דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י
בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה
מלאה – בסוף הדף.
(מנחות ד,ב)
אמר רבי ירמיה:
מצינו שחלק הכתוב בין מכפרים ובין מכשירין (ובמכשירים
חמירו): מכפרין אית בהו
דאתו לאחר מיתה, מכשירין לית בהו דאתו לאחר מיתה, דתנן [קנים פ"ב
מ"ה]: 'האשה שהביאה חטאתה
ומתה יביאו יורשין עולתה עולתה ומתה לא יביאו יורשין חטאתה (דזו
אחת מחמש חטאות המתות: חטאת שמתו בעליה; וחטאת יולדת – 'מכשיר' הוא, כדאמרינן בכריתות
בפרק 'דם שחיטה' (דף כו.) מפני שמכשרתה לאכול בקדשים; ומדחטאתה
להכשיר - עולתה לכפר, כדכתיב ביולדת (ויקרא יב,ח) 'אחד
לעולה ואחד לחטאת', אלמא מכפרין קרבי, מכשירין לא קרבי - הכי נמי
מכפרין בשלא לשמן כשרין להקריב, ולא עלו, ומכשירין - פסולין לגמרי)'.
מתקיף לה רב יהודה
בריה דרבי שמעון בן פזי: מכשירין נמי - מי לית בהו דאתו לאחר מיתה? והתנן [מעילה
פ"ג מ"ב]: 'המפריש מעות
לנזירותו - לא נהנין (מדרבנן, מפני
דמי עולה שבהן) ולא מועלין,
מפני שראויין לבא כולן שלמים (הואיל
ולא הפריש אלו לחטאת ואלו לשלמים, ושלמים אין בהן מעילה: דלאו קדשי ה' נינהו, אלא
ממון בעלים - אלא באימורים לאחר זריקת דמים [בפרק קמא
דמסכת מעילה (דף ז:)]); מת,
והיו לו מעות סתומין (דלא
פירש אלו לחטאת ואלו לעולה) - יפלו לנדבה (לשופרות; דהלכה היא בנזיר למשה מסיני; וכן מפרש בנזיר
בפרק 'מי שאמר הריני נזיר' ושמע חבירו כו' (דף כד:)); מפורשין: דמי חטאת יוליך לים המלח (כדין
'חטאת שמתו בעליה', דלמיתה אזלא), לא נהנין (מדרבנן) ולא מועלין (דאמר בשמעתא קמייתא דמעילה (דף ג.)
'חטאות המתות ומעות ההולכות לים המלח - אין מועלין בהן', דלאיבוד קיימי, ולאו קדשי
גבוה נינהו); דמי עולה - יביא
בהן עולה ומועלין בהן; דמי שלמים - יביא בהן שלמים, ונאכלין ליום אחד (כחומר שלמי
נזיר, כדאמרינן ב'איזהו מקומן' (זבחים דף נד.)), ואין טעונין לחם (דבעינן 'ונתן
על כפי הנזיר' [במדבר ו,יט] וליכא)' - והא עולה ושלמים דנזיר דמכשירים נינהו וקא אתו
לאחר מיתה? (אבל דמי אשם ליכא: דאינו בנזיר טהור
אלא בנזיר טמא, ומכשירו להתחיל נזירות טהרה.)
אמר רב פפא: הכי
קא אמר רבי ירמיה: לא מצינו הכשר קבוע (דאין שם שום
דבר אחר מכשיר הבעלים אלא הוא) דבא לאחר מיתה, ודנזיר - הכשר שאינו קבוע הוא,
(מנחות ה,א)
דאמר מר [נזיר
פ"ו מ"ז] 'גילח על אחד
משלשתן (אפילו על חטאת, דכתיב 'ואחר
ישתה הנזיר יין' [במדבר ו,כ], ואמרינן
בנזיר: אחר מעשה יחידי, ויליף התם שפיר בפרק 'שלשה מינין' (דף מו.)) - יצא'.
מיתיבי [תוספתא
נגעים פ"ט מ"א]: 'אשם מצורע
שנשחט שלא לשמו או שלא ניתן מדמו על גבי בהונות - הרי זה עולה לגבי מזבח, וטעון
נסכים (כדין אשם מצורע בפרק 'שתי מדות' (לקמן דף
צ:)), וצריך אשם אחר
להכשירו (למצורע
בהקהל)'!?
תיובתא דרב (דאמר
לעיל דפסול: הואיל ובא להכשיר ולא הכשיר).
ורבי שמעון בן לקיש
אמר: מנחת העומר שקמצה שלא לשמה – כשירה, ושיריה אין נאכלין (משום
איסור חדש) עד שתביא מנחת העומר
אחרת ותתירנה;
מקרב היכי קרבה?
[ושה אחת מן הצאן מן המאתים] ממשקה ישראל [למנחה ולעולה
ולשלמים לכפר עליהם נאם אדני אלקים]
(פסוק הוא ביחזקאל (יחזקאל
מה,טו), בקרבנות) - מן המותר לישראל (מן
המותר למשקה ישראל יביאו נסכים, ולא מן האסור)?
אמר רב אדא בר אהבה:
קסבר ריש לקיש 'אין מחוסר זמן לבו ביום' (הואיל והיום
תהא מותרת לישראל: אַחַר שתקרב מנחת העומר אחרת, ולא מחוסרת זמן היא לגבוה).
מתיב רב אדא בריה
דרב יצחק: 'יש בעופות שאין במנחות, יש במנחות שאין בעופות; יש בעופות: שהעופות
באין בנדבת שנים (בפרק 'המנחות והנסכים' (לקמן
דף קד:): רבי אומר: 'לכל נדריהם ונדבותם אשר יקריבו'
[ויקרא כב,יח] - הכל באין בשותפות חוץ מן המנחה,
מפני שנאמר בה '[ו]נפש' [ויקרא
ב,א]) ומחוסרי כפרה
(כולן מביאין עופות להכשירן בקדשים:) זב וזבה יולדת ומצורע, והותרו (להדיוט) מכלל איסורן בקודש (דמליקה
אסורה בחולין וכשרה בקדשים), משאינו כן במנחות; ויש במנחות: שהמנחות טעונות כלי (בפרק
'שתי הלחם' (לקמן דף צו.) 'עופות אין טעונין כלי שהרי מליקתן
בציפורן') ותנופה והגשה (בפרק 'כל
המנחות באות מצה' (שם דף ס.); הגשה = מגישה בקרן מערבית
דרומית של מזבח כנגד חודה של קרן [בפרק 'הקומץ רבה' (לקמן דף יט.)]), וישנן בציבור כביחיד (מנחת העומר
ישנה בציבור), מה שאין
כן בעופות (עופות
אין באין בציבור; בתורת כהנים גבי נדבת 'העוף [עולה]
קרבנו' [ויקרא א,יד]: היחיד מביא עוף ולא הציבור
[ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשתא ו משנה ט])' ואם איתא (דעדיין
חדש אסור) - במנחות נמי משכחת
לה: דהותרו מכלל איסורן בקודש, ומאי ניהו ? - מנחת העומר (מנחת
העומר נמי אישתכח דקרבה לגבוה מה שאסור להדיוט)!
כיון דאין מחוסר
זמן לבו ביום - לאו איסורא הוא (דכמאן דקרבה
מנחת העומר האחרת דמי).
מתיב רב ששת
'הקדים מתן שמן (דמצורע) למתן דם - ימלאנו (ללוג) שמן ויחזור ויתן שמן אחר מתן דם (מתן
דם צריך להקדים, כמו שאמור בענין: 'על מקום דם האשם'
[ויקרא יד,כח] יתן השמן); מתן בהונות למתן שבע ('והזה
[הכהן באצבעו הימנית] מן השמן
[אשר על כפו השמאלית] שבע פעמים
[לפני ה'] [ויקרא יד,כז]) - ימלאנו שמן ויחזור ויתן; מתן בהונות אחר מתן
שבעה, ואי אמרת 'אין מחוסר זמן לבו ביום' אמאי יחזור ויתן? מאי דעבד עבד?
אמר רב פפא: שאני
הלכות מצורע דכתיבא בהו הוייה, דאמר הכתוב (ויקרא יד,ב) זאת
תהיה תורת המצורע [ביום טהרתו והובא אל הכהן]: 'תהיה' - בהוייתה תהא.
מתיב רב פפא [תופסתא
נגעים פ"ח מ"יא]: 'הקדים
חטאתו לאשמו - לא יהיה אחר ממרס בדמה (שלא יקרוש
כשיזה מדם האשם), אלא תעובר
צורתה (תניחנה עד למחר ותיפסל בלינה, ותעובר מראה ליחלוחית בשר
הימנה, משום בזיון קדשים: דכל זמן שלא נפסלו בלינה - אין נשרפין אלא אם כן פסולו
בגופו) ותצא לבית
השריפה' (אלמא
מדקתני 'תצא לבית השריפה' יש מחוסר זמן לבו ביום)!?
אמאי קא מותיב רב פפא? והא רב פפא הוא דאמר 'שאני הלכות מצורע
דכתיבא בהו הוייה'?
אלא רב פפא - הכי
קא קשיא ליה: אימא הני מילי עבודה; שחיטה - לאו עבודה היא (היא
דהא כשרה בזר), ואי אין
מחוסר זמן לבו ביום - יהא אחר ממרס בדמה, ולקריב אשם והדר ליקרב חטאת?
אלא אמר רב פפא:
היינו טעמא דריש לקיש (דאמר קומצה נקטר): דקסבר 'האיר מזרח מתיר', דרבי יוחנן וריש לקיש,
דאמרי תרוייהו: אפילו בזמן שבית המקדש קיים
(מנחות ה,ב)
האיר מזרח (די"ו
בניסן) מתיר (החדש,
דכתיב (ויקרא כג,יד) [ולחם וקלי
וכרמל לא תאכלו] עד עצם [היום הזה עד הביאכם
את קרבן אלקיכם חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם] ומתרגמינן
'עד בכרן', ובכרן היינו מראית היום, דכתיב (שמות לט,יג)
'תרשיש שוהם וישפה' מתרגמינן 'כרום ימא': שמראיתו דומה לים; והאי דאין שיריה נאכלין
- דמצוה להמתין עד הבאת העומר, כדפרכינן לריש לקיש בפרק 'רבי ישמעאל' (לקמן
סח.): והא כתיב 'עד הביאכם' ומשני: למצוה).
והא דריש לקיש
- לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר, דתנן [בסדר המשניות
מנחות פרק י משנה ו; בבלי דף סח,ב]: 'אין מביאין מנחות ובכורים ומנחת בהמה (היינו
מנחת נסכים) קודם לעומר' <דבעינן 'ממשקה ישראל'> 'ואם הביא פסול;
קודם לשתי הלחם לא יביא <משום דאיקרו בכורים> (דאמרינן
בתורת כהנים [ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשתא יב משנה ז]:
'קרבן ראשית' [ויקרא ב,יב] שיהא
ראשית לכל המנחות; [שם, משנה ח] ומנין אף לביכורים? תלמוד
לומר: 'בכורי קציר חטים' [שמות
לד,כב]) ואם הביא כשר (טעמא
מפרש בפרק 'רבי ישמעאל (גם זה שם))'; ואמר רבי יצחק אמר ריש לקיש: 'לא שנו אלא בארבעה עשר ובחמשה
עשר, אבל בששה עשר - אם הביא כשר'; <וקשיא לי: ליהוו כמחוסר זמן>, אלמא קסבר
האיר המזרח מתיר!
ורבא אמר: מנחת
העומר שקמצה שלא לשמה – כשירה, ושיריה נאכלין, ואינה צריכה מנחת העומר אחרת
להתירה: שאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה, ובדבר הראוי לעבודה, ובמקום הראוי
לעבודה:
במי שראוי לעבודה
(למעוטי אחד מן הפסולים) - לאפוקי כהן בעל מום;
ובדבר הראוי לעבודה
(כגון מנחת חטין) - לאפוקי מנחת העומר דלא חזיא, דחדוש הוא (אבל
מנחת העומר של שעורים - אינה ראויה אלא לעבודה זו בלבד: להתיר, ולא משום קרבן אתיא;
ואי משום מנחת סוטה - לאו 'ראויה' היא: דמנחת סוטה קמח, ושל עומר גרשׂ! ועוד: דלאו
עבודה היא, דלברר עון קאתיא, והאי דפסלה מחשבה במנחת קנאות - משום דרחמנא קרייה
'חטאת');
ובמקום הראוי לעבודה
- לאפוקי נפגם המזבח (פגימת המזבח מההיא קרא נפקא: 'וזבחת
עליו את עולותיך' (שמות כ,כא): בזמן
שהוא שלם: כתיב 'עליו' - כולו במשמע [במסכת
זבחים בפרק קדשי קדשים (דף נט.)]; ואם פיגל בקומץ בשעת פגימת המזבח
- לאו פיגול הוא, ואם יתקן המזבח באותו היום - יקטירנו).
תנו רבנן [ספרא
ויקרא דבורא דנדבה פרשתא ב משנה י]:
'כשהוא אומר (ויקרא א,ג) [אם עלה קרבנו] מן הבקר [זכר תמים
יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצנו לפני ה'] למטה (- ד'אם
עולה קרבנו מן הבקר' בקרא דלעיל [ויקרא א,ב: דבר
אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן
תקריבו את קרבנכם] דרשינן 'מן הבהמה
- להוציא הרובע והנרבע; 'מן הבקר - להוציא
הנעבד, ו'מן הצאן - להוציא את המוקצה) - שאין תלמוד לומר אלא להוציא את הטרפה;
והלא דין הוא
(דטריפה לא תקרב, ולמה לי קרא): ומה בעל מום שמותרת להדיוט אסורה לגבוה, טריפה שאסורה
להדיוט - אין דין שאסורה לגבוה?
חלב ודם יוכיחו,
שאסורין להדיוט ומותרין לגבוה;
מה לחלב ודם
שכן באין מכלל היתר (שכל שאר הבהמות [אולי
צ"ל 'הבהמה'] מותרות להדיוט), תאמר בטריפה שכולה אסורה, ולא תהא מותרת לגבוה?
מליקה תוכיח,
שכולה איסור, ואסורה להדיוט, ומותרת לגבוה;
מה למליקה שכן
קדושתה אוסרתה <בשעת קדושתה
למזבח היא נאסרה להדיוט, דהיינו מליקתה, אבל קודם לכן לא נאסרה להדיוט> (בדבר
שהוא קדוש לגבוה, דהיינו מליקה - בה נאסרת להדיוט, אבל טריפה - אינה קדושה משום
טריפות, ואכתי קרא למה לי), מה שאין כן בטריפה: שאין קדושתה אוסרתה! ואם השבתה (אם תמצא
תשובה להתיר טריפה מן הדין – הרי לך מקרא מן התורה שאסור) - כשהוא אומר 'מן הבקר' למטה - שאין תלמוד לומר - להוציא את הטריפה'.
מה 'אם השבתה'
(הא אינך מוציא מן הדין שהם מותרות להתיר טרפה לעבודה)?
<סימן רקיח מר אדא לשישי"ה>
אמר רב: משום דאיכא למימר: מנחת העומר תוכיח, שאסורה
להדיוט ומותרת לגבוה.
מה למנחת העומר
(שכן מרובה מצותה) שכן מתרת חדש (תאמר
בטריפה שאינה מתרת כלום)?
בשביעית.
שביעית נמי -
שכן מתרת ספיחין?
בשביעית כרבי עקיבא, דאמר: ספיחין אסורים בשביעית (קדושת
שביעית נוהגת בהו, וחייבין בביעור משנה שעברה, דהא 'כלה לחיה שבשדה'; הילכך אין
העומר מתירן, דהא נתבערו כולן, וספיחין אסורים מן הביעור ואילך, דיליף מהן 'לא
נזרע ולא נאסוף את תבואתנו' [ויקרא
כה,כ]: וכי מאחר שאין זורעים - מהיכא אוספים? לימד על הספיחים שהן
אסורים; וביעור התבואה שהן אסורין - משתרד רביעה שנייה, דהויא לה 'כלה לחיה
שבשדה', כדתניא: עד מתי נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית? - משתרד רביעה שניה [במסכת
תענית (דף ו:)]; הילכך לרבי עקיבא איצטריכא קרא להוציא טריפה).
אמר ליה רב אחא בר אבא לרב אשי: לרבי עקיבא נמי לפרוך: מה
למנחת העומר שכן מתרת חדש בחוצה לארץ! ואפילו למאן דאמר (במסכת
קדושין בסוף פרק קמא (דף לז.)) חדש בחו"ל לאו דאורייתא (ולא
חשיב ליה היתר) - (אפילו
הכי יש בה רבותא:) שכן באה
להתיר לאו שבתוכה (לאו ד'[ו]לחם
וקלי וכרמל לא תאכלו' [ויקרא כג,יד]
שבתוך מנחה עצמה מתרת אפילו לרבי עקיבא: שאם נאכלו שירים - לא יעבור האוכלן משום
'חדש' אלא משום שביעית - תאמר בטריפה, שאינה מתרת כלום, ולמה לי קרא)!
אמר ליה רב אחא
מדיפתי לרבינא: אי הכי - טריפה נמי תקריב ותתיר לאו שבתוכה (דילמא
להכי איצטריך קרא: סלקא דעתך אמינא 'טריפה נמי תקרב', כמנחת העומר, להתיר לאו
שבתוכה: שהאוכלה לא יעבור משום 'טריפה לא תאכלו'
[שמות כב,ל])!?
אלא פריך הכי:
מה למנחת העומר שכן מצותה בכך (שאי אפשר
להביא מן הישן: שאין חדש מותר בענין אחר, תאמר בטריפה שאפשר להביא כשירה)!
ריש לקיש אמר:
משום דאיכא למימר: מפטם הקטרת יוכיח, שאסור להדיוט ומותר לגבוה.
'מפטם' - גברא
הוא (ומאי 'מותר לגבוה' איכא)?
אלא 'פטום
הקטרת' יוכיח, שאסור להדיוט ומותר לגבוה.
מה לפטום הקטרת
שכן מצותו בכך?
מר
בריה דרבינא אמר: משום דאיכא למימר: שבת תוכיח, שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה (להקריב
תמידין ומוספין)!
מה לשבת שכן
הותרה מכללה אצל הדיוט במילה.
אטו מילה צורך
הדיוט הוא? מילה - מצוה היא!?
אלא מה לשבת
שכן מצותה בכך (שאי אפשר להקריב תמידין ומוספין
אלא בו ביום, אבל טריפה - אפשר בכשירה)!
רב אדא בר אבא אמר: משום דאיכא למימר: כלאים תוכיח,
שאסורין להדיוט ומותרין לגבוה (אבנטו של
כהן).
מה לכלאים שכן
הותרו מכללן אצל הדיוט בציצית?
אטו ציצית צורך
הדיוט היא? מצוה היא!
אלא
(מנחות ו,א)
מה לכלאים
שמצותו בכך (גזירת הכתוב שלא יהא אבנט אלא של
כלאים, דכתיב (שמות כח,טו) תכלת
וארגמן וגו' ואמרינן יבמות (דף ד:)
'מדשש = כיתנא => תכלת = עמרא').
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך
דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון.
אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer, Footnotes
become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2003 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .