דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש –
שמודפס במקום רש"י,והוא מאת הריב"ן - באותיות מרים 10; פסוקים – בגופן נרקיסים;
הערות העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.
נזיר דף יד
מתוך
"גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(נזיר יג,ב)
משנה:
(אמר:) "הריני
נזיר (מעכשיו) ונזיר
כשיהיה לי בן" התחיל מונה את שלו ואחר כך (עד שלא
השלים את שלו) נולד לו בן (וחלה
עליו נזירות: שהזיר על בנו לכשיהא לו) - משלים את שלו (לפי שקיבלו עליו תחילה) ואחר כך מונה את של בנו (נזירות
שהזיר על בנו; דכיון שחל עליו של בנו עד שלא השלים נזירות שלו - נעשה כנזירות אחת,
ולכך אינו יכול לגלח [YH1]); (אבל אם אמר:) "הריני נזיר כשיהיה לי בן, ונזיר" (דמשמע
של שלשים מעכשיו) - התחיל מונה את
שלו ואחר כך נולד לו בן (הואיל וקבל נזירות של בנו תחילה) - מניח את שלו ומונה את של בנו (ואינו
מגלח), ואחר כך משלים את שלו (למקום
שפסק מתחיל). [YH2]
(גליון [על פי הריב"ן
דברים אלה מוסבים על תחילת דברי המשנה]: אמר:
הריני נזיר מעכשיו ונזיר לכשיהא לי בן – התחיל מונה אל שלו, ועד שלא השלים את שלו
נולד לו בן, וחלה עליו נזירות שהזיר על בנו לכשיהא לו ומפי המורה: דהואיל
וקיבל עליו נזירות שלו תחילה - משלים את שלו, שיהא מגלח בינתים;
ואילו בסיפא, דקביל נזירות של בנו תחילה - מוקי לה המורה כגון דנזירות שלו הוו של
חמשים, ומשום הכי מוקי לה הכי [בהאי טעמא]; דאי לא תימא הכי [דאי אמרת דמיירי
בנזירות סתם] - לא הוי נזירות כלל: כיון דהפסיק את שלו והתחיל את של בנו וגלח - תו
לא פשו ליה כדי גידול שיער [שלשים יום]
וקיימא לן בבבא דסיפא [המשנה בדף טו,א]
דסותר את הכל אם אין שם כדי גידול שיער. ואי תימא דבתר שמונה [את הנזירות]
של בנו לא ליגלח - הא ודאי מילתא דלא אפשר: חדא דקיבלו והוה ליה כמי
שאמר "הריני נזיר ונזיר" שצריך לגלח בין זו לזו! ועוד:
מדקאמר ד'מניח את שלו ומונה את של בנו' - למאי מילתא הוא קא 'מתחיל את של
בנו' אי לאו דלייתי קרבנותיו ולגלח בינתיים? וכי תימא אי הך בבא לא מיירי בנזירות
סתם אלא בנזיר חמישים [יום]
- למה ליה דמייתי אידך בבא דנזירות מאה? (אאם) משום דאתא לאשמועינן דעד שבעים [יום]
לא הפסיד כלום, דלאחר שבעים - סותר. עד כאן גליון.
גמרא:
בעי רבא (כלומר:
הא ודאי פשיטא לי שאם אמר "הריני נזיר לאחר שלשים יום ומעכשיו
נזיר" סתם - כיון דבנזירות זו שאמר "מעכשיו" יכול להשלים קודם
שיתחיל אותו נזירות שאמר "לאחר שלשים יום", דהא דאמר "נזיר"
סתם, דהיינו שלשים יום - הילכך חלה לנזירות דמעכשיו לאלתר, ומגלח ליום שלשים, שוב
מונה נזירות שנדר "לאחר שלשים" ומגלח לסוף שלשים; אלא הא בעי רבא): אמר "הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו
מאה יום" – מהו?: כיון דהלין מאה בעשרין לא שלמין לא חיילין (מעכשיו,
ומותר לשתות יין, אלא מונה שלשים לאחר עשרים יום, ומגלח, ואחר כך מונה מאה יום), או דילמא כיון דאית ליה גידול שער לבסוף –
חיילין? (דאילו מתחיל למימני נזירות מאה מעכשיו, אכתי מייתרי להו כדי
גידול שיער, דהא פשו להו תמנין דאית בהו גידול שיער טובא, והילכך מתחיל מעכשיו
ומונה עשרים יום, ואחר כך מונה שלשים יום ואחר כך מונה שמונים ימים כדי להשלים
נזירות ראשונה)?
ותיבעי ליה
נזירות מועטת (כגון דאמר "הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו
נזיר" סתם, דשלשים נמי בעשרים לא שלמי ולא חיילי, או דילמא לאלתר חיילין
[ומגלח] אחת על כולן)?
(אִין, הכי קמיבעיא ליה, אלא) חדא מגו חדא (כלומר: נזירות מתוך נזירות) קא מיבעיא ליה (והכי קא
מיבעיא ליה):
(נזיר יד,א)
1. אם תמצי לומר נזירות מועטת (דאילו
מתחיל מעכשיו למנות לא מייתרי ליה מהאיך נזירות אלא עשרה ימים) - כיון דעשרה יומין הוא דיתרין (ולא
הוי בהן כדי גידול שיער דאין תגלחת פחות משלשים) - לא סליק ליה הלין עשרה ודאי ([בודאי לא עולים לו]
למנין נזירות דהא לית בהו גידול שיער הילכך לא חיילי ליה מעכשיו, אלא: לאחר עשרים
יתחיל למנות שתי נזירות ויהא מגלח בינתים[1]); נזיר מאה יום - כיון דאית ליה תמנין יומין
לבסוף [ויהיה לו שֵׂעַר לגלח] - סלקין ליה [עולים
לו הימים הראשונים גם כן ולכן יתחיל מיד למנות ימי נזירות] או לא?
2. ואם תימצי לומר (היכא דאמר "מעכשיו
מאה" כיון דאפשר למימני מעכשיו עשרים, ולאחר דמונה ליה שלשים אפשר למיהדר ולמימני
תמנין, משום דאיכא גידול שיער לבסוף) חיילי (להו מהשתא) - (אכתי תיבעי לך הא:) אמר "הריני נזיר לאחר עשרים יום" ו"מעכשיו נזיר עולם"
מהו? מי חיילא עליה או לא (כיון דלנזירות עולם לית ליה הפסק;
דהיכא דאמר 'מעכשיו מאה יום' - הוא דאיכא למימר דמונה עשרים ואחר כך מונה
שלשים ואחר כך מונה שמונים, דודאי חיילא עליה לאלתר מכי אמר "מאה יום",
משום דכיון דאית להו הפסק לסוף מאה - הילכך הכא נמי אפשר למפסקינהו מתוכן; אבל
הכא, דאמר "מעכשיו נזיר עולם" - דנזיר עולם אין לו הפסק, והאי דמגלח
משלשים לשלשים - היינו טעמא: משום כובד, ולא משום דליהוי הפסק - וכיון דאין לו
הפסק לא פסקינן להו מתוכן, וכיון דלא אפשר בלא הפסקה - לא תיחול עליה נזירות כלל
עד לאחר עשרים, דלימני שלשים של נזירותו ברישא)?
3. אם תימצי לומר (לענין כולהו שאילתא לענין
נזירות מועטת לנזירות מאה או לנזירות עולם): הכא - כיון דאפשר לאיתשולי – חיילא (אההוא נזירות שקבל עליו
לאחר עשרים - ליחלו להו כולהו מהשתא), (אכתי תבעי לך:) אמר "הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום ומעכשיו נזיר" סתם – מהו?
הכא (בנזיר שמשון) לא
אפשר לאיתשולי (לא אפשר לאיתשולי עליה משום דשמשון לא הוה נדור) - מי חיילא או לא (אמרינן
כיון דלא אפשר לאיתשולי עליה אנזיר שמשון לא חיילא ההוא נזירות סתם דהואיל דסוף
עשרים לא שלמי או דילמא חיילא)? אמר
"כמשה בשבעה באדר" (דמשמע כמשה שנפטר בשבעה באדר ושוב
לא שתה יין) – מאי (מי
הוי לשון נזירות או לא)?
תוד"ה
אמר כמשה בז' באדר מהו - דביום הוולדו דהיינו בז' באדר שמחו שמחה גדולה וביום מותו
בז' באדר מסתמא רבים נדרו בנדר ורבו נזירים בישראל מחמת צער והוא אמר בסתם "אהא",
היינו כמו שהיה דורו של משה בז' באדר ביום מותו, ונזירות קבל עליה? או כיום הוולדו
קאמר, ושמחה קבל עליה?
וקצת קשה למאן
דאמר (זבחים דף קיז.) נדרים ונדבות לא קריבין בבמה, אם
כן אותם שנדרו בנזיר בפטירת משה רבינו הא היו נזירים כל ימיהם ולא יכלו להקריב
קרבנות: דקרבן נזיר נידר ונידב הוא, ולא היה היתר גם בשילה! וכן קשה מן נזירות
דאבשלום!
פשוט מינייהו
קדמייתא "הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו מאה יום" - מונה עשרים ואחר
כך מונה שלשים ואחר כך מונה שמונים, כדי להשלים נזירות ראשונה.
נטמא בימי בנו (האי
דאמר "הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר" סתם, התחיל מונה את שלו ועד שלא
השלים את שלו נולד לו בן - מניח את שלו ומונה את של בנו; ואם נטמא בתוך ימים הללו
שמָנָה לבנו) - רבי יוחנן אמר: סותר
(אף אותן ימים שמָנָה כבר על שלו), ריש לקיש אמר: אינו סותר (את שלו):
רבי יוחנן אמר סותר: (דכיון דאפילו מנה את שלו אינו מגלח בינתים) חדא נזירות אריכתא היא (כנזירות אריכתא דמי, וסותר את הכל); ריש לקיש אמר אינו סותר: נזירות דידיה לחוד ודבריה לחוד.
(נזיר יד,ב)
נטמא בימי
צרעתו (היה נזיר ונצטרע, ובימי צרעתו נטמא למתים): רבי יוחנן אמר: סותר (את
הקודמין), ריש לקיש אמר: אינו סותר:
רבי יוחנן אמר:
סותר, דהא בנזירות קאי (הואיל דכי נתרפא מצרעתו - משלים מה שכבר מנה קודם שנצטרע); ריש לקיש אמר: אינו סותר: צרעת לחוד ונזירות
לחוד (דימי צרעת לחוד, הואיל ואין עולין לו למנין ימי נזרו.
והימ"ן שונה להני תרתי דרבי יוחנן וריש לקיש
בטעמא אחרינא, ואף המורה חזר להורות כדברי הימן: דבין כי נטמא בצרעתו, ובין
בנזירות בנו - דההוא אידך נזירות נזיר מאה מיירי, לפי שלא מצינו גידול פחות
משלשים, והואיל ובתרוייהו צריך לגלח, דלכי נתרפא מצרעתו נמי צריך לגלח - הילכך לא
מיתוקם אלא בנזירות מאה).
תוד"ה
נטמא בימי צרעתו - אמר "הריני נזיר מהיום" והתחיל למנות נזירות [שימי]
חלוטו אינו עולה לנזירות וגם אינו סותר, כדלקמן בפרק 'מי שאמר' (דף
יז:) ונטמא במת בימי חלוטו: לר"ל אינו סותר הימים הראשונים
שמנה לנזירותו קודם ימי צרעתו, וכשיטהר מצרעתו - יגלח ויביא קרבנות מצורע ויחזור
וישלים מנין נזירות כמו שפסק; ור' יוחנן אומר סותר, דהא בנזירות קאי ועדיין לא מנה
המאה, ולכשיטהר מצרעתו צריך למנות כל ימי נזירותו.
וצריכא (תוספות:
לאשמועינן פלוגתייהו בבנו ובצרעתו):
דאי איתמר בהך קמייתא - בההיא אמר רבי יוחנן 'סותר' - שם נזירות אחת היא, אבל בהא
- אימא מודה ליה לריש לקיש, דנזיר לחוד וצררעת לחוד; ואי איתמר בהא - בהא קאמר ריש
לקיש, אבל בהך - אימא מודה ליה לרבי יוחנן? – צריכא.
נטמא ביום
גידול שער (כגון שקיבל עליו נזירות מאה יום, וכי מנה שבעים – נצטרע, וכי
נטהר - גילח תגלחת לצרעת, ואכתי פשו מן המאה שלשים יום דאית בהו גידול שיער, ונטמא
ביום גידול שער - היינו ביום מאה, שבו שלם גידול שיער שלו - דברי הכל סותר השלשים
שאחר הצרעת; אבל באם סותר שבעים שלפני הצרעת פליגי): רב אמר: אינו סותר; אפילו לרבי יוחנן, דאמר (נטמא
בימי בנו) 'סותר (כל
נזירות)' - הני מילי היכא דקאי
בנזירות (התם בנזירות קאי - להכי מצי סתר לנזירות נמי); (אבל הכא, כיון דנטמא ביום מישלם) גידול שער - מישלם נזירות הוא (כבר
שילם נזירותו, ולית ליה כח למסתר דלפני צרעת);
ושמואל אמר
'סותר (את הכל, אפילו שבעים קמאי)' אפילו לריש לקיש, דאמר 'אין סותר' - התם שתי נזירות (מנין
שלו ומנין של בנו - תרי נזירות מיתקרו), הכא חדא נזירותא.
לשון אחר:
נטמא ביום גידול: כגון
דאמר "הריני נזיר", והתחיל ומנה עד עשרים יום ונטמא וסתר את הכל, והתחיל
למנות נזירות אחרת, ומנה עשרה ימים בטהרה, ואחר כך נטמא באחד מכל עשרים יום
הנותרין להשלים לנזירות.
רב אמר אינו סותר הללו עשרה, דאפילו לרבי יוחנן, דאמר
סותר הני מילי היכא דקאי בנזירות גמור, אבל האי דלא איטמי אלא בימי
גידול שיער דמשלם נזירות הוא דלכי מצרפי הני עשרה לעשרים קמאי הוו להו
שלשים, והלכך האי דאהדר איטמי מעשרה ואילך - לא הוי אלא תשלומי נזירות ואפילו רבי
יוחנן מודה דאינו סותר להנך עשרה, אלא כיון דהזה שלישי ושביעי - מתחיל למנות מעשרה
ואילך עד שלשים.
ושמואל אמר סותר אפילו לר"ל כו'. אבל הכא חדא
נזירות והא דאמרינן 'מישלם נזירות הוא' - לא איריא, דכיון דסתרו
הראשונים - שוב אי אתה יכול לצרף עמהן הללו ולומר 'שלשים הן'.
אמר רב חסדא:
הכל מודים שאם קדש שער בדם (ביום שלשים ואחד צריך להביא
קרבנותיו ולהתגלח אחר קרבנותיו; אם כבר נזרק הדם כשנטמא, ועדיין לא גילח - שאין לו
תקנה להתירו: כיון דלמנות פעם אחרת ולהביא קרבן אחר אי אפשר, דקרבן אחד הוא מביא
ולא שני קרבנות, וכבר הביא קרבן אחד ואין עולה לו - דהא כבר נטמא) - (לפיכך) אין לו תקנה (והא דקתני 'קידש' - לישנא
דקרא נקיט, דכתיב 'וקדש את ראשו'(במדבר
ו,יא)).
אליבא דמאן? אי
אליבא דרבי אליעזר - כיון דאמר 'תגלחת מעכבת' (לשתות
ביין) – 'תוך מלאת' היא ('בתוך
מלאת' קרינא ביה) ולסתור (מה
שמנה, ולייתי קרבן אחר)!? אלא אליבא
דרבנן (דפליגי עליה בפרק 'שלשה מינין' (לקמן
מז,א))? האמרי
'תגלחת לא מעכבת' (כיון שזרק עליו אחד מן הדמים - נטהר)?
לעולם אליבא
דרבנן, ומאי 'אין לו תקנה'? - אין לו תקנה למצות גילוח (דלא יהא
תגלחת בטהרה כמצותו לעולם, שהרי אינו יכול לסתור ולמנות נזירות אחרת - שהרי לאחר
'מלאת' נטמא! הילכך אין לו תקנה לגלח בטהרה אלא מגלח בטומאה).
אמר רבי יוסי
ברבי חנינא: נזיר שכלו לו ימיו (ימי שלשים נזירות סתם, ולנזירות
מרובה כל ימים שהזיר; ולאחר מלאת - שצריך להביא קרבנותיו) - (נטמא) לוקה על הטומאה ואינו לוקה על התגלחת (אבל
אינו לוקה אם גלח קודם שהביא קרבנותיו) ולא על היין (או שתה יין קודם שהביא קרבנותיו)'. מאי שנא טומאה דלקי? דאמר קרא (במדבר
ו,ו) כל ימי הזירו לה' [על נפש מת לא יבא] (דכתיב 'כל'
דלא צריך, וכתביה ואמר 'כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא') - לרבות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת.
אי הכי - אתגלחת נמי ליחייב, דהא אמר רחמנא (במדבר ו,ה) כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו [עד מלאת הימם אשר יזיר לה’ קדש יהיה גדל פרע שער ראשו] - לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת, ותו (במדבר ו,ד) כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין [מחרצנים ועד זג לא יאכל] - לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת (ולילקי נמי אתרוייהו)!?
(נזיר טו,א)
שאני הכא (גבי
טומאה), (טעמא מאי
הוא דלוקה? -) דאמר רחמנא [במדבר
ו,ט: וכי
ימות מת עליו בפתע פתאם]
וטמא ראש נזרו [וגלח ראשו ביום טהרתו - ביום השביעי יגלחנו]; מי שנזרו תלוי לו בראשו (דמשמע
שתלה הכתוב את הטומאה במי שעדיין לא נתגלח, ואפילו לאחר שכלו לו ימיו - כל זמן שלא
גילח שערו, שנזרו על ראשו: מי שכבר כלו ימי נזירותו, ואין נזרו תלוי אלא בראשו).
מיתיבי: 'נזיר
שכלו לו ימיו - אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים; ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים
הרי זה סופג את הארבעים' (אלמא דגמרי 'ימי'
'ימי' - לרבות ימים שלאחר מלאת) !?
תיובתא (לרבי
יוסי ברבי חנינא).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
In Explorer, Footnotes
become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is © 2000, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St.,
Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com
[1] ואי אמרת תפשוט ממתניתין, דקתני 'מניח את שלו
ומונה את של בנו ואח"כ משלים את שלו'- ואע"ג דלא מייתרי משלו אלא עשרה,
ואפילו הכי חיילי - הא לא דמי: דאילו התם - כיון דאמר "הריני נזיר" -
סתם – "לכשיהא לי בן" - לא נחית למניינא, דלא קאמר אימת (אי לאחר עשרין
וחמשה)! הילכך: האי דהדר ואמר "הריני נזיר" - דינא הוא דליחול עליה
לאלתר, דדילמא לא יהא לו בן עד לאחר שלשים, דלא מייתרי כלל, ואישתכח דמלאלתר הוה
ליה למימני נזירות שלו; א"נ זמנין דלא יספיק למימני את שלו קודם שנולד לו בן;
כיון דאי אפשר ליה בגילוח - כדפרישית לעיל גבי מתניתין - כנזירות אחת דמי; אלא הכא:
דקא נחית ליה למניינא, דאמר "לאחר עשרים" - איכא לך למיבעי בהכי בעיין,
כיון דעשרים יומין כו'