נזיר דף טו

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש – שמודפס במקום רש"י,והוא מאת הריב"ן - באותיות מרים 10; פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.

נזיר דף טו

סיום פרק שני 'הריני נזיר'

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

(נזיר יד,ב)

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: נזיר שכלו לו ימיו (ימי שלשים נזירות סתם, ולנזירות מרובה כל ימים שהזיר; ולאחר מלאת - שצריך להביא קרבנותיו - נטמא) לוקה על הטומאה ואינו לוקה על התגלחת (אבל אינו לוקה אם גלח קודם שהביא קרבנותיו) ולא על היין (או שתה יין קודם שהביא קרבנותיו). מאי שנא טומאה דלקי? דאמר קרא (במדבר ו,ו) כל ימי הזירו לה' [על נפש מת לא יבא] (דכתיב 'כל' דלא צריך, וכתביה ואמר 'כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא') - לרבות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת.

אי הכי - אתגלחת נמי ליחייב, דהא אמר רחמנא (במדבר ו,ה) כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו [עד מלאת הימם אשר יזיר לה’ קדש יהיה גדל פרע שער ראשו] - לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת, ותו (במדבר ו,ד) כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין [מחרצנים ועד זג לא יאכל] - לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת (ולילקי נמי אתרוייהו)!?

(נזיר טו,א)

שאני הכא (גבי טומאה), (טעמא מאי הוא דלוקה? -) דאמר רחמנא [במדבר ו,ט: וכי ימות מת עליו בפתע פתאם] וטמא ראש נזרו [וגלח ראשו ביום טהרתו - ביום השביעי יגלחנו]; מי שנזרו תלוי לו בראשו (דמשמע שתלה הכתוב את הטומאה במי שעדיין לא נתגלח, ואפילו לאחר שכלו לו ימיו - כל זמן שלא גילח שערו, שנזרו על ראשו: מי שכבר כלו ימי נזירותו, ואין נזרו תלוי אלא בראשו).

מיתיבי: 'נזיר שכלו לו ימיו - אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים; ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים הרי זה סופג את הארבעים' (אלמא דגמרי 'ימי' 'ימי' - לרבות ימים שלאחר מלאת)!?

תיובתא (לרבי יוסי ברבי חנינא).

משנה:

"הריני נזיר לכשיהא לי בן" ו"נזיר מאה יום" (והתחיל למנות את שלו):

נולד לו בן (אם נולד לו בן) עד שבעים (יום - צריך להניח את שלו ולמנות את של בנו) לא הפסיד כלום (דשלשים יום הוא דמייתרי ליה ממאה; אלא מניח את שלו ומונה את של בנו ומגלח, ומונה שלשים כדי להשלים מאה שלו ומגלח, דבשלשים אית בהו כדי גידול שער);

(אבל אם נולד לו) לאחר שבעים (דלא מייתרי להו שלשים, דלית בהו גידול שער, שאין תגלחת פחות משלשים יום) - סותר שבעים, שאין תגלחת פחות משלשים יום (הלכך סותר את הכל, ומתחיל למנות את של בנו, ומגלח; ואחר כך מונה מאה שלו; והני מילי בנזירות מרובה, אבל בנזירות מועטת - אינו סותר כלל, כדתנן לעיל 'מניח את שלו ומונה את של בנו ואחר כך משלים את שלו', ואינו סותר; וטעמא מאי? כדאמרן: שאין תגלחת בינתים, וכחדא נזירות אריכא הוא).

גמרא:

אמר רב: יום שבעים (נולד לו בן ביום שבעים) - (אותו יום) עולה לכאן (למנין שבעים) ולכאן (ולמנין של בנו דשלשים דלבנו נמי מתחיל למנות בו ביום וכן כשבא להשלים מאה שלו שלאחר נזירות של בנו אין צריך למנות אלא כ"ט).

תנן: 'נולד לו עד שבעים לא הפסיד כלום', ואי סלקא דעתך 'עולה לכאן ולכאן' - איתגורי מיתגר [שהשתכר בשכר] (דעולה לו לכאן ולכאן: שאינו צריך להשלים אלא למאה בלבד! ועוד: שנזירות של בנו מתחיל מבו ביום - צריכא למימר דלא הפסיד כלום)?!

אלא בדין הוא דלא ליתני 'עד שבעים', ומשום דקתני סיפא 'אחר שבעים סותר שבעים' קתני רישא 'שבעים' (הך 'אלא' נשתנה מכל אלא שבש"ס, והכי משמע: אלא משום דקתני סיפא 'אחר שבעים' תנא ליה רישא 'עד שבעים'; ובדין הוא דלא ליתנייה כלל, דהא אמרינן דאפילו איתגורי מיתגר!

ואית ספרים דכתיב בהו: בדין ליתני עד שבעים כו' אלא משום דקתני סיפא לישנא דהפסיד - דקתני 'אחר שבעים סותר' - תנא נמי רישא 'עד שבעים' דאינו סותר).

תא שמע מסיפא 'נולד אחר שבעים סותר שבעים' (ואי איתא כדקאמרת - אמאי סותר? כיון דמתחיל למנות מבו ביום לבנו, ויום שלשים דבנו עולה לו לכאן ולכאן - אכתי פשו להו שלשים יום כדי גידול שיער)!?

מאי '[ל]אַחָר' (דקתני)? - 'אחר אחר' (דהיינו [יום] שבעים ושנים, דאפילו אי אמרת ד'עולה לכאן ולכאן' - אכתי לא פשו להו אלא כ"ט יום, ואין תגלחת פחות משלשים יום), אבל 'אחר' ממש מאי - הכי נמי דלא סתר.

אי הכי - מאי איריא דתני (רישא): 'נולד עד שבעים לא הפסיד כלום'? אפילו אחר שבעים (ביום שבעים ואחד) נמי (לא הפסיד): הא אמרת 'לא סתר'!?

אלא שמע מינה אחר [אחרי היום השבעים] ממש (ביום שבעים ואחד דקתני 'סותר' - משום דלא אמרינן שהוא עולה לו לכאן ולכאן), וכן מתניתין לרב (וכן לענין זה קשיא מתניתין לרב)!

שמע מינה.

ורב - כמאן אמרה לשמעתיה? (ואי קשיא: למה לי מיבעיא הכי? הא אשכחן בפרק קמא דתני 'יום שלשים עולה לכאן ולכאן'? - דילמא מתניתין דהתם לא מתרצא כרב מתנא [שאמר נזירות שלשים יום לפחות] אלא כבר פדא דאמר אין סתם נזירות אלא כ"ט?)

אילימא כאבא שאול, דתנן [דומה למשנה מועד קטן פ"ג מ"ח, וברייתא בדף יט,ב]: 'הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל - בטלה ממנו גזירת שבעה (שאין צריך להשלים אחר הרגל שבעת ימי אבילות: דכיון דעיקר האבילות - דהיינו שלשה ימים ראשונים, כדאמרינן במועד קטן, הוו קודם לרגל - ביטל הרגל את האחרונים); (ואם קברו) שמנה ימים קודם לרגל - (כיון דיום אחד של שלשים היה קודם הרגל) בטלה ממנו (ביטל הרגל ממנו) גזירת שלשים, ומותר לספר ערב הרגל (משום כבוד הרגל), ואם לא סיפר ערב הרגל - אסור לספר אחר הרגל (עד שלשים);

(נזיר טו,ב)

אבא שאול אומר: אפילו לא סיפר קודם הרגל - מותר לספר אחר הרגל (כיון שעשאם קודם הרגל בטל הימנו גזירת שבעה לגמרי), שכשם שמצות שלשה (כשם שמצות אבילות הנוהגת שלשה ימים הראשונים) [כיון שמיצה שלשה ימים מתוך השבעה] מבטלת גזירת שבעה - כך מצות שבעה מבטלת גזירת שלשים (כיון שנעשו קודם הרגל - שוב הרגל מבטל גזירת שלשים לגמרי)' (גזירת שלשים = גלוח וכיבוס) - מאי טעמא דאבא שאול (דאמר דיום שביעי מבטלת גזירת שבעה ושלשים? והא לא שימר עדיין מיום שלשים כלום קודם הרגל אפילו יום אחד? דבשלמא לתנא קמא דאמר 'שמֹנָה' - היינו משום דיום שמיני עולה למנין שלשים, אלא לאבא שאול מאי טעמא)? לאו משום דקסבר שביעי עולה לכאן ולכאן (למנין שבעה ולמנין שלשים, וכמאן דעבר עליו יום אחד מגזירת שלשים דמי, ומשום הכי מתבטלת)?

דלמא עד כאן לא קאמר אבא שאול אלא באבילות שבעה, דרבנן (דעיקר אבילות אינו אלא יום אחד, דכתיב (עמוס ח) ואחריתה כיום מר, אלא רבנן תקנו שבעה דסמכו אקרא כדכתיב (בראשית נ) ויעש לאביו אבל שבעת ימים), אבל בנזיר - דאורייתא – לא (בחושבנא דיומי, דשלשים יום בעינן כדכתיב (במדבר ו) 'יהיה' [בגמטריא שלשים] - לא אמר דיום אחד עולה לכאן ולכאן)!

אלא רב - דאמר כרבי יוסי, דתניא: 'רבי יוסי אומר: שומרת יום כנגד יום, ששחטו וזרקו עליה בשני שלה (שכבר ראתה ביום שמיני [לנדתה – דכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה (ויקרא טו,יט)] - עד שלא ראתה ביום תשיעי, שהיא שומרת כנגדו לידע אם תראה בשלשה ימים שלש ראיות ותהא זבה), (ושחטו הפסח וזרקו עליה) ואחר כך ראתה - הרי זו אינה אוכלת (בפסח, דטמאה היא), (ואף על גב דאינה אוכלת) ופטורה מלעשות פסח שני (דאכילת פסחים לא מיעכבא)' - מאי טעמא דרבי יוסי (דפטורה מלעשות פסח שני)? לאו משום דקסבר מקצת היום ככולו (דיום שני, שהוא תשיעי - ככולו דמי, והויא לה טהורה בשעה ששחטו וזרקו עליה; והכא נמי - לימא דעולה לו לכאן ולכאן משום דמקצת היום ככולו)?

ממאי? ודלמא (האי דקאמר רבי יוסי דפטורה לאו משום דקסבר דמקצת היום ככולו אלא) משום דקסבר '(דכשהיא רואה) מכאן ולהבא הוא מטמא' (אבל למפרע לא; ומשום הכי פטורה: דבההיא שעתא דשחטו וזרקו עליה - טהורה הואי, ולהך דבתר נטמאת לא חיישינן [לא איכפת לנו])?

ומי סבר רבי יוסי הכי (דמכאן ולהבא היא מטמאה אבל למפרע לא)? והתניא: 'רבי יוסי אומר: זב בעל שתי ראיות (בין ביום אחד בין בשני ימים, כדאמרינן התם (בבא קמא כד,א): תלה הכתוב את הזב בראיות, דכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו [ןיקרא טו,ג]; ואת הזבה בימים, דכתיב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים [ויקרא טו,כה]: מיעוט ימים - שנים, רבים - שלשה) ששחטו וזרקו עליו בשביעי (בשביעי שלו, שאין בין זב רואה שתים [שתי ראיות של זיבה] לרואה שלש [ראיות] אלא קרבן: שבעל שלש מונה שבעה ומביא קרבן, ובעל שתי [ראיות] מונה שבעה ואין מביא קרבן), וכן שומרת יום כנגד יום (להכי נקט 'בעל שתי ראיות' ו'שומרת יום': משום דלאו בני קרבן נינהו; דעל הנך דבני קרבן - לא מצי למשחט עלייהו בשביעי, משום דלא מצו אכלי פסח בערב: דכפרת קרבן דבעו לאיתויי בשמיני מעכבת להו, כדקיימא לן (יבמות עד,ב): 'הביא כפרתו - אוכל בקדשים') ששחטו וזרקו עליה ואחר כך ראו - אף על פי שמטמאין משכב ומושב למפרע - פטורין מלעשות פסח שני' (אלא מיהא מדקתני 'מטמא משכב ומושב למפרע' - דלא הוי טעמא דרבי יוסי משום ד'מכאן ולהבא הוא מטמא', וטעמא משום דמקצת היום ככולו קא פטר מלעשות פסח שני, דה"ל ככל מידי דתלי במניינא דאמרינן ביה 'מקצת היום ככולו', ומש"ה פטורין).

(לעולם אימא לך דמכאן ולהבא הוא מטמא, ולאו טעמא דרבי יוסי משום דמקצת היום ככולו, ודקאמר 'למפרע') - מאי '(מטמאין...) למפרע'? - מדרבנן (מדרבנן הוא דקאמר, ומשום דלית בהו טומאה אלא מדרבנן - פטורין מלעשות פסח שני)!

הכי נמי מיסתברא, דאי סלקא דעתא מדאורייתא (מטמאין למפרע) - (אפילו אמרת מקצת היום ככולו אכתי) אמאי פטורין מלעשות פסח שני (והא איגלאי מילתא למפרע דבההוא שעתא דשחט ונזרק הדם - טמאה מדאורייתא הואי)?

לעולם אימא לך טומאה (למפרע) דאורייתא (וכל היכא דתלי מילתא במניינא כגון בשתי נזירות שצריך למנות לזו שלשים ולזו שלשים - הוי מקצת היום ככולו): (והכא - אף על גב דמדאורייתא מטמא למפרע - אמאי הקילו בה? היינו טעמא: דטומאה) תהום דזיבה התירו (דכיון דבההיא שעתא דנשחט, אכתי הוה קיימא טיפת דם במקור של אשה, ולא יצא לחוץ - אהני בה מקצת היום ככולו, דכמאן דנשחט עליה בשעת טהרה דמי.

ואית דמפרשי 'טומאת התהום בזיבה' - היינו דבשעת שחיטה וזריקה עדיין לא היתה יודעת אם תהא רואה בו ביום ואם לאו; משום הכי קרי לה 'טומאת תהום': דהויא טמאה למפרע בשעת שחיטה וזריקה, ואיהי לא הות ידעה בההיא שעתא, ודמי לעובר ברשות הרבים וטומאת התהום תחתיו).

ואף רבי אושעיא סבר (דרבי יוסי לא אמר 'דמטמא) למפרע' (אלא) מדרבנן, דתניא: 'רבי אושעיא אמר: '<אבל (ומהדר אהא דאמר לעיל 'מאי למפרע מדרבנן')> הרואה זב בשביעי שלו - סותר את שלפניו' ואמר ליה רבי יוחנן: 'לא נסתור אלא יומו'.

[אומרת הגמרא:] מה נפשך: אי סתר (דלמפרע טמאה) - כולהו [את כל הימים הנקיים] סתר (דהא לא הוו להו שבעה נקיים כלל); (אלא אימא) אי לא סתר - לא נסתור ולא יומו (משום דמכאן ולהבא מטמאה, ולמפרע הויא טהורה ממש)!?

אלא אימא [שאמר רבי יוחנן] 'לא נסתור ולא יומו'.

(נזיר טז,א)

ואמר ליה (לרבי יוחנן): רבי יוסי קאי כותיך, דאמר 'מכאן ולהבא מטמא'.

והא רבי יוסי - למפרע הוא דאמר?!

מאי 'למפרע' – מדרבנן.

ורבי יוסי, מכדי סבר מקצת היום ככולו (דכל האי דקא משנינן לעיל ד'מכאן ולהבא מטמא' - שינויי דחיקי נינהו, ומיהו שמעתין איתא כרב), זבה גמורה דמייתא קרבן (דבעינן שלשה ימים רצופים, כדאמר מר- מי תלה הכתוב את הזבה בימים) היכי משכחת לה?: כיון דחזיא בפלגיה דיומא (ביום שני מחצות ואילך) - אידך פלגיה דיומא (דמבקר עד חצות) - סליק לה לשימור (עולה לה לשימור כאילו נשמר יום אחד בטהרה, והוה לה הפסק)!

(ענין אחר: ורבי יוסי. מכדי שומרת יום כנגד יום - בין דקאמר דטעמא הוי משום ד'מקצת היום ככוולו', אי נמי משום דקסבר ד'מכאו ולבהא היא מטמאה'- זבה דמתייא קרבן היכי משכחת לה? והכי נמי מיבעיא לן ב'כיצד צולין', דאליבא דרבי יוסי דאמר מכאן ולהבא היא מטמאה - זבה גמורה דמייתא קרבן היכי משכחת לה?)

אי בעית אימא: דקא שפעה (כל היום) תלתא תלתא יומי בהדי הדדי, ואי בעית אימא: דחזיא תלתא יומי (בין השמשות) סמוך לשקיעת החמה, דלא הואי שהות דסליק ליה למניינא (דכי ראתה בשבת אחר שקיעת החמה - הוי טמאה כל יום ראשון, וכי חזרה וראתה ביום ראשון שנית סמוך לשקיעת החמה - הויא טמאה כל יום שני, וכן שלישי: דלא הויא שהות דטהרה ביני וביני כלל, ולא הוי סליק למניינא דשומרת יום כנגד יום, דהא לא הואי שהות).

הדרן עלך הריני נזיר