נכון, אופי התלמידים שלנו הוא שונה. אולם, לדעתי, בחלק מתכניות הלימוד שלי, אפשר להשתמש ולהפיק תועלת פה גם כיום. כמו-כן, חלק מהבעיות שהיו לי קיימות לצערי, גם כיום בארץ.
נולדתי באנגליה באמצע מלחמת העולם השניה. עקב המלחמה וגורמים שונים, היהדות באנגליה ירדה לשפל. באותה תקופה, היו מעט מאוד בתי ספר יהודיים באנגליה, ורוב לימודי הקודש של הילדים היו בחדרים או בתלמוד תורה - כלומר, לימודים של שעות מועטות ביום ראשון בבוקר - (יום ראשון הוא יום הפגרה באנגליה). לא מספיק שהשעות היו מועטות, גם רוב המורים ידעו רק קצת יותר מהתלמידים, ותוכניות הלימוד היו "יבשות" ביותר.
זוכר אני, שמנהיגי הקהילה היו "בוכים" על כך, שהבנים מפסיקים את לימודי הקודש בגיל בר-מצווה, והבנות אפילו מספר שנים לפני כן. לדעתי, לתלמידים אלו, היה מגיע צל"ש על שהסכימו לסבול שיעורים אלו עד גיל זה!
במקום מגורי, היה תלמוד-תורה (של יום ראשון בבוקר) שהגיע למצב בו יישארו רק שלשה תלמידים, ולכן, בזמן לימודי לתואר שלישי, לקחתי את התלמוד-תורה תחת חסותי, ובניתי תוכנית לימוד חדשה, ועד שבאתי לארץ, הצלחתי בס"ד להגדיל אותו לקרוב ל-100 תלמידים.
בזמן מלחמת ששת הימים, שוחררו חלקים נרחבים של א"י, כולל חברון. שנה לאחר המלחמה, הרב משה לוינגר הקים את מתנחלי חברון. באותה שנה, הצטרפתי למתנחלים, ולמדתי בישיבת מתנחלי חברון. עקב לחצים, הסכימה הממשלה שהיתה שמאלנית, לבנות את קרית ארבע, והבנייה המשיכה במשך תשל"א (1971). באמצע שנה זו, קרית ארבע היתה לעובדה.
באותה תקופה, הרגשתי שחובתי להקדיש כמה שנים לשיפור החינוך התורני באנגליה, והזמן הזה נראה כזמן המתאים ביותר.
יום אחד בקיץ תשל"א, ראיתי באחד מהעיתונים היהודים באנגליה, מכרז למנהל לימודי קודש בבית הספר התיכון היהודי בליברפול, שבצפון אנגליה. אתם בודאי שואלים, איך דווקא עיתון זה הגיע לידי? אינני יודע, אך כנראה, השגחה פרטית. מעולם לא הייתי בליברפול, ולא ידעתי מאומה על בית ספר זה, אך ניגשתי למכרז. המנהל הכללי של בית הספר ביקש ממני לשלוח מספר המלצות מאנשים שהכירו את עבודתי בחינוך. יו"ר ההנהלה היה באותו הקיץ בארץ, וראיין אותי, וסיכמנו על חוזה לשלוש שנים, שבסוף נמשך קרוב ל-7 שנים. בסוף שנת 1971, הגענו דינה אשתי, אני, ובתינו איילת שהיתה תינוקת, לאנגליה.
בנקודה זו, ראוי לספר כמה מילים על הקהילה היהודית והחינוך היהודי באנגליה, ובמיוחד בעיר ליברפול.
יהודים החלו להגיע לאנגליה לפני כ-1000 שנה. לאחר כמאתיים שנה גורשו היהודים, ורק לפני ע-350 שנה, הממשלה הסכימה לאפשר ליהודים לחזור. בתחילה, אנשי הקהילה היו בעיקר ספרדים. ההגירה ההמונית התחילה לפני כ-130 שנה ממזרח אירופה, עקב כל הפוגרומים שם. זאת היתה התקופה שכל הסבים שלי הגיעו ללונדון. סבא חיים היה בדרך לארה"ב (יחד עם מליוני יהודים אחרים), אולם, באנגליה הוא פגש את הסבתא שלי, ומאז כל המשפחה גרה בלונדון.
באנגליה יש הרבה בתי ספר הקשורים לדתות שונות. בתי ספר אלו הם או פרטיים - דהיינו לא מקבלים כסף מהעירייה ומעט פיקוח - (באנגליה בתי הספר ממומנים ע"י העיריות, ולא ע"י הממשלה), או מקבלים גם כסף וגם פיקוח מהעירייה - "בעל המאה, בעל הדעה". העירייה מממנת תקנים למספר מורים לפי גודל בית הספר וקריטריונים נוספים. מכיוון שבבתי הספר האלו רוצים ללמד מספר שיעורי דת בנוסף לשיעורי לימודי חול, הם צריכים מספר גדול יותר של מורים, וההפרש ממומן ע"י בית הספר עצמו. באופן תיאורטי, בתי ספר אלו יכולים לכלול בתקן המורים, את מורי הדת, ולשלם בכסף פרטי, למשל, מורים להיסטוריה ולפיזיקה. אולם למעשה, בבתי ספר היהודים, מורי הדת ושפה העברית שולמו ע"י בתי הספר. הרכב הנהלת בתי הספר אלו הוא ששליש מונו ע"י העירייה ושני שליש באופן פרטי.
בשנות ה-70, אפשר היה לסווג את בתי הספר היהודיים באנגליה לשלוש קטגוריות:
הראשון: בתי ספר כמו סטמר, חב"ד, יסודי התורה. הם כמו חינוך עצמאי בארץ. בתי ספר אלו הם פרטיים.
השני: בתי ספר כמו ממ"ד בארץ, חלקם הם פרטיים וחלקם ממומנים על ידי העירייה.
השלישי: בתי ספר שמקבלים מהסוכנות היהודית כסף רב בכל שנה לממן את לימודי קודש והשפה העברית. יש לסוכנות שני מחלקות חינוך - אחד דומה לממ"ד ואחד לממלכתי. רוב בתי הספר באנגליה בקבוצה זו, מקבלים כסף מהמחלקה של הממלכתי.
בתקופה שהסוכנות רצתה להשתתף במימון בתי ספר אלו, הם היו צריכים את תמיכתו של הרב הראשי באנגליה, והיה הסכם חתום ביניהם, שאופים של בתי הספר יהיה דתי.
לכן, יש מצב בבתי ספר אלו, שמחד גיסא צריכים להפעיל אותם בצורה דתית, ומאידך, רובם של התלמידים באים מבתים שאינם שומרי מצוות. בנוסף לכך, המנהל הכללי וסגנו לאו דווקא שומרי מצוות, רוב אנשי ההנהלה לא תמיד שומרי מצוות, וברוב בתי הספר, המחלקה המממנת של הסוכנות היא הממלכתית. מכל זה, מיד רואים את הבעיות, הקשיים ועגמת נפש למנהלי לימודי קודש בבתי ספר אלו!
כעת אתן סקירה על הקהילה היהודית בליברפול. יהודים הגיעו לליברפול לפני כ-250 שנה. הרב אונטרמן זצ"ל שימש כרב הראשי של ליברפול, עד עלייתו ארצה.
בשנות ה-70 היו כ-7000 יהודים בליברפול - כ-2000 משפחות. אף על פי שרוב רובם של המשפחות, לא יכול להיקרא שומרי מצוות - למשל, מתוך ה-2000 משפחות, רק כ-20 נשים השתמשו במקווה - כמעט כולם היו חברי בתי כנסת אורתודוקסים. באנגליה, משפחות הן חברות לבתי כנסת, בעיקר עבור קבורה יהודית, ובעבור מושבים בראש השנה וביום הכיפורים - הימים היחידים שכמעט כולם באים לבית הכנסת. היו בליברפול קהילה אחת קטנה של רפורמים, ורוב הנמנים עליה, היו נישואים בנישואיי תערובת.
ההיסטוריה של בית הספר היהודי בליברפול החלה באמצע המאה ה-19, אולם המסגרת הנוכחית רק החלה בשנות ה-50, בית הספר הזה מחולק לשני חטיבות - בית ספר יסודי כיתות א' - ה', ובית ספר תיכון כיתות ו' - י'ב. כמעט כל תלמיד שלומד ביסודי המשיך לתיכון. בשביל האפקטיביות, ראוי שיהיה אותו מנהל ללימודי הקודש בשני בתי הספר, כדי שיהיה המשכיות בתוכנית לימודי הקודש. אולם בשל סיבות פוליטיות קהילתיות, לא כך היה המצב, והייתי מנהל ללימודי הקודש רק בבית הספר התיכון. יתרה מזו, לא היה מנהל ללימודי הקודש ביסודי. המנהל הכללי, שלא יכול להיקרא כשומר מצוות, היה אחראי על זה. לא פלא, שחלק מהתלמידים שהגיעו מהיסודי, לא יכלו לקרוא עברית, ולרובם לא היה ידע בסיסי ביהדות, למשל, ידיעת ברכות הנהנין הפשוטות - אני לא מדבר על הברכה, למשל, עבור פופקורן מצופה בשוקולד - אלא ברכות על תפוחים, בסקוטים וכו'. הם היו התלמידים שהגיעו אלי בגיל 11.
גם בבית הספר התיכון, המנהל הכללי לא יכול היה להיקרא כשומר מצוות, וסגן המנהל הכללי היה אפילו פחות מזה. פעם אחת הוא ניסה לארגן טיול לתערוכה בלונדון, ובמשך הטיול, היתה מתוכננת ארוחה לא כשרה, במלון בלונדון. שמעתי על זה, והצלחתי לבטל ארוחה זו. אמרתי, איזה טעם יש ללמד את התלמידים על כשרות, אם בית הספר בעצמו מארגן טיולים עם אוכל לא כשר.
יותר משני שליש של ההנהלה לא היו שומרי מצוות, והיו ביניהם אפילו אנטי-דתיים. למזלי יו"ר ההנהלה היה שומר מצוות. אולם הוא היה צריך להתמודד מול הרבה לחצים של הנהלה לא דתייה, הורים לא דתיים, והמנהל הכללי וסגנו.
בבית ספרי למדו לימודי קודש ואת השפה העברית. אני רק ניהלתי את לימודי הקודש. לימוד השפה העברית היתה מחלקה נפרדת ונלמדה, לא כ"לשון הקודש", אלא כשפה נוספת, כמו צרפתית או גרמנית, ועל ידי מורות שלא היו שומרי מצוות.
ללימודי הקודש היו שני מורים מקומיים, ושליח שהסכנות שלחה מהארץ. השליחים נשארו רק שנתיים. הסיבה היתה, שאם הם נשארים פחות משנתיים, הם לא צריכים לשלם מס הכנסה בריטי. אולם, אם הם יישארו אפילו יום אחד מעל השנתיים, הם יצטרכו לשלם מס הכנסה למפרע, לתאריך שהם הגיעו לאנגליה. השימוש של השליחים לא היה מוצלח. עד שהם למדו את השפה האנגלית, והתרגלו לבתי הספר באנגליה, הסתיימו השנתיים, והם חזרו לארץ.
בית ספרי קבל הקצבה בכל שנה מהמחלקה הממלכתית של הסוכנות, והם שלחו מפקחים לפקח על לימוד השפה העברית ועל לימודי הקודש. לא קשה לתאר את גישת המפקחים ללימודי הקודש. אתן לכם כמה דוגמאות. המפקחים רצו להגדיל את מספר שיעורי שפה העברית על חשבון שיעורי לימודי קודש. דחיתי רעיון זה על הסף, והם ירדו מרעיון זה. באחת הפעמים, הסוכנות שלחה לי מורה לא-דתי ללימודי קודש. אמרתי בפירוש שהוא לא ילמד אצלי לימודי קודש. המפקח איים עלי, אך זה לא עזר לו. הם למדו לקח, ולא נסו לשלוח לי בפעמים הבאות שליחים לא-דתיים. פעם המפקח נכנס לכיתה בזמן שהמורה נתן שיעור על ברכת הנהנין. "למה אתה מלמד אותם ברכות? תלמד אותם תנ"ך" הוא אמר. אין צורך להוסיף, שלא שניתי את תוכניות הלימוד עבורו!
כעת, יכולים אתם לראות שהיה לי "מלחמות רבות" עם גורמים שונים. רוצה אני להדגיש, שלא היתה לי כל כוונה לפגוע באף אחד באופן אישי, ואם פגעתי במישהו, אני מתנצל - כולם היו באופן אישי נחמדים וברמה האישית היו לי יחסים טובים עם כולם. הם עשו מה שהם ראו בעיניהם כטובת בית הספר. כל ההבדלים בינינו היו רעיוניים.
ראיתי שאם לא רשמתי בכתב את תלונותיי בהקשר של חסרונות של אופי היהדות בבית הספר, הן היו נשכחות מהר. בשל כך, הקמתי ארגון למורי לימודי קודש, ובישיבתנו רשמתי פרוטוקול, שכולל את תלונותינו, וחילקנו אותו לגורמים השונים. אני יכול להגיד שזה מאד עזר לנו.
הנהלת בית ספרי הורכבה מ-9 אנשים, 3 מהם מונו ע"י העירייה ו-6 מהם נבחרו ע"י אנשים שתרמו כ-2 פוינד שטרלינג לשנה לבית הספר. בישיבות ההנהלה היו שני משקיפים, אחד מטעם ההורים, ומשקיף השני מטעם המורים. רבני העיר רצו שיהיה גם משקיף מטעמם. זה היתה בקשה מאוד סבירה, מפני שברוב בתי ספר היהודיים באנגליה, היה לפחות רב אחד, לא רק כמשקיף, אלא כחבר הנהלה. אולם ההנהלה בליברפול לא הסכימה לקבל רב, אפילו כמשקיף.
מפני שבית ספרי היה ממומן ע"י העירייה. על כן, היה צורך למלא 500 מקומות. אף על פי שרוב רובם של התלמידים היהודיים בליברפול למדו בבתי ספר יהודיים (לאו דווקא בגלל סיבות של דת), היה אפשרי למלא רק כ-300 מקומות עם תלמידים יהודיים. בלית ברירה, היה צורך למלא את 200 המקומות הנותרים עם לא-יהודים. כמובן, הם לא למדו לימודי קודש - היתה להם תוכנית אחרת. קראתי, שכיום עקב ירידה משמעותית במספר יהודים בליברפול, עקב התבוללות וכו', רק כשליש מהתלמידים בבית הספר הם יהודים.
אני הייתי מנהל לימודי הקודש הראשון במשרה מלאה. לפני, היה אחד מרבני בתי הכנסת המקומיים, שנכנס רק לכמה שעות בשבוע.
כשהתחלתי את עבודתי, ראיתי שתוכנית הלימודים מאוד ליקוייה, והחלטתי לכתוב תוכנית חדשה לגמרי. לימודי תורה אינם משהו תיאורטי אלא מעשי לחלוטין, וצריכים לתכנן את התוכנית בהתאם.
כשם שיש עבודה מעשית, למשל, בכימיה או בביולוגיה, צריכה להיות עבודה מעשית גם בהלכה, וכך התלמידים יעריכו יותר את ההלכה. אתן לכם מספר דוגמאות שעשיתי בכיוון זה.
לכיתות ו' - ז' היה קורס בשם "בר מצווה" לבנים, ו"אשת חיל" לבנות. בהגעתי לבית הספר, ראיתי שהבנים היו מוכנים להניח תפילין בתקופת הבר מצווה, אך רצון זה פסק לאחר מספר חדשים. היה צורך ללמד את הבנים איך להעריך תפילין, אופן כתיבתם ובניית הבתים. למטרה זו, תכננתי את תכנית זו:
הזמנתי מסופר סת"ם דף גדול של קלף, כלי לשרטוט קווים, דיו לכתיבה, קלף חתוך ומשורטט עבור תפילין של יד ותפילין של ראש, גידים וכו'. כמו-כן הצגתי הרבה נוצות כדי להכין קולמוסים.
מגניזה של בית הכנסת, הוצאתי הרבה סטים של תפילין פסולין. מכיוון שבאותה התקופה, רוב התפילין באנגליה היו פשוטים, התפילין שבגניזה גם היו פשוטים. עשיתי "ניתוח" בבתים הללו, הוצאתי את התיתורא והמעברתא מן הבתים, הפרדתי את ארבעת החלקים של התפילין של ראש כמו אצבעות של כפפה, והוצאתי את הפרשיות מהבתים.
נוסף לזה, רכשתי סרטונים על תפילין, שיצאו לאור באותה התקופה ע"י "תורה ומסורה" בארצות הברית. (זה היה לפני תקופת הוידאו.)
אחרי כל ההכנות האלה, היה לי את הכלים ללמד הלכות תפילין בצורה מעשית, וכך עשיתי.
בשיעורי, חילקתי חתיכה קטנה של קלף לכל תלמיד, וגם נוצה כדי להכין קולמוס. לפני השיעור אמרתי לתלמידים להביא כלי כמו מחוגה כדי לשרטט קווים על קלף וגם דיו שחור. לאחר שהם שרטטו על הקלף, כתבתי כמה אותיות סת"ם על הלוח, ואמרתי לתלמידים להעתיק אותם על הקלף שלהם.
העברתי את החלקים של הבתים בין התלמידים, והראיתי להם איך מחברים את כל החלקים על מנת לקבל בית שלם. הם ראו גם סרטונים על תפילין, לראות איך אנשי המקצוע מכינים אותם.
בקורס של הבר מצווה, נכללו בדרך מעשית, גם הנושאים של ציצית, וקריאת התורה, והיה תרגול כיצד לקרוא עם הטעמים כל הפטרה (ולא כמו תוכי שבני מצווה רבים קוראים את ההפטרה שלהם).
בקורס של "אשת חיל" נכלל הנושא של כשרות, וכיצד להכין את הבית עבור שבת, חגים ופסח. בשנות ה-70, הרבה נשים קנו עדיין תרנגולות מהאטליז לא מוכשר, ועשו את ההכשרה בביתן - (מה שאנו לא רואים היום).
קנינו שתי תרנגולות מהאטליז, אחת מהן, מיד לאחר השחיטה, אך בלי נוצות, והשניה בלי ראש ופתוחה, כמו שהאישה קיבלה אותה מהאטליז.
היתה לנו כיתה עבור לימודי קודש, ובקשתי שיתקינו לנו כיור מטבח שם, בעיקר כדי להדגים איך מכשירים בשר. אמרתי שזה לא יהיה יקר. על זה אמר הגזבר "הרב ד"ר סיימונס, כל דבר עולה מאות פוינד שטרלינג". אולם קבלתי את הכיור.
בתרנגולת השלמה, הראיתי לבנות את מקום השחיטה. בכל שיעור, עשינו חלק אחד מן ההכשרה. בין שיעור לשיעור שמתי את התרנגולות במקפיא. ברור, שגם מצד הכשרות, וגם מצד הבריאות, לאחר שסיימנו את העבודה שלנו, התרנגולות לא היו ראויות לאכילה, אבל היו פחים טובים בתוך בית הספר!
בסוף כיתה ז', בחנו גם את הבנים וגם את הבנות, על כל החומר שנלמד בקורסים אלו. התוצאות היו מצוינות, ושופרו משנה לשנה. זאת ההוכחה לכך, ששיטה זו של לימוד הלכה למעשה, היתה מוצלחת. ראינו גם, שהרצון של התלמידים להמשיך להניח תפילין גבר.
היה מקרה ששמעתי, שתלמיד אחד הניח תפילין בשבת של הבר מצווה שלו, לפני שהלך לבית הכנסת. שוחחתי עם התלמיד, ואמרתי לו, שודאי יודע אתה שלא מניחים תפילין בשבת. הוא ענה לי שהוא ידע, אולם הוא חשב שהשבת של הבר מצווה שלו היא שבת מיוחדת, וזאת הסיבה שהוא הניח אותם.
מקרה זה הזכיר לי את הסיפור של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. פעם היה הרבי עם התלמידים שלו. הם ראו איש, שבזמן שהיה עליו תפילין, שם שמן על גלגל העגלה. תלמידיו רצו לפעול בנושא, אך הרב אמר להם. "תראה איך האיש הזה אוהב מצוות תפילין, אפילו בזמן שהוא שם שמן על גלגל העגלה, הוא לא מוריד אותם."
גם בקורסים אחרים, השתמשתי בדגמים ובסרטונים, כדי להדגים. למשל, לקראת ראש השנה, הצגתי קרניים של כבש, על מנת להראות את שלבי של הכנת השופר.
רוצה אני להזכיר, כי יוצרי חומר אור קולי למטרות לימוד, צריכים לשים דגש על כל פרט ופרט. אתן לכם שתי דוגמאות. הראיתי להם סרטון על הכנות הבית לקראת שבת. על שולחן השבת היו שתי חלות, ולפניהם היו מלחיה עם שני חלקים (שניתן לראות הרבה בארץ). תלמידה שאלה אותי, ובצדק, "האם צריכים גם שני מלח לשבת?"
הדוגמה השניה: היה לנו סרטון שהופק בארה"ב. אני דווקא מזכיר את ארה"ב, מפני ששם כמו רוב המקומות בחו"ל, אין עירוב, ואסור לטלטל בחוץ בשבת. באחת התמונות בסרטון זה, היה איש שחוזר מבית הכנסת בשבת עם סידור בידו. שאלתי את התלמידים, מה לא בסדר בתמונה זו? תלמיד אחד ענה, שדלת הבית נפתחת כלפי חוץ במקום כלפי פנים! מתשובה זו לומדים שיש צורך לשים דגש אפילו לפרטים הקטנים, כאשר מכינים חומר אור קולי. טעויות כאלו מטות את עיני התלמידים מהעיקר לטפל.
כמו-כן, ניסיתי ללמד חוג של תלמידים הלכות שבת בדרך מעשית. ללמד הלכות שבת רק מספרים, זו בעיה. יש הרבה הרבה פרטים, והתלמידים ישכחו אותם מהר מאוד. לכן הכנתי כל מיני דגמים, למשל, הדגמה של כלי ראשון, כלי שני, כלי שלישי, כיצד מכינים כוס תה בשבת, איך ומתי אפשר להחזיר אוכל לפלטה, איזה בורר אסור, ואיזה מותר בשבת, וכו'. נראה לי ששיטה זו הצליחה.
עוד סוג של מערך שבניתי היה לתלמידי כיתה י'ב, שהיו לקראת הליכתם לאוניברסיטות באנגליה. באותה התקופה, הסטודנטים הערבים עסקו בתעמולה אנטי-ישראלי, והסטודנטים היהודיים לא ידעו כיצד לענות.
לכן הכנתי חוברת "איך לענות על תעמולה אנטי-ישראלית" וחילקנו אותה בין כל תלמידי כיתה י'ב. גם במשך מספר שיעורים דנו על הנושאים שהיו בחוברת. בזמן שהתלמידים הגיעו לאוניברסיטות, הם הצליחו להפיק תועלת מהחומר.
כמו-כן, הזמנתי לבית ספר מרצים, כדי שידברו עם תלמידי כיתה י'ב על נושאים אקטואליים בארץ. אחד מהדוברים היה ישראל מידד (שהיום גר בשילה), שהיה באותו זמן שליח בית"ר באנגליה. הסברתי לו שבבית הספר אסור לתת הרצאה מפלגתית. כיוון שמידד היה בצד הימני של המפה הישראלית, המנהל הכללי, שהיה שמאלני, הזמין חודש אחרי כן, איש ממפ"ם, לדבר לאותה הכיתה. איש זה החל את הרצאתו שהוא איש מפ"ם, והמשיך לדבר על דעות השמאל. התלמידים שכבר למדו ממני איך לענות על דעות של השמאל, עשו "קציצות" מדובר זה.
תקופה זו היתה התקופה של "סבסטיה" וארגנו דיון בבית הספר לכיתות הגבוהות על ההתנחלויות ביש"ע. אני דברתי בעד, והמנהל הכללי נגד. לאחר מכן, ניתנה ההזדמנות לתלמידים לדבר. בסוף הדיון היתה הצבעה. שמונה עשר תלמידים הצביעו בעד ההתנחלויות, ורק שלושה נגד.
תוכנית נוספת שנתתי לבנים בכיתה י'ב, היה לקחת נושא מהגמרא, למשל "ברכות על תפילין" או "פורים שחל בשבת" ולדון במקורות השונים בש"ס ובפוסקים בנושאים אלו. חשוב לציין שלתלמידים אלו, לא היו רקע וידע ללמוד מהגמרא עצמה, אולם רק להבין את השקלא וטריא על הנושאים, והיו תלמידים שמאד נהנו מהשיעורים אלו.
אחת הבעיות שנתקלתי בה, היתה הבגרות בתנ"ך, ושבארץ ב"ה בעיה זו לא קיימת. כידוע אנגליה היא מדינה נוצרית, ועל כן הבגרות בתנ"ך היא על פי ההשקפה הנוצרית. בהגעתי לליברפול, היו מספר אפשריות להיבחן בבגרות בתנ"ך, ולהבדיל, ה"ברית החדשה". רק באחת מהאפשריות נכללה ספרי תנ"ך בלבד. צורת השאלות היה רק על בקיאות, ובעיקרון לא היה לתלמידים בעיות ללמוד לבגרות. אולם בהתאם לשינוי של שיטת לימוד ספרות, החלו בעיות בשנה השניה שהייתי בליברפול. במקום שאלות בבקיאות, הם החלו לשאול שאלות על ביקורת בספרי התנ"ך, שהיו בהתאם להשקפה הנוצרית.
על כן כתבנו למשרד החינוך, והסברנו להם את הבעיה. הם הציעו שאנו נכתב תוכנית לימוד, וגם שאלות לדוגמא לבגרות בתנ"ך על פי ההשקפה היהודית. עשיתי זאת, וכתבתי תוכנית של ארבע-חמש יחידות לתלמידים הטובים ולשתים-שלוש יחידות לתלמידים החלשים יותר. תוכניותי התקבלו, והבעיה בעקרון נפתרה. מטרתי היתה שכמעט כל תלמיד יצא מבית הספר עם בגרות בתנ"ך. הצלחתי להגיע בס"ד ל87%- הצלחה. כמו-כן, מספר בתי הספר יהודיים וחדרים באנגליה, הצטרפו לתוכנית זו.
אחד מהחסרונות בבית ספר בלי פנימייה הוא, שהתלמידים נמצאים שם רק מספר שעות ביום ובימי חול בלבד. מכוון שרוב התלמידים באים מבתים שלא יודעים מה זה שבת, מה זה כשרות, קשה להם לראות את הדברים הללו הלכה למעשה.
כפתרון לבעיה זו, הצלחתי לארגן שני סמינרים - (רציתי הרבה יותר, אולם מסיבות שלא היו בשליטתי, לא יצאו אל הפועל). הסמינרים נמשכו כמה ימים, ובאחד מהם נכללה שבת. יצאנו עם כ-20 בנים מכיתה ח', לאכסניה בכפר שקט באנגליה. אותה שכרנו לעצמנו בלבד.
מכיוון ששכרנו את המקום מלא-יהודים, המטבח והכלים לא היו כשרים, ולכן, הבאנו את הכלים שלנו, ומיד כשהגענו, הכשרנו יחד עם התלמידים את המטבח. הכשרת המטבח לא היתה רק עניין חיוני לסמינר, אלא גם לימודי וחינוכי לתלמידים. (אפילו למי שיש מטבח כשר, חייב לדעת כיצד להכשיר אותו פעם בשנה - לקראת פסח.)
הקמנו בית כנסת באכסניה, ולשם כך, הבאנו ארון קודש שנבנה בבית הספר, אשר ניתן לחבר ולפרק בקלות. בבוקר היו לנו שיעורים ובאחר הצהרים ובערב תוכניות חינוכיות מהנות. התוכניות היו בנויות מכך, שיכללו את כל חיי יום יום של יהודי - תפילה, נטילת ידיים, ברכת המזון ושבת. לרוב התלמידים שהשתתפו, היתה זו הפעם הראשונה שהם חוו חיי יהודי 24 שעות ביממה.
כתוב בפרקי אבות: "איזהו חכם - הלומד מכל אדם". באנגליה היו סוגים שונים של בתי ספר יהודים, ומפעם לפעם הייתי מבקר בבתי ספר היהודיים השונים בלונדון ובערים האחרות, כדי לדבר ולהחליף רעיונות עם מורי לימודי הקודש, לשבת בשיעוריהם, ולבדוק את שיטותיהם. מצאתי שזה מאוד יעיל.
בארץ, אין בעיות להשיג מוצרים כשרים - הולכים לסופר, ורוב המוצרים הדרושים נמצאים. לא כך בחו"ל. שם צריכים לחפש מוצרים כשרים. יש מוצרים שיש עליהם הכשר, ויש מוצרים שצריכים לבדוק שאין בהם מרכיב לא כשר.
בבתי ספר באנגליה, יש מטבח כדי להכין ארוחות צהרים חמות עבור התלמידים. מטבחים אלו כפופים לעירייה, ומותר להזמין רק מוצרים שמופיעים ברשימה של העירייה, דבר היכול לגרום בעיות לבית ספר יהודי. לקנות בשר מאטליז כשר נתנו אישור מיוחד, אך לא כך עם שאר המוצרים. על כן, כאשר הגעתי לבית הספר, נתתי הוראה ששום הזמנה לא יוצאת מבית הספר בלי חתימתי. היו פעמים שהטבחית רצתה להשתמש בדברים שלא יכולתי לאשר. במקרים אלו, כתבתי לעירייה, והסברתי את הבעיה ובקשתי אישור עבור המצרך הזה מיצרן שהיה לו הכשר. למרות שהמחיר היה יותר יקר למוצרים כשרים, העירייה תמיד אשרה לנו לקנות אותו, בלי שום בעיה.
אחת מהבעיות בבתי ספר יהודים באנגליה הוא בנושא קבלת תלמידים שאינם יהודים לפי ההלכה. גיליתי לתדהמתי שישנה אותה בעיה בבתי ספר ממ"ד בארץ. לאחר הגעתי לליברפול, גיליתי שהיו תלמידים לא-יהודים שנרשמו כיהודים בבית הספר. רובם נכנסו לבית הספר היסודי, והמשיכו לאחר מכן לתיכון. שאלתי את המנהל הכללי של היסודי, למה הוא קיבל את התלמידים האלו כיהודים, והוא ענה שההנהלה החליטה שתלמיד שיש לו הורה אחד יהודי, זכאי להיכנס לבית הספר כיהודי! מיותר לציין, שרישום תלמידים אלו כיהודים לא היתה מקובלת עלי. ראיתי שתי בעיות עיקריות: אחת, שהתלמידים האחרים יחשבו שהם יהודים, וזה יכול בקלות לגרום לנישואיי תערובת - גם כך, נישואיי התערובות בחו"ל נפוצים מאוד. השני, ישנה בעיה הלכתית ללמד לא-יהודים תורה - במיוחד תורה שבעל פה.
עשיתי מאמצים גדולים כדי להפסיק רישום זה, אך ללא הצלחה. ההנהלה פחדה מתגובות הרפורמים, ולירידה בתרומות לבית הספר.
אולם ניסיתי לפעול באמצעים אחרים בנושא זה. הכנתי רשימה של התלמידים האלו, וקבעתי שתלמידים אלו אינם יכולים להיות שליחי ציבור, לא לעלות לתורה, לא להיכנס לבחינות בר מצווה ואשת חיל של בית הספר, ולא יהיו בקבוצות שלומדים תורה שבעל פה.
נשאלת השאלה, איך ידענו באמת מיהו יהודי. אם שאלנו את ההורים, הם ידעו מה להסתיר. לכן, בשיעור הראשון לאחר שהתלמידים נכנסו לתיכון, שאלנו את התלמידים לאיזה בית כנסת הם שייכים. ילד בן 11 לא יודע מה להסתיר, והוא יגיד את האמת. הוא לא יגיד בית כנסת אורתודוקסי, אם הוא שייך לרפורמי. בית כנסת אורתודוקסי לא יקבל כחברים מי שלא יהודי לפי ההלכה. אם תלמיד היה אומר רפורמי או שאינם משתייכים לשום בית הכנסת, הייתי בודק יותר. פעמים רבות, הייתי כותב לבית הדין בלונדון, שהיה להם רישום מצוין על האנשים. לפעמים היו לנו בדיקות מסובכות יותר, והיה צורך לקבל פסק דין מבית הדין של לונדון.
בעיה נוספת שהיתה לנו, היא על מספר של שיעורי תורה במערכת. זוהי בעיה כללית בכל בית ספר יהודי. כדי להכניס שיעורי קודש למערכת, יש שתי אפשריות - או להקטין את מספר שיעורי החול, או להאריך את יום הלימודים. בליברפול שהיו בו 200 תלמידים לא-יהודים, נשאלה השאלה, אם מאריכים את יום הלימודים, מה עושים עם התלמידים הללו? ההנהלה, וגם המנהל הכללי, לא היו מוכנים לחשוב על האפשרות של הקטנת מספר שיעורי החול, ולכן מהו הפתרון?
בשנות ה-50, שנפתח בית הספר, התלמידים היהודיים נשארו אחרי סוף יום הלימודים לשיעורי קודש. ברור שתלמידים אלו לא אהבו את הרעיון. מה פתאום שהלא-יהודים יחזרו הביתה, והם יישארו בבית הספר! לכן, כ-10 שנים לפני שהגעתי לבית הספר, נמצא הפתרון. הוחלט להקדים בחצי שעה את פתיחת בית הספר בבוקר. כל התלמידים הגיעו באותו זמן. היהודים למדו לימודי קודש, ובמקביל הלא-יהודים עשו שיעורי בית. לפחות היו אותן השעות לכל התלמידים.
אולם, מספר חדשים לפני הגעתי, צוות המורים הלא-יהודי החליט שהם לא מוכנים להמשיך להגיע לבית הספר חצי שעה מוקדם. הם טענו שהם לא מוכנים לעבוד חצי שעה בכל יום ללא תשלום?
לכן, הנהלת בית הספר החליטה שרק התלמידים היהודים יגיעו חצי שעה מוקדם. חזרנו למצב של שנות ה-50! שוב התלמידים היהודים לא אהבו להגיע לבית הספר חצי שעה לפני הלא-יהודים.
ראיתי שהפתרון הוא להכניס את שיעורי הקודש למערכת על חשבון כמה שיעורי חול. לחצתי הרבה מאוד בנושא, ובס"ד היתה לי הצלחה בכיתות ו', ז'. ו-ח'.
בהרצאה זו, העליתי חלק מהתוכניות הלימודיות והבעיות שהיו לי בליברפול.
בחלק מתוכניות הלימוד, אני חושב שאפשר להשתמש כיום בארץ. חלק מחומרי העזר שהשתמשתי בחו"ל הבאתי לארץ, למשל על תפילין, ואני שמח לראות שגננות ומורים משתמשים בהם בשיעוריהם.
לצערי חלק מהבעיות נמצאות גם פה, בצורה כזו או אחרת, ואפשר שהפתרונות שהשתמשתי, ייעזרו למערכת החינוך פה.
בזמן שעם ישראל הגיע להר סיני לקבל את התורה, הקב"ה שאל אותם מי יהיה הערבים. ענו בתחילה, אברהם, יצחק ויעקב. הקב"ה לא היה מוכן לקבל אותם. אחרי זה אמרו, הילדים שלנו. את זה הקב"ה היה מוכן לקבל.
כמחנכים, יש לנו את האחריות המלאה עבור הדור הבא, ועלינו לפעול במסירת נפש בתפקידנו. אם נפעל כך, נקרב את ביאת המשיח במהרה בימינו. אמן.