)פרידמן))שירי רחל (סרנה) פירסט

שִׁירִים מֵהַגֵּיהִנּוֹם

דַּרְכָּהּ שֶׁל הַיַּהֲדוּת מֻכַּת הַגּוֹרָל 1944-1945

רִשּׁוּמִים מִמְּקוֹם הָאֵרוּעַ

אושביץ, פלשוב, נוישטדט, גרוס-רוזן, ברגן בלזן, צלה

מאת: רחל (סרנה) פירסט (פרידמן)

תרגם והוסיף מבוא: משה גנן


על השירים שבספר

נפש עדינה בעלת יכלת רבה ומדויקת של התבוננות ורשום
רשמה שורות בלתי נשכחות אלה בעצמתן ישר מכבשן החוויה,
חווית האימים של אותם ימים - זו עדות מכלי ראשון, לא
מתוך הזיכרון המאוחר לא שורות שנרשמו
מתוך רצון להצטעצעות לשון. השירים נרשמו מתוך התפעמות
מהמצוקה המשתרעת
לפני עיני הכותבת, משתתפת ומוצאת בעצמה
את הכוח לרשום,
-לרשום על אותן פיסות נייר
שהגניבה ממקום-עבודתה בבית חרושת לטקסטיל
לשם איתרע מזלה להישלח לעבודת כפיה:
פיסות נייר שהגניבה תחת חגורת המעטה שהגרמנים
העניקו לה כלבוש-זוועות.
על אלה רשמה מדי ערב, ליד אור
קלוש שנמצא, תוך שחברותיה פינו לה את מעט המקום
שחשבו כי מגיע "לרושמת את קורותיהן", את מאורעות היום
בשיר.
זהו מקלט-המעט שהמחברת השכילה למצוא לה, מתוך רוחה,
תוככי האימים, האכזריות והזוועות.
ואמנם אין אלה שירים
שֶׁנִּתַּקְנוּ כדי לְהַנּוֹת נפש גבירות מעודנות
בסלונים של ספרות אירופה:
הם נכתבו מתוך התבוננות משתתפת,
מתוך רחמים על המשתתפים במציאות הזוועה:
לא של מתבוננת מבחוץ, אלא מבפנים. המבקש לו בשירה את
יפי הרוח הרחק מכל דבר הפוגם וצורם את החוש המבקש בטבע
- כולל טבע האדם - אך יופי, ירחק מכאן, שמא יעלה
בחכת איסטניסיותו
ריחות ומראות שלא שיער את מציאותם בקרב האדם, או בשירים.
אין כאן חרוז שקול ובית של שיר הבנוי על פי מידות,
על פי נועם ותואם: הזמנים עצמם לא היו כאלה ולא ההצטעצעות בחרוזים,
דימויי חן ומעברי פאר העסיקו בעיקרם את הרושמת
את קורות אימי אותם ימים,
אלא מה שראתה, חוותה,
הגתה למראה הקורה אותה, את משפחתה, את עמה.
מה שהדריך אותה היה
הצורך להיאחז במשהו בסיסי,
אנושי, לתת לאירועים - עד כוח יכולת הסבל
ואף מעבר לו - צורה ובטוי
בלשון בני אדם: במלים אחרות, תוך הרעב, העינויים,
הצעידה האין סופית בדרכים עד מוות להלביש את היש מדמות הרוחני,
לתת בטוי לאותה חוויה,
לשארית האנושי שבחוויית
שבויים מורעבים המוחזקים בתנאי חיות-אדם,
תנאי טירוף, ולהישאר בנפשה אדם היכול עוד לתת
דין וחשבון בעל משמעות לעצמו
- ואולי לדורות שיבואו אחריה שנשבעו שלא לשכוח. אם תרצו - תוך הטירוף היא נאחזה במלה כקרש
הצלה,
להוכיח, ולו לעצמה, כי עדיין אדם בת תרבות,
בעלת אינטליגנציה היא,
בעלת הייחוד המייחד מהחיות את האדם.
היא היתה בעלת יכולת לתת עדות,
בהתפעם בה איזה כוח פנימי היכול לשרוד אף תוך הזוועה.
תוך כך, כמובן, היא נתנה בטוי גם למהותה האישית היא,
לאמונתה, לתום הלב שבה. רחל פלדמן - פירסט, שנפטרה בימים אלה,
ב- 2.7.97 ,
היתה ילידת הונגריה, ושפת אימה הונגרית.
היא נולדה בכפר קטן בחלק הצפוני
של הונגריה-לשעבר,
חבל ארץ השייך כיום לסלובקיה,
ומאז 1920 ועד 1938 חלק מצ'כוסלובקיה. ב-1938,
כשהיטלר כבש ארץ זו בהסכמת המעצמות של אז,
הוא צירף את סלובקיה להונגריה, בת בריתו. כך נהנתה יהדות
סלובקיה משש שנים נוספות של שקט יחסי.
כאשר הגרמנים כבשו ב-.19.3.44 גם את הונגריה, החל הגירוש גם מסלובקיה.
כך הגיעה גם המחברת למחנות ההשמדה. השירים נכתבו בין ספטמבר 1944 ועד
אחרי השחרור במאי 1945. שירים אחדים, שאף הם נכתבו
בנסיבות שצוינו לעיל,
מתייחסים לתקופה שקדמה לכתיבתם, כלומר משחזרים
את ליל האימים של הגירוש בחודש יוני 1944 ועד ספטמבר 1944,
כשהמשוררת השיגה
נייר מתאים לכתיבה. ייתכן שהיהודים המציאו את
חכמת רישום הקורות את האדם משחר הקיום,
ורחל ירשה תכונה זו:
מין אחריות היסטורית, שהביאתה לרשום את כל שארע את עמה הנרדף מראשית הגירוש. התרגום המוגש לקורא בזה נכתב מתוך הזדהות.
מצווה היא לנו להכיר ולדעת, כאמור - ולא לשכוח.

I

מַהֵר שָׁלַל, חָשׁ בַּז

"תַּבִּיט בַּזָּקֵן הַזֶּה, הַיְּהוּדִי כֹּהֵן,
אִשְׁתּוֹ לְבוּשַׁת הַדָּר, גַּם בִּתּוֹ. הִנֵּה, הַבֵּט בָּם,
חַדְרָם מָלֵא מַרְאוֹת, הָרִצְפָּה בּוֹהֶקֶת,
הַכֹּל מַבְרִיק, בַּמִּטְבָּח צַלְּחוֹת חַרְסִינָה וּבָהֵן כָּל טוּב.

"עִזְבִי כְּבָר, הָאִשָּׁה, שִׂימִי מַחְסוֹם לַפֶּה,
גַּם חַדְרֵנוּ דַּי נָאֶה, בְּגָדֵינוּ טוֹבִים,
גַּם מַאֲכָל בַּמְּזָוֶה":
"יִשְׁמַע! הַשָּׁכֵן, בַּעַל הָאֲחֻזָּה,
בְּעַצְמוֹ הָיָה יְהוּדִי, הָלַךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת,
לָבוּשׁ הָיָה הֲדַר שַׁבָּת,

מִתְחַבֵּר עִם הַכֹּמֶר,
בַּכִּרְכָּרָה עִם בִּישׁוֹף הַמָּחוֹז יָשַׁב,
הָאִכָּרִים הוֹרִידוּ בְּעָבְרָם בְּדֶרֶךְ הֶעָפָר אֶת הַכּוֹבַע
אַף לֹא שָׁעוּ אֵלֵינוּ".

"וּמַה הִגַּדְתְּ, הָאִשָּׁה, אַךְ אֶתְמוֹל
עַל בְּנִי עַם זֶה?
בִּגְדֵי הַיְּהוּדִים פְּאֵר, מַאֲכָלָם שְׁפִיר,
יוֹתֵר מִשֶּׁלָּנוּ – כָּךְ הָיוּ דְּבָרַיִךְ.

הִנֵּה: בָּעִתּוֹנִים:
הַיְּהוּדִי – מוֹצְצֵי דָּם הָעָם.
גּוֹזְלִים אֶת כַּסְפֵּנוּ.
אֲפִלּוּ עַל מְשִׁיחֵנוּ, יֵשׁוּעַ
טוֹעֲנִים: יְהוּדִי.
לֹא נוּכַל עוֹד עִמָּם".


כָּךְ נִשְׁמְעוּ הַדְּבָרִים בְּכָל מָקוֹם,
אֵין מִפְלָט מִשִּׂטְנָה.
"לְהָשִׁיב הַגְּזֵלָה מִיָּדָם – אַךְ טִבְעִי.
מִי יִקַּח הָרִאשׁוֹן?"

אֵין צֹרֶךְ בְּעִדּוּד,
אַחֵר הַכַּוָּנָה – הָרָצוֹן לְבַצֵּעַ.
וְהַיָּד פּוֹעֶלֶת.

לוֹקְחִים, גּוֹזְלִים הַכֹּל
שֶׁהָיָה לַיְּהוּדִי
מְגָרְשִׁים מִבַּיִת
מְכָל שֶׁקָּנָה לוֹ בְּזֵעַת אַפִּים.
"כִּי הַכֹּל שֶׁלָּנוּ,
רַק גְּזֵלָה בְּיָדָיו,
כֵּן, הַכֹּל שֶׁלָּנוּ, נֵהָנֶה כָּל עוֹד נוּכַל".

"אַךְ אַל תִּגַּע בְּלֹא-שֶׁלְּךָ",
כָּךְ מִצְוַת מוּסַר אָדָם:
אִם לֹא חָרוּת בְּלִבְּכֶם: "אַל תִּגְנֹב",
אִם אֵין בְּלִבְּכֶם מוּסָר אֱנוֹשׁ
אִם אֵין בְּלִבְּכֶם מוּסָר אֱנוֹשׁ
עַל עַצְמְכֶם תָּלִינוּ,
תִּשְּׂאוּ חַטְּאוֹתֵיכֶם.

בָּא הַצַּר
הָאֲוִיר כָּלוּ שְׁטוּף דָּם הוּא.
מַדּוּעַ? מֶה חָטָאנוּ?
מַדּוּעַ יוֹרִים, פּוֹגְעִים בָּנוּ?
רְעִידַת אֲדָמָה.
רֶצַח עִם.

הָעַיִן דּוֹמַעַת,
כָּל הָעוֹלָם
יָכֹל לוֹמַר: "חָטָאנוּ".
הָאַל יִשְׁמַע, רַק הוּא יִסְלַח.


השיר הופיע בגליון מאי 1999 בירחון עתון 77

II

עִם הַחֲבִילוֹת

מוֹדִיעִים בַּצְּעָקוֹת: "חֲבִילָה בּוֹדְדָה בִּלְבַד!"
זֶה הוּא מֶה שֶּׁיִּשָּׂא כָּל יְהוּדִי.

זֶה גֵּרוּשׁ. הַחוּצָה! עַם זֵר אֵינוֹ מִכָּאן.
הַפָּנִים קְפוּאוֹת, הַגַּב כָּפוּף
תַּחַת כֹּבֶד הַמַּשָּׂא.
שֶׁל תִּינוֹק בַּעֲרִיסָה,
כָּאן חִיּוּךְ שֶׁל תִּינוֹק בַּעֲרִיסָה,
דְּמָעוֹת מְהוּלוֹת בְּפִיחַ עַל פְּנֵי הַטַּף.
יֵשׁ עוֹד הַנִּקְרָאִים "אָדָם",
אַךְ אֵין לִבָּם דּוֹאֵב
מוּל מַשָּׂא הַכְּאֵב.

הַפָּנִים מִסְתַּגְּרִים עוֹד
אֲנָחוֹת נֶחְנָקוֹת בְּאִבָּן,
אִם עַיִן דּוֹמַעַת, הַמַּבִּיט בָּהּ
דִּמְעוֹת-דָּם מֵהַלֵּב יָפִיקוּ הָעֵינַיִם.

אֵין הַמַּבִּיט סְבִיבוֹ:
כֵּן, זוֹ הָיְתָה מוֹלֶדֶת.
כָּאן עָבַדְנוּ, סָבַלְנוּ אִתָּהּ,
שָׂחַקְנוּ כִּילָדִים, אָהַבְנוּ, צָחַקְנוּ,
חָשַׁבְנוּ אַף עַל הַמָּוֶת.

מְנֻדִּים, בַּקָּרוֹן:
הַטַּף חָסֵר מָקוֹם, אַךְ לְמִי כָּל זֶה אִכְפַּת?
הַאִם שָׁאַל מֵהֶם אִישׁ: "לְאָן הֵם פְּנֵי הָרַכֶּבֶת?"
הַאִם מִישֶׁהוּ שָׁאַל: "אַיֵּה צֵידָתָם לַדֶּרֶךְ?"
לֹא הָיוּ מַיִם. גַּם לֹא הָיָה אֲוִיר.
רַק הַקַּטָּר רָץ, רָץ,
שָׂם מִלְּפָנִים,
בְּלִי דַּעַת רַחֵם.
וּבִפְנִים,
פָּנִים חִוְּרִים, חַסְרֵי מַבָּע.
אֵין מֶה עוֹד לְהַגִּיד,
הַמִּלִּים לֹא יוֹעִילוּ.
אֵין הֶגֶה וְהֵי שֶׁיּוּכְלוּ לְהָקֵל, אַף לֹא דֶּמַע.

הִנֵּה כָּל שֶׁהָיוּ חַיֵּינוּ - נוֹתְרוּ מֵאָחוֹר.
הַקֶּבֶר שָׁם נָח הָאָב,
הַיָּצוּעַ לִשְׁכֹּחַ כָּל צַעַר

הַמִּטְבָּח שָׁם עֲלֵה רֵיחַ הַתַּבְשִׁיל הַטּוֹב
הַגִּנָּה שֶׁטִּפַּחְנוּ, בָּהּ נַחְנוּ אֶת מְנוּחַת אַחֵר הַצְּהָרִים.
הַכֹּל, הַכֹּל נֶעֱזַב מֵאָחוֹר,
וְעַתָּה אֵין לְפִי הַטַּף מֶה לָּתֵת.

זֶה סוֹף כֹּחַ הַהִגָּיוֹן,
אֵין מֶה לַּחְשֹׁב עוֹד וְאֵיךְ.
אַף אֵין הֶתֵּר.
אֵין דָּבָר עוֹד לוֹמַר, אַף אָסוּר
הֵן אָסוּר לַהֲגוֹת מִלִּים כְּמוֹ:
"יְשַׁלֵּם לָכֶם ה' כִּגְמוּלְכֶם,
וְלוּ אֶלֶף מוֹנִים".

השיר הופיע בגליון מאי 1999 בירחון עתון 77



Deportation


III

בַּקָּרוֹן

כְּצֹאן לְטֶבַח יוּבַל מְעִזִּים אֶת אַלְפֵי הָאָדָם בְּרִדְתָם מֵהַקָּרוֹן:
הָיוּ אוֹחֲזִים יָדַיִם, הַיָּקָר בַּל יְאַבֵּד:
אַךְ מַכִּים, דּוֹחֲפִים, דּוֹחֲסִים עוֹד וְעוֹד, צוֹרְחִים וְצוֹעֲקִים,
וְהִנֵּה הָאָדָם חָשׁ אֵיךְ אָבְדוּ מֵאִתּוֹ אִשָּׁה וְיֶלֶד.

תּוֹרָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלּוֹמְדִים: לַעֲמֹד בְּשׁוּרוֹת שֶׁל חָמֵשׁ.
הַשְּׁנִיָּה: לַעֲמֹד בִּכְאֵב הַנֶּאֱחָז לְתָמִיד.
אֵיךְ קוֹרְעִים בַּת מֵאִם:
הַשְּׁרִירִים נִדְרָכִים. אַךְ הַפַּחַד מַצְמִית וּמְכַוֵּץ.

גַּם אֶת הַנְּעָרוֹת כּוֹפִים כָּךְ לַעֲמֹד.
הֵן מִצְטַוּוֹת לָלֶכֶת, לִצְעֹד בְּשׁוּרָה כְּנוּעָה.
אֵין עִמָּן עוֹד אִם, - רַק בְּכִי אַחֲרֶיהָ.
קוֹרְעִים גַּם אָח מֵאָח, בְּצַעֲדַת הַמָּוֶת.
בַּדֶּרֶךְ פְּזוּרִים כִּכְּרוֹת לֶחֶם זְנוּחִים.
הַחֲבִילוֹת שֶׁהֵבִיאוּ נוֹתְרוּ בַּקְּרוֹנוֹת מֵאָחוֹר.
יָרְדוּ בְּבֶגֶד יָחִיד, אוּלַי בִּמְעִיל עַל גַּב:
וְכָךְ כָּאן נוֹהֲגִים בִּמְעַט הָאֹכֶל?
הַדֶּרֶךְ מוֹבִילָה בֵּין צְרִיפִים קוֹדְרֵי חָזוּת.
מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל דְּמֻיּוֹת-צְלָלִים רָצוֹת:
הֵן טְרוּפוֹת דַּעַת - צוֹעֲקִים: הִשְׁלִיכוּ הַבְּגָדִים!
אִכְלוּ! אָכְלוּ! כִּי בְּיַדְכֶם - דָּבָר לֹא יוֹתִירוּ.
זוֹרְקִים עַל הָאָרֶץ גַּם דִּבְרֵי מַאֲכָל,
מְחַבְּקִים אֱלֵי גֵּו אֶת שְׁאֵרִית בִּגְדֵיהֶם.
סוֹף דֶּרֶךְ. הַמֶּרְחָץ. הִנֵּה הֵם מַגִּיעִים לַיַּעַד.
הַפְּרֵדָה מֶה קַּשְׁתָּהּ. הַלֵּב כֻּלּוֹ קָרוּעַ
אֵין רַחֲמִים גַּם לַנֶּפֶשׁ.
עֲדַת הַחַיָּלִים, חַיָּלֵי הָרוֹדָן
מְצַוִּים לְהָסִיר לִפְנֵיהֶם כָּל בֶּגֶד.


בקרון The Trains

הַלֵּב מוֹרֵד. חַיָּה בּוֹ תְּחוּשַׁת הַבּוּשָׁה.
אַךְ נִחָתוֹת הַמַּכּוֹת, עַד כְּבַיּוֹם הִוָּלְדָן
עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם גּוּשׁ אָדָם, קָרְבָּנוֹת.
בַּגָּרוֹן מַחֲנָק - מֶה לָּנוּ מְחַכֶּה?
אַךְ לְשָׁוְא הַמַּאֲמָץ, הֵן אֵינְךָ נֶחְשַׁב אָדָם.

וְעַתָּה - תּוֹר שֵׂעָר. הַנֵּזֶר שֶׁטִּפַּחְנוּ,
פְּאֵר פְּנֵי נַעֲרָה עַד שֹׁרֶשׁ יִגָּזֵם.
אַחַר שְׁבִירַת הַלֵּב וְהַנֶּפֶשׁ - עַתָּה לְפֵרוּק הַגּוּף.

הַלֵּב מִתְקַשֶּׁה לְהַאֲמִין בְּמִתְרַחֵשׁ.
אַחֵר הַחִטּוּי הַכֹּל תָּרִים אַחַר הַבְּגָדִים שֶׁפָּשְׁטוּ.
אַךְ הָעֲרֵמָה נֶעֶלְמָה. אַף הִיא מְקַבֶּלֶת
סְמַרְטוּט בָּלוּי שֶׁל שְׁבוּיָה קוֹדֶמֶת.

בקרון

אֵין כְּבָר כָּל שֶׁהוּא שֶׁלָּהּ.
אֵיךְ יַעֲמֹד הַלֵּב בְּכָל שֶׁנִּתְאָרֵעַ.
הַנֶּפֶשׁ נִדְרֶסֶת, נֶפֶשׁ שֶׁל תּוֹלַעַת,
כְּעוּרָה בַּקְּרָעִים מֵעַל גּוּף זָר.

הִנֵּה כָּעֵת מוּכָנִים הֵם לַתַּפְקִיד הֶחָדָשׁ,
לְשַׂחֵק אֶת הַמְּשֻׁגָּע, כְּדֵי שֶׁהַבָּאִים הַחֲדָשִׁים
יִשְׁמְעוּ - בְּבוֹא מִשְׁלוֹחַ:
"הִתְפַּשְּׁטוּ!" מִתְפַּלְּאִים: אֵיךְ יֵשׁ כָּאן, בַּמַּחְנֶה
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חַסְרֵי דֵּעָה.

הַתְּמִיהָה לֹא תֶּאֱרַךְ. עַד בּוֹאָם
מֵאֵזוֹר הַצְּרִיפִים עַד לַמִּקְלַחַת.
זֶה גּוֹרָל מִלְיוֹנֵי בְּנֵי אָדָם.

וּרְאֵה, הָאַל: הִנֵּה הֵם כְּמֵהִים עוֹד לְחֶסֶד...





הגב' רחל (סרנה) פירסט (פרידמן ביום נישואיה
.IV

. בְּמַחְצֵבַת הָאֶבֶן

עֵירֻמִּים לַמֶּחֱצָה
בְּזֵעָה נִגֶּרֶת
מַכִּים, מְפֹרָרִים
אֶת סַלְעֵי הָעֲנָק.

חֲמִשָּׁה בַּשּׁוּרָה
עֲבָדִים חֲדָשִׁים
זָקִיף נִצָּב עַל כָּל מֵאָה
יָדוֹ אוֹחֶזֶת בְּשׁוֹט-עוֹר.

הָאִיצוּ בָּעֲבָדִים !
הַשְׁמִיעוּ קוֹל בַּשּׁוֹט !
גַּלְגֵּל הַסֶּלַע חִישׁ !
-אִם לֹא – קַו דָּם יִצְמַח עַל גַּב. ..

מֵעַל הַגַּג הַקַּלְגַּסִּים נוֹגְשִׂים
בּוֹחֲנִים מְהִירוּת.
מִתְקַשִּׁים לְהַבְחִין בַּעֲיֵפוּת
הַגְּדוּדִים הַמִּסְכֵּנִים.

אֶבֶן יִשְּׂאוּ הֵימֵן וּשְׂמֹאל,
אֶבֶן בְּאֶבֶן

מִשַּׁחַר יוֹם עַד רֶדֶת לַיִל
עוֹבֵד הַגְּדוּד הַשָׁסוּי, הַבָּזוּי.

אֵין בְּיַד אָדָם לָשֵׂאת זֹאת,
כְּחַיַּת-מַשָּׂא הָפַךְ הָאָדָם
בַּעֲבוֹדַת הַפֶּרֶךְ:
אֵין כָּאן אַל, לֹא אָדָם
לִפְנוֹת אֵלָיו, לִקְרֹא לְטוֹב.

אֵין עוֹד גַּם פּוֹנֶה הַדַּעַת
בְּבוֹא פוּגַת, מִלְּבַד לָאֹכֶל,
אִם יְחַלְּקוּ מָזוֹן כַּעֲבֹר מֶה,
אוֹ תָּבוֹא שְׁעָתוֹ בְּרֶדֶת יוֹם.

סוּף לְיוֹם עָמַל בְּפֶרֶךְ
עַתָּה שְׁעַת הַמִּסְדָּר.
סֵדֶר צְבָאִי: חֲמָשִׁיּוֹת ,
רֹאשׁ לִסְטִים סוֹפְרָם גַּם יַחַד.

וְשׁוּב בַּצְּרִיף.
מִתְחַדְּשׁוֹת הַצָּרוֹת.
שׁוּב מִסְדָּר שֵׁם, הַגֶּרְמָנִים
מְחַשְּׁלִים כְּלִי מִיֵּצֶר סֵדֶר
לְעִנּוּי מָלֵא רֹב טָעַם.
הָרַגְלַיִם מַטּוֹת לִפֹּל.

כָּךְ זֶה נִמְשַׁךְ מִיּוֹם לַיּוֹם.
נֶעֱרָמוֹת זוֹ לְיַד זוֹ גַּלִּי הָאֶבֶן.
הָרְגָלִים מִתְנַפְּחוֹת,
הַגַּב נִשְׁבַּר תַּחַת הַמַּשָּׂא.
אֱלֹהִים, הַבֵּט אֵלֵינוּ
יַלְדֵי שַׁעֲשׁוּעֶיךָ.
תִּתְפַּנֶּה לְגוֹרָלֵנוּ.


V.

לַיְלָה


מַשָּׂא הָאֶבֶן עַל הַר אוֹטוֹ.
הַפַּחַד בַּכֹּל שׂוֹרֵר.
שְׁנֵי שְׁקָצִים פּוֹקְדִים עָלֵינוּ,
שׂוֹטֵם עַל גַּב מְרַקֵּד.

"אֶת הָאֶבֶן - בְּצַעֲדֵי רִיצָה! "
"מַהֲרוּ! הֵרִימוּ רֶגֶל!"
הַצַּעַד בַּמּוֹעֵל, וְהַכּוֹשֵׁל
שׁוֹט בְּיָדָם מוֹרֶה לוֹ דַּעַת.

הַנְּעָרִים מִשְׁתַּעְשְׁעִים.
חִיּוּךְ עֹנֶג פָּרוּשׂ עַל פְּנֵיהֶם.
-כַּמָּה נָחַת אֶפְשָׁר לִמְצֹא
.בְּמִבְחַר עִנּוּיִים שֶׁהֻמְצְאוּ בְּשֵׂכֶל !
כָּךְ חָלַק לָאָדָם דַּעַת.

הָרַמְקוֹל קוֹרֵא, צוֹרֵחַ.
הִתְיַצְּבוּת ! בַּשָּׁעָה חָמֵשׁ מִסְדָּר !
הַכֹּל יָבוֹאוּ לַכִּכָּר ("Platz")
עַד אָז - סֶגֶר בַּצְּרִיפִים.

לְמָחֳרָת, הַכֹּל נִפְסַק,
פֶּסֶק חָל בְּמַשָּׂא הָאֶבֶן,
גַּם אֵין לָלֶכֶת לַמִּטְבָּח,
מִי אָמַר שֶׁלַּשְּׁבוּיִים יֵשׁ אֹכֶל.

אַךְ טָעוּת- כִּי הַדְּוָדִים בַּשַּׁעַר.
שֶׁמֶשׁ חַמָּה אֶת תָּכְנָם שׁוֹזֶפֶת.
הַשְּׁבוּיִים רוֹאִים. הֵן פֶּלֶא.
עַד הֶעָרֵב, אַט מַחְמִיץ הָאֹכֶל.
וְהֵנָּה לְהַכְנִיסָם עַתָּה בָּא הֶתֵּר.

בַּלַּיְלָה, מִתְמַלֵּא הַצְּרִיף
הָמוֹן אָדָם, שְׂרוּעִים צְפוּפִים

אִישׁ עַל גַּב רֵעוֹ שָׂם רֶגֶל,
פָּחַד לִישֹׁן , לֹא נָחָה שִׁנָּה
עַל עַפְעַפַּיִם יְגֵעוֹת, מוּגוֹת.

לְמָחֳרָת בְּבֹקֶר הַשֶּׁכֶם
בִּקֹּרֶת בָּאָה לִצְרִיף פְּנִימָה,
מְסִירִים מֵעַל צַוַּאר רְדִיד
וְכֵן כָּל בֶּגֶד שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם יֶתֶר:
שׁוּב עוֹמְדִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת,
צוֹעֲדִים בְּסַךְ אַל הַבִּלְתִּי יָדוּעַ.


בהגיעם

בַּתַּחֲנָה שׁוּרַת קְרוֹנוֹת.
בְּכָל קָרוֹן נִדְחָסִים כְּמֵאָה.
וְאֵין מַיִם, אֵין אַף קְעָרָה לַשֶּׁתֶן.
אֵין מָקוֹם וְאֵין אֲוִיר גַּם.
גַּם בָּנוֹת יֵשׁ וּמְטִילוֹת מַיִם.

אֵין לָצֵאת מֵהַקָּרוֹן:
עַל פְּנֵי אִישׁ תָּו כִּוּוּצֵי בֶּטֶן.
הֵן עָלָיו לְהִתְאַפֵּק מִצְרָךְ.

סוֹף סוֹף יֵשׁ הַמְּרַחֵם:

שְׁעַת עֲרָבִים - נִפְתַּחַת דֶּלֶת.
עוֹד עֶשְׂרִים אִישׁ, חוֹלִים, עוֹלִים.
בָּאֲוִיר הַסְּחִי, נִיחוֹחַ
סִרְחוֹן אָדָם, נִיא גּוּפוֹת וְאֵדֵי הֶבֶל
עַד מַחֲנָק, עַד אָבְדַּן דַּעַת.

דֶּרֶךְ רֶשֶׁת עוֹלֵה קוֹל הַחוּצָה:
לוּ אַךְ מְעַט אֲוִיר וּמַיִם !
כִּי כָּאן מַחֲנָק. אַךְ הַחַיָּל בַּחוּץ , מֶה לּוֹ אֵלֶּה ?
לֹא יוּכַל סַיָּע, אָסוּר לוֹ.

נוֹסְעִים סוֹף סוֹף אֶל תּוֹךְ הָאֹפֶל.

בְּכִי נְהִי, - בְּעִיטוֹת וְדָחַף,
הַכֹּל לַבַּקְבּוּק לְמֵי רְגָלִים.
קוֹרְעִים סְמַרְטוּט לַעֲטֹף חֲרָאֵי בֶּטֶן.

לַיִל אַכְזָר, וּבְסוֹפוֹ שַׁחַר:
עָבַרְנוּ זֹאת וְעוֹד נוֹסִיפָה;
לֹא מֵת בָּנוּ, אַךְ רַק הָאַל יוֹדֵעַ:
דַּי קָרְבָּנוֹת, רָחָם עָלֵינוּ.

VI.

דְּמָעוֹת


עֲבָדִים בּוֹנִים
אֶת פִּיתוֹם וְרַעַמְסֵס:
עֲרֵמַת אֲבָנִים, בַּשַּׁלְשֶׁלֶת.

וְאָמְנָם, בַּמְּצָרִים
עוֹד הִתְקַיְּמָה מִשְׁפָּחָה.
כָּאן, אָב וּבֵן וּבַת וְאֵם
חַיִּים, אִם חַיִּים עוֹד, בְּנִּפְרָד.

הָעֵינַיִם דּוֹמְעוֹת:
זִכְרוֹנָם בּוֹעֵר בַּלֵּב.
מִי קְרָעָם מֵחִבּוּק אַחֲרוֹן,
מִי גָּרַם לְכָל הַכְּאֵב.

גֶּזַע אֲדוֹנִים
יָהִיר, חָסֵר צֶלֶם
לֹא יְנַקֶּה מֵאָשָׁם לְעוֹלָם:
גַּם מַה שֶׁנִּקְרָא פַּעַם "מוֹלֶדֶת"
לֹא עוֹד יִקָּרֵא כָּךְ,
לֹא יְנַקֶּה.

מָטוֹס טָס מֵעַל.
מַבָּטִים מֻפְנִים אֵלָיו.
רְאוּ, רְאוּ, הַמָּטוֹס צָבוּעַ
בְּצִבְעֵי הַהוּנִים.

אַךְ לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם
הָעֵינַיִם בּוֹכוֹת.
קְלָלָה וּנְאָצָה
עַל כִּי כָּךְ מְסָרוּם לַזֵּד.

מוֹלֶדֶת שֶׁיָּקְרָה פַּעַם
מִשַּׂם כָּל מוֹרֶשֶׁת,
בָּגְדָה, זָנְחָה, עָקְרָה מִכָּל שֹׁרֶשׁ,
וּבְכָל זֹאת - חֵלֶק מֵעַצְמֵנוּ
וְלֹא קַל לִפְנוֹת לָהּ עֹרֶף.

VII

צִמָּאוֹן

לֹא צָמָא אֱלֵי אֵל, אוֹ אַל מַעֲיָן הַדַּעַת,
לֹא צָמָא אֶל מַעַשׂ, תּוֹצַר דָּם פָּרוּעַ,
לֹא צָמָאָ נְעוּרִים אַל מַעֲיָן אַהֲבָה:
צָמָא שֶׁל חַיָּה הוּא, כְּמִיהַת כָּל נֶקֶב-עוֹר לַמַּיִם.

אַחַר יוֹמַיִם דֶּרֶךְ
בְּקָרוֹן בְּלֹא אוֹר , אֲוִיר וּמַיִם
כְּחַיּוֹת נִרְדָּפוֹת אֲבוּדֵי עֶשְׁתּוֹנוֹת
לְשׁוֹנָם לְחִכָּם דָּבְקָה בְּלִי נָטַף.
לַשָּׁוְא תְּחַפֵּשׂ בַּפֶּה וְלוּ טִפַּת לֵיחַ.
נוֹשְׁמִים כְּבָר בִּכְבֵדוּת, כְּצֹאן אֱלֵי מַיִם.
אַךְ אֵין מָצוּי הַיְּסוֹד, בַּאֲשֶׁר תַּבִּיטוּ,
רַק צְעָדָה בְּלֹא קָץ, בְּשׁוּרוֹת-חַמְשָׁה.

דֶּרֶךְ לֹא מֻכֶּרֶת, מְקוֹם זַר לָעַיִן.
הַשּׁוּרָה נֶעֱצֶרֶת, הִנֵּה, כָּאן, - הִגִּיעוּ.
רַבִּים עוֹמְדִים כְּבָר עֵירֻמִּים מִבֶּגֶד,
בְּלֹא חֻלְצָה, גֵּו חָשׂוּף, אַף שֵׁת וְתַחַת.
מִסָּבִיב צְעִירִים קְשִׁישִׁים, אַךְ אֵין לִבָּם
אֶל אִשָּׁה, אֶל מִפְגַּשׁ אוֹהֲבִים...
הַקַּלְגַּס מְזָרֵז, מַכִּים חִישׁ לְהִתְפַּשֵּׁט,
בַּל יְאַחֲרוּ הַקָּרְבָּנוֹת לַמִּקְלַחַת.

אַךְ שׁוּב סְדוּרִים בְּשׁוּרוֹת, הַשּׁוּרָה מִתְיַצֶּבֶת,
וּמַחְכִּים לַתּוֹר לַמִּקְלַחַת:
לְאַט יוֹרֵד הֶעָרֵב , מֻעַזִּים אַל מִין בּוֹר,
בּוֹ הָאוֹר כְּמִין רוּחַ רְפָאִים:
הַזְּקִיפִים מַמְשִׁיכִים לְהַכּוֹת בַּשּׁוֹט.
לֹא מִכָּךְ הַפַּחַד:
אַט הַתּוֹר מִתְקַדֵּם.
מַכִּים לַעֲצֹר בַּתּוֹר !

אַךְ מַה בְּכָךְ, אוּלַי שָׂם יֵשׁ מַיִם…!

מְעֻלָּפִים כִּשְׁתוּיֵי סַם-שִׁנָּה, בְּלֹא כֹּחַ,
קוֹלָם נִצְרָד, זוֹעֲקִים אֲבוּדֵי-דַּעַת,
טַל עַל הָעֵשֶׂב, הַלַּחוֹת נוֹצֶצֶת
תְּנוּ וָאָלֹק כְּכֶלֶב, כָּפוּף-בֶּרֶךְ.
דַּעְתָּם נִטְרְפָה , - כָּךְ אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם,
אִבְּדוּ שֵׂכֶל יָשָׁר, מִמַּחְסוֹרָם בַּמַּיִם.
סוֹף סוֹף הִגִּיעוּ, עֵת שַׁחַר:
מְרוֹקְנִים אֶל גְּרוֹנָם בְּלֹא כָּל גְּבוּל מַיִם:
לֹא יִרְווּ, גַּם בֶּטֶן לֹא תָּכִיל:
כְּשֶׁרִפָּה לֹא תְּכַבֶּה עוֹלָמִית, עוֹד תִּבְעַר.
לָרַחְצָה הִגִּיעוּ, הַבֹּקֶר עָלָה מִכְּבָר:
אֶת שְׂעָרָם סִפְּרוּ, סִפְּרוּ שׁוּב עַד שֹׁרֶשׁ.
חֻלְצָה דַּקָּה חִלְּקוּ לְמַלְבּוּשׁ לַדֶּרֶךְ.
עַתָּה וְשׁוּב בָּאָה עֵת
לְצֵאת הַשּׁוּרוֹת לַדֶּרֶךְ.

הערה: התאריך: 20.7.1944 - יום ההתנקשות בחיי היטלר
השיר הופיע ב"נתיב", 1999



Water! מים!


VIII

לְמִי שֶׁאֲפִלּוּ חֻלְצָה אֵין לוֹ.

"הִנֵּה בֵּן . בְּלִי חֻלְצָה...
יְלָדוֹת צוֹחֲקוֹת.
אֶצְבַּע מוּל הַקָּרְבָּן
בְּלַעַג-שְׂחוֹק מוּשֶׁטֶת.
אֶלָּא שֶׁאֵין שָׁם אִישׁ.
הַצְּחוֹק רָב עַל הַפֶּתִי
הַמִּתְפַּתֶּה לְהַבִּיט בְּכִוּוּן הָאֶצְבַּע
וּמַאֲמִין כִּי יְתַכֵּן אָדָם בְּלֹא לְבוּשׁ.
בְּכָךְ אֲנִי נִזְכֶּרֶת
בְּהִשָּׁמַע קוֹל: Aufstehen! (לָקוּם בַּגֶּרְמָנִית).
גּוּפוֹת עֲטוּיוֹת עֵרוּם מְסִירוֹת מֵעֲלֵיהֶן
שְׂמִיכוֹת: וְהַתְּמִיהָה. אֵין אַחַת לַבּוּשָׁה.

אַחַר : הֵן עוֹטוֹת מִין לְבוּשׁ,
יוֹרְדוֹת מִדַּרְגְּשֵׁיהֶן,
בְּקַבְקַבֵּי עֵץ כְּבֵדוּת
אַצּוֹת לַמַּחְרָאוֹת.
כֵּן - עָלֵינוּ לְמַהֵר,
לֹא לְאַחֵר לְמִסְדָּר שֶׁל שָׁעוֹת.
וְאֵין מִכְנָס , שֶׁיָּכִיל בְּעֵת צָרָה.
עַל כַּן הַכֹּל דּוֹחֲקִים, עַד אַרְגִּיעַ -
וְאַנְחַת רְוָחָה.

וְהִנֵּה, יֵשׁ בְּרָזִים !
וְאָמְנָם, הַמָּקוֹם רֵיק בְּלֹא אִישׁ.
וְאוּלַי מֵרֹב לָחַץ
נִשְׁכְּחוּ צַוֵּי בְּרִיאוּת ?
צַוֵּי הַהִגְיֶנָה ?

אֵין פֶּלֶא , לַשָּׁוְא אָרוּץ ,
הֵן הַכֹּל כָּאן כָּזָב, הַכֹּל אֲחִיזַת עֵינַיִם:
יֵשׁ בְּרָזִים, אַךְ סַמִּי מִכָּאן מַיִם.
סָגְרוּ, אֵין צֹרֶךְ לְסַפֵּק לַשְּׁבוּיִים מוֹתָרוֹת.

וְשׁוּב . הַכֹּל מַהֵר,
הַכֹּל אָצִים רָצִים
בַּאֲפֵלַת הַבָּקָר
לִמְצֹא הַחֲמִשִׁיָּה.

אֲנִי קוֹרֵאת בַּשֵּׁמוֹת לְמָצְאָן.
כָּעֵת עוֹמְדִים בְּלֹא הֶגֶה .
בָּאָה הַקָּפּוֹ-לַאגֶר, - זוֹ הַמְּפַקֶּדֶת:
רֶגִינָה, גְּזוּזַת הַשְּׂעָרוֹת.
Was ist da? (מֶה זֶּה פֹּה ? ) צוֹרַחַת.
הַשְּׁבוּיוֹת דּוֹמְמוֹת.

לְפֶתַע עוֹלֵה הַשַּׁחַר,
מַאֲדִים מִמִּזְרַח כַּדָּם.
הַשֶּׁמֶשׁ מִתְהַדֶּרֶת,
אַךְ חֻמָּהּ נֶעֱדַר:
לֹא כֵּן כָּל צְבָעֶיהָ.

חַמָּתָהּחַמַּת זָעַם,
עַל כֵּן אֵין בַּחַמָּה נֹחַם:
רַק בִּצְהָרֶיהָ
וְלָהּ חַמָּתָהּ לְהַשְׁחִית.
אוֹתָנוּ הִיא שׂוֹרֶפֶת בְּלַהֲבוֹתֶיהָ.
עַתָּה שְׁעַת הַמְּנוּחָה...
מִשְׂתָּרְעִים עַל הָאָרֶץ
כִּבְנֵי בָּקָר לְיַד שֹׁקֶת.
חֲלוּשִׁים, עִלָּפוֹן סוֹבְבָם.
הַדַּעַת מְנֻתֶּקֶת. לְרֶגַע הָעוֹלָם טוֹב יוֹתֵר...

אַךְ אֵין בָּאָדָם חֹשֶׁךְ,
אֲפִלּוּ בְּלֹא אוֹר:
אָסוּר עוֹד לְוַתֵּר,
בְּאֵל נָשִׁים אֶת מָלֵא מִבְטָחֵנוּ.
יָבוֹא אוֹת מִשְּׁמֵי מָרוֹם.
הִנֵּה, ,פֶּתֶק זָעִיר,
הָגְנַב בְּהֵחָבֵא מֵאַח בְּכוֹר:
אִם דָּבָר נָחוּץ לְךָ
לְהוֹדִיעוֹ תֵּכֶף.
הַמִּכְתָּב בְּתוֹךְ פְּרוּסַת לֶחֶם. .
גַּם חֻלְצָה וּמִכְנָסִים:
לְבַל אֲאַלֵּץ לַחְזֹר וּלְהִזָּכֵר
בְּמִשְׂחַק הַיְּלָדוֹת הַהוּא.
שׁוּב חַיָּה הַתִּקְוָה.

מקור האות, אחי הבכור, יעקב, (ז"ל), שהשתייך
ליחידות המיוחדות,
(Sonderkommando ).
שלח את הלחם ואת המכתב: עוד שלח
אלי ספר תפילה דרך מפקד הצריף

והודיע גם
שאצל זה בגדים עבורי ועבור שבויות נוספות,
עלינו רק לבקשם. במכתבו כתב עוד, כי אם נישלח לעבודה, אל לנו לסרב.
הוא כתב כי אין באפשרותו להתראות עמי. על שאלה שנסיתי להעביר אליו באותה דרך, עם בקשה כי יחפש
את
אמנו ואחיותינו, לא ענה, אחי לא רצה שנדע מה קרה אתם, כדי
שלא נתיאש. דבר זה בוודאי לא הקל עליו עצמו.
רק אחר השחרור נודע לי כי
יעקב ז"ל נרצח במסגרת ההתקוממות של חברי ה
sonderkommando-. יהי זכרו ברוך.
השיר הופיע ב"אפריון", 2000



המאבק Struggle

IX.

לְקָנוֹסָה ( Canossa)


הַחֲמָשִׁיּוֹת צוֹעֲדוֹת,
בָּא הֵחִיל הַמְּקַלֵּל.
זְקֵנִים, נַעַר וְטַף
יְחֵפִים, בָּרָאשִׁים קְרָחִים.

מֶה קְּלָלָה זוֹ, מֶה הַחֵטְא?
הָעוֹלֶה עַל זוֹ שֶׁל הֶנְרִי
שֶׁנִּכְנַע, עָלָה לְקָנוֹסָה ?
אֵלֶּה הַיְּהוּדִים הֵם נוֹשְׂאֵי אָוֶן
עַל גַּבָּם מִיּוֹם נוֹלְדוּ.

וּמַה חֶטְאָם? הֵם בְּנִי בְּלִי מוֹלֶדֶת
וּבְכָל זֹאת מֵעִזִּים לִחְיוֹת.
בְּכָל מָקוֹם נוֹבְטִים מֵאֶרֶץ.
כְּעֵשֶׂב רַע בַּכֹּל עוֹלִים,
יֵעָקְרוּ- וּמַכִּים שׁוּב שֹׁרֶשׁ.
כַּאֲשֶׁר יְעַנּוּם יִפְרְצוּ בְּכָל,
מַעֲשִׁירִים בְּדָמָם הֶעָשִׁיר כָּל רֶגֶב.
מְקֻלָּלִים הֵם בַּכֹּל - סַפַּחַת.

עוֹלִים יַחַד לְקָנוֹסָה,
בְּזִקְנֵיהֶם וּבְטַפָּם.
אֵין בָּהֶם חֵטְא.. בְּלֹא עֹל
הֵם סוֹבְלִים מֵרֵאשִׁית דַּרְכָּם.

מִי יִתֵּן וְהָאַל יִגְאַל
אֶת שׁוּרוֹת הַחַפִּים מִפֶּשַׁע.
נִרְאֶה כִּי הוּא מְבַקֵּשׁ קְרָבָן.

השיר הופיע בספטמבר 1999 בירחון האומה

X.

עֵינַיִם עוֹקְבוֹת

קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַחַמּוֹת
שׁוֹטְפוֹת אֶת הָאָרֶץ ,
אַךְ בַּחוּץ אֵין אִישׁ
שֶׁיִּסְפֹּג וְלוּ מֵעֵט חוּם.

זָר הַמַּרְאֶה. אֵין זֶה כָּךְ
בְּיִשּׁוּבֵי אָדָם.
וְהֵן גַּם כָּאן : אַלְפֵי אָדָם.
אַךְ הַפְקָדָה: סֶגֶר.

סָגוּר הַצְּרִיף עַל בְּרִיחַ.
וְלוּ קֶרֶן שֶׁמֶשׁ אֲפִלּוּ הֵצִיצָה.
אַךְ אָנוּ - עָלֵינוּ לַעֲלוֹת לְשֵׁם כָּךְ
עַד ה"חַלּוֹן" (חֹר-אִוְרוּר לְמַעְלָה).
אֵין רוֹאִים. אֲפֵלָה;
הָעַיִן מִתְרַגֶּלֶת.
עַל דַּרְגְּשֵׁיהֶם, כְּנוּעִים
כּוֹרְעִים אַלְפֵי אָדָם
בִּצְפִיפוּת אֵין קָצֶה.

בּוֹהִים מוּלָם, קְפוּאֵי הַסֵּבֶר,
הָעַיִן אַל הָאֵין.
אִם נַבִּיט לְשָׁם גַּם אָנוּ,
דְּוָדִים שָׁם עִם אֹכֶל.
עַל כִּי הַטֵּרוּף עוֹמֵד
מְטַפֵּס אֶל לִבֵּנוּ,
עַד יֻסַר מִכְסֵה הַסִּיר.אַךְ
זְקַן הַבְּלוֹק מַסְבִּיר, בֵּאוּר
כָּל הִלְכוֹת חֲלֻקַּת הָאֹכֶל.
כָּךְ זֶה אֶצְלוֹ, וְכָךְ וְכָךְ. תַּשְׂכִּיל, בַּר דַּעַת.
הַפֶּה חָרֵב. הַלֵּב זוֹעֵק:
אֶל נָא תּוֹסִיף עוֹד, תַּנָּה נָא אֹכֶל.
חֵלֶק הַפַּת לָרְעֵבִים,
נַפְשָׁם יוֹצֵאת וְלֹא שָׁבָה.

אַךְ הָרָצוֹן, מֵעַל לַכֹּל.
אָסוּר הוֹצֵא הֶגֶה.
עוֹד תְּאַבֵּד כְּאִי חֵן וְחֶסֶד
וּתְקַבֵּל מְנַת אַפִּים.

כָּךְ זֶה כָּאן הוֹלֵךְ יוֹם יוֹם.
מָתַי תּוֹר הַבָּא לֶאֱכֹל.
מֵחָמֵשׁ בַּבֹּקֶר אֵין מֶה.
אָז כָּלְתָה הַפְּרוּסָה - הָיְתָה.
עַתָּה חָמֵשׁ אַחֵר הַצְּהָרִים.

עֵינַיִם רְעֵבוֹת מַבִּיטוֹת,
מְצַפּוֹת לְדַבֵּר לְמַלֵּא בֶּטֶן.
אוֹתָן עֵינַיִם קָמוֹת מֵרָעָב
עַד בּוֹא יוֹמִי יַלְוֵנִי.
יַעַמְדוּ מוּלִי בַּחֲלוֹמוֹתַי.

השיר הופיע בספטמבר 1999 בירחון האומה

בקרו באתר חשוב נוסף! Visit the site in Memory of Pinchas Sadeh! לחץ: אתר לזכר פנחס שדה באנגלית
This site was built by Gabriella
She built her own site worthwhile to visit.
Her address:ANGELS' HAVEN (There are good people left on earth)

Please click here to get to the NEXT PAGE
Cat