|
יוני ישב ובהה בחלון. "למה הייתי צריך
להסתבך עם המעיל הזה", חשב. המעיל היה תלוי על קולב, בחדר שלו. הוא
בקושי הצליח להכניס אותו הביתה בלי שההורים יראו. לא רצה שאלות
מיותרות. עכשיו היה צריך להוציא אותו מהבית. הוא יצא מהחדר לראות
מה עושים הוריו. אביו ישב בסלון ובהה בטלוויזיה. אמו הייתה במטבח.
יוני שב לחדר והכניס את המעיל לקופסת קרטון ריקה שהייתה בחדר, על
המעיל זרק כמה ניירות ודפים ריקים שתלש ממחברות. הוא יצא לסלון
ופתח את דלת הכניסה.
"לאן אתה הולך?" שאל אביו. הוא הסתובב
לכיוון יוני ומבטו נפל על הקופסה. "ומה זה הדבר הזה ביד שלך?"
"זאת אהה.. קופסה.. עם ניירות. אני הולך
לזרוק אותם."
אביו עשה פרצוף, מלמל משהו והסתובב חזרה
לטלוויזיה. יוני יצא מהר החוצה וסגר אחריו את הדלת.
יוני הלך לכיוון המזרקה. בראשו עברו
מחשבות, כיצד יבקש מגיא את הכסף עבור המעיל. הוא אף פעם לא מכר שום
דבר בעבר והיה לו מאוד לא נוח לבקש כסף. "אני אתחיל מ-500", אמר
לעצמו יוני, "צריך להתווכח אתו על המכיר, הוא בוודאי ינסה להוריד
כמה שיותר. בכמה שירלי מצפה שהוא יקנה אותו?". יוני לא שם לב איך
הגיע למזרקה. השעה הייתה חמישה לשש. יוני התיישב על אחד הספסלים
והתבונן במים הזורמים במזרקה. הוא שם לב שכאשר הוא מתבונן במים
הזורמים, הוא נרגע, וגם לא משתעמם, הוא הרגיש שיכול להתבונן במים
שעות.
כאשר יוני הסתכל שוב על השעון השעה הייתה
כבר שש וארבע דקות. הוא קם, עשה סיבוב מסביב למזרקה ואז ראה את גיא
מתקרב. יוני לא ידע אם גיא יודע את מי הוא צריך לפגוש, לכן יוני
חיכה עד שגיא יתקרב קצת ונפנף לו ביד. גיא ניגש אל יוני.
"לא ציפיתי לראות אותך פה," אמר גיא.
"גם אני עד היום בבוקר, לא ידעתי שאהיה
פה."
"איפה המעיל?"
יוני הוציא מהקופסה את המעיל והושיט לגיא.
גיא לקח את המעיל, סובב אותו ביד, הסתכל על התפרים, בדק את הכיסים
ולבש אותו.
"כמה אתה רוצה בשבילו?" שאל גיא.
יוני חשב קצת ואמר:
"ארבע מאות חמישים."
"גיא הוציא כסף מכיסו, ספר את הסכום ונתן
ליוני."
"שמור על עצמך," אמר גיא, הסתובב והלך.
"זה היה קל," חשב יוני. "אפילו קל מדי.
כנראה שגיא מכבד את עצמו יותר מדי ולא יכול להדמות למישהו מהשוק
שמתווכח על מחיר. יש לו עקרונות. אם היה חושב שהמחיר גבוה מדי, לא
היה לוקח". הסביר לעצמו יוני. הוא החביא את הכסף עמוק בכיס והתיישב
על הספסל מול המזרקה. קול רשרוש המים הפנט אותו. הוא לא ראה ולא
שמע את המתרחש סביבו. כל קולות הרקע נעלמו. הוא ישב ובהה במים
הזורמים. הוא היה שרוע בשקט מוחלט, כאילו מישהו תלש אותו מהחיים
בכדור הארץ וזרק אל הלא כלום.
מישהו הניח יד על כתפו של יוני.
"מרגיע. נכון?" נשמע קולה של שירלי.
"אהה," אמר יוני בלי להפסיק להסתכל על
המים.
"כאשר אתה נותן למים לסחוף את תשומת הלב
שלך, הראש שלך ריק ממחשבות. שמת לב לזה?" שאלה שירלי.
"עכשיו שמתי לב. אחרי שאמרת," יוני הסתובב
והסתכל על שירלי. היא חייכה.
"בוא נלך אלי," אמרה.
יוני לא ידע איפה היא גרה עכשיו. שירלי
למדה עם יוני עד כתה ג', אחר כך עזבה עם ההורים. היא הופיע שוב, רק
לפני כחצי שנה, בתחילת התיכון. אף אחד לא ידע איפה היא למדה בתקופה
הזאת. היא בעצמה לא סיפרה והאחרים לא שאלו. היו כל מיני שמועות
בבית ספר. היו כאלה שאמרו, שבגלל העבודה של הוריה, נסעו לחו"ל לכמה
שנים, אחרים אמרו שהיו להם חובות והם ברחו כדי לא לשלם, היו אפילו
כאלה שחשבו שהוריה של שירלי היו מרגלים ולכן כל המשפחה גורשה
מהארץ. שירלי הייתה מאוד יפה,
הבנות בכתה קנאו בה, אלה שלא קינאו, לא רצו להתקרב
אליה, היא הייתה שונה, הי תמיד יצרה תחושה של בטחון סביבה, תחושה
של בן אדם שיודע מה הוא עושה ולמה. החברים שלה היו הרבה יותר
מבוגרים ממנה, לפעמים באו לקחת אותה מביה"ס במכוניות יקרות
ונדירות. אף אחד לא ידע מה היא עושה בזמן הפנוי מלימודים.
כבר התחיל להחשיך, הם הלכו דרך חורשה של
עצים. לפניהם היה גן שעשועים עם ארגז חול, כמה מגלשות ושתי נדנדות
שאחת מהן הייתה שבורה. בארגז חול שיחקו ילדים, האמהות שלהם ישבו
ליד, על ספסל ודיברו. פתאום אחד הילדים יצא מארגז החול ורץ לכיוון
המגלשה.
"דני, אל תלך לשם!" צעקה אמו של הילד.
"תחזור מיד!"
הילד לא הקשיב לה. היא קמה, תפסה אותו
והחזירה לארגז החול.
"אתה עוד קטן, שם," הסבירה לו אמו והצביע
על המגלשה. "זה בשביל ילדים גדולים."
"כנראה שהילדים האלה כבר לא יוכלו להתפתח
בצורה נכונה," אמר יוני לשירלי. "הילד רק התחיל את חייו, כבר
מגבילים אותו. אוסרים עליו לצאת מארגז חול. כמו פושע שחייב להישאר
בכלא. כמו כלב שהוציאו לטיול והאמא שלו, בטח חושבת שעושה לו טוב,
שהיא מגנה עליו. היא לא נותנת לו להיות עצמו. רוצה שיחייה על פי
רצונה. בוודאי כבר הכינה לו תוכנית חיים לכמה שנים טובות. היא רוצה
להפוך אותו למכונה שפועלת על פי 'התוכנית של אמא'," המחשבה הזאת
הרגיזה את יוני. "כך תגדל רק ילד מפוחד. ילד שמפחד לעשות טעויות
בחיים שלו."
שירלי חייכה. "אתה חושב בכיוון הנכון, אבל
הניסוח שלך קצת צולע."
"אני אף פעם לא אתייחס ככה לילדים שלי,"
אמר יוני.
"אז איך?" שאלה שירלי. "איך אתה תגדל את
הילדים שלך?"
"אני עוד לא יודע," הודה יוני "אולי את
יודעת?"
"יש דרך, איני יכולה להסביר לך אותה עכשיו,
אתה תצטרך ללמוד את האדם, ללמוד את התהליכים הקורים באנשים. אז
תוכל למצוא את הדרך הזו בעצמך. בינתיים אספר לך סיפור קצר, על מה
שקרה לאנשים.
שירלי התיישבה על ספסל, מתחת לעץ גדול.
יוני התיישב לצידה והתכונן להקשיב לה. הוא לא רצה לפספס אף מילה
שלה, כי הבין שיש לה איזשהו ידע שהוא מעבר לדברים הרגילים שמלמדים
בבית הספר או בחוגים שונים. הוא הרגיש שיש בה משהו נסתר, אבל עדיין
לא היה ברור לו מה זה.
"בעבר האנשים ידעו להקשיב לקול הלב שלהם,"
התחילה שירלי. צל העלים שיחק על פניה ויצר צורות מרקדות. היה בהן
משהו שטני. "כל אדם נולד עם היכולת להקשיב ללב שלו. עברו שנים
ובגלל צורת החיים, האנשים שכחו שהם יודעים להקשיב ללב שלהם וכל
תינוק שנולד, עם הזמן היה שוכח שהלב שלו מדבר אתו. היום אנחנו
שומעים על אנשים שהולכים בעקבות קול הלב שלהם, רק בסיפורים
ובאגדות, אבל זה אמיתי לחלוטין, רק צריך להיזכר שאנחנו יודעים
לעשות זאת. תינוק שנולד, יודע להקשיב רק ללב שלו. הוא עומד לפני
משימה חשובה - ללמוד את העולם בו הוא עומד להעביר את חייו. הוא
רואה משהו ומושך את היד בשביל לגעת, זו דרכו לגלות את העולם הסובב
אותו. "לא! אסור!" מהדהד קולה של אמא והוא מקבל טפיחה קלה על היד.
התינוק מופתע, למה הוא צריך להקשיב לקול של אמו ולא לקול של הלב
שלו? האם ליבו טעה? ליבו אמר לו שעליו לחקור! לגעת בעולם הנפלא
הזה! לגלות את הסודות הטמונים בו! מה, אמא לא יודעת זאת? התינוק
כבר למד ללכת, הוא מגיע לסלון ורואה אגרטל צבעוני עם פרחים. הוא
מתקרב אליו, טופס ביד אחת את הפרחים, ביד השניה טופס באגרטל ומתחיל
לנענע אותם. מישהו לוקח אותו על הידיים ומרחיק מהאגרטל. "אל תיגע
בזה, זה יכול להישבר ואתה תפצע," נשמע קולו של אבא. הילד מופתע.
הקול של ליבו אמר לו שרק כך יוכל להתפתח, שרק כך יוכל להכיר תחושות
חדשות שאתן יעביר את חייו. האם התחושה שתלווה אותו בחיים בגלל זה
תהיה הפחד מאבא? שהוא יטעה במעשיו וזה יכעיס את אבא? האם ככה תינוק
צריך להתחיל את חייו? ליבו אומר שזו הדרך ללמוד את הדברים המקיפים
אותו בעולם חדש זה. זהו שיר הלב ששומע כל תינוק. האם ההורים לא
יודעים זאת? הם רוצים שהתינוק יפסיק לשמוע לליבו וישמע רק להם?
התינוק עכשיו עצוב. כנראה שליבו טועה והוא צריך להקשיב לקולם של
אחרים. הוא כל הזמן שומע - "לשם אל תלך!", "אל תיגע בזה!", "זה לא
בשבילך ידידי הצעיר", "אל תעמוד כאן". עם השנים הילד מפסיק את
הניסיונות להקשיב ללב שלו, לקולו הפנימי שמנחה אותו. הוא מתחיל
להקשיב לקולם של אחרים כהנחיה למעשיו. עכשיו הוא יודע מה מותר ומה
אסור, ולא כי קולו הפנימי אמר לו כך אלא בגלל שכך אומרים האחרים,
אלו החוקים של העולם בו הוא חי. הוא יהפוך לתוצר של החברה, של
הוריו, של הכללים הסובבים אותו. הוא כבר מזמן הפסיק את הניסיונות
להקשיב ללבו. עכשיו הוא מקשיב רק לאמא ואבא. מדי פעם הלב מזכיר לו
שהוא קיים. הלב שר את השיר שלו, אבל קהל היעד אינו קיים עוד. קהל
היעד חי עכשיו על פי חוקים אחרים." סיימה שירלי את סיפורה.
הם שתקו כמה דקות. יוני היה צריך לעכל
ולסדר במוחו את הדברים ששמע.
"אז מה יוצא?" שאל יוני. "אנחנו עושים
בחיים שלנו רק הדברים שלימדו אותנו לעשות? אנחנו חוזרים על דברים
שאחרים עושים? וזה לא באמת מה שאנחנו רוצים לעשות?"
"כן, אנחנו רק חוזרים על דברים של אחרים,
כמו שאמרת. והבחירה שלנו היא רק מתוך מה שלימדו אותנו. וזאת לא
בחירה עשירה במיוחד."
"אני מבין את זה, אבל קשה לי לראות כיצד זה
בא לידי ביטוי בחיי היום יום. מה אני עושה עם כל ההבנה הזאת?"
"זה בגלל שאתה רגיל לחיים הרגילים שלך
ועדיין אינך יודע מה עוד אפשר לעשות. כיצד להפוך חיים ליצירה,"
שירלי קמה, הסתכלה סביב. היה כבר כמעט חושך מוחלט. בוא נמשיך ללכת
אלי הביתה," אמרה והתחילה ללכת. יוני ישב עוד כמה שניות ורץ להשיג
את שירלי שהספיקה כבר להתרחק כמה עשרות מטרים.
"אם תלמד לחשוב בצורה נכונה ולראות את
החיים בצורה נכונה, תוכל בקלות בעזרת ארבעה בולים ישנים לתקן חלון
ולהישאר עם כסף בכיס," אמרה שירלי והתחילה לצחוק. "החיים גם
מצחיקים. מאוד מצחיקים."
 |