העין הדמוקרטית - מרכז למשפט, חברה ודמוקרטיה, הוא גוף שקם על רקע הצורך להעשיר את השיח הציבורי. המרכז יפרסם דפי מידע ועמדה, וכן ייזום ויפרסם מחקרים, בנושאים של סדר היום, בתחומי משפט, ממשל וחברה. בתקופה הקרובה יפורסמו דפי מידע ועדכון שוטפים, תקצירים של פסקי דין ושל אירועים נוספים בתחומים הרלבנטיים

על שטיפת מוח שיפוטית - בעקבות דברים שאמר לאחרונה הש' יצחק אנגלרד

מה גורם לאנשים כל כך נכבדים וישרים - והדברים נכתבים ללא שמץ של ציניות - להתגייס בצורה כל כך תמוהה ופונדמנטליסטית למטרה כל כך לא צודקת? לפני ימים אחדים התגייס גם הש' המכובד יצחק אנגלרד למלחמה: גם הוא השמיע הצהרות פומפוזיות נגד נבחרי ציבור ונגד בימ"ש לחוקה. גם הוא, בעצם, עסק יותר בגופם של אנשים, ופחות בגופם של דברים.

במקרה דנן, צריך להתאמץ כדי לא לרדת לרמתם של הטיעונים המושמעים נגד ביהמ"ש לחוקה - שכן יש פער מדאיג בין רמת הדוברים, לבין נמיכות הטענות. הטענה המרכזית של המתנגדים, להזכיר, היא שבימ"ש נפרד לחוקה יסבול מ"פוליטיזציה", שאותה רוצים לחולל חברי כנסת שהם אויבי הדמוקרטיה.

ובכן, זו הטעיה, ולא היחידה. מי שיזם את הרעיון הוא לא אחר מאשר יו"ר ועדת החוקה לשעבר, דדי צוקר, שלא ידוע, לא אז ולא היום, כחבר במסדר חשאי כלשהו לפגיעה בשלטון החוק. צוקר עשה מה שאחרים מסרבים לעשות: הוא בדק והשווה בין מערכות משפט במדינות דמוקרטיות, והגיע למסקנה שאין מנוס ממנה - ביהמ"ש העליון בישראל מרכז בידיו את הסמכויות הרחבות ביותר. במלים פחות עדינות, מדובר בביהמ"ש האימפריאליסטי ביותר בעולם. הוא אמנם לא מרבה בפסילת חוקים, אבל הוא מתערב בשיקול הדעת של כל שר ופקיד, ובסדרי שלטון, באופן שמעורר דאגות. הוא החליט, רק לדוגמה, להירתם למלחמה במינויים הפוליטיים, למרות שמדובר במסלול למוביליות חברתית, ולא רק תשלומי אתנן של שרים לעסקנים. בכך, העמיד ביהמ"ש את עצמו כגורם המשרת את האוליגרכיה. שהרי לפי הקריטריונים של ביהמ"ש, לא רק שמעורבות פוליטית - עניין מבורך בכל חברה מתוקנת - הופכת לצרעת, אלא שהמנגנון הבכיר הופך לנחלה מעמדית. במצב שיצר ביהמ"ש "הנאור", רק משוגעים ייכנסו לפעילות פוליטית. ואגב, במדינות המתוקנות המצב הפוך, דווקא כדי לעודד מעורבות פוליטית. אבל אצלנו, כרגיל, שחור הוא לבן ולבן הוא שחור.

עכשיו, תוך חתירה לפסגות שאין בהן גובה אינטלקטואלי, טוען הש' המכובד אנגלרד שהקמת בימ"ש לחוקה תפגע בדמוקרטיה. סליחה? וכי שופטים המייצגים באופן מאוזן ודמוקרטי יותר את קשת הדעות בציבור הם סכנה? הרי הטענה הזו היא גם אורווליאנית וגם לא לוגית. דווקא להרכב שופטים מאוזן ודמוקרטי, כמקובל בבתי משפט לחוקה, שעוסקים בנושאים פוליטיים, תהיה סמכות עם גיבוי ציבורי לשמירה על זכויות. ובכלל, הסכנה שמרבים לדבר בה, על פוליטיקאים שמתנכלים לזכויות אדם, היא הבל הבלים. אם יהיה רוב לעריצות, כפי שכבר אמר אחד מגדולי השופטים בארה"ב, לרנד הנד, שום בימ"ש לא יעצור אותה. ההיסטוריה הוכיחה שהוא צודק. ובכל מקרה, שופטים משמרים את הסדר החברתי הקלוקל, יותר מ"פוליטיקאים", היוזמים שינויים חברתיים נדרשים. ההיסטוריה של המשפט האמריקאי, ששופטינו אוהבים לצעוד בדרכו, מלאה דוגמאות לתפקידם המסוכן של שופטים. ביהמ"ש העליון, בניגוד לפוליטיקאים, הנציח את העבדות. ביהמ"ש העליון, בניגוד לדעת פוליטיקאים, סיכל רפורמות חברתיות. והרשימה ארוכה. כך שקצת צניעות לא תזיק לשופטים.

במקום להתמודד עם טענות ענייניות, מנסים שופטים מכובדים, וחבל שכך, להטעות ולהפחיד את הציבור. בכך הם פוגעים בחברי כנסת, ומייחסים להם כוונת זדון של פגיעה בדמוקרטיה. זו לא התנהגות שראויה לשופטים. זו לא התנהגות שמחזקת את אמון הציבור במערכת השיפוט. ואגב, אפשר לטעון טענות רציניות נגד בימ"ש לחוקה, כפי שעושים נשיא ביהמ"ש לשעבר משה לנדוי, או פרופ' רות גביזון, בלי צורך לפגוע בנבחרי ציבור.

טיעוני הצמרת השיפוטית נגד הקמתו של ביהמ"ש לחוקה הם אינטרסנטיים ואנטי דמוקרטיים. מדובר בהנצחת סמכויות לעצמם, ולא בזכויות לאחרים. זה מאבק שכנראה יצליח, משום שמדובר בשטיפת מוח, תוך כדי שימוש פופוליסטי בעוינות לפוליטיקאים. וכאשר גם שופטי ביהמ"ש העליון מצטרפים לזילות הפוליטיקאים - שהיא זילות הדמוקרטיה - אין שום סיבה לחגיגה.

בחזרה לעמ' הבית