אני חולם על באפי

פרק ראשון: המשאלה. כתבה: ליאה.
הערת הכותבת: כתבתי בדיוק פרק אחד מהסאגה המשותפת הזאת. אין לי מושג איך להמשיך, אז אל תפנו אלי. :-) כל המשך יתקבל בברכה, אם הוא רגיל, דרמטי, קומי וגם אם הוא מטורף לחלוטין. הפרק השני שיגיע ראשון אל ברבי (שימו לב, אל ברבי ולא אלי כי היא תעדכן את הפינה הזאת) יצורף לסיפור. אם לא הספקת לכתוב, לא נורא. תמיד אפשר לכתוב את הפרק הבא. :-) שם הסיפור, למי שתהה, הוא אכן בהשראת הסידרה המקסימה והמאוד ישנה ששודרה פעם בערוץ 3, "אני חולם על ג'יני". לג'יני שלנו קראתי על שם אישה שאני מחבבת מאוד מספר פנטזיה שקראתי מזמן.
הערה לסיום: שימו לב שלא נתתי לפנפיק תאריך, כלומר לא ציינתי באיזו עונה הוא או אחרי איזה פרק. זה נתון לשיקולכם ופתוח לגמרי.

"אלוהים, היריד השנה פשוט עלוב," באפי סאמרס מילמלה כשנגררה באי רצון במורד הרחוב המרכזי של סאנידייל.
ווילו רוזנברג, תלמידת תיכון בשעות הצורך ופריקית מחשבים בשעות הפנאי, נראתה נלהבת בהרבה מהחברה אותה נאלצה למשוך ברגעים אלו בשרוולה. "באמת, באפי," היא אמרה בעידוד. "אז אין דוכן של סוכר-על-מקל. אז מה?"
"סלחתי על הסוכר על מקל," זאנדר התיז ברוגז מצידה השני של הקוטלת. "אני לא מתכוון לסלוח כל כך מהר על היעדרו הבולט של דוכן פופקורן. או נקניקיות. או סוכריות אדומות בצורת תרנגול, או-"
"אחד מאלו שמוכרים דגים וצ'יפס במפית," באפי השלימה באנחת געגועים.
ווילו וזאנדר עצרו שניהם ובהו בה במבט תמה. "דגים, וצ'יפס?" זאנדר שאל, מרים גבה. "ביחד, את מתכוונת?"
"כשהדג בא מלמעלה, או שהצי'פס?" ווילו הוסיפה.
"והצ'יפס לא מקבל טעם של דג?" זאנדר המשיך, "או, הדג לא מקבל טעם של צ'יפס? ואיזה דג זה בכלל? כי אם זה דג מלוח-"
"אתם רוצים להגיד לי שאין דג עם צ'יפס בסאנידייל?" באפי שאלה בתמיהה. "בכלל?"
"אני לא רואה כאן דג עם צ'יפס. את רואה כאן דג עם צ'יפס?" זאנדר כרך את זרועו בהבנה סביב באפי. "אני יודע שקשה לך לקבל את זה, באף, אבל בחלק הזה של העולם... החלק ה, מתורבת... קצת קשה למצוא את אחד מהמנהגים הברברים שאליהם התרגלת בלוס אנג'לס. אה, ואנחנו גם לא צולבים כאן אנשים."
"דבר בשם עצמך," באפי אמרה, מגלגלת את עיניה. "בלוס אנג'לס היה דוכן של צ'יפס ודגים. וזה טעים מאוד."
"טוב, זה ידוע שאין סטנדרטים בלוס אנג'לס-" זאנדר התחיל שנית, והשתתק מיד למראה שני זוגות העיניים העייפות. "אוקי, גמרתי."
"באפי, באמת שאין שום דבר רע ביריד הזה," ווילו אמרה בעדינות. "את פשוט רגילה לדברים יותר גדולים, אבל זאת עיר קטנה. אנחנו פשוט מרכזים את הדברים הכי טובים שלנו. הנה, תראי, יש כאן דוכן של... קליעה למטרה."
"ואו. לא עשיתי את זה מאז כיתה ד'," באפי ציינה ביובש. "נדמה לי שאני גם זוכרת למה."
"ותראי את זה," ווילו סרבה לוותר. "יש כאן דוכנים ממש מעניינים. הנה, 'ספרי לטינית', בואי נראה את זה."
"את לא קוראת לטינית, וויל," זאנדר שלח את זרועו לעצור את הנערה.
"אולי אני ארצה להתחיל," ווילו אמרה באומללות. עיניה סרקו שנית את שני צידי הרחוב. "ו-ו-ותראו את זה. 'מתנות מהמזרח הרחוק', 'ענתיקות', 'אוכל צרפתי'-"
"אוקי, נראה לי שעוד כמה אנשים כאן זקוקים לתזכורת בקשר לצלבים," זאנדר אמר.
"חכו רגע, זה מעניין." באפי עקבה אחרי מבטה של ווילו.
"כן, אני יודע שזה נראה ככה," זאנדר אמר. "אבל אין לך מושג כמה זה לא בריא לקיבה שלך-"
"התכוונתי לענתיקות," באפי קטעה אותו, מתקדמת לעבר הדוכן. "אמא שלי ביקשה ממני להסתכל אם יש דוכן כזה. היא אמרה שאולי היא תוכל להשתמש במשהו בשביל הגלרייה שלה." היא עצרה מול הדוכן וחייכה בנימוס אל המוכרת, שהביטה בה מאחורי רעלה סגולה.
ווילו הרימה כד בגודל כף יד, בצבע אדום יין ועם קישוטים מוזרים. "מה זה?" היא שאלה.
"כד האש של המלך תות-אנח-עמון," ענה קול עמוק מאחורי הרעלה.
"אה... כן, נכון." באפי הוציאה את הכד מידיה של ווילו והניחה אותו על השולחן. "אני מכירה את המוכרים האלו," היא לחשה על אוזנה של חברתה. "לא נוציא מכאן שום דבר בזול."
"הי, זה חתיכת דבר מגניב." זאנדר הרים כד קטן ומוזר בצבע הנחושת. "זה נראה כמו מנורת הקסמים של אלדין."
"זו אכן המנורה," הגיבה האישה מאחורי הרעלה בשלווה. "הג'יני שבה הוא בן אלפי שנים, והוא יעניק לך מספר בלתי מוגבל של משאלות. היא בורכה בידי אלדין עצמו."
זאנדר בחן את החפץ, שהיה בבירור עתיק. הוא היה קטן, עגול, ומלא בחריתות משונות של כתובות לטיניות. ידית קטנה התעקלה כלפי מטה בצידו האחד, בעוד צידו השני התקטן והתרומם למשפך שהסתיים בחריץ זעיר. מכסה קטן סגר את ראש הכד.
"כן. אני בטוחה. יש לך גם את השטיח המעופף שלו?" באפי שאלה בליגלוג.
"זה בסדר, זה בסדר," ווילו עצרה את המוכרת במהירות כשזו התכופפה אל מתחת לשולחן. "היא לא אוהבת שטיחים בכל אופן. זאנדר, מה אתה עושה עם הדבר הזה?"
זאנדר בחן את המנורה. "אני לא יודע, אבל הוא די קולי."
"המנורה אוהבת אותך," האישה אמרה, עוצמת את עיניה לרגע. "עליך לקחת אותה."
"כן, היא אוהבת אותך, זאנדר," באפי הוסיפה ברצינות מעושה. "גם הכסף שלך אוהב אותך."
"שלושים דולר," האישה אמרה מיד.
זאנדר הרים גבה בשעשוע. "אני אתן לך שניים."
"דיל," האישה אמרה מיד, דוחפת את המנורה כמעט בכוח אל תוך ידו. "קח אותה."
"מוזר, היא לא התמקחה," ווילו ציינה בשקט כשהשלושה פסעו בחזרה אל הרחוב.
"כן, טוב..." באפי משכה בכתפיה. "אמרתי לכם שהיריד השנה הוא פשוט עלוב. מי שמע על מוכרים שלא מתמקחים?" היא הביטה לעבר זאנדר. "ומה אתה בכלל הולך לעשות עם חתיכת הזבל הזה?"
"חשבתי על להביע משאלה," זאנדר אמר ברצינות מעושה, חיוך קטן מבצבץ על שפתיו. הוא שיפשף את המנורה. "הלוואי שבאפי תתאהב בי עד כלות הנשמה," הוא הקניט אותה.
"זאנדר!" ווילו צווחה, לפתע מפוחדת. היא חטפה את המנורה מידו. "אל תעשה את זה! אתה לא יודע אלו כוחות יכולים להיות ל-"
"חתיכת הזבל הזה?" זאנדר חייך אליה. "תרגעי, וויל. זה סתם כד ישן."
"אם תקופת חיים בסאנידייל לימדה אותי משהו," ווילו ענתה בנזיפה, מפנה את מבטה מטה כדי לבחון את הכד. "זה שזה אף פעם לא סתם כד ישן." היא אחזה במכסה המנורה וניסתה למשוך אותו. "תקוע."
"תראי, לא היה צריך להיות עכשיו עננים ועשן ואש סגולה וכל זה?" זאנדר אמר בצורה מרגיעה. "ואם זאת היתה באמת מנורת קסמים, את חושבת שהיא היתה מוכרת לי אותה בשני-"
"זאנדי."
ווילו וזאנדר הרימו את עיניהם מהמנורה.
באפי חייכה אליהם, כאילו מתוך חלום. עיניה היו עצומות למחצה. היא הדפה את ווילו בעדינות הצידה ומשכה את זאנדר אליה. "תגיד, זאנדי... האם יתכן שמעולם לא אמרתי לך כמה אתה סקסי בחולצה הזאת?"
ווילו וזאנדר בהו שניהם בבאפי בזוועה. "או, אלוהים," ווילו מלמלה. "אלוהים. אלוהים אלוהים."
"זאנדי?" זאנדר שאל בחולשה.
באפי שלחה את ידה ללטף את שיערו של זאנדר. "אל תיראה מופתע כל כך," היא צחקה ברכות. "זה לא מה שתמיד רצית?"
"כ-כן," זאנדר מעד לאחור, אצבעותיו נלפתות סביב המנורה. "א-אבל באפי, אמרתי לך, כישוף זה שונה... וזו רק היתה בדיחה! אף פעם לא הייתי עושה לך משהו כזה בכוונה," הוא מחה כשהיא החלה להתקרב אליו שנית. "אף פעם, באפי, באמת."
"טוב לדעת." באפי חייכה, ההבעה החולמנית נעלמת מפניה בפתאומית כשמשכה את עצמה לאחור. "כבר פחדתי שאני אצטרך להחרים את הדבר הזה," היא הוסיפה בליגלוג.
ווילו וזאנדר בהו שניהם בקוטלת בתערובת של חוסר הבנה ובילבול. ווילו היתה הראשונה שהבינה. "באפי!" היא צעקה ואז פרצה בצחוק. "הפחדת אותי נורא!"
זאנדר המשיך לבהות בבאפי באימה. ידיו החלו לרעוד.
"באמת... לא הייתי כל כך נוראה." באפי חייכה בתמימות.
"מטורפת אחת!" זאנדר צרח. "הייתי ככה קרוב להתקף לב. בשביל מה כל זה היה?!"
"בשביל לעשות את היריד הזה קצת פחות עלוב." באפי חייכה והתרוממה על קצות אצבעותיה, מעניקה לו חיבוק ניחומים. "תהנו. אני חייבת לזוז, לסייר קצת בבית הקברות," היא הוסיפה במהירות, נעלמת לפני שזאנדר או ווילו הספיקו להגיב.
ווילו ציחקקה. "אחת אפס לקוטלת."
"זה לא היה הוגן," זאנדר אמר בטון פגוע. "היא קבעה שיאים בלשבור את הלב שלי."
ווילו חייכה ולקחה את המנורה מידו, בוחנת אותה. "זאנדר, אם אתה אוהב כל כך לטפח תקוות, אל תאשים את באפי בזה," היא הזכירה לו. "זו רק חתיכת מתכת עם מכסה תקוע."
זאנדר לקח את המנורה מידיה של ווילו ובחן אותה. "לפחות זה יראה טוב על שולחן הכתיבה שלי."
שעתיים מאוחר יותר, זאנדר זרק את המנורה על שולחן הכתיבה בחדרו וצנח על המיטה באנחה. הוא התהפך על גבו והביט בעד החלון, מושך באחד הווילונות. הוא תהה האם באפי עדיין היתה שם, מסכנת את חייה. או שאולי הלילה היה מישהו איתה-
"סוף סוף, לבד."
קול הקטיפה הרך, העדין, בקע מתחת לשמיכות עליהן נשען זאנדר. הוא זינק למצב עמידה, מתרחק מהמיטה בטירוף. "מי שלא תהיה-" הוא התחיל, מתנשף באימה. "אני- אלוהים!"
באפי חייכה והסיטה הצידה את השמיכות. היא התיישבה במיטה והביטה בסקרנות על סביבותיה. "מקום מעניין יש לך כאן."
זאנדר היה מבוהל מכדי להבחין בהערה המשונה. "באפי... מה את עושה במיטה שלי?"
"או, זו המיטה שלך?" באפי שאלה בחרטה אמיתית, נחלצת מבין הסדינים. היא לבשה בגדים מוזרים ביותר, חצאית מתרחבת מבד פשתן סגול, נעליים מחודדות בקצותיהן ומעין גירסה מעניינת לחולצה, שהיתה דומה יותר למשהו שקורדליה תלבש. החולצה נגמרה באמצע ביטנה של הנערה והתחילה באחד המחשופים הגדולים ביותר שזאנדר ראה מימיו. שערה היה אסוף על קודקודה, מלופף בסידור מסובך אל תוך תכשיט מוזר. "מצטערת," היא אמרה בהתנצלות. "לא חשבתי." היא קדה לפניו באבירות. "לרשותך, האדון זאנדר."
"אווו. באפי, אני באמת לא חושב ש-שזה רעיון טוב-" עיניו של זאנדר היו נעוצות במחשוף המדהים. "אני מתכוון, זה יהרוס את החברות שלנו, ואת לא עדיין אוהבת את דד בוי? ובכלל... מה עשית לשיער שלך?" הוא הוסיף בפליאה, מרים את גבתו כשבהה בתסרוקת המורכבת, מנסה להבין היכן התחילה והסתיימה.
"או, אתה חושב שאני..." באפי ציחקקה. לפתע, היא נקשה באצבעותיה. הבגדים השתנו, זורמים במין אריג בוהק על גופה. עתה, היא לבשה חצאית מיני מעור שחור וחולצה צמודה בצבע סגול, עקבים גבוהים על רגליה, ושיערה סודר בתסרוקת מורמת פשוטה. היא חייכה. "אמרו לי שתמיד צריך ללבוש את דמות היצור מהמין השני שהאדון שלך הכי אוהב." היא הלכה לעבר זאנדר ההמום, גורמת לו לפסוע לאחור עד שנפל בחוסר אונים על הכורסה. "אז אני מקווה שלא אכפת לך שפלשתי קצת למוח שלך," היא הצטדקה, מחייכת. "הכל לטובת הלקוח."
"א-את לא באפי," זאנדר הצליח לפלוט.
"אתה תופס מהר," הנערה חייכה.
"מי את?"
"אדוני יכול לקרוא לי קאסילדה."
"קאסילדה?"
נאנחת, דמותה הקטנה של באפי נקשה שוב באצבעותיה. הבגדים השתנו בחזרה לאריגים המשונים המקוריים. היא הציצה במראה ואז חייכה מטה אל זאנדר. "למען האמת, אדון, אני חייבת להודות שיש לך טעם טוב בבנות. האדון האחרון שלי? הוא השתגע על הגבוהות המלאות האלו. צייר אותם כל היום. הייתי אומרת לו, "שמע, בוטיצ'לי, זה לא עסק-"
"סליחה, סליחה!" זאנדר הרים את ידיו. "את ג'יני. הגיני... שלי."
"משאלתך היא פקודתי," קאסילדה חייכה ועיפעפה בעיניה. היא בחנה אותו. "אני חייבת להודות שאתה גם הרבה יותר נאה מהאדון האחרון שלי," היא ציינה, מתיישבת בקלילות בחיקו. היא עטפה את צווארו בזרועותיה. "אני חושבת שאני אהנה לשרת אותך, אדון זאנדר," היא אמרה.
זאנדר חש את ראשו מתחיל להסתובב. אוקי, נערה אל טבעית, שנשמעת כמו באפי, נראית כמו באפי ורוצה למלא את כל משאלותיו יושבת כרגע על הברכיים שלו ומחבקת אותו.
או, אלוהים.
זאנדר התאמץ מאוד להתיק את עיניו מהמחשוף הענקי שנח ישירות מול עיניו. זה היה עניין רציני מכדי להתעלם ממנו. "אז... את באמת הג'יני של אלדין?"
קאסילדה הביטה בו, משרבבת את שפתיה כילדה נעלבת ועצובה. "הם עדיין מוכרים לכם את הסיפור הזה? לא, אני סתם ג'יני רגילה. בקושי בת מאתיים. חוץ מזה, כולם יודעים שאלדין הוא סתם אגדה." קאסילדה נצמדה קרוב יותר אליו וחייכה בחושניות. "אם תהיה באמת נחמד, אני ארשה לך לקרוא לי קאסי."
"סתם אגדה," זאנדר מילמל, מגלגל את עיניו ומניח לראשו ליפול לאחור על מסעד הכיסא. "כן, בטח."

המשך יבוא... (והוא תלוי כולו בכם! :-)

שלחו לנו את ההמשכים שלכם!