על סף שיגעון/ גייב (תגובות באנגלית בלבד)
על הסיפור: כפי שהבנו ב"כפרות", כנראה שבבית של זאנדר החיים הם הכל חוץ מטובים. אנחנו גם יודעים שזה משהו שהוא לא אוהב לדבר עליו. אבל עכשיו, הוא מחליט שהגיע הזמן לספר.
הבהרה: שום דבר לא שייך לי... הכל של ג'וס... אני לא ראויה... בלה בלה בלה.
הערה: אני חושבת לכתוב המשך לסיפור הזה, אז אני רוצה דיעות! כדאי לי להמשיך בדרך הזאת? האם אני צריכה לגאול את הפנפיק הזה מבדידותו? אני רוצה לדעת!
הערת המתרגמת: גייב משתמשת בהמון ביטויים ששגורים בשפה האנגלית, יותר מכל כותב אחר שאי פעם היכרתי. זה לא הופך את הפנפיקס שלה לפחות טובים (בדרך כלל, להפך) ואני מעריצה אותה לגמרי על כל מה שהיא כותבת, אבל אני חייבת להודות שיש מעט מאוד דרכים לתרגם את זה ושזה ישמע נכון, וכיוון שכבר נוכחתם בעבודת התירגום העלובה שלי, אם אתם רוצים את העותק המקורי, פשוט תבקשו ממני, ליאה.

"מה?"
התכווצתי קצת, בהסח הדעת. רק שאלתי את באפי אם לא יהיה אכפת לה לפגוש אותי ולדבר איפה שהוא, והיא מגיבה כאילו אמרתי לה שהגיהנום קפא. אולי זה לא היה רעיון טוב...
"באפי," אמרתי בגיחוך, מסווה את כאבי. זה משהו שאתה נעשה טוב בו אחרי 18 שנים של אימונים, לפחות בטלפון. "לא ביקשתי ממך לפגוש אותי בסוויטה בבית מלון, שאלתי אם אנחנו יכולים לדבר."
"ט-טוב... אני יודעת," באפי הגיבה באיטיות. "ח-חשבתי שבדרך כלל אתה מדבר עם ווילו."
נאנחתי ברכות. לא, באפי, זוכרת את כל תקרית נשף ההומקומינג? לרוע המזל, הקירבה שביני ובין ווילו די נעלמה אחרי זה. "תראי, באפי, אם את לא רוצה, פשוט תגידי-"
"לא!" באפי קטעה אותי במהירות. "אני פשוט... תשכח מזה. אז, איפה אתה רוצה להיפגש?"
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
השמש רק שקעה כרגע, כדור נוזלי זהוב מקושט באש אדומה, מחודדת, מצית את השמיים בצבעים, עד שהתאדה אל תוך האפילה הסמיכה כמו עשן. הי, אתם חושבים שאני לא יודע להשתמש בתארים? אני יכול לתאר דברים בצורה יפהפייה אם אני רוצה... אבל זה לא גורם לך לצחוק. וכשהתווית על המצח שלך אומרת "קומיק רליף", צחוקים זה כל מה שיש לך.
באפי ישבה בגב זקוף על הנדנדה בגן השעשועים של סאנידייל. היא כנראה שמעה את הצעדים שלי. זאת לא הפעם הראשונה. הלכתי לכיוון הנדנדות, פוגש בקוטלת דאוגה ביותר. כנראה שהפחדתי אותה בטלפון. לעזאזל, הפחדתי את עצמי. אני מודה, בדרך כלל אני בחור שפועל על פי הדחפים הראשוניים שלו (דוגמה אחת מתוך רבות להוכיח את הפואנטה: פיית'.) אבל, זה... זה תמיד היה הדבר היחיד שחשבתי עליו והחלטתי נגדו. אז למה לעזאזל היה לי את הדחף הקטן הזה לספר הכל, להישבר פתאום?
"הי." הי התחילה עם הברכה הרגילה. קול חרישי, חיוך ידידותי. אבל החיוך אינו נוגע בעיניה. העיניים הירוקות המהממות האלו צורחות את דאגתן.
אני פשוט מהנהן בתגובה ומתיישב בנדנדה לידה, נותן לשקט המחניק למלא את האוויר. אני אשבור אותו כשאני ארגיש צורך בכך. או כשהיא תעשה את זה בשבילי.
ואלוהים, הקוטלת הזאת היא די חסרת סבלנות. "זאנדר, מה קורה?" היא שאלה. "על מה בדיוק אנחנו מדברים?"
"בעצם, זה כנראה יותר מסוג התרגילים של 'אני מדבר, את מקשיבה'," אני מגיב בציחקוק עצבני, שמת במהרה על שפתי. אני מנקה את גרוני לפני שאני מתחיל שוב. "את, אמממ.... זוכרת את חג המולד-" באפי הינהנה באיטיות. "ואת קורדי משסעת אותי לגזרים באולם הגדול?"
"ב-בקשר להורים שלך?" באפי שאלה אחרי רגע של מחשבה.
הנהנתי. "כן," טון מפליא של מרירות התלווה לקולי; העצבנות שבקול, הכאב, הצחוק הריקני שהפחיד אפילו אותי. "ההורים הארורים שלי."
עיניה של באפי התרחבו מעט. "זאנדר..."
הרמתי יד כדי לעצור אותה. "ל-לא, באף. תני לי להוציא את זה. זה פשוט... מוזר, את יודעת? אף פעם לא הבנתי את זה..." נאנחתי. זה לא נשמע כמו שהתכוונתי שזה ישמע. "בסדר, תני לי לנסות את זה שוב. אבא שלי הוא כמו, אלוהי הסטירות, או משהו כזה. אין לו שום בעיה עם מכות אגרוף. לרוע המזל, הוא אף פעם לא משתמש בשק האיגרוף שהוא קיבל לחג המולד לפני כמה שנים.
"הוא בעצם מוציא את זה על אמא שלי. הרבה. אני פשוט מתבצר בחדר שלי, או יוצא משם. אבל כשאני מתחמק מזה... אני מרגיש כל כך נורא בקשר לזה. בגלל, שבמעמקי המוח שלי, אני יודע שאני מתחמק מזה... אבל אמא לא.
"אמא שלי היא לא כמו אבא שלי. לא הרבה, בכל אופן. היא אף פעם לא ממלאת את עצמה כמו שהוא עושה. היא בעצם לא שותה כל כך הרבה. לא שזה משנה. כשהיא לא שתוייה, היא סופגת את זה. כשהיא שתוייה, היא מוציאה את זה, ועדיין מנסה להחזיר לו, מה שעושה את זה אפילו גרוע יותר כשהיא פיכחת שוב. בגלל..." אני משחרר צחוק. צחוק של כאב וייסורים, של פחד. "בגלל שהיא מרגישה רע על מה שהיא עושה לו!!! היא מרגישה רע, שהיא נותנת לו הרבה יותר ממה שמגיע לו!"
הבטתי למטה לרגע, מעביר את אצבעותי בשערי, מחניק את הדמעות בגרוני שגרמו לקולי להישבר. כשדיברתי שוב, זו היתה לחישה מתוחה, מאולצת. "היא אף פעם לא עומדת מולו כשהוא פיכח. והיא אף פעם לא מנסה לצאת מזה. ובפעמים הספורות שניסיתי להגן עליה, קיבלתי את המכות בעצמי. אני... אני מתחנן לפניה שתעשה משהו, אבל היא אף פעם לא עושה. ה-היא רק אומרת לי שאני לא צריך להכעיס אותו... אז אני לא. בגלל שאני יוצר מגע קטן עד אפסי איתו.
"אבל אלוהים, באפי, כשאני מסתכל אחורה על חיי, מאוחר בלילה, כשאני מנסה להירדם, וזה כמו... נלחמתי בשדים, מפלצות, אפילו עזרתי לעצור את ההתעלות הארורה... ואני לא יכול להציל את אמא שלי מאבא שלי."
רעדתי מהמאמץ לעצור את דמעותי. מה זה עזר בכלל. הם באו בכל מקרה. לחצתי את ידי לפניי, חלק בגלל הבכי, וחלק בגלל... אלוהים, מה לעזאזל עשיתי?! כרגע סיפרתי לבאפי משהו שלא סיפרתי לאף אחד. לא קורדליה, לא ג'סי... אלוהים, אפילו ווילו לא ידעה את כל הסיפור! וכאן, ברגע קצר, בדחף פיתאומי, פשוט שיחררתי את השד הפנימי העמוק ביותר האפל ביותר שהיה בי.
"או, אלוהים... זאנדר, אני אף פעם לא..." באפי לחשה ברכות, ידה נשלחת לכתף שלי. בתגובת בטן, משכתי את עצמי ממגעה, מזנק מהנדנדה.
"לא! לעזאזל עם זה באפי, פשוט לא!" צעקתי, קולי מלא בדמעות ובכעס שלא ידעתי שיש בי. "אני לא רוצה סימפטיה! את לא יודעת מה עובר עלי! אין לך שום מושג עם מה הייתי צריך להשלים... ואני לא רוצה שום שטות בסיגנון 'הכל יהיה בסדר', כי זה לא! כל עוד אמא שלי בבית הזה-" בטירוף הצרחות שלי, הצבעתי לעבר הבית שלי. צעקתי חזק כל כך שבמבט לאחור, אני לא חושב שמישהו ממש שמע אותי צורח ככה. "-עם האיש הזה, זה לא יהיה בסדר!"
התנשפתי בכבדות, נאבק לנשום, מביט על באפי כשעיני כמעט ומשקפות שינאה. ואז, איבדתי את כל האוויר. מה שלא השתלט עלי, הוא נעלם לגמרי. נתתי לזעם הפנימי שלי להשתלט עלי, כמו שראיתי את אבא שלי עושה פעמים רבות כל כך בעבר. ההבנה שברה אותי. התמוטטתי לאדמה, אל תוך העפר, הדמעות שלי מתחילות לזרום שוב כשניענתי את ראשי.
"באפי, אני לא רוצה לעשות את זה... אני מרגיש כל כך חסר ישע," לחשתי. "ו-ותראי מה עשיתי לך. אלוהים, אני כל כך מצטער..."
"ששש," באפי החליקה לקרקע לצידי, מעיפה קווצת שיער מעיני הדומעות. "אל תצטער. בגלל שמה שאמרת היה נכון. אני לא יודעת איך אתה מרגיש, ואני לא יודעת אם הכל יהיה בסדר." היא עצרה לרגע. "אבל אני יודעת את זה. זה בסדר לפחד, ולכעוס, וכל רגש אחר שאתה מרגיש. ולמרות שאני לא יכולה להבין הרבה... אני יכולה להיות כאן בשבילך." היא חייכה ברפיון, מברישה עוד דמעה שהחליקה מעיניי. "בדיוק כמו שאתה היית כאן בשבילי כשנזקקתי לך. תמיד."
הדבר הבא שאני זוכר הוא את עצמי בזרועותיה של באפי, לוקח נשימה רועדת, מרשה לעצמי להרגיש בטוח. ישבנו שם במשך... אלוהים יודע כמה זמן. זה בטח היה רק דקות, אבל זה היה כמו שעות. ולבסוף, באי רצון, משכתי את עצמי ממנה, אך היא עדיין אחזה בזרועותי, מחפשת בפני סימן שיגיד לה שהייתי בסדר.
הבטתי סביבי, והתחלתי לצחוק. "את מבינה שאנחנו יושבים על ערימת חול באמצע מגרש שעשועים, בלילה? ו, שום ערפד עדיחן לא תקף והרס את הרגע. מה הסיכויים שזה יקרה שוב?"
באפי העלתה את אחת מהבעות "המצב חשיבה העמוקה" שלה על פניה. "המממ.... קלוש עד אפסי." היא נתנה לחיוך לעלות על שפתיה לרגע, לפני שהפכה רצינית שוב. "זאנדר, אתה..."
"א-אני בסדר," קטעתי אותה, נד בראשי. "באופן יחסי... הרגשתי טוב. להוציא חלק מזה החוצה." נאנחתי. "החזקתי את זה בתוכי זמן רב."
"בטח יותר מדי זמן," באפי הסכימה בשקט. היא טיפסה לרגליה בזריזות, מושיטה לי יד. "בוא. אצלי, מסיבת גלידה... ו, נבקש מאמא שלי לעזור לנו לחפש עזרה לך ולמשפחה שלך."
חייכתי בחולשה, נותן לה לעזור לי לעמוד על רגליי. "אני... אני לא יודע. אני אף פעם לא ממש..." עצרתי כשראיתי את הבעתה של באפי, והבנתי מיד. לו סיימתי את המשפט, הייתי הופך להיות בדיוק כמו אימי.
זה לא עמד לקרות.
אז, נדתי בראשי בהחלטיות. "נכון. עזרה, שירים של הביטלס, סרט מוזר ביחד עם זה. אני מתכוון, למתופף יש טבעת מוזרה תקועה על האצבע שלו, ופתאום כולם רוצים אותו מת..."
באפי העניקה לי צחוק קצר. "זאנדר. איך אתה יכול לעשות את זה?"
"לעשות מה?" שאלתי, מנגב את עיני בשרוולי.
"כמעט נשברת כרגע, ושתי דקות מאוחר יותר, אתה מתבדח.
"זאת ההגנה שלי, באפי," הגבתי ברצינות. "זה משחרר לחץ או מה שלא יהיה." משכתי בכתפי. "זה פשוט קורה. את יודעת?"
באפי חייכה. "כן... אני חושבת שאני יודעת."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
זאנדר נאנח, מעביר את ידו דרך שערו, מביט על מסך המחשב כשהטקסט עבר בדיקת איות. הוא נשך את שפתו התחתונה כשהתלבט אם לשמור את הקטע שכרגע כתב או לא. לבסוף, אחרי כמה רגעים ארוכים של שקט, הוא שמר את המסמך תחת הכותרת "כאב", ביחד עם יצירותיו האחרות. רובם היו רק מערכונים קומדיים שהוא התעסק בהם בזמנו הפנוי.
"מעניין אם פיסת הסיפור הזה אי פעם תהפוך ליותר מזה," זאנדר מילמל לעצמו בקול. כמו באות, רמז מוזר, זאנדר שמע בקבוק מתנפץ לקיר בקומה השנייה, ואז את קולו העמום של אביו עולה לגבהים חדשים, מסווה את תחנוניה של אימו.
כמה דקות מאוחר יותר, הכל היה שקט. זאנדר עצר את נשימתו, כמו שעשה תמיד כשהעניינים הפכו שקטים, תמיד חושב על הגרוע מכל...
והוא נאנח בהקלה כששמע את שואב האבק נדלק.
בולע בכוח, זאנדר כיבה את המחשב, וזחל אל תוך מיטתו. למרות שמעולם לא היה דתי במיוחד, הוא לא היה יכול שלא להתפלל שיום אחד, הוא באמת יעשה את השיחה הזאת עם באפי.