דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש –
רש"י - באותיות מרים 10;
פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier new
10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.
המשך נדרים פרק
ראשון 'כל כנויי נדרים'
נדרים דף י
מתוך
"גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(נדרים ט,ב)
מתקיף לה רבי
מני: מאי שנא אשם נזיר טמא דלא אכל? דאתי על חטא (שטימא
עצמו, וכיון דאתי על חטא הוא?)? כל
אשמות נמי לא ליכול, דעל חטא אתו (אם כן לא בעי למיכל שום קרבן חטאת[1])?
אמר ליה רבי
יונה: (אלא) היינו
טעמא (דלא אכל אשם נזיר טמא): כשהן תוהין (כשהן כועסין או מתפחדים
[כמו 'ופחדת לילה ויומם (דברים כח,סו)
ומתרגמינן 'ותהית']) – נוזרין (שאינן
נודרים לשם שמים אלא לשם כעס מנזרין עצמן); וכשהן מטמאין, ורבין עליהן ימי נזירות (דאתא
טומאה וסתרי להנהו יומי דנזירות ובעו למימני יומי נזירות אחר וריבה עליהן ימי
טומאה, דשמא מיטמא פעם אחרת, ובעי למיסתר כל הני יומי דנזירות) - מתחרטין בהן (ומתחרטין
בעצמן שנדרו), (וכיון
דמתחרטין לא הוי נזירות לשם שמים)
ונמצאו מביאין חולין לעזרה (ומשום הכי לא אכל אלא מזה, דודאי
לשם שמים הוא דעבד)!
אי הכי - אפילו
נזיר טהור נמי (דדלמא מתחרט על נזירותו ונמצא מביא חולין לעזרה)?
נזיר טהור לא (ליכא
למיחש דמתחרט, דכיון דלא נטמא ולא רבו עליו ימי טומאה ודאי לא מתחרט), (ואי אמרת אפילו הכי הוא מתחרט,
דאינו יכול לעמוד בנזירותו - להא ליכא למיחש) דאמודי אמיד נפשיה דיכול לנדור (דאי לאו
דאמיר בנפשיה קודם שנדר דיכול לעמוד בו לא הוה נדר, ולא מיתחרט כל היכא דלא נטמא).
ואיבעית אימא:
(נדרים י,א)
אפילו תימא רבי
יהודה (היא מתניתין, דשני בין נדר לנדבה: דלרבי יהודה נמי שאני ליה) כי אמר רבי יהודה (‘טוב
נודר ומשלם') בנדבה (-
היינו דאמר בלשון נדבה), (אבל) בנדר לא אמר.
והקתני 'טוב
מזה ומזה נודר ומקיים'?
תני נודב
ומקיים.
מאי שנא נודר,
דלא דילמא אתי בה לידי תקלה (כדלעיל)? נדבה נמי דילמא אתי לידי תקלה!
רבי יהודה
לטעמיה, דאמר: אדם מביא כבשתו לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה.
תינח נדבה
דקרבנות; נדבה דנזירות מאי איכא למימר?
רבי יהודה
לטעמיה, דתניא: 'רבי יהודה אומר: חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת;
לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם (כלומר:
שהם מתייראים שלא יעשו שום חטא, ורוצין להביא קרבן להתכפר עליהם, לפי שאין
הקב"ה מביא תקלה על ידיהם; ענין אחר: לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על
ידיהם, שאין באין לידי שום תקלה ושום חטא שיתחייבו קרבן חטאת); מה היו עושין (כדי שיתחייבו קרבן, שאין מביאין
קרבן חטאת אלא על חטא ממש)? - עומדין ומתנדבין נזירות למקום כדי שיתחייב
קרבן חטאת למקום.
רבי שמעון
אומר: לא נדרו בנזיר אלא הרוצה להביא עולה - מתנדב ומביא; שלמים - מתנדב ומביא;
תודה וארבעה מיני לחמה - מתנדב ומביא (אבל חטאת לא אתי בנדבה); אבל בנזירות לא התנדבו (ובנזירות
נמי לא היו מתנדבין), כדי שלא
יקראו חוטאין, שנאמר [במדבר
ו,יא: ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה] וכפר עליו מאשר חטא על הנפש [וקדש
את ראשו ביום ההוא]' (ומתניתין
דקתני 'נדר בנזיר', דמשמע דכשרים נודרין בנזירות - לאו רבי שמעון היא).
אמר אביי:
שמעון הצדיק ורבי שמעון ורבי אלעזר הקפר - כולן שיטה אחת הן (דבשיטה
אחת משוו דעתייהו): דנזיר חוטא הוי (משום
דנדר).
שמעון הצדיק
ורבי שמעון - הא דאמרן;
ורבי אלעזר
הקפר ברבי – דתניא: 'רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: [שם] וכפר עליו מאשר חטא על הנפש - וכי באיזו נפש חטא זה? - אלא שציער עצמו מן
היין; והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער
עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! מכאן כל היושב בתענית נקרא חוטא'; והדין קרא - בנזיר טמא כתיב (על
שם שטימא את עצמו במת קאמר קרא 'אשר חטא על הנפש'), משום דשנה בחטא הוא (דעל שם
ששנה עצמו בחטא: שנָזַר עצמו, ועוד: שטימא נְזִירותו; להכי כתיב ביה 'אשר
חטא על הנפש'! והוא הדין נמי לשאר נְזִירין דאיקרו חוטאים, וגלי
רחמנא בהאי, והוא הדין לכולהו; ואהכי גילה בהאי - משום דזה שונה בחטא שני פעמים,
ותולין הקלקלה במקולקל).
משנה:
האומר [לחבירו]
"קונם" (שאמר "קונם ככר זה עלי")
"קונח" "קונס" - הרי אלו כינויין לקרבן;
"חרק" (האומר "ככר זה עליך חרק") "חרך" "חרף" - הרי אלו
כינויין לחרם; (או שאמר) "נזיק" ("הריני נזיק אם אוכל ככר זה"), (או שאמר) "נזיח", "פזיח" - הרי אלו כינויין
לנזירות (הוי כאילו נדר בנָזִיר); "שבותה (שלא אוכל ככר זה)" (או) "שקוקה" "נודר במוהי (כמו
'מומתא': לשון שבועה)" - הרי אלו
כינויין לשבועה (והוי כאילו נשבע ממש).
גמרא:
איתמר: כינויין
(דקתני במתניתין): רבי יוחנן אמר: לשון אומות הן (דהכי משתבעי אומות, וכי נדרי או
משתבעי - משתעו בהני לשונות, וישראל נמי: כי אמר בהאי לישנא מיתסר, דהתורה אמרה 'כי
ידור' - בכל לשון
דנדר); רבי שמעון בן לקיש אמר: לשון
שבדו להם חכמים להיות נודר בו (הני לשונות מצאו להם חכמים שיהו
נודרין בהן), [והגמרא
מסבירה את דברי ריש לקיש, שאמר: "שבדו להם":] וכן הוא אומר [מלכים
א יב,לג: ויעל על המזבח אשר עשה בבית אל בחמשה עשר יום בחדש השמיני] בחדש אשר בדא מלבו [ויעש
חג לבני ישראל ויעל על המזבח להקטיר].
וטעמא מאי
תקינו רבנן כינויין?
דלא לימא
"קרבן";
ולימא
"קרבן"?
דילמא אמר
"קרבן לה'" (בשם כדאמרינן בעלמא (עירובין
כא,ב): 'קודם שבא שלמה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים, עד
שבא שלמה ותיקן לה אזנים', דכתיב [קהלת יב,ט]: איזן
וחיקר תיקן משלים הרבה: שגזר על השניות כי היכי דלא לפגעו באיסורא דאורייתא;
הכי נמי תקינו רבנן כינויין לנדרים: דהנודר בהני כינויין כאילו נודר בקרבן עצמו,
וכן בכינוי דחרם, וכגון נמי 'ושמרתם [את] משמרתי'
(ויקרא יח,ל) - עשו משמרת למשמרתי, כי היכי דלא ליתי למינדר בנדר דאורייתא,
דאתי למימר נמי "קרבן לה'", והיינו דתנן (אבות
פ"ג מי"ג): 'נדרים - סיג לפרישות': שתיקנו אילו כינויין,
כדי להפריש האדם מן העבירה);
ולימא
"קרבן לה'"?
דילמא אמר
"לה'" ולא אמר "קרבן", וקא מפיק שם שמים לבטלה. ותניא: 'רבי
שמעון אומר:
(נדרים י,ב)
מנין שלא
יאמר אדם "לה' עולה", "לה' מנחה", "לה' תודה",
"לה' שלמים" (דילמא אמר "לה'" ולא
גמר לדיבור זה, דלא אמר "קרבן" וקא מפיק שם שמים לבטלה; אלא לכתחילה בעי
למימר "עולה" והדר "לה'")? - תלמוד לומר:[
ויקרא א,ב: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: אדם כי יקריב מכם] קרבן לה' [מן
הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם]; וקל וחומר: ומה זה שלא נתכוון אלא להזכיר שם שמים על
הקרבן, אמרה תורה "קרבן לה'" - לבטלה על אחת כמה וכמה!'
לימא כתנאי: 'בית
שמאי אומרים: כינויי כינויין אסורין; ובית הלל אומרים: כינויי כינויין מותרין.'
מאי לאו מאן
דאמר 'כינויי כינויין אסורין' - קסבר כינויי כינויין לשון אומות הן (שאם
נדר בכינויי כינויין, דקסבר כינויין דתנן במתניתין - לשון אומות הם, ומשום הכי: אם
כינה בלשון אחר מהני לשון אומות – חשיב נמי נדר, ואסור), ולמאן דאמר 'מותרים' - קסבר לשון שבדו להן חכמים (ומשום
הכי מותרים, דהני - הוא דבדו להן חכמים, אסורים; אבל אם כינה בלשון אחר,
דלא בדו להן חכמים - מותרין)?
לא, דכולי עלמא
כינויין לשון אומות הן; ובית שמאי סברי בהני נמי משתעי אומות (והני
נמי הוו ככינויין עצמן דמתניתין, ואסירי), ובית הלל סברי בהני לא משתעי אומות (ולאו לשון אומות נינהו,
ומותרין).
ואיבעית אימא:
בית שמאי סברי: גזרינן כינויי כינויין (דאסירי) משום כינויין (אטו
כינויין עצמן, דמתניתין, דלשון אומות); ובית הלל סברי: לא גזרינן כינויי כינויין משום כינויין.
היכי דמי
כינויי כינויין דנדרים?
תני רב יוסף:
"מקנמנא" "מקנחנא" "מקנסנא" (ד"קונם"
"קונח" "קונס" - היינו כינויין עצמן, אבל בהאי לשון:
"מקנמא" "מקנחנא" "מקנסנא" היינו כינויי כינויין).
היכי דמי
כינויי כינויין דחרם?
תני מפשאה (שם
חכם): "חרקים"
"חרכים" "חרפים" [גירסת רש"י: תרקייא תרכייא: כמו חרק חרך] - כינויי כינויין דנזירות.
תני רב יוסף
"מחזקנא" "מנזחנא" "מפיחנא".
איבעיא להו:
"מיפחזנא" מאי? "מיתחזנא" מאי? "מיתעזנא" מאי (דמתחלף
ב'מנזחנא' - מי הוי כינויי כינויין אליבא דמאן דאסר)?
אמר ליה רבינא לרב אשי"
"קינמא <קינמא> מאי? קונם קאמר? או דילמא "קינמן בשם" קאמר [מתוך
הפסוק (שמות ל,כג) ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור
חמש מאות וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים וקנה בשם חמשים ומאתים] (ולאו כלום הוא)?
אמר ליה רב אחא
בריה דרב חייא לרב אשי: "קינה" מאי? קינה של תרנגולין קאמר? או דילמא
לשון דקונם?
תיבעי.
כינויי כינויין
דשבועה היכי דמי?
"שבואל"
"שבותיאל" "שקוקאל" "שבואל".
,שבואל"?
- בן גרשום משמע (דכתיב 'ושבואל בן גרשום נגיד על האוצרות' (דה"א
כו), ולא משמע לשון שבועה)!
אלא
"שבובאל" "שבותיאל" "שקוקאל" – מהו?
אמר שמואל: אמר
"אשיבתא" - לא אמר כלום; "אשקיקא" - לא אמר כלום;
"קרינשא" - לא אמר כלום.
נדר במוהי (כמו
מומתא) הרי אלו כינויין:
תניא: 'רבן
שמעון בן גמליאל אומר: האומר "במוהי" - לא אמר כלום; "במומתא דאמר
מוהי" - הרי אלו כינויין לשבועה.'
משנה:
האומר: "לַחולין
שאוכל לך" [גירסת רש"י וגירסת משניות: 'האומר
לחבירו "לא חולין שאוכל לך"] (אלא קרבן ליהוי אסור); (או שאמר) "לא כשר (שאוכל לך)", ו"לא דכי (לא טהור
שאוכל לך)"; "[לא] טהור (שאוכל לך)"; (או שאמר) וטמא (שאוכל לך); (או שאמר) "נותר" (או) ו"פיגול" - אסור (בכל
הני לשונות הוי נדר ואסור);
"כאימרא"
(שאמר: "הרי עלי כאימרא" דמשמע כבש תמידין), "כדירים" (כדיר
בהמות של קרבן; ואית דאמרי כדיר העצים), "כעצים" (משמע כעצי המערכה), "כאשים" (כאשו של
המזבח), "כמזבח"
"כהיכל" "כירושלים", (או) נדר באחד מכל משמשי המזבח (בכלי
המזבח כמזרק או כמחתה אסור באותו חפץ שנדר בו) - אף על פי שלא הזכיר קרבן - הרי זה נדר בקרבן.
רבי יהודה אומר: האומר "ירושלים" לא אמר כלום.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נדרים ב,ב)
מקרא באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
In Explorer, Footnotes
become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is © 2007 by Julius Hollander 27 Bialik
St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com
[1] חטאת
- <שבאה על חטא; אך חטאות המועדים
וחטאת יולדת ומצורע לא באים על חטא! ואולי לכן אמרה הגמרא 'אשמות', והכוונה
לקרבנות שבאות על אשמה; ואם כן אפשר לומר שגם שאמר רש"י "חטאת",
הכוונה לקרבן שבא על חטא.