דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש –
שמודפס במקום רש"י,והוא מאת הריב"ן - באותיות מרים 10; פסוקים – בגופן נרקיסים;
הערות העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.
נזיר דף מד
מתוך
"גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(נזיר מג,ב)
והתניא רב כהנא ברבי אליעזר בן יעקב (כלומר: בברייתא דרבי אליעזר בן יעקב): '[ויקרא כא,ג: ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש] לָהּ
ִיטַּמָּא (בגופה שלם) ואינו מיטמא לאברים (ולא לאחד מאבריה), פרט לכזית
מן המת (שאינו
מיטמא לה), וכזית נצל (נצל: ליחה היוצא מן המת, שפורש ממנו; ואין 'נצל' אלא לשון
הפרשה, כמו שמתרגמינן 'ויצל
אלהים (בראשית
לא,ט) = ואפרש
ה'' - מפי רבי אליקום מפרש לקמן בשר המת שקרש בפרק 'כהן גדול ונזיר' (נ,א)) ומלא
תרווד רקב; יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינה ולרוב מניינה (הואיל ואתה אומר כן: שאינו מיטמא
לאברים)? כתיב [ויקרא כא,א: ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן]
ואמרת אליהם [לנפש לא יטמא בעמיו] - הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת (דבשדרה ורוב בניינה - כגון שתי
שוקיים ירך אחת, וברוב מניינה - כגון קכ"ה איברים הימנה - שיכול ליטמא);
(נזיר מד,א)
יכול (באחותו שהוא מותר, אבל) לא
יטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינו ולרוב מניינו של אחרים (לא בשל אחרים: לא בשדרה ולא
בגולגולת על שאר קרובים)? - אמרת: מה אחותו מיוחדת שגופה תלוי בו (בשדרה וגולגולת, שבכך עיקר הגוף
תלוי), ומיטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינה ולרוב מניינה (או בזה או בזה) - אף
כל (בשאר
קרובים): שגופו תלוי בו מיטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינו
ולרוב מניינו (יכול
ליטמא או בשדרה או בגולגולת או ברוב בניינו או ברוב מניינו ואף על פי שהוא חסר משאר
הגוף; ושמע מינה דמותר ליטמא לאביו אף על פי שהוא חסר, ותיקשה דרב חסדא [אמר רב],
דהאיכא רבי אליעזר בן יעקב דקאמר נמי הכי, ושמע מינה דלכולי עלמא לית להו דרב חסדא
דאמר 'בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר')!
ההיא (כלומר
הוא דאמר) - נמי רבי יהודה היא, ורב (חסדא [אמר
רב]) דאמר כי
האי תנא, דתניא: 'מעשה שמת אביו של רבי יצחק [הכהן]
בגינזק, ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים, ובא ושאל את רבי יהושע בן אלישע וארבעה
זקנים [שעמו]: (מהו
ליטמא ולהביא בקברי אבותיו?) ואמרו: 'לאביו' -
בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר (ולאחר שלש שנים אי אפשר לו שאינו חסר).
משנה:
שלשה מינין אסורין בנזיר: הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן.
חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן: שהטומאה והתגלחת
סותרין, והיוצא מן הגפן אינו סותר;
חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ובתגלחת: שהיוצא מן הגפן לא
הותר מכללו, וטומאה ותגלחת הותרו מכללן: בתגלחת מצוה (בתגלחת מצורע) ובמת
מצוה;
וחומר בטומאה מבתגלחת: שהטומאה סותרת את הכל (אפילו בנזירות מרובה) וחייבין
עליה קרבן (אשם,
ותורין או בני יונה) ותגלחת אינה סותרת אלא שלשים (ואפילו בנזירות מרובה) ואין
חייבין עליה קרבן.
גמרא:
[מזכיר את
ספרי במדבר פסקא לא[YH1]] וטומאה לא תותר מכללה, קל וחומר מיין?: ומה יין
שאינו סותר - לא הותר מכללו, טומאה - שסותרת - אינו דין שלא תותר מכללה [ויהא הנזיר אסור במת מצוה]?
תלמוד לומר: [ויקרא כא,יא: ועל כל נפשת מת לא יבא] לאביו
ולאמו לא יטמא: (מכדי כתיב 'על
כל נפשות מת' – 'לאביו' למה לי? אלא להכי הוא דאתא:) לאביו
ולאמו לא יטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה.
ויין יותר מכללו (כגון גבי יין מצוה שנשבע עליו
לשתותו; תוספות: למי שנשבע שאשתה אמר קרא מיין ושכר דמיותר כדאמרינן בפרק קמא (לעיל דף ג:)), קל וחומר מטומאה?: מה טומאה שהיא סותרת - הותרה
מכללה, יין - שאינו סותר - אינו דין שיותר מכללו?
אמר קרא (במדבר ו,ג) מיין ושכר יזיר [חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה, וכל
משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל] -
לאסור יין מצוה (שנשבע
עליו) כיין רשות (וכדרבי שמעון בפרק קמא דמסכתין (ג,ב);
והאי
דמותר בקידושא ואבדלתא דלא חשיב ליה הותר מכללו - משום דלא חל עליו מעולם נזירות,
משום דנשבע ועומד מהר סיני הוא; ו'מותר מכללו' לא קחשיב ליה אלא היכא דחייל ואחר
כך מישתרי בהו[YH2]);
ויין יסתור את הכל, קל וחומר מטומאה?: מה טומאה -
שהותרה מכללה - סותרת את הכל, יין - שלא הותר מכללו - לא כל שכן שיסתור?
אמר קרא [במדבר ו,יב: והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם]
והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו: טומאה סותרת ואין היין סותר.
והתגלחת תסתור את הכל, קל וחומר מטומאה?: ומה
טומאה - שלא עשו בה מטמא (שהמטמא
את הנזיר אינו עובר עליו, וכדמוכח בסמוך) כמיטמא - סותרת את הכל,
תגלחת - שעשו בה מגלח כמתגלח (שהמגלח
את הנזיר עובר בלאו, כדלקמן: 'תער
לא יעבור על ראשו'
- קרי ביה 'לא יעבִיר ליה אחר') - אינו דין שתסתור את הכל?
אמר קרא: 'והימים
הראשונים יפלו כי טמא נזרו': טומאה סותרת את הכל ואין תגלחת סותרת את הכל.
וטומאה - נעשה בה מטמא [המטמא את הנזיר] כמיטמא, קל וחומר מתגלחת?: ומה תגלחת - שאינה סותרת אלא שלשים - עשה בה מגלח
כמתגלח, טומאה שהיא סותרת את הכל אינו דין שנעשה בה מטמא כמיטמא?
אמר קרא [במדבר ו,ט: וכי ימות מת עליו בפתע פתאם]
וטמא ראש נזרו [וגלח
ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו] למטמא ראש נזרו (מדלא כתיב 'וטמא לו ראש
נזרו') [תוספות:
ולא למטמא ראש נזיר אחר].
ותגלחת - לא נעשה בה מגלח כמתגלח, קל וחומר
מטומאה?: ומה טומאה שהיא סותרת את הכל - לא עשו בה מטמא כמיטמא, תגלחת - שאינה
סותרת אלא שלשים יום - לא כל שכן שלא נעשה מגלח כמתגלח?
אמר קרא [במדבר ו,ה: כל ימי נדר נזרו] תער לא יעבור על ראשו [עד מלאת הימם אשר יזיר לה' קדש
יהיה גדל פרע שער ראשו] - קרי ביה 'לא יעבור הוא, ולא יעבור לאחר'.
ותגלחת לא תותר מכללה, קל וחומר מיין?: ומה יין, שאינו
סותר, לא הותר מכללו - תגלחת שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה?
אמר רחמנא 'ראשו' [ויקרא יד,ט : והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו
ואת גבת עיניו ואת כל שערו יגלח, וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים וטהר]) ואמר
רחמנא 'זקנו' (דמייתרי
כדאמרינן לעיל להתיר למצורע נזיר לגלח).
ותגלחת לא תסתור כלל, קל וחומר מיין?: ומה יין, שלא הותר
מכללו, אינו סותר - תגלחת שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור?
בעינן גידול שער (כדי לקיים בו מצות גילוח ביום הבאת קרבנותיו) והא ליכא.
ויין יסתור שלשים יום, קל וחומר מתגלחת?: ומה תגלחת
שהותרה מכללה – סותרת, יין שלא הותר מכללו - אינו דין שיסתור?
מידי הוא טעמא (דתגלחת דסותר) אלא משום (דבעינן דתיהוי ליה) גידול שער, (ואילו הכא) גבי יין (למה ליה למיסתר) - הא קאים
שערו (הא קאי
שערו דחזי לגילוח)?
(נזיר מד,ב)
משנה:
תגלחת טומאה כיצד?
היה מזה בשלישי ובשביעי (ואחר כך היה טובל, שכך חובה על
המזה מי חטאת, כדמפרש בהו קרא ב'זאת חוקת התורה': שלאחר הזאה טעונין טבילה), ומגלח
בשביעי (והיה
מגלח בו ביום, דהיינו שביעי, כדכתיב ביה וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו [במדבר ו,ט]), ומביא קרבנותיו בשמיני (וביום השמיני יביא שתי תורים [במדבר ו,י]);
ואם גילח בשמיני, מביא קרבנותיו בו ביום (השמיני עצמו) - דברי
רבי עקיבא.
אמר לו רבי טרפון: מה בין זה למצורע (שאף כן שנינו במצורע, בתורת כהנים[YH3], שאף הוא - תגלחת שניה בשביעי,
כדמפרש ביה קרא (ויקרא
יד,ח-ט): 'וגילח את כל שערו ורחץ במים
וטהר... וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו', ומביא קרבנותיו בשמיני, ואם
גילח בשמיני מביא קרבנותיו בשמיני)?
אמר לו: (אין
ביניהן כלום לענין הבאת קרבן, אלא) זה (הנזיר) - טהרתו תלויה בימיו (דבשביעי, כיון שהוזה וטבל - הוי
טהור, כדכתיב 'וגלח
ראשו ביום טהרתו'
[במדבר
ו,ט], דמשמע
שכבר הוא טהור ועומד כשהוא מגלח, ואפילו אם אינו מגלח בו ביום), ומצורע -
טהרתו תלויה בתגלחתו (שאם
טבל קודם שמגלח - עדיין אינו טהור עד שמגלח, דכתיב (ויקרא יד,ח-ט) 'והיה
ביום השביעי יגלח את כל שערו',
והדר 'ורחץ את
בשרו במים וטהר'); ו(נזיר) אינו מביא
קרבן אלא אם כן היה מעורב שמש (שטובל
בשביעי, ומביא קרבנותיו בשמיני; וכן אם לא טבל בשביעי עד לשמיני - אינו יכול להביא
קרבנותיו בו ביום עד התשיעי, אבל מצורע - המגלח וטובל ביום שמיני שלו - יכול להביא
קרבנותיו בו ביום, ואינו צריך הערב שמש, לפי שהוא טהור ועומד משעת טבילה ראשונה
שטבל בתגלחת הראשונה, דהא כתיב ביה 'וטהר').
תוספות
ד"ה א"ל ר' טרפון מה בין זה למצורע: ששמעתי ממך שנאמר בפרשת מצורע
בתגלחת שניה 'והיה
ביום [השביעי] יגלח את כל שערו וכבס בגדיו במים וטהר וביום [השמיני] יקח שני כבשים
וכבשה אחת וגו'
שמעתי ממך דמצורע יגלח בשמיני ויביא קרבנו בתשיעי?!
אמר
לו [ר"ע לר"ט]: שזה טהרתו תלויה בימיו אחר [הזיית] שלישי ושביעי, ומצורע
טהרתו תלויה בתגלחת: אף כי טבל בשביעי - צריך לטבול פעם אחרת אחר גילוח, ואם
כן הוי טבול יום לגלח; עד שמיני נקרא טבול יום, ואינו מביא קרבנותיו אלא אם כן היה
מעורב שמש, שהרי הקפיד הכתוב שיטהר מטומאת מצורע בהבאת קרבנותיו [אם כן] אין בידו
לשלח קרבנות.
גמרא:
קיבלה מיניה (רבי טרפון, שאם גילח נזיר בשמיני שיכול להביא קרבנותיו בו
ביום, ואינו צריך הערב שמש [שמיני עצמו], ואינו צריך להמתין עד התשיעי) או לא?
תא שמע, דתני הלל[YH4]: 'גילח
בשמיני מביא קרבנותיו בתשיעי' (ושמע
מינה לא קיבלה מיניה) ואי סלקא דעתא קיבלה מיניה - ליתי קרבנותיו
בשמיני?
[תוספות
ד"ה דתני הלל: גילח בשמיני מביא קרבנותיו בתשיעי: וקים ליה להש"ס דגבי
נזיר מתנייא; והשתא, מדתניא - בשלמא אי לא קבלה מיניה - הא מני רבי טרפון היא, אלא אי סלקא דעתא דקבלה - לכולי
עלמא ליתי קרבנותיו בשמיני!]
אמר רבא (לעולם
קיבלה; והא דאמרת אם איתא דקיבלה מיניה - לייתי בשמיני?) לא קשיא: (דכי אמרי 'אם גילח בשמיני מביא
קרבנותיו בשמיני') הא דטבל בשביעי (שהיה לו הערב שמש), הא (דתני הלל 'מביא קרבנותיו
בתשיעי' - כגון) דלא טבל בשביעי (עד שמיני; ורבי עקיבא לטעמיה,
דאמר: נזיר אינו מביא קרבנותיו אלא במעורב שמש.
ואיכא
דמפרשי אליבא דרבי עקיבא במתניתין: דמצורע שגילח בשמיני אינו מביא קרבנותיו עד
בתשיעי, לפי שאינו מביא אלא במעורב שמש בתשיעי, ושבשתא היא: דבהדיא קתני לה בתורת
כהנים דאם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בשמיני, והכי נמי אמר ליה רבי טרפון להתם:
'מה בין זה לנזיר?').
אמר אביי: אשכחתינהו לחבריה דרב נתן בר הושעיא, דיתבין
וקאמרין: (מדכתיב 'וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת
ימים' [ויקרא טו,יג], וכתיב בתריה) [ויקרא
טו,יד: וביום
השמיני יקח לו שתי תרים או שני בני יונה] ובא לפני ה' אל פתח אהל
מועד ונתנם אל הכהן - (דמשמע) אימתי הוא בא (לפני ה' להביא, כדאמרינן התם: ובא לפני ה' - מלמד שהוא חייב בטיפול הבאתן,
והיינו ביום השמיני, דהיינו לאחר שטבל והעריב שמשו)? - (אלמא) בזמן שהוא
טבל ועשה הערב שמש – אִין (דמותר
ליכנס לעזרה), לא טבל ועשה הערב שמש – לא; אלמא קסבר טבול יום של זב -
כזב דמי (דכי היכי
דזב אסור ליכנס במחנה לויה, דהיינו בעזרה, הכי נמי טבול יום של זב)!
אמינא להון אנא: אלא מעתה גבי נזיר טמא – נמי, דכתיב ('וגלח את ראשו ביום טהרתו ביום
השביעי יגלחנו'), (וכתיב בתריה) [במדבר ו,י: וביום השמיני] יביא שתי תורים [או שני בני יונה] אל
הכהן אל פתח אהל מועד; (נימא
נמי הכי:) אימתי הוא בא - בזמן שטבל ועשה הערב שמש (אבל מקמי הכי לא);
(נזיר מה,א)
מכדי שערי ניקנור [דהיינו
'פתח אהל מועד'] (ששם עולין כל מחוסרי כפרה,
כדגרסינן במסכת סוטה בפרק קמא (פ"ה
מ"ה, דף ז,א):
'מעלין אותה לשער מזרח, לשער ניקנור, ששם משקין את הסוטות ומטהרין את היולדות
ומטהרין את המצורעים', והוא הדין לשאר מחוסרי כפרה, כגון זבין וזבות, כדמפרש
התם בגמרא) - היכא קיימין? בשערי לוייה, והתניא (ואילו במחנה לוייה אפילו מת עצמו
היה יכול ליכנס): 'טמא מת מותר ליכנס במחנה לוייה; ולא טמא מת
בלבד אלא אפילו מת עצמו, שנאמר (שמות
יג,יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו [כי השבע השביע את בני ישראל
לאמר: פקד יפקד אלקים אתכם, והעליתם את עצמתי מזה אתכם]'; מאי
'עמו'? עמו = במחיצתו, עמו = במחנה
לוייה! (והאי
נזיר - טמא מת הוה, ואמאי אינו יכול ליכנס עד דעביד הערב שמש? אלא מדהכא לאו דווקא
- התם נמי לאו דווקא לגבי זב, ואפילו לא הערריב שמשו - כיון דטבל - יכול ליכנס
לשם!)
אלא <אמר
אביי> (כלומר:
דחבריה דרבי נתן ברבי אושעיא קא מהדרי ליה לאביי:) (לעולם) טבול יום
של זב - כזב דמי (ולא
הוו דוקיא דשמעתא דבטבילה והערב שמש קאי, אלא בכפרה תליא מילתא, והאי דקא
מותבית לך מנזיר טמא מת שנטמא, דאינו יכול ליכנס שם, והרי מת עצמו יכול ליכנס - הא
לא קשיא: אף על גב דשאר טמאי מתים יכולים ליכנס במחנה לוייה) ואפילו
הכי (האי נזיר
טמא מת אינו יכול ליכנס) כיון דמחוסר כפרה לא עייל.
[לפי הריב"ן: חבריו של
רבי נתן ברבי אושעיא ממשיכים ומסבירים] ואי במחנה לוייה קאי (והא נמי דאמרת [דכתיב] 'אל פתח אהל מועד' [ויקרא טו,יד], דאתה סבור דבעזרה משתעי קרא, דהיינו מחנה לוייה, משום הכי
קא פרכת 'מכדי שער ניקנור כו') – (הא
לא הוי: דאי במחנה לוייה קא משתעי קרא) אמאי קא קרי ליה 'אהל מועד' (הא תניא (יומא סא,א) 'אהל מועד זה היכל'!)? - (אלא להכי כתב 'אהל מועד':) למימרא:
מה התם (בהיכל) מחוסר כפרה
לא עייל - אף למחנה לוייה נמי מחוסר כפרה לא עייל (והכי משמע: אימתי 'ובא לפני ה'' - דהיינו במחנה לוייה - בזמן
שהוא ראוי לבא אל אהל מועד, דהביא כפרתו, הא אם לא הביא כפרתו – לא).
(ואם
תאמר: והא מצורעין נכנסין בשערי ניקנור ששם מזין על הבהונות - הא לא קשיא, דביאה
במקצת לאו שמה ביאה.)
והתם מנלן (דמחוסר
כפרה לא עייל)?
דתניא [דומה
לספרי זוטא פרק יט אות יג]: [במדבר
יט,יג: כל
הנגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה' טמא, ונכרתה הנפש ההוא מישראל,
כי מי נדה לא זרק עליו] טמא יהיה [עוד טמאתו בו] -
לרבות טבול יום (שאינו
צריך להביא כפרה); 'עוד טומאתו בו' -
לרבות מחוסר כפרה' (ואף
על גב דהעריב שמשו - אינו יכול ליכנס עד שיביא כפרתו).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is © 2000, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St.,
Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com
[YH1]ספרי
במדבר פיסקא לא
והזיר לה' את ימי נזרו, כל
אשמות שבתורה מעכבים את הכפרה חוץ מזה.
ר' ישמעאל אומר: אף זה מעכב, שנאמר והזיר
לה': אימתי והזיר? - בזמן
שהביא כבש בן שנתו לאשם.
והימים הראשונים יפלו: מי שיש
לו אחרונים - סותר; מניין אם אמר "הריני נזיר מאה ימים", נטמא יום מאה
חסר אחד סותר את הכל?
תלמוד לומר
והימים הראשונים יפלו - מי שיש לו
אחרונים סותר
או אפילו נטמא ביום מאה סותר את הכל?
תלמוד לומר: והימים הראשונים יפלו
- מי שיש לו אחרונים סותר;
או אפילו נטמא בתחילת מאה סותר את הכל?
תלמוד לומר והימים הראשונים יפלו
- מי שיש לו ראשונים סותר.
כי טמא נזרו, הטומאה סותרת את הכל ואין
תגלחת סותרת את הכל;
שהיה בדין: הואיל ואסור בטומאה ואסור בתגלחת, אם למדתי
לטומאה שסותרת את הכל - אף התגלחת תסתור את הכל? ועוד קל וחומר: אם טומאה שלא עשה
בה המטמא כמיטמא, הרי היא סותרת את הכל - תגלחת שעשה בה המגלח כמתגלח אינו דין שתסתור
את הכל?
תלמוד לומר כי טמא נזרו:
הטומאה סותרת את הכל ואין התגלחת סותרת את הכל;
לימוד לגבי נזיר מצורע:
אין לי אלא ימי טומאתו שאין עולים לו מן המנין, ימי
חליטה מנין?
ודין הוא: הואיל וימי טומאתו טעון תגלחת ומביא קרבן
וימי חלוטו טעון תגלחת ומביא קרבן, את למדתי לימי טומאתו שאין עולים לו מן המנין -
אף ימי חלוטו לא יעלו לו מן המנין?
לא! אם אמרת בימי טומאתו שמבטל בהם את הקודמים, לפיכך
אין עולים לו מן המנין, תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהם את הקודמים לפיכך יעלו לו
מן המנין?
אמרת? קל וחומר הוא: אם מי שנזור בקבר ושערו ראוי
לתגלחת נזירות אין עולים לו מן המנין, ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות,
אינו דין שלא יעלו לו מן המנין! הוא הדין לימי ספרו?
או כשם שאין ימי חלוטו עולים לו מן המנין כך ימי
הסגירו לא יעלו לו מן המנין?
והדין נותן: הואיל וימי חלוטו מטמא משכב ומושב וימי
הסגירו מטמא משכב ומושב, אם למדתי לימי חלוטו שאין עולים לו מן המנין - אף ימי
הסגירו לא יעלו לו מן המנין!
לא: אם אמרת בימי חלוטו שטעון הוא תגלחת ומביא קרבן,
לפיכך אין עולים לו מן המנין - תאמר בימי הסגירו שאין טעון תגלחת ומביא קרבן לפיכך
יעלו לו מן המנין!
מכאן אמרו: ימי חלוטו של מצורע וימי ספרו כיוצא בהם,
אבל ימי הזב והזבה וימי הסגירו של מצורע הרי אלו עולים לו מן המנין.
והזיר לה' את ימי נזרו, לעשות
ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן? או שלא יהא חייב [אלא]
עד שישלים את נזירותו?
הרי אתה דן: הואיל ואסור ביין ואסור בטומאה: אם למדתי
ליין שעשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, אף טומאה נעשה
בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן! ועוד קל וחומר: ומה היין
שאינו סותר עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן, טומאה
שסותרת את הכל דין הוא שנעשה בו ימים של אחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת
קרבן!
לא: אם אמרת ביין שלא הותר מכללו לפיכך עשה בו
ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן, תאמר בטומאה שהותרה מכללה
לפיכך לא נעשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן!
הרי תגלחת תוכיח שהותרה מכללה ועשה בה ימים שלאחר
נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן - היא תוכיח לטומאה שאף על פי שהותרה
מכללה נעשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן; ועוד קל וחומר:
ומה תגלחת שאינה סותרת את הכל עשה בה ימים של אחר נזירות כימים שבתוך
נזירות עד הבאת קרבן, טומאה שסותרת את הכל דין הוא שנעשה בה ימים שלאחר נזירות
כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן!
לא: אם אמרת בתגלחת שעשה בה המגלח כמתגלח, לפיכך עשה
בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן - תאמר בטומאה שלא עשה בה
המטמא כמיטמא לפיכך לא עשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן!
והרי היין יוכיח שלא עשה בו את המשקה כשותה
ועשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן, והוא יוכיח לטומאה:
שאף על פי שלא עשה בה המטמא כמיטמא נעשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות
עד הבאת קרבן; ועוד קל וחומר: ומה היין שאינו סותר עשה בו ימים שלאחר
נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן, טומאה שסותרת אינו דין שנעשה בה ימים
שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן!
לא: אם אמרת ביין שלא הותר מכללו לפיכך עשה בו ימים
שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן, תאמר בטומאה שהותרה מכללה
לפיכך לא נעשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן!
הואיל וחזר הדין חלילה - תלמוד לומר: ואחר ישתה
הנזיר יין וכי נזיר שותה יין? אלא מופנה להקיש ולדון גזירה שוה: נאמר כאן נזיר
ונאמר להלן נזיר: מה נזיר האמור להלן עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות
עד הבאת קרבן, אף נזיר האמור כאן נעשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד
הבאת קרבן (סליק פיסקא).
[YH2]תמוהין דבריו, שהרי יין קדוש והבדלה – מדרבנן הן, ועוד: אפשר לצאת בקידוש
על ידי אחר או במקדש על הלחם; והבדלה על ידי אחר או על ידי תפילה או חמר מדינה!?
[YH3]ספרא
מצורע פרשה ב פרק ב משנה ז: בשביעי יגלח בשמיני יביא, שאם גילח
בשביעי יביא קרבנותיו בשמיני ואם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום דברי ר' עקיבא,
אמר לו רבי טרפון מה בין זה לנזיר, אמר לו שהנזיר טהרתו תלויה בימים ומצורע טהרתו
תלויה בתגלחתו, ואינו מביא קרבנותיו אלא אם כן היה מעורב שמש.
[YH4]רבי הלל – היה בזמן רבי (בבא בתרא פג,ב: 'בעא הלל מרבי'); והמקשה מצטט ממה שלימדו בבית מדרשו.