דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש – שמודפס במקום רש"י,והוא מאת הריב"ן -  באותיות מרים 10; פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier new 10, בסוגריים [];      מקראה מלאה בסוף הדף.

נזיר דף מב

המשך נזיר פרק ששי 'שלשה מינין'

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

 

(נזיר מא,ב)

ורבי אליעזר - דאתי עשה ודחי את לא תעשה מנליה?

יליף מגדילים (נפקא ליה, מ)דתניא '(דברים כב,יא) לא תלבש שעטנז [צמר ופשתים יחדיו [פסוק יב] גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה]

 

(נזיר מב,א)

הא גדילים תעשה לך מהם (וקא דחי לאו ד'לא תלבש שעטנז'). 

ור"א דאתי עשה ודחי לא תעשה מנליה. בשלמא לרבנן דילפי מצורע מ'זקנו' דבהשחתת זקן - אתא ליה עשה ד'וגילח את כל שערו' ודחי ליה ללאו דהשחתת זקן, אלא לרבי אליעזר מנא ליה? אי מהשחתת זקן, כרבנן - כיון דלרבי אליעזר לא אתי ליה עשה ד'וגילח את כל שערו' ולידחי לגמרי את לא תעשה ד'השחתת זקן', דלדידיה בתער הוא דמישתרי מצורע, אבל לא במלקט ורהיטני - לא אתיא ליה עשה בהדיא ודחי ליה לכוליה לא תעשה, אלא לפלגא: דבתער מישתרי, אבל לא במלקט ורהיטני! ואי מ'ראשו' דמצורע, דדחי ליה 'ראשו' דבנזיר - איכא למיפרך: מה לנזיר שכן ישנו בשאלה! ואי מזקנו דכהן מצורע, דמותר בתער - איכא למיפרך נמי: דמכהן לא ילפינן, שכן לאו שאינו שוה בכל, וכדאמר לקמן בפרק 'שני נזירין' (דף נח,ב)!

 

אמר מר: 'וכולם שגילחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות - לא עשו ולא כלום.'

אמר רב אחא בריה דרב איקא: (מדקתני 'או ששיירו שתי שערות לא עשה כלום' -) זאת אומרת 'רובו ככולו' (דרובו חשוב ככולו) – מדאורייתא.

ממאי?

מדגלי רחמנא גבי נזיר [במדבר ו,ט: וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו] ביום השביעי יגלחנו (דמדכתב הכא 'וגלח ראשו ביום טהרתו' ולא מיצטריך ליה למיכתב 'ביום השביעי יגלחנו' לומר דלא חשיב גילוח עד דאיכא כולו שיער מגולח) - (מכלל מדאיצטריך ליה קרא לאשמועינן דליגלח כולו) הכא הוא דעד דאיכא כולו, (דאי לאו האי קרא הוה אמינא דברובו סגי ליה, דרובו ככולו דאורייתא) הא בעלמא - רובו ככולו.

 

מתקיף לה רבי יוסי ברבי חנינא: האי ('ביום השביעי יגלחנו') - בנזיר טמא כתיב (אבל בנזיר טהור לא כתיב אלא 'וגילח ... ולקח את שער ראש נזרו' [במדבר ו,יח] דלא משמע ליה הכי)!?

מחכו עלה (אהא אתקפתא דרבי יוסי ברבי חנינא) במערבא: מכדי נזיר טמא דבתער – מנלן? מנזיר טהור יליף (מדכתיב ביה 'תער' - אי לרבי כדאית ליה, ולתנא קמא כדאית ליה, וכדלעיל, והוא הדין נמי:) ליתי נזיר טהור ולילף מנזיר טמא: מה טמא - כי שייר שתי שערות ולא כלום עבד, הכא נמי: כי שייר שתי שערות ולא כלום עבד (והכא הוא דגלי רחמנא כולו, הא בעלמא - רובו ככולו, וכדרב אחא בריה דרב איקא! ואי תימא ליגמר מיניה - הא לא אפשר, משום דהוו להו נזיר ומצורע שני כתובין הבאין כאחד)!

 

בעי אביי: נזיר שגילח ושייר שתי שערות, צמח ראשו וחזר וגילחן (נמי לאותן שתי שערות) – מהו? מי מעכבי (מי אמרינן כיון דמעיקרא כי שייר אותן שתי שערות לא עשה ולא כלום, השתא נמי כיון דהדר וצמח - לא עשה ולא כלום, דכמאן דמגלח שתי שערות מעיקרן דמי, ומעכבי) או לא (או דלמא כיון דהשתא קא מיגלח להו - להאי דהדר צמח לא חיישינן ולא מעכבי)?

 

בעי רבא: נזיר שגילח והניח שתי שערות וגילח אחת ונשרה אחת מהו?

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: גילח שערה שערה קא מיבעי ליה לרבא? ([בודאי שלא,] פשיטא: דכיון דגילח את כל ראשו לבר מהנך שתי שערות, דכי הדר גילח אחת מהן ונשרה חבירתה – שפיר, דקאזיל ומיגלח כי אורחיה: כמאן דאזיל ומגלח שערו, ולההיא דנשרה - מאי הוה ליה למיעבד)? אלא אימא: נשרה אחת וגילח אחת מהו? (מי אמרינן: כיון דכל שערו גילח חוץ משער אחת - שפיר דמי, דהא לא שייר שתי שערות בלא גילוח? או דלמא כיון דמעיקרא שייר לו שתי שערות - לאו כלום עבד, וכי חזר וגילח אחת לאחר נשירתה דחבירתה - נמי לאו כלום עבד: דכיון דלא הוי השתא בראשו אלא שערה אחת - לא איקרי גילוח, וכנשרו שניהם דמי, דכי היכי דאם גילח ושייר שערה אחת שפיר גילח, דשערה [אחת] כנטולה דמי - הכי נמי כי נשרה אחת - משעת נשירותה הויא חבירתה כנטולה, וכי חזרר וגילחה - לאו כלום עבד דכנטולה דמיא!)

אמר ליה: גילוח אין כאן, שער אין כאן.

אי שער אין כאן - גילוח יש כאן (אי אמרת גילוח אין כאן, משמע  דדמי ליה כמי שיש שיער בכאן – הא קאמרת 'שיער אין כאן')!?

הכי קאמינא: אף על פי ששער אין כאן - מצות גילוח אין כאן (ומיהו בדיעבד שפיר דמי).

 

 

משנה:

נזיר חופף (חופף כמו 'חופף עליו כל היום' (דברים לג,יב): לשון מגרד; ובלעז פרי"ר) ומפספס (שמפריד שערותיו זו מזו) אבל לא סורק (במסרק).

 

גמרא:

חופף ומפספס מני?

רבי שמעון היא, דאמר: דבר שאין מתכוין מותר.

'אבל לא סורק' - אתאן לרבנן (לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור); רישא רבי שמעון וסיפא רבנן?

אמר רבה: כולה רבי שמעון היא: כל הסורק - להסיר נימין מדולדלות (מן הראש, אבל עדיין לא נעקרו לגמרי) מתכוין (וכיון דמתכוין להשיר - כי סורק במסרק הוה ליה דבר שמתכוין ואסור).

 

 

משנה:

רבי ישמעאל אומר: לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער.

 

גמרא:

איבעיא להו: 'מפני שהיא משרת את השער' תנן? או דלמא 'מפני המשרת' תנן?

למאי נפקא מינה?

כגון דאיכא אדמה דלא מתרא [שאינה משירה את השער]: אי אמרת 'מפני שהיא משרת' תנן - היכא דידעינן דלא מתרא שפיר; אלא אי אמרת 'מפני המשרת' - כלל כלל לא (דמשמע לא יחוף בשום אדמה, גזירה שאינה משרת מפני המשרת)!?

תיקו.

 

 

משנה:

נזיר שהיה שותה יין כל היום - אינו חייב אלא אחת.

אמרו לו "אל תשתה", "אל תשתה", והוא שותה - חייב על כל אחת ואחת[YH1] .

היה מגלח כל היום - אינו חייב אלא אחת.

אמרו לו "אל תגלח", "אל תגלח", והוא מגלח - חייב על כל אחת ואחת[YH2] .

היה מטמא למתים כל היום - אינו חייב אלא אחת.

אמרו לו "אל תטמא", "אל תטמא", והוא מטמא - חייב על כל אחת ואחת[YH3] .

 

(נזיר מב,ב)

גמרא:

איתמר: אמר רבה אמר רב הונא: מקרא מלא דבר הכתוב (בנזיר): [במדבר ו,ז: לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו] לא יטמא [להם במתם, כי נזר אלקיו על ראשו] (להזהירו על הטומאה); כשהוא אומר (וכשחזר ואמר) [במדבר ו,ו: כל ימי הזירו לה' על נפש מת] לא יבא (חזר והזהירו על ביאת אהל שבו מת) - להזהירו על הטומאה, להזהירו על הביאה (לומר לך שאם ניטמא במת, וחזר ונכנס באהל שיש בו מת - חייב שתים), אבל טומאה וטומאה (אם נטמא במת, וחזר ונגע במת אחר בעוד שהוא נוגע במת ראשון) – לא (אף על פי שהתרו בו אינו חייב אלא אחת, דהא מיטמא וקאי);

ורב יוסף אמר: האלהים! אמר רב הונא: אפילו טומאה וטומאה, דאמר רב הונא: נזיר שהיה עומד בבית הקברות, והושיטו לו מתו ומת אחר (כלומר או מתו או מת אחר; והאי דקאמר 'מתו' - לאו דוקא, שהוא אינו מותר ליטמא בשום קרוב שלו, לא באביו ולא באמו), ונגע בו – חייב (מלקות אף על טומאות שניהן); אמאי? הא מיטמא וקאים!? אלא לאו שמע מינה אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה!?

 

איתיביה אביי: 'כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו, והושיטו לו מתו ומת אחר, ונגע בו - יכול יהא חייב? - תלמוד לומר: [ויקרא כא,יב: ומן המקדש לא יצא] ולא יחלל [את מקדש אלקיו כי נזר שמן משחת אלקיו עליו אני ה'] (והוא הדין לכהן הדיוט ונזיר נמי) במי שאינו מחולל (שעדיין לא נטמא בו דיבר הכתוב 'לא יטמא' - ואם נטמא לוקה), יצא זה שהוא מחולל ועומד' (יצא זה שנוגע במת אחר שכבר הוא מחולל באותו מת שמונח על כתיפו; ושמע מינה דאילו בטומאה וטומאה - אינו חייב, וקשיא לרב יוסף, דאחד נזיר ואחד כהן הדיוט ואחד כהן גדול - כולן הוקשו לענין טומאה שלא ליטמא במת)!  

 

אמר ליה [רב יוסף לאביי]: ותיקשי לך מתניתין (אברייתא, דהא תנן דאפילו בטומאה וטומאה חייב על כל אחת ואחת), דתנן: 'היה מיטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת; אמרו לו "אל תטמא", "אל תטמא" - חייב על כל אחת ואחת' – ואמאי? הא מיטמא וקאים? אלא קשיא אהדדי! [אלא] לא קשיא: כאן בחיבורין (כי תניא הכא ד'אינו חייב אלא אחת' - בטומאת חיבורין: שבעוד שמונח לו מת על כתייפו נגע במת אחר, וכדתני לה בהדיא דהכא הוא, דאינו חייב אלא אחת, דכטומאה אחת דמי, הואיל ולא נסתלק מטומאה ראשונה), כאן שלא בחיבורין (דנגע במת זה, והלך ונטמא במת אחר; ודכוותה נמי במתניתין, דמיחייב על כל אחת ואחת - כגון שנטמא בזה והלך ונגע במת אחר).

 

[הגמרא מתחילה לחקור את המונח 'טומאה בחיבורין', שמשמש לעיל במובן ייחודי. בפסקא הזאת נראה שחלו קצת שיבושים בפירוש הריב"ן, וערכתי את הפסקא הזאת לא על פי ה'דיבור המתחיל' שבדפוסים; בהערה כאן יש עריכה לפי הדיבור המתחיל[YH4] .]

וטומאה בחיבורין (מי הויא לה) דאורייתא?: הא אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי ינאי: לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים (אלא לענין קדשים ותרומה, שאינו יכול לאכול בהן עד שבעה), אבל לנזיר (לסתור נזירותו ולהביא קרבן על הטומאה) ועושה פסח (שלא לעשותו בשביל שהוא טמא) - לא (לא אמרינן שתהא טומאה בחיבורין)! ואי אמרת דאורייתא (הוי חשוב טומאת חיבורין כטומאה אריכתא) - מאי שנא (נזיר ועושה פסח מקדשים ותרומה)?

כאן בחיבורי אדם באדם (שזה נוגע במת והוא בחבירו: אם אדם נוגע ידו במת ואוחז בו, וידו אחרת נתונה ביד חבירו - לא אמרת שיהא גם אותו חבירו כמי שהוא מחובר ונוגע בטומאה זו אלא לענין קדשים ותרומה, שאינו יכול לאכול בהן עד שבעה [והוא מעלה שעשו מדרבנן בקדשים ובתרומה]; ומשום הכי לא חשיבא ליה טומאת חיבורין לענין נזיר ועושה פסח), כאן בחיבורי אדם במת (משום דהוי מחובר עדיין במת ראשון קאמרת לה דכי הדר נגע במת זה הויא לה לכולה חדא טומאה מדאורייתא; ומשום הכי הויא לה טומאת חיבור חשיבא כחדא, ואינו חייב אלא אחת, דהא מיטמא וקאי; ואמר מר שמי שאינו מחולל - יצא זה שהוא מחולל, והוקשו נזיר וכהנים כאחת לענין הפרשת טומאה).

 

[לעיל אמר רבה:] '[להזהירו על הטומאה, להזהירו על הביאה;] אבל טומאה וטומאה לא, דהא מיטמא וקאים'.

טומאה וביאה נמי - הא מיטמא וקאי (קודם שנאהל באהל, ואמאי מיחייב? ואי נמי מכיון דנכנס באהל שהמת שם - הוה ליה טמא, וכי הדר נגע אמאי חייב)?

אמר רבי יוחנן: כאן בבית (כי אמרינן אנן דחייב על הביאה ועל הטומאה - כגון דנכנס בבית שהמת לתוכו, דטומאה וביאה בהדי הדדי אתיין), כאן (ואידך - דאמרן 'יצא זה שמחולל ועומד') בשדה  (כגון שנגע במת שבשדה והדר נכנס באהל שמת תחתיו, דפטור לפי שכבר הוא מחולל ועומד).

 

(נזיר מג,א)

בבית נמי (אמאי חייב שתים?! הא לא אתיין בהדדי) כיון דאעיל ידיה (דאורחיה דאיניש בהכי) איסתאב (איטמי ליה, דכמאן דנגע בטומאת המת שבפנים דמי), (וביאה לא הוי עד) כי עייל כולי (גופיה) - האי טמא הוא [משנטמא ידו]!?

אלא אמר רבי אלעזר: צירף ידו (כל היכא דהושיט ידו ליכנס תחלה) משום טומאה איכא, משום ביאה ליכא (ולא הוי כמאן דאתיין טומאה וביאה בהדי הדדי, ואינו חייב אלא אחת, שהרי כבר מחולל ועומד הוא); (אלא הכא במאי עסקינן -) וצירף גופו (כלומר: שהכניס כל גופו כאחד) - טומאה וביאה בהדי הדדי קאתו.

('צירף גופו' לאו דוקא, אלא איידי דאמר 'צירף ידו' קאמר 'צירף גופו'.)

הא - אי אפשר דלא עייל חוטמו ברישא (משום דבולט מן הפרצוף, דאורחיה דאינש לכי עייל בביתיה דשוחה ראשו ברישא), ונחית ליה טומאה (ולא הויא [ביאה] עד דעייל ליה כוליה וכי עייל כוליה גופיה הא מיטמי וקאי)?

אלא אמר רבא: הכניס ידו - משום טומאה איכא, משום ביאה ליכא; (אלא היכי משכחת לה? כגון) הכניס גופו (שנכנס כשהוא זקוף) - טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין (וחייב שתים).

והא אי אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחת להו טומאה!

אלא אמר רב פפא: כגון שנכנס (לבית שבתוכה טומאת מת) בשידה תיבה ומגדל, ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה [פתח את התיבה, כגון שהרים את המכסה], דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין.

מר בר רב אשי אמר: כגון דעייל [הנכנס] כשהוא [המת, עדיין] גוסס, ונפק נשמתיה אדיתיב [כאשר הנטמא יושב אצל הגוסס], דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין[YH5]  .

 

 =-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"ימקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות בדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)

מקרא - באותיות נרקיסים

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

This material is © 2000, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351

Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com

 


 [YH1]על כל התראה? או על כל רביעית? רמב"ם פ"ה ה"י: מדברי סופרים!

 [YH2]על כל התראה? או על כל שערה, כרב חסדא דאמר (מ,א) 'ללקות באחת'?

 [YH3] על כל שהייה כדי לצאת משם? על כל מת?

 [YH4] וטומאה בחיבורין (מי הויא לה) דאורייתא (כחדא טומאה: משום דהוי מחובר עדיין במת ראשון קאמרת לה דכי הדר נגע במת זה הויא לה לכולה חדא טומאה מדאורייתא)? הא אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי ינאי: לא אמרו טומאה בחיבורין (אם אדם נוגע ידו במת ואוחז בו וידו אחרת נתונה ביד חבירו, לא אמרת שיהא גם אותו חבירו כמי שהוא מחובר ונוגע בטומאה זו) אלא לתרומה וקדשים (אלא לענין קדשים ותרומה, שאינו יכול לאכול בהן עד שבעה), אבל לנזיר (לסתור נזירותו ולהביא קרבן על הטומאה) ועושה פסח (שלא לעשותו בשביל שהוא טמא) - לא (לא אמרינן שתהא טומאה בחיבורין)! ואי אמרת דאורייתא (הוי חשוב טומאת חיבורין כטומאה אריכתא) - מאי שנא (נזיר ועושה פסח מקדשים ותרומה)?

(כלומר: מי דמי?) - כאן בחיבורי אדם באדם (שזה נוגע במת והוא בחבירו, ומשום הכי לא חשיבא ליה טומאת חיבורין לענין נזיר ועושה פסח), (אבל) כאן בחיבורי אדם במת (ומשום הכי הויא לה טומאת חיבור חשיבא כחדא, ואינו חייב אלא אחת, דהא מיטמא וקאי; ואמר מר שמי שאינו מחולל - יצא זה שהוא מחולל, והוקשו נזיר וכהנים כאחת לענין הפרשת טומאה).

 

 [YH5]אבל אין כאן פעולת ביאה! ועוד: הרי התראתו התראת ספק, מתי ימות הגוסס, אף על פי שרוב גוססים למיתה – וכי ימות דוקא בעת שהכהן יושב אצלו?! כבר העיר הרא"ש שגמרא זו סוברת התראת ספק שמה התראה! ואולי כן צריך לומר שכאן הגמרא סוברת שנענשים גם על ביאה בלי מעשה ביאה, כאילו הוא לאו שאין בו מעשה, לפי הדעה שלאו שאין בו מעשה לוקין עליו!? או אולי לפי שהגמרא כאן סוברת שאסור לכהן להכנס למקום שיש גוסס [וכן פסק הלבוש מכל מקום כהן אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס, משום דכתיב [ויקרא כא, ד] להחלו, ופירושו עד שעה שיחלה וימות בה דהיינו גוסס, ויש מתירין גוסס דלא משמע להו להחלו לרבות גוסס, ויש להחמיר.], ואם נכנס – הרי כאן 'ביאה'!