דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש – שמודפס במקום רש"י,והוא מאת הריב"ן -  באותיות מרים 10; פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier new 10, בסוגריים [];      מקראה מלאה בסוף הדף.

נזיר דף נו

סיום פרק שביעי 'כהן גדול'

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

 

(נזיר נה,ב)

מתיב רמי בר חמא (משנה פ"ח מ"ב): 'נזיר שהיה טמא [מת] בספק (שנטמא בספק [למת] ביום ראשון של נזירות) ומוחלט [YH1]  בספק (וספק הוא לו אם נחלט ונרפא ביום ראשון של נזירותו) [כגון שאין יודעים מה אמר הכהן שבא לקבוע אם מצורע הוא אם לא, או כגון שהכהן ששכח או מת] -

 

(נזיר נו,א)

אוכל בקדשים לאחר ששים יום, ושותה יין ומיטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום', (שאילו היה טמא ודאי ומוחלט ודאי - היה צריך לגלח לאלתר תגלחת צרעת, ובסוף שבעה ימים דתגלחת לימי ספרו [תגלחת שניה] מביא קרבן צרעת ואוכל בקדשים  [לפי זה נראה שבשבוע הזה גם מזה שלישי ושביעי להטהר מטומאת המת, כי רק אז יכול לאכול בקדשים], ואחר כך למנות שבעה דתגלחת נזירות טומאה, ואחר כך למנות שלשים דנזירות טהרה, מפני שהצרעת דוחה לתגלחת דנזיר, כדתנן לקמן באידך פירקין (נט,א) דתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי - ולא בזמן שהוא ספק; ונמצא אוכל בקדשים לאחר שבעה ימים, ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה יום;

אבל עכשיו שהוא טמא מספק ומוחלט מספק, שאינו יכול לגלח תגלחת צרעת לאלתר, לפי שאינה דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא [הצרעת] ספק - הלכך שוהא מלאכול בקדשים עד לאחר ששים יום; כיצד: בא לו לגלח תגלחת צרעת אחר שבעה לאלתר - אומרים לו "שמא לא היית טמא ולא מוחלט, ואי אתה רשאי לגלח עד שלשים יום"!? בא לו לסוף שלשים יום, וביקש לשתות יין - אומרים לו: "טמא היית, ולא מוחלט, ותגלחת ראשך שעשית היא תגלחת טומאה, ואי אתה מותר לגלח כל שלשים יום"! - מפני שחלה עליו נזירות טהרה; ועומד שלשים יום אחרים ומגלח - הרי ששים יום.

בא לו לשתות יין - אומרים לו: "מוחלט היית, ולא טמא, והללו שתי תגלחיות שעשית - הן שתי תגלחיות של צרעת, ועכשיו צריך אתה להתחיל למנין נזירותך"! ועושה שלשים יום ומגלח [נזירות טהרה]- הרי תשעים יום;

בא לו לשתות יין - אומרים לו: "שמא מוחלט וטמא היית, ושני תגלחיות הראשונות היו לשם צרעת, והשלישית -  לתגלחת טומאה, מעכשיו מתחיל נזירות טהרה'"! וחוזר ומונה שלשים - והרי הן מאה ועשרים יום, וארבע תגלחיות, נמצא אוכל בקדשים לאחר ששים יום ממה נפשך: דתגלחת צרעת ודאי קודמת, וכיון שהביא קרבן צרעתו הותר בקדשים, אבל ביין לא הותר עד לאחר מאה ועשרים יום כמו שפירשתי.)

ותני עלה (בתוספתא [נזיר פ"ו מ"א [ליברמן]]): 'במה דברים אמורים? - בנזירות מועטת, אבל בנזירות בת שנה (והיה טמא בספק ומוחלט בספק ביום ראשון של נזירות) - אוכל בקדשים לאחר שתי שנים (דשמא לא היה טמא ולא מצורע, ואינו אוכל כל שנה ראשונה עד סופה ובסוף שנה ראשונה יש לומר טמא היה ולא מצורע, ומכאן ואילך מתחיל נזירות טהרה, ואין מגלח עד סוף שנה שנית; ועדיין יש לומר שמא מצורע וטמא היה, ושתי תגלחיות ראשונות לא עלה לו אלא לצרעת, ותגלחת שלישית עלתה לו לנזירות טומאה, ומכאן ואילך מתחיל נזירות טהרה) ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים (ואינו מגלח עד סוף שנה רביעית; נמצא אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ממה נפשך: לפי שכבר גילח שני תגלחיות ותגלחת דצרעת קודמת בכל מקום, כדאמרן, ונמצא שותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעה שנים)' - ואי סלקא דעתך (דבנזירות מרובה) סלקין ליה יומי (מסלק סלקי ליה ימי חלוטו דשהוי ימי חלוטו עולין לו למנין נזירות טהרה) - תיסגי ליה בשלש שנים ושלשים יום (אלא מדאינו יכול לשתות ביין עד לאחר ארבעה שנים - שמע מינה דאפילו בנזירות מרובה אין ימי חלוטו עולין לו מן המנין, וקשיא לרב חסדא)!

 

ועוד מתיב רב אשי:

(ספרי נשא פרשתא לא) 'אין לי אלא ימי טומאה שאין עולין לו מן המנין (דכתיב (במדבר ו,יא) 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא ואחר כך (במדבר ו,יב) והזיר לה' את ימי נזרו... והימים הראשונים יפלו...' ומעכשיו התחיל להזיר לה' ימי נזרו: לאחר שהביא כפרתו), ימי חלוטו (שאם מצורע ומוחלט בתוך ימי נזירותו) מנין (שכל זמן [עד] שיהא מגלח [לצרעתו] לא היו עולין לו מן המנין נזירות טהרה)?

ודין הוא: ימי טומאה מגלח ומביא קרבן, וימי חלוטו מגלח ומביא קרבן; מה ימי טומאתו אין עולין לו מן המנין - אף ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין (והואיל וימי חלוטו אין סותר בהן את הקודמין - יהו עולין לו מן המנין)!?

לא! אם אמרת בימי טומאתו - שכן מבטל בהן את הקודמים - תאמר בימי חלוטו, שאין מבטל בהן את הקודמין?

אמרת: קל וחומר הוא: ומה נזיר בקבר (שנזר והוא בבית הקברות), ששערו ראוי לתגלחת נזירות (כדאמרינן ב'הריני נזיר [מגלח]' (לעיל טז,ב)), אין עולין לו (ימי טומאתו) מן המנין (ואין סותר בהן את הקודמין, לפי שאין לו קודמין) - ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות - לא כל שכן!

ואין לי אלא ימי חלוטו, ימי ספרו (אותן ימים שכתוב בהן וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים (ויקרא יד)) מנין (שלא יהו עולין לו למנין נזירות טהרה)?

ודין הוא:

 

(נזיר נו,ב)

מה ימי חלוטו טעון תגלחת (וצפורין, כדמפרש בהו קרא) - אף ימי ספרו, ומה ימי חלוטו (גמרו היינו ימי חלוטו) אין עולין לו מן המנין - אף ימי ספרו!

יכול אף ימי הסגרו (אלו ימים שהוא מוסגר קודם שמוחלט; פעמים י"ד יום ונטהר בתוך ימי הסגר) כן (שהן עולין לו אותן ימים)? והדין נותן: חלוט מטמא משכב ומושב, וימי הסגרו מטמא משכב ומושב; אם למדת לימי חלוטו שאין עולין לו מן המנין - אף ימי הסגרו אין עולין לו מן המנין!

אמרת? לא! אם אמרת בימי חלוטו, שכן חלוטו טעון תגלחת ומביא קרבן, לפיכך אין עולין - תאמר בימי הסגרו, שאין טעון תגלחת ואינו מביא קרבן, לפיכך יעלו למנין!

מכאן אמרו: ימי ספרו וימי גמרו (היינו ימי חלוטו) אין עולין לו מן המנין, אבל ימי הזב והזבה (שאינם טעונין תגלחת, ועוד לא נטמאו בטומאת מת) והסגרו של מצורע - הרי אלו עולין לו (מן המנין)'

קתני מיהת 'לא אם אמרת בימי טומאה שכן מבטל בהן את הקודמין, תאמר בימי חלוטו' (שאין מבטל בהן את הקודמי); במאי?: אילימא בנזירות מועטת - הא בעינן גידול שער! אלא לאו בנזירות מרובה, וקתני 'שאין עולין לו מן המנין' - אלמא לא סלקין ליה (וקשיא לרב חסדא)!

שמע מינה (דמהא תיובתא שמע מינה).

ואי תימא לוקמה בנזירות חמשים יום, כדלעיל - הא לא אפשר, דהא קתני לה דומיא דימי טומאה: דמה להלן פסיקא לן דאין עולין - אף כאן אין עולין.)

 

 

משנה:

אמר רבי אלעזר[1] משום רבי יהושע: כל טומאה מן המת שנזיר מגלח עליה - חייבין עליה על ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה - אין חייבין עליה על ביאת מקדש.

אמר רבי מאיר: לא תהא זו קלה מן השרץ (ומה על טומאת השרץ, שאין הנזיר מטמא כלום - חייבין עליו משום ביאת מקדש, על טומאה מן המת שהוא טעון הזאה שלישי ושביעי, אינו דין שיהו חייבין עליה משום ביאת מקדש, ואף על פי שאין הנזיר מגלח עליה[YH2] )!?

 

גמרא:

ורבי אלעזר - משום רבי יהושע (סתמא, דהיינו רבי יהושע בן חנניה) גמר לה? והא משום רבי יהושע בר ממל גמר לה, דתניא: 'אמר רבי אלעזר: כשהלכתי לערדסקיא (שם מקום) מצאתי את רבי יהושע בן פתר ראש (כך שמו), שהיה יושב ודן לפני רבי מאיר בהלכה: כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה - חייבין עליה משום ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה - אין חייבין עליה משום ביאת מקדש.

אמר לו: אל תהא זו קלה משרץ!?

אמרתי לו (לרבי מאיר): כלום אתה בקי ברבי יהושע בר ממל?

אמר לי: הן! (ואמר לי:) כך אמר לי רבי יהושע בר ממל משום רבי יהושע: כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה - חייב עליה משום ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה - אין חייבין עליה משום ביאת מקדש'; הוי משום רבי יהושע בר ממל גמיר לה!

אמרו: שמע מינה: כל שמעתתא דמתאמרה בבי תלתא (דשלישי שמע משני ושני מראשון) - (דהאי מאן דבעי למימר להאי מילתא) קדמאי ובתראי אמרינן, מציעאי לא אמרינן (לא מצטרכא למימר אלא קמאי ובתראי ומציעאי – לא, כדתנן במתניתין 'רבי אליעזר' ו'רבי יהושע', ולא קחשיב רבי יהושע בן ממל בהדייהו).

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא [פאה פ"ב מ"ו]: 'אמר נחום הלבלר: כך מקובלני מרבי מיאשא [גירסת הרא"ש: מרבי יאשיה] שקיבל מאבא שקבל מן הזוגות (יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, שמעיה ואבטליון, הלל ושמאי) שקבלו מן הנביאים (חגי זכריה ומלאכי, ונביאים קיבלו) הלכה למשה מסיני: בזורע (הזורע את שדהו) שני מיני חטין* (אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת דהואיל ובשדה אחת זרען אף על פי שהן שני מינים, הואיל ושניהם מין חטין - אינו חייב אלא פאה אחת אלא אם כן שם דעתו לחלקן ולעשות מהן שתי גרנות), בשנים ושלשה מקומות שנותן פאה מכל אחד ואחד' - ואילו יהושע וכלב (דהוו מציעאי) - לא קחשיב - שמע מינה (אלמא דקמאי ובתראי אמרינן, ומציעאי לא אמרינן; ומן הנביאים ואילך קחשיב כולהו כחדא מפני שהיו מבית שני ואילך)!

*(ואית ספרים דכתיב בהו 'הזורע שֶׁבֶת וחרדל' - אני"ס בלע"ז - ותו לא, ואנן לא גרסינן לה)

 

 

משנה:

אמר רבי עקיבא: דנתי לפני רבי אליעזר: מה אם עצם כשעורה, שאינו מטמא אדם באהל, הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו - רביעית דם, שהוא מטמא אדם באהל, אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה!? (והוא הדין דהוה ליה למימר על אהילות, דלרבי עקיבא אית ליה האי סברא, אלא משום דלגבי שעורה, דקמייתי ליה מיניה מקל וחומר, לא מצי אמר על אהילות - לא אמר נמי גבי רביעית דם.)

אמר לי: מה זה עקיבא? אין דנין כאן מקל וחומר! (ובגמרא מפרש מאי קאמר)

וכשבאתי והרציתי דברים לפני רבי יהושע אמר לי: יפה אמרת, אלא כן אמרו 'הלכה'.

 

(נזיר נז,א)

גמרא:

איבעיא להו: (האי דקאמרי במתניתין רבי אליעזר ורבי יהושע דאין דנין קל וחומר - היכי קאמרי? מי אמרינן) עצם כשעורה הלכה (הלכה למשה מסיני דנזיר מגלח עליו), ורביעית דם קל וחומר (מעצם כשעורה דנזיר מגלח עליו), ואין דנין קל וחומר מהלכה (אי לאו במידי דתרוייהו גמירי לה מקרא)? או דלמא (הכי קאמר:) רביעית דם הלכה (הלכה למשה מסיני דמטמא את האדם באהל), ועצם כשעורה קל וחומר (כלומר ומעצם כשעורה קא גמרינן קל וחומר דברביעית דם יהא נזיר מגלח)? ו(קאמר ליה: )אין דנין קל וחומר מהלכה (שאין למידין קל וחומר ממידי דלא גמירי לה אלא מהלכה, אי לאו דאתיא ליה מן המקרא)?

תא שמע: 'עצם כשעורה הלכה, ורביעית דם קל וחומר, ואין דנין קל וחומר מהלכה'.

 

הדרן עלך 'כהן גדול'

 

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות בדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)

מקרא - באותיות נרקיסים

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

This material is © 2000, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351

Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com

 


[1]  לפי מלאכת שלמה, שושנים לדוד, סדר הדורות, הרש"ש – הגירסה היא 'רבי אלעזר', וכן משמע גם מהמעשה שבגמרא, שבזמן רבי אלעזר כבר דנו לפני רבי מאיר, שהיה תלמידו של רבי עקיבא.

ונראה לי השיבוש עתיק, ולכן בטעות הובאה משנה זו שעוסקת ברבי אלעזר תלמידו של רבי עקיבא – לפני משנה של רבי עקיבא עצמו.

 [YH1] דיני מצורע בתורה:

ויקרא פרק יד

(ב) זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו והובא אל הכהן:

(ג) ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע:

(ד) וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב:

(ה) וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים:

(ו) את הצפר החיה יקח אתה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזב וטבל אותם ואת הצפר החיה בדם הצפר השחטה על המים החיים:

(ז) והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים וטהרו ושלח את הצפר החיה על פני השדה:

(ח) וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים:

(ט) והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבת עיניו ואת כל שערו יגלח וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים וטהר:

ברור כי נזיר שנצטרע ונחלט חייב להטהר לפני שיכול להמשיך לספור ימי נזירותו, כפי שיוכח להלן בברייתא שמביא רב אשי.

אך מה עושה ספק מצורע? כיצד הוא יכול לגלח את כל שערו, שהרי כתוב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך (ויקרא יט,כז)? – שאלה זו נידונה בפרק הבא.

 

 

 [YH2]יש לבדוק שאם אין הנזיר מגלח – אינו דאורייתא, ואף על פי כן גזרו הזיה שלישי ושביעי; ואם היה טהור, הזיה ראשונה טמאה אותו, ושניה טיהרה אותו לאחר הזיה שניה הוא טהור כשהיה!