוג אותך על זה."
"אתה תנסה," עופר ענה, מושך בכתפיו.
"סליחה, אפשר להפסיק עם מאבק הכוחות?" מאיה הביטה בעופר בחוסר סבלנות. "עזוב אותו. הוא לא קשור לעניין."
דבריה לוו בפרצי צחוק מכל העברים. "כל מי שאכפת לך ממנו קשור לעניין, מאיה," עופר אמר בשלווה, מדבר בכוונה בעברית הפעם. "עוד לא למדת את זה?"
פניו של ג'יימס החלט לקבל גוון כחול. מאיה ראתה שהוא קרוב לאבד את הכרתו. "בסדר. אתה רוצה אותי? קח אותי!" היא פשטה את ידיה לצדדים, קוראת עליו תיגר.
עופר צחק ונד בראשו. "נראה אותך." הוא הלך לאחור, שומר את ספייק ואת שאר הערפדים בטווח ראייתו. המים כבר נגעו ברגליו כשהיא הבינה סוף סוף מה הוא התכוון לעשות.
היא זינקה אליו, אבל לא במהירות מספיקה. עופר כבר קפץ אל תוך המים.
"הי, רק רגע!" ספייק צרח במחאה, עושה צעד לכיוונה.
מאיה הביטה ביאוש בו ובערפדים האחרים, ואז בעופר, שהרחיק את ג'יימס עמוק יותר אל תוך הים. היא הבחינה במשהו כבד ליד רגלה, לפתע, והסתכנה במבט למטה כדי לגלות את הקשת, מוטלת על האדמה כשלידה אחד החיצים. היא הרימה אותם במהירות אל ספייק. יריה אחת. אפילו בחושך, אפילו ברוח, היא יכלה לפגוע בלב שלו בלי שום בעיה. הוא בכלל לא יראה את זה בא.
אבל לא היה לה כל כלי נשק אחר.
היא הביטה אליו, ואז הביטה אל הים, המקור לכל כך הרבה אושר וכל כך הרבה פחד.
והיא ידעה שאין לה עוד ברירה. זועמת, היא זינקה אל תוך המים השחורים, הגועשים.

"באפי, את בבית," ג'וייס סאמרס הרימה את ראשה ממסך הטלויזיה.
"כן," באפי נאנחה והתמתחה. "התחיל לרדת גשם. היינו חייבים לעזוב. אוז הקפיץ אותי הביתה." היא הסיטה לאחור את שיערה הרטוב וזרקה את התיק הגדול שלה על הרצפה. "הנה הולכת התוכנית לבלות לפני הקולג'."
ג'וייס הניחה את קערת הפופקורן הגדולה שלה על הספה והתרוממה. היא העיפה מבט ביקורתי בשביל הבוץ שבאפי השאירה כשנכנסה לבית, ואז ויתרה באנחה והביאה מגבת מהמטבח. באפי לקחה אותה בהכרת תודה וניגבה את פניה.
"מישהי התקשרה אלייך," ג'וייס אמרה. "נערה מוזרה, עם מבטא זר."
באפי קפאה, אוחזת את המגבת במרחק של כמה סנטימטרים מפניה. "מבטא זר?"
ג'וייס הנהנה. "היא דיברה בצורה מאוד מוזרה. היא אמרה ש..." היא חיפשה בכיסיה עד שמצאה פתק קטן ואז הקריאה מתוכו, "היא צריכה את החולצה הצוענית שלך בגלל שהיא נפגשת עם חבר שלה ועם ספייק. אני אישית לא מבינה איך את נותנת לחברות שלך להיפגש עם היצור הזה... באפי, יש לך חולצה צוענית?"
באפי חשה את עיניה מתרחבות ואת עורה מלבין. ספייק.
שום קוטלת בת שש-עשרה, שקוטלת ערפדים בערך חודש, לא תצליח לעמוד מול ספייק. לבאפי היתה שנה שלמה עד שהיא נתקלה בו בפעם הראשונה, וגם אז היא ניצלה רק תודות לאמא שלה. לקח לה עוד כמה חודשים- ואימונים מפרכים- עד שהצליחה לעמוד מולו. למאיה, אותה נערה הססנית, מתוקה, בעלת המבטא הזר, לא היה את הניסיון שלה, לא את הצופה או החברים שלה... ובעיקר לא את הידע שלה. לאף אחד, במיוחד לא לקוטלת, לא יכול להיות כל כך הרבה מזל.
לא. אם היא תצא כנגד ספייק עכשיו, המשמעות היא אחת: מוות. באפי ידעה את זה בלי כל צל של ספק. היא שמטה את המגבת שבה אחזה וזינקה אל המדרגות, לא עוצרת מול מבטה המשתאה של ג'וייס. לא היה אכפת לה כרגע מכל השאר. יותר מדי קוטלות מתו בעשור האחרון, ביניהן היא עצמה. היא לא תיתן לעוד אחת למות. נחושה בדעתה, היא העיפה במהירות את בליל הדפים על השולחן שלה, עד שמצאה את ספר הטלפונים וחייגה במהירות את כמות המספרים החריגה. היא יכלה להציל אותה. היא רק היתה צריכה להגיד לה להישאר בבית. שתישאר בבית, והכל יהיה בסדר. היא תבין את כל שאר הדברים על הקללה הצוענית אחר כך, עכשיו כל מה שהיה חשוב היה ספייק. באפי ידעה שהיא מסוגלת להביס את ספייק, והיא היתה משוכנעת שהיא מסוגלת לעזור. הם יסדרו משהו. היא היתה בחופשה, וכמה כרטיס טיסה לישראל היה יכול כבר לעלות? אחרי הכל, היא לא היתה יכולה להשאיר את הילדה הזאת לבדה מול ספייק... היא יכלה לעזור. היא היתה בטוחה בכך. היא תעזור, אם מאיה רק תהיה בבית.
תעני, תעני, תעני... אצבעותיה העצבניות של באפי הקישו על שולחן הכתיבה שלה בחוסר סבלנות וחשש הולך וגובר.
בצלצול החמישי, לבסוף הורמה השפופרת מצידו השני של הקו.
"מאיה!" באפי התפרצה בלי להמתין. "אל תלכי!"
הקול שענה אוטומטית למילותיה דיבר בעברית, מילים שבאפי לא היתה מסוגלת להבין. אבל היא בהחלט היתה מסוגלת להבין את הנימה המבולבלת, התוהה, ואת העובדה שהקול שדיבר איתה היה בוגר. היא לקחה נשימה עמוקה. אנגלית איטית. כמו שהם דיברו עם אמפטה.
השוואה רעה.
"שלום," היא אמרה באיטיות. "אני חברה של מאיה מאמריקה. מ-מ-מחילופי משלחות."
"שלום," ענה הקול, בטוח יותר, ברור. באפי השוותה את הנימה הקלילה לקולה של מאיה. אין ספק שהאישה שאיתה היא דיברה כרגע בילתה חלק גדול מזמנה מחוץ לישראל, או לפחות בין תיירים. "איך אפשר לעזור לך?"
"אני צריכה לדבר עם מאיה. זה דחוף."
"אני מצטערת," הקול בצידו השני של הקו נשמע עייף יותר ממצטער. "היא הלכה לישון אצל חברה. למסור לה משהו?"
ליבה של באפי שקע. היא הכירה, טוב מדי, את ה"היא הלכה לישון אצל חברה" הזה. הוא היה יכול להגיד רק דבר אחד: לילה של קטילה.
"מתי היא תחזור?" היא שאלה בייאוש.
התשובה באה רק לאחר היסוס. "אולי רק מחר או מחרתיים. היא השאירה לי הודעה שהיא פוגשת איזה ידיד שלה... הממ... היה לו שם מוזר-"
"ספייק?" קולה של באפי כמעט ולא נשמע.
"זהו! אתם מכירים?"
הייאוש חילחל עמוק אל תוך ליבה של באפי. היא לא אמרה דבר. כשהתמונות החלו לרוץ במוחה, נדרשה ממנה כל טיפת אנרגיה בשביל להמשיך, פשוט, להחזיק בשפופרת.
בצד השני, אמה של באפי החלה להישמע חשדנית. "אז, מי להגיד לה שהתקשרה?"
"אמא של מאיה," באפי החלה באיטיות, מתעלמת מהשאלות הרבות. "כבר לילה בישראל?"
הפעם, לקח זמן עד שהתשובה הגיעה, וכשהגיעה, היא היתה מלאת חשד. באפי לא יכלה להתפלא על כך. שאלה כזאת לא היתה מקובלת בשיחה רגילה... לפחות לא בין אנשים רגילים. "כבר חמש שעות," הקול מצידו השני של הקו התרומם לנימה כועסת, כמעט מצווה. "מי את?!"
באפי טרקה בכוח את הטלפון, גורמת לשבר קטן בשולחן הכתיבה שלה. עיניה נמלאו דמעות בפיתאומיות. היא טרקה את הדלת ונשענה על המיטה, קוברת את פניה בכרית. היא יכלה להתפלל למען הקוטלת האחרת, אבל היא ידעה שאין בזה טעם. השמיים לא נענו לקוטלות. איש לא הגן עליהן. לא היה להם מזל. זה תמיד היה ככה. אז למה היא בוכה? היא לא הכירה את מאיה. היא דיברה איתה רק פעם אחת. אז מה אם שתיהן היו קוטלות? הן לא היו חברות טובות. אנשים מתים כל הזמן. אנשים שהיא לא מכירה מתים בהמוניהם. קוטלות מתות כל הזמן, הן תמיד מתו והן תמיד ימותו...
אבל זו כבר היתה הקוטלת השלישית שהיא עצמה, לא הצליחה להציל.

פרק ארבע עשרה

מאיה הבינה את היתרון הגדול שהיה לערפד שלבש את פניו של עופר עליה כבר כשהמים עמוקים מדי בשביל שתוכל ללכת בהם. תלבושתה הקצרה אמנם הקלה עליה את התנועה במים השחורים, המלוחים והגועשים, אבל היא נזקקה לנשימה... והיא לא ראתה בלילה טוב כמוהו. האורות היחידים שהאירו למענה את המים, אורותיה הרכים של תל אביב, שסימנו עכשיו את המפלט, לא חדרו מבעד לשחור המים. היא המשיכה לשחות לעומק הים בעקשנות. הגלים היכו בפניה, הים נלחם נגדה, מקשה על תנועתה. המלח צרב את עיניה ואת אפה. המדוזות, שפעם היו האוייב הכי גדול שלה בלילות הקיץ האלה, התחככו ברגליה, אך היא התעלמה מהם בהפגנתיות.
היא הסתכנה מדי פעם במבט לאחור, ונשמה בהקלה כשגילתה שספייק לא עוקב אחריה. היא לא ציפתה ממנו שיעקוב אחריה. השחייה במים הקפואים והסוערים האלו גם ככה היתה קשה, אבל עם יד שבורה...
כשהיא הביטה בחזרה לפנים, הוא נוכחה לדעת שאיבדה את עופר. הוא היה בטווח ראייתה לפני שנייה, אבל עתה היא לא הצליחה לראות דבר מלבד המים השחורים מכל עבר.
יד אחזה ברגלה בכוח, מושכת אותה אל מתחת לפני המים. מאיה הורידה את ראשה למטה במהירות, נלחמת בבהלה, והיכתה בבת אחת את פניו של עופר. הוא הוטח לאחור בתוך המים, מופתע, ומאיה ניצלה את ההזדמנות כדי לאחוז בג'יימס. הוא היה חסר הכרה, אבל היא חשה את הדופק היציב כשאחזה בפרק כף ידו.
עופר התאושש ותקף אותה, והיא הרפתה מג'יימס כדי לא לגרור אותו איתה מתחת לפני המים. עופר משך אותה עמוק יותר. הוא נאבק לשמור אותה מלהגיע מעלה, והיא הביטה בחזותו הערפדית בזעם. רגלה נשלחה דרך המים ובעטה בו בכוח. לרגע, היא השיגה נתיב ישר והצליחה לראות. החץ והקשת כבר היו בידיה, והיא ידעה שהם יחצו את המים ויפגעו בו לפני שהוא ידע מה קרה בכלל. אבל היא היססה. משהו בתוכה גרם לה להאמין שאולי עוד יש תקווה בשבילו... בשבילם.
היא התרוממה מעל פני המים, שואפת אוויר. שד. הוא היה שד. ערפד. הוא לא אהב אותה, הוא לא היה החבר שלה, הוא לא...
היא החניקה צרחה ברגע האחרון כששתי ידיו תפסו אותה שנית, אוחזות בכתפיה, ומשכו אותה אל המעמקים.
הוא רוצה להטביע אותה. כמה מקורי.
הוא משך אותה לפתע למעלה, אל פני המים, והביט בפניה בחיוך. "לא תקפת," הוא אמר, שומר את ראשו מעל פני המים.
היא ניסתה לחבוט בחזהו, אבל הוא תפס את ידה ומשך אותה אליו. חזותו הערפדית נמסה מפניו והוא המשיך לחייך. היא הביטה בעיניו וליבה שקע. אותן העיניים.
"לא תקפת," הוא חזר. "את עדיין לא יכולה להרוג אותי." הוא פלט צחוק קצר.
"אל תסמוך על זה," היא בעטה בו כדי להרחיק את עצמה ממנו והרימה שוב את הקשת, מכוונת. הוא לא זז, והיא הורידה את הקשת אחרי רגע. היא לא יכלה לירות בו, לא כך, לא כשהוא הביט בה ב... עיניים האלה, העיניים... שלו.
"זה בסדר," הוא שחה קרוב יותר אליה, שפתיו הקפואות לוחשות על אוזנה. "גם את רוצה שנהיה ביחד. אנחנו נהיה ביחד. תמיד היינו ביחד. זוכרת? כל שנה שחינו כאן, את ואני וענבל. כל שנה, מאז שהיינו ילדים קטנים, גם כשעדיין היה קר... אנחנו לא צריכים להיפרד, מאיה," הוא הרים את סנטרה, מביט אל תוך עיניה. למרות החושך, היא הצליחה לראות שעיניו נצצו שוב בצהוב מרושע. "לא נצטרך להיפרד עוד בכלל. תני לי לעשות את זה."
היא עטפה את צווארו בזרועותיה והצמידה את שפתיה לשפתיו, עוצמת את עיניה. היא דמיינה את עופר כפי שהיא הכירה אותו- גבוה, עם שיער כהה ועיניים כחולות. הוא נישק אותה בחזרה, מושך אותה מתחת לפני המים, עמוק יותר ויותר.
ואז, היא הרפתה. הוא הביט בעיניה והבין מיד. כשהוא דחף אותה מתחתיו, אל הקרקעית, היא לא נאבקה והניחה לעצמה לשקוע. אבל כשהוא הסתער, מאיה הניחה חץ במיתר הקשת ומשכה.
עופר ראה את התנועה מאוחר מדי. תגובתו היתה מהירה כתמיד, אבל תנועותיו, בתוך המים, לא היו זריזות מספיק. החץ שקע אל תוך ליבו. הוא הביט בה לרגע בתדהמה, ואז התפורר לאיטו לאבק ששקע אל קרקעית הים. המים גרמו למותו להיראות איטי יותר, ומאיה בהתה בזוועה. המים האפלים והסוערים משכו אותה עמוק יותר. בגדיה הרטובים, הכבדים, היקשו על תזוזתה, והכאבים בכל גופה משני הקרבות האחרונים חזרו בבת אחת. היא הבינה פתאום כמה נמוך היא נתנה לו למשוך אותה וניסתה להיאבק, להגיע אל פני המים... אבל היא ידעה שהם היו רחוקים מדי. היא לעולם לא תצליח... לעולם לא תספיק.
פני המים עוד היו רחוקים כשהאוויר אזל מריאותיה. היא עצמה את עיניה באפיסת כוחות והרפתה, מפסיקה להיאבק בגלים.
ואז, החנק נעלם. היא לא טבעה עוד. הגלים היו בהירים והשמש שיחקה בהם, מנצנצת על עיניה העצומות כאילו התחננה לפניה לפקוח אותן. מאיה פקחה את עיניה, וראתה את עצמה. ילדה קטנה, כבת עשר, ששחתה בחופשיות בין הגלים, מתגלגלת, קופצת וצוללת כבתולת ים, שיערה האדמוני צף סביבה, משווה מראה של עטרה לפניה. עיניה החומות נצצו בשמש.
זה לא ייתכן, היא חשבה בקהות חושים. אני טובעת.
מחשבותיה נראו כמצחיקות את הילדה הקטנה, שהמשיכה לשחות סביבה. בואי, הצטרפי אלי, אמרו עיניה השקדיות, מחייכות. צחוק ילדים, טהור ותמים, עלה באוזניה. ילדונת בעלת שיער זהוב נפנפה אליה מתוך המים. "מאיה, את שוחה מהר מדי!" היא צעקה בנימה של דאגה, שנגדה את הקלילות בקולה.
"אני אתפוס אותה, עינבי!" אמר קול ילדותי נוסף, והיא הבחינה בעופר, שקפץ על הילדה האדמונית והחל לדגדג אותה. צחוקה נשמע מתחת למים, תמים ומתוק. שניהם אחזו ידיים לרגע, מחייכים. ואז, עופר שחה הלאה... אל תוך המעמקים. הילדה האדמונית, הקטנה, הביטה בנערה בת השש-עשרה. "בואי איתנו," היא אמרה ברוך, בקול הילדה הנצחי. "המאבק שלך תם. הקרבת את עצמך. אינך צריכה להילחם יותר."
עיניה של מאיה נפערו. בדומה לילדה, היא גילתה לפתע שהיא מסוגלת לדבר בתוך המים. בגדיה לא הקשו יותר על תזוזתה והכאבים בכל גופה נעלמו. "א-אבל... אני טבעתי," היא אמרה בשקט. לפתע, ההבנה היכתה בה. "אני מתה?"
"כל מוות הוא רק התחלה של חיים חדשים." אצבעות קטנות, בהירות ועדינות נגעו בפניה. "קורבנך היה אצילי. הכוחות הגדולים לעולם לא יתנו שנשמה כמו שלך תחלוף מן העולם. המאבק נגמר. את חופשייה עכשיו. את יכולה לבוא הביתה." היא הושיטה למאיה את ידה הקטנה, עדיין מחייכת בחום את חיוכה הילדותי, שיערה מתנפנף סביבה והילה של אור זורחת סביבה.
מאיה אחזה ביד הקטנה, עוצמת את עיניה. אצבעות העדינות, הקטנטנות של הילדה נסגרו סביב אצבעותיה. היא שקעה עמוק ועמוק יותר, באפיסת כוחות, נמשכת אל תוך המים. אבל היא לא פחדה יותר. המים כבר לא היו אפלים וקפואים. הים כבר לא הפחיד אותה. הוא היה שוב ידידה. אור רך נצץ לעברה מתוך המעמקים, והיא שחתה אליו באושר, ללא פחד.
היא היתה, סוף סוף, בבית.

ג'יימס לא ידע מה קרה. רק שהוא התעורר ומצא את עצמו שוכב על החול המלוכלך. הוא התרומם והשתעל, פולט מים, והתיישב באיטיות. כל איבריו כאבו והוא היה בטוח ששבר לפחות צלע אחת. החול מילא את פיו ואת עיניו, אבל הוא התעלם מכל אלו. הדבר האחרון שזכר היה את הערפד הגורר אותו לעבר המים, והוא ידע שהוא מוכרח למצוא את הקוטלת שלו.
כשהוא הביט מעלה, הוא גילה את ספייק עומד במרחק שני מטרים ממנו, מצית סיגריה בעזרת ידו הבריאה, שגם עליה היה חתך ארוך ומדמם. הוא הצליח לבסוף להצית את הסיגריה וחיכך את צווארו. "אני באמת שונא את המקום הזה," הוא רטן.
ג'יימס זינק במהירות מפתיעה אל רגליו, מחפש בעיניו כלי נשק ואת מיקומם של הערפדים האחרים.
"אל תטרח," ספייק נאנח, נושף עשן. "שלחתי את כולם ואני לא רעב."
ג'יימס נע לאחור. "איפה מאיה?"
ספייק נד בראשו. "בשביל קוטלת מתחילה, היא הצליחה לפגוע בי הרבה יותר מהשתיים שהרגתי." הוא הצביע אל הים. "היא נעלמה שם לפני די הרבה זמן. לא הייתי מחכה אם הייתי במקומך. היא לא חוזרת, וגם הוא לא." הוא נד בראשו בצער אמיתי. "אינסטינקטים מעולים, כוח מצויין... היה יכול להיות ערפד גדול, אם אתה שואל אותי, אבל הגאווה הזאת... זה תמיד מה שהורג את הצעירים." הוא פלט קללה כשהסיגריה שלו כבתה וזרק אותה אל החול. "בכל מקרה, היא נלחמה כמו שצריך, אז הייתי אומר שהיא זכתה בחיים שלך בשבילך," הוא משך בכתפיו והביט למזרח. השמש עמדה לזרוח בקרוב.
"אני לא מאמין לך," ג'יימס הצהיר. "איפה היא?"
ספייק צחק צחוק יבש. "אתה יכול לחפש, אם אתה רוצה, אבל אני הייתי מחכה לבוקר, ולצוללת נחמדה." הוא שלף סיגריה נוספת והחל לעזוב את החוף, מצמיד את זרועו הפצועה לחזהו. "אני באמת שונא את המקום הזה. מעניין איך סאנידייל בעונה הזאת של השנה."

ג'יימס נשאר לעמוד על החוף זמן רב, בוהה אל המרחק בקהות חושים, גם כאשר היה ברור לו שמאיה לא תעלה עוד על פני המים. הדמעות נקוו בעיניו וצנחו מטה על לחייו, אך הוא לא חש בהן. הוא נכשל במשימתו. מאיה מתה. הוא לא ידע מה לעשות, מה להגיד. עיניו הביטו במים בזעם, בהלם וביגון. הם לקחו ממנו את הנערה התמימה שעליה נשבע לשמור, להגן. הוא הבטיח לה שתשוב הביתה. הוא בגד באמונה.
הוא ידע שהתגובות במועצה לא יהיו שליליות. אחרי הכל, קוטלות מתות לעיתים קרובות. זה כבר לא היה תפקידו. הוא מילא את עבודתו על הצד הטוב ביותר שיכול היה למלאה, צייד אותה בכל הנשק שהמועצה הרשתה לו. הנסיבות המצערות, הן שהיו מבחינת המועצה הגורם למותה. הוא היה יכול עתה רק לחזור לאנגליה. לא היה דבר נוסף שנותר לעשות... אפילו לא לקבור אותה. גופתה בודאי לעולם לא תימצא. הוא אמר לה בעצמו שהקוטלת בדרך כלל אינה חיה שנים רבות. נערה אחת לבדה אינה יכולה להתמודד עם כל הרוע שבעולם. היא היתה יכולה רק לנסות... ולהיכשל.
הנבחרת מתה. הירושה ממשיכה לקוטלת הבאה.
ניצנוץ תפס לפתע את עינו. אורה של השמש הזורחת מעל הים התיכון הבהיק על חפץ קטן שנשטף אל החוף בקרבתו. הוא הלך לעברו והביט בו בסקרנות.
שרשרת מוזהבת דקה, שבקצהה צלב ארד קטן נחו על החול הרטוב.
ג'יימס הביט בצלב לרגע, המום. לא ייתכן. הצלב היה צריך לטבוע איתה או לפחות להיסחף אל תוך מעמקי הים. וגם אם הוא היה נסחף לחוף, מה ההסתברות שמכל המקומות שעל פני החוף...
הוא נתן למחשבה לגווע, מביט בצלב בהירהור לרגע נוסף.
אז, הוא התכופף והרים אותו.
כשהוא אוחז את הצלב היטב תוך כף ידו, ג'יימס התרומם והביט אל האופק, אל הים. לבסוף, חיוך קטן, נוגה, עלה על שפתיו.
מאיה היתה שם, במקום כלשהו. היא לא רצתה שהוא יאשים את עצמו. והיא לא רצתה שהוא יהיה עצוב.
בעוד קרניה הראשונות של השמש החמה של ישראל ניצנצו על מי הים, הופכות את השחור הקודר לכחול ידידותי, ג'יימס גרין פנה לאחור, ועזב לאיטו את חוף רידינג של העיר תל אביב.

אפילוג

לאזארה היתה התלמידה הטובה ביותר במכון לאומנויות הלחימה של מרכז טוקיו.
היא היתה מסוגלת להיות חסרת רחמים כשלחמה, מרוכזת כולה בהבסת יריבה. המדריך הזקן, שכל שערותיו נעלמו זה מכבר, הידק את החלוק שלו וצפה בסיפוק כשהיפנית הצעירה הובילה את הקרב בתחכום, משלבת את טכניקת הקראטה והטאי-צ'י, והכניעה לבסוף את הנער שגילו היה כמעט כפול מגילה. היא הפילה אותו לקרקע והניחה את רגלה על חזהו, מסרבת להכות אותו בכוח כדי לגרום לו לאבד את הכרתו.
היא לחמה עם אש ועם טכניקה שהכניעה את כל אוייביה. היא ניצחה כמעט את כל התלמידים במקדש, והמדריך הזקן ידע שיבוא היום בו היא תוכל להביס גם אותו. היא היתה יכולה להיות לוחמת ומדריכה מעולה בעצמה, באחד הימים האלה.
אך הוא ידע שהיא לעולם לא תהיה כזו.
הוא בחן אותה באריכות כשהקרב הסתיים. היא פנתה, מבחינה במבטו, וחייכה אליו בביישנות שהיוותה ניגוד חד לקור הרוח ולאגרסיביות שבה הטיחה לפני מספר דקות את הלוחם השני לרצפה. הוא הנהן באישור, והיא עזרה ליריבה, נער בעל שיער שחור כל כך שהיה כמעט כחול, בעל שרירים חזקים שנראו היטב דרך גלימותיו, להתרומם על רגליו. הם קדו לזה לזו והמדריך המשיך להתבונן בה מזווית עינו כשהיא נסוגה אל שולחן העץ העתיק שבצד המכון ולקחה ממנו מגבת רטובה, טופחת בה קלות על מצחה ועל צווארה החשוף.
הוא המשיך להביט בצער כשהאורח הבלתי קרוי התקרב אליה. מראה כמו שלו לא היה נפוץ באיזורים אלו של טוקיו, אותם איזורים שקטים אליהם לא הגיעו התיירים. הוא היה צעיר, ועיניו היו גדולות ועגולות, עיני אנשי המערב. מעל לעצמות לחייו הגבוהות פניו היו חתומים, חזקים, והוא היה לבוש בחליפת טוויד מלאה, בעלת עניבה מיושנת בצבע כהה. שיערו היה מסורק לאחור בקפידה, ומכיס חולצתו הקדמית בלטו זוג משקפיים במסגרת מוזהבת.
"לאזארה שאי-צ'ונג?"
הנערה מלוכסנת העיניים וכהת השיער פנתה אליו, מביטה בו בהפתעה. המגבת נשמטה מידה.
והמדריך הזקן פרש בשקט מהאולם. בעוד הוא עוזב מאחוריו את הנערה שלעולם לא תהיה עוד סתם לוחמת, הוא שמע את האיש פותח בדבריו במתינות, כחוזר על פזמון מוכר. "מיס שאי-צ'ונג. בכל דור יש נערה אחת, נבחרת..."



סוף