דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש –
שמודפס במקום רש"י,והוא מאת הריב"ן - באותיות מרים 10; פסוקים – בגופן נרקיסים;
הערות העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.
נזיר דף מג
מתוך
"גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(נזיר מב,ב)
[לעיל
אמר רבה:] '[להזהירו
על הטומאה, להזהירו על הביאה;] אבל
טומאה וטומאה לא, דהא מיטמא וקאים'.
טומאה וביאה
נמי - הא מיטמא וקאי (קודם שנאהל באהל, ואמאי מיחייב? ואי נמי מכיון דנכנס
באהל שהמת שם - הוה ליה טמא, וכי הדר נגע אמאי חייב)?
אמר רבי יוחנן: כאן בבית (כי אמרינן אנן דחייב על הביאה ועל הטומאה - כגון דנכנס בבית שהמת לתוכו, דטומאה וביאה בהדי הדדי אתיין), כאן (ואידך - דאמרן 'יצא זה שמחולל ועומד') בשדה (כגון שנגע במת שבשדה והדר נכנס באהל שמת תחתיו, דפטור לפי שכבר הוא מחולל ועומד).
(נזיר מג,א)
בבית נמי (אמאי
חייב שתים?! הא לא אתיין בהדדי) כיון
דאעיל ידיה (דאורחיה דאיניש בהכי) איסתאב (איטמי ליה, דכמאן דנגע בטומאת המת
שבפנים דמי), (וביאה לא
הוי עד) כי עייל כולי (גופיה) - האי טמא הוא [משנטמא
ידו]!?
אלא אמר רבי
אלעזר: צירף ידו (כל היכא דהושיט ידו ליכנס תחלה) משום טומאה איכא, משום ביאה ליכא (ולא הוי
כמאן דאתיין טומאה וביאה בהדי הדדי, ואינו חייב אלא אחת, שהרי כבר מחולל ועומד הוא); (אלא הכא במאי עסקינן -) וצירף גופו (כלומר:
שהכניס כל גופו כאחד) - טומאה וביאה
בהדי הדדי קאתו.
('צירף גופו' לאו דוקא, אלא איידי דאמר 'צירף ידו'
קאמר 'צירף גופו'.)
הא - אי אפשר
דלא עייל חוטמו ברישא (משום דבולט מן הפרצוף, דאורחיה דאינש לכי עייל בביתיה
דשוחה ראשו ברישא), ונחית ליה טומאה
(ולא הויא [ביאה] עד דעייל ליה כוליה וכי עייל כוליה גופיה הא
מיטמי וקאי)?
אלא אמר רבא: הכניס
ידו - משום טומאה איכא, משום ביאה ליכא; (אלא היכי משכחת לה? כגון) הכניס גופו (שנכנס
כשהוא זקוף) - טומאה וביאה בהדי
הדדי קא אתיין (וחייב שתים).
והא אי אפשר
דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחת להו טומאה!
אלא אמר רב
פפא: כגון שנכנס (לבית שבתוכה טומאת מת) בשידה תיבה ומגדל, ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה [פתח
את התיבה, כגון שהרים את המכסה], דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין.
מר בר רב אשי
אמר: כגון דעייל [הנכנס] כשהוא [המת,
עדיין] גוסס, ונפק
נשמתיה אדיתיב [כאשר
הנטמא יושב אצל הגוסס], דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין[YH1] .
תנו רבנן: '(ויקרא
כא,ד: לא יטמא בעל בעמיו] להחלו - עד שעה שימות (מותר
לעסוק בו ואינו עובר עליו משום 'לא יחלל' [ויקרא
כא,יב] עד שעה שימות; והאי קרא קאי בכהן - והוא הדין לנזיר);
רבי אומר [במדבר
ו,ד: לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו] לא יטמא בהם במותם [כי נזר
אלקיו על ראשו] - עד שימות' (והאי קרא בנזיר קאי, והוא הדין
בכהן).
מאי בינייהו?
אמר רבי יוחנן:
משמעות דורשין איכא בינייהו (דלמר משמע ליה מהאי קרא דעד שעה
שימות: אף על גב דעסיק ביה - לא הוי מחולל, ולמר מהאי קרא דלהחלו).
ריש לקיש אמר:
גוסס איכא בינייהו: למאן דאמר מ'להחלו' - אפילו גוסס (קאי ב'לא
יחלל': דכיון שהוא גוסס - סופו להיות חלל, דקיימא לן (גיטין
דף כח,א) 'רוב גוססין למיתה' וקאמר ד'לא יחלל
כו'); למאן
דאמר 'במותם' - עד שימות אִין, גוסס לא (אבל
בגוסס לית לן בה: אינו עובר ב'לא יטמא' לא כהן
ולא נזיר).
ולמאן דאמר מ'להחלו' - הכתיב 'במותם'?
מיבעי ליה
לכדרבי, דתניא: 'רבי אומר: במותם אינו מטמא, אבל מטמא (בין
נזיר בין כהן) בנגעתם ובזיבתם (ואינם
עוברים במגע הזב, לא משום 'לא יחלל' ולא
משום 'לא יטמא')';
ולמאן דאמר 'במותם' - הא מיבעי ליה להאי סברא (במותם
אין מטמאין, אבל מטמאין בנגעם ובזיבתם)!?
אם כן, לימא
קרא 'במות' - מאי 'במותם'? - שמעת מינה תרתי.
ולמאן דאמר 'במותם' - הכתיב 'להחלו'?
'להחלו' - להכי הוא דאתא: במי שאינו מחולל, יצא זה שמחולל
ועומד.
ולמאן דאמר מ'להחלו' (משום גוסס) - הא מיבעי ליה להאי סברא (הא אתא
נמי להכי: למי שאינו מחולל)!?
אם כן (דלא
נדרוש ליה אלא חד טעמא), לימא קרא
'להחל' (דמשמע לענין מי שאינו מחולל) - מאי 'להחלו' - שמעת מינה (ומדקאמר
'להחלו') תרתי.
מיתיבי (הכי
הויא רישא דברייתא ביבמות פרק 'האשה' (קכ,ב)): 'אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו ואפילו
מגוייד (חתוך לאיבריו) ואפילו גוסס', ולמאן דאמר מ'להחלו' - (ואפילו הכי) הא קתני דאינו מטמא (וקשיא
לריש לקיש - דמשמע ליה מ'להחלו' דאפילו
לגוסס אסור)!?
(לא קשיא:) לענין טמויי (הוא דלא מטמא) - עד דנפקא נפשיה (ולא כשהוא גוסס), (אבל) לענין אתחולי - (מכיון דהוי גוסס) הא איתחיל (קאי בלאו ד'לא יחלל' [ויקרא כא,יב])!
תוספות מסכת נזיר דף מג עמוד א ד"ה ומהכא שמעינן
- דכהן אינו מוזהר על הגוסס, דקי"ל כר'' יוחנן לגבי ריש לקיש; ומיהו בה"ג
גריס אביי במקום רבי יוחנן, ורבא במקום ריש לקיש, ולפ"ז הלכה כרבא לגבי דאביי;
[ולרבא] פליגי רבי ורבנן ואית לן הלכה כרבי מחבירו [ולא מחביריו, נמצא] יהא כהן
מוזהר על גוסס.
(נזיר מג,ב)
אמר רב חסדא
אמר רב: נקטע ראשו של אביו (אף על פי שהראש בצד הגוף) - (הואיל וכבר נקטע) אינו מטמא לו.
מאי טעמא?
אמר קרא: [ויקרא
כא,א: ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם
לנפש לא יטמא בעמיו (פסוק ב) כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ו]לאביו [ולבנו ולבתו ולאחיו] - בזמן שהוא שלם (שלא
נתפרדו אבריו זה מזה) ולא בזמן שהוא
חסר (כגון זה שנקטע ראשו).
אמר ליה רב
המנונא: אלא מעתה, קאזיל בפקתא (בבקעה) דערבות (שגנבים ולסטין מצוין שם), ופסקוה גנבי לרישיה, הכי נמי דלא ליטמא ליה (בשביל
שהוא חסר)?
אמר ליה: מת
מצוה קאמרת (ממת מצוה קא מייתית לי)? (שאני התם: כיון דלית בהדיה, אלא
הוא לחודיה קאי גביה - כמת מצוה דמי) [ו]השתא יש לומר: באחריני מיחייב (מיטמא,
כדאמרינן לקמן: 'לאחותו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא למת מצוה') - באביו לא כל שכן!?
והאי - מת מצוה
הוא? והתניא: 'איזהו מת מצוה? כל שאין לו קוברין; קורא ואחרים עונין אותו - אין
זה מת מצוה' והא אית ליה ברא (ואילו הוה קורא ליה אב - הא עני
ליה איהו, ולא הוי ליה מת מצוה[YH2])!? .
כיון דקאזיל
באורחא - כמי שאין לו קוברים דמי.
מיתיבי: [ספרא
פרשת אמור פרשה א משנה יג] '[ויקרא
כא,ג: ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה
לאיש] לָהּ
ִיטַּמָּא - להּ הוא מטמא (כשהיא
שלימה) ואינו מטמא לאיבריה (שאם
נפרד ממנה אבר - בין בחייה בין במותה - אינו מיטמא לה), לפי שאינו מטמא (לא לה
ולא על אחד משאר קרובין) לאבר מן
החי של אביו (לפי שאינו יכול להחזירו לכמות שהוא מתחילה; והוא הדין
נמי לאבר מן המת; שאין בין אבר מן המת לאבר מן החי אלא בשר הפורש), אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה'; מאי 'מחזיר הוא על עצם כשעורה'? לאו
למימרא דאי מיחסר פורתא? (כלומר: דבשעה שנגע בה ברישא הוה
חסר להך עצם פורתא כשעורה, ואפילו הכי היה מותר ליטמא לה - והוא הדין לאביו אף על
גב דהוא חסר ואינו שלם, וקשיא לרב חסדא, דהא סתמא לדברי הכל היא)?
לא
! ההיא - רבי יהודה היא (דסתם
ספרא - רבי יהודה היא, ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר נמי [בכהאי גוונא]), דתניא: 'רבי יהודה אומר: '
[ויקרא כא,ג: ולאחותו הבתולה הקרובה
אליו אשר לא היתה לאיש] לָהּ ִיטַּמָּא' - ואינו מיטמא לאבריה [כך הגירסא בספרא], שאינו מיטמא על אבר מן החי של אביו, אבל מיטמא
הוא לאבר מן המת לעצם כשעורה [בסיפרא, וכן בריב"ן] של אביו'.
(דתניא והכי גרסינן: ר' יהודה אומר: לה
יטמא ואינו מיטמא לאבריה, לפי שאין אדם מיטמא על
עצם כשעורה מאביו, אבל הוא חוזר על עצם כשעורה מאביו:
כלומר: לאיבריו הוא דאינו מיטמא, בין בחייו בין במותו, לפי שאין אדם מיטמא תחילה
על עצם כשעורה מאביו, לפי שלא התירה תורה ליטמא אלא בדבר שעיקר הגוף בו; אבל מיטמא
הוא לעיקר הגוף לכתחלה; ואם נחסר הוא - הולך ובודק אחריו ואפילו על עצם כשעורה;
[ואומר רב חסדא:]
ואנא אמינא לה כרבנן, דפליגי עליה דרבי יהודה, דאמרי: כיון שנחסר במקצת -
שוב אינו מותר ליטמא בו.
וספרים שכתוב בהן 'לפי שאינו מיטמא לאבר מן החי של
אביו אבל מיטמא לאבר מן המת של אביו' - שבשתא היא, מדתני רב כהנא
בסמוך: 'אף כל שכל גופו תלוי בו, כגון רוב בנינו ורוב מנינו - הוא דמיטמא, אבל לא
לאבר אחד' ומוקימנא לה לההיא נמי כרבי יהודה; ועוד: לא אשכחן לה דנישנית משנה זו
בשם רבי יהודה הכי, דהא לא קתני לה הכי, אלא כדגרסינן לה אנן: 'לפי שאין אדם
מיטמא על עצם כשעורה כו')
והתניא רב כהנא
ברבי אליעזר בן יעקב (כלומר: בברייתא דרבי אליעזר בן יעקב): '[ויקרא כא,ג: ולאחותו
הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש] לָהּ ִיטַּמָּא (בגופה
שלם) ואינו מיטמא לאברים (ולא
לאחד מאבריה), פרט לכזית מן המת (שאינו
מיטמא לה), וכזית נצל (נצל:
ליחה היוצא מן המת, שפורש ממנו; ואין 'נצל' אלא לשון הפרשה, כמו שמתרגמינן 'ויצל
אלהים (בראשית לא,ט) = ואפרש ה'' - מפי רבי
אליקום מפרש לקמן בשר המת שקרש בפרק 'כהן גדול ונזיר' (נ,א)) ומלא תרווד רקב; יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת
ולרוב בניינה ולרוב מניינה (הואיל ואתה אומר כן: שאינו מיטמא
לאברים)? כתיב [ויקרא
כא,א: ויאמר
ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן] ואמרת אליהם [לנפש לא יטמא בעמיו] - הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת (דבשדרה
ורוב בניינה - כגון שתי שוקיים ירך אחת, וברוב מניינה - כגון קכ"ה איברים
הימנה - שיכול ליטמא);
(נזיר מד,א)
יכול (באחותו
שהוא מותר, אבל) לא יטמא לשדרה
ולגולגולת ולרוב בניינו ולרוב מניינו של אחרים (לא בשל
אחרים: לא בשדרה ולא בגולגולת על שאר קרובים)? - אמרת: מה אחותו מיוחדת שגופה תלוי בו (בשדרה
וגולגולת, שבכך עיקר הגוף תלוי),
ומיטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינה ולרוב מניינה (או בזה
או בזה) - אף כל (בשאר
קרובים): שגופו תלוי בו מיטמא
לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינו ולרוב מניינו (יכול
ליטמא או בשדרה או בגולגולת או ברוב בניינו או ברוב מניינו ואף על פי שהוא חסר
משאר הגוף; ושמע מינה דמותר ליטמא לאביו אף על פי שהוא חסר, ותיקשה דרב חסדא [אמר רב],
דהאיכא רבי אליעזר בן יעקב דקאמר נמי הכי, ושמע מינה דלכולי עלמא לית להו דרב חסדא
דאמר 'בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר')!
ההיא (כלומר
הוא דאמר) - נמי רבי יהודה היא, ורב
(חסדא [אמר רב]) דאמר כי האי תנא, דתניא: 'מעשה שמת אביו של
רבי יצחק [הכהן] בגינזק, ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים, ובא ושאל את רבי
יהושע בן אלישע וארבעה זקנים [שעמו]: (מהו ליטמא ולהביא בקברי
אבותיו?) ואמרו: 'לאביו' - בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר (ולאחר
שלש שנים אי אפשר לו שאינו חסר).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is © 2000, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St.,
Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com
[YH1]אבל
אין כאן פעולת ביאה! ועוד: הרי התראתו התראת ספק, מתי ימות הגוסס, אף על פי שרוב
גוססים למיתה – וכי ימות דוקא בעת שהכהן יושב אצלו?! כבר העיר הרא"ש שגמרא זו
סוברת התראת ספק שמה התראה! ואולי כן צריך לומר שכאן הגמרא סוברת שנענשים גם על
ביאה בלי מעשה ביאה, כאילו הוא לאו שאין בו מעשה, לפי הדעה שלאו שאין בו מעשה
לוקין עליו!? או אולי לפי שהגמרא כאן סוברת שאסור לכהן להכנס למקום שיש גוסס [וכן
פסק הלבוש מכל מקום כהן אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס, משום דכתיב [ויקרא כא, ד] להחלו,
ופירושו עד שעה שיחלה וימות בה דהיינו גוסס, ויש מתירין גוסס דלא משמע להו להחלו
לרבות גוסס, ויש להחמיר.],
ואם נכנס – הרי כאן 'ביאה'!
[YH2]הריב"ן
מפרש את הברייתא המגדירה מת מצוה כאילו הנהרג קורא! יתכן אולי לפרש שהקורא הוא
האדם שמוצא את המת, ואם אין עונים לו אחרים – הרי זה מת מצוה;
ולכאורה גם התוספות מפרשים
כמו הריב"ן, שכתבו: כלומר שאם המת יכול לקרות ויש לו עונין קרובין - אין זה מת
מצוה, והא יש לו לשכור אחרים מתעסקין בו; אך נראה לי לפרש
כוונתם כך: השאלה – "והאי – מת מצוה הוא? – והא אית ליה ברא!, ואין המת מוטל
על הצבור, שהרי יש לו בן! והברייתא מובאת ומתפרשת כאן כפירוש הריב"ן, וכפירוש
התוספות – אך במובן מושאל. והשאלה נשאלת לאור ההגדרות הרגילות של מת מצוה: מי שאין
לו קוברים, כגון זר או גר ללא צאצאים, ולכן ההגדרה המדומה, לפי פירוש הריב"ן
והתוספות: שאם המת היה קורא היה בנו עונה לו'. אך ההגדרה המקורית היא – שהמוצא קורא. וכן המשך הגמרא: כיון דקא אזיל באורחא כמי שאין לו קוברין דמי,
ומפרשים התוספות: דלא שכיחי אינשי
התם.