דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י
בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה
מלאה – בסוף הדף.
(מנחות קז,ב)
תנן התם (במסכת
שקלים (פ"ו מ"ה וגם מ"ו; דף ט:)): 'ששה לנדבה' (י"ג
שופרות היו במקדש; שבעה מהן מפורשים מה נותנין בהם: תיקלים חדתין, ותיקלים עתיקין,
קינים, וגוזלי עולה, ועצים, ולבונה, וזהב לכפורת - הרי שבעה; וששה מהן לנדבה, בהן
היו נותנין המותרות ההולכות לנדבת צבור, דהוא 'קיץ המזבח', והוי הבשר לעולה, ועורות
לכהנים); כנגד מי?
<סימן
קמ"ף ש"ע>
אמר חזקיה:
כנגד ששה בתי אבות הכהנים (שכל משמר
חלוק לששה בתי אבות, כנגד ששה ימי שבוע: זה עובד יומו וזה עובד יומו, ובשבת כולן
שוין): שתקנו להם חכמים שיהא שלום זה עם זה (שעורות של
בהמות הנקחות מן השופרות היו לכהנים שמקריבין העולות; וכל זמן שאין המזבח בטל - לא
היו לוקחין מן השופרות, ואם לא היה להם אלא שופר אחד - אתו לאינצויי: דשמא באותו יום
של בית אב ראשון או של בית אב שני יביאו נדרים ונדבות הרבה - לא יטול הבית אב מן
השופר כלום, ובשאר ימות השבוע של אלו בתי אבות לא מייתו נדרים ונדבות כל כך, ונמצא
אותן בתי אבות מקריבות מן השופר שלא יהא המזבח בטל, והוו עורות שלהם, ומנצי הנך
קמאי בהדי הנך, ואמרי 'יש לכם עורות ואנו אין לנו כלום' ואי משום הנך עולות שהביאו
יחידים במשמרות שלנו - משום מזלינו הוא'! הלכך תקינו ששה שלא יטול זה משופרו של
זה; וכשהמעות באות - נותנין אותן לששה שופרות);
רבי יוחנן אמר:
מתוך שהנדבה מרובה - תיקנו להם שופרות מרובין, כדי שלא יתעפשו
המעות;
וזעירי אמר:
כנגד פר, ועגל, איל, וכבש, גדי, ושעיר (שהמתנדב
פר לעולה - מביא ונותן לשופר ששמו 'פר' במנה אחד, כדאמר 'יביא במנה' דפר – במנה;
והמתנדב עגל מביא חמשה סלעים, ונותן לשופר ששמו 'עגל'; וכן כולם; והכהנים לוקחין
ממעות שופר ששמו 'פר' ויקריבו מאותו שופר פרים עד שיכלו כל המעות), ורבי היא, דאמר: קטן והביא גדול - לא יצא (ולהכי
הוו ששה: שאין עולה באה אלא מהנך ששה בהמות);
ובר פדא אמר:
כנגד הפרים (של חטאת ציבור שאבדו והפריש אחרים
תחתיהן ואח"כ נמצאו הראשונים ונתקו לרעייה - דמיהן נופלין לשופר הראשו) והאילים (אשם
גזילות ואשם מעילות שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ואחר כך נמצאו הראשונים ונתקו
לרעייה - דמיהן נופלין לשופר השני, ובאים לנדבת ציבור)
(מנחות קח,א)
והכבשים (אשם נזיר ואשם מצורע הבאים בני שנה, שנאמר בהן 'כבש'
- ונתקו לרעייה - דמיהן לשופר השלישי; ואהכי לא מערב מותריהן עם מותר גזילות
ומעילות: משום דלא דמו: דאלו בני שנה ואלו בני שתי שנים, אלו באין לכפר ואלו
להכשיר) והשעירים (שעירי חטאת של ציבור של רגלים מכפרים על טומאת מקדש
וקדשיו בשאין בה ידיעה, כדאמרינן בשבועות (דף ב.); ולא
מפי השמועה; ואין לנו בהמה ניתקת לרעייה אלא אלו: דכבשה ושעירה הבאין לחטאת יחיד -
אין ניתקות לרעיה אלא מתות) והמותרות (כגון: מי
שמקריב אחד מכל אלו, והפריש מעות לשם כך, והוזלו בהמות וניתותרו המעות - נותן
לשופר החמישי) והמעה (קולבון:
שכל יחיד מביא מחצית השקל בהכרעה, באדר, ואם נתנו בין שניהם שקל שלם - נותנין
קולבון אחד: מעה קטנה, מפני הכרעה: שעכשיו לא נתנו בין שניהם אלא הכרע אחד, ואילו
הביאום כמשפטן היו שם שתי הכרעות - לפיכך נותנין קולבון).
כולהו - כחזקיה לא אמרי: לאנצויי לא חיישינן, דכל חד וחד
יומיה קא עביד (ואם באו לו קרבנות הרבה שלא צריך
לשופר - אין לו ליטול כלום בעורות שנקנו מן המעות שניתנו בשופר);
כרבי יוחנן לא אמרי: לאיעפושי לא חיישינן;
כזעירי לא אמרי: כיחידאה לא מוקמי (דלא
חיישינן להא דרבי, דאמר 'קטן והביא גדול לא יצא', אלא המתנדב עגל - נותן
המעות לשופר של פר, והכהנים מקריבין פרים מהם עד שיכלו כל המעות שיש שם);
כבר פדא נמי לא אמרי: מותרות (בתמיה)? (כלומר:
איהו חשיב חד שופר למותרות?) כולהו (קמאי) נמי (דחשיב מן
הניתקין לרעייה) - מותרות
(מותרות נינהו: שניתותרו מדמי קרבן); מעה - נמי לשקלים אזלא (לתרומת
הלשכה, עם שאר השקלים), דתניא:
'להיכן קלבון זה הולך? – לשקלים, דברי רבי מאיר; רבי אליעזר אומר: לנדבה (לשופרות)';
ושמואל אמר:
כנגד מותר חטאת [ומותר אשם] ומותר אשם נזיר, ומותר אשם מצורע (שהפריש
מעות לאחד מכל אלו, וניתותרו - נותנן לשופרות; ו'אשם' סתם - היינו אשם גזילות
ומעילות - לא מיעריב מותר דידיה בהדי חטאת, ואשם נזיר ומצורע לא מיעריב בהדי אשם
סתם: דזה בין שתי שנים ואיל בן שנה, ואשם מצורע לא מיערב בהדי אשם נזיר: דאשם נזיר
בא להכשירו לנזירות טהרה ואין נותנין מדמו לבהונות, ואין טעונים נסכים, ואשם מצורע
נותנין מדמו לבהונות וטעון נסכים ובא להתירו במחנה), ומותר מנחת חוטא (הואיל
ואיקרי חטאת - אזיל מותרה לנדבת צבור, דהכי אמרינן במסכת תמורה (דף
כג:): 'זה מדרש דרש יהוידע הכהן: כל הבא ממותר חטאת וממותר אשם
- ילקח בהם עולות: הבשר לַשֵׁם ועורות לכהנים'; אבל מותר מעות שאר מנחות - לא
אזלי לנדבת צבור, אלא הוא יוסיף משלו ומביא מנחה אחרת), ומותר עשירית האיפה של כהן גדול (שמקריב
בכל יום ויום, ואם הפריש מעות לעשירית האיפה של היום וניתותרו - שוב אין יכול
לצרפן לְשם מחר, אלא תפול לנדבת צבור, שגם היא נקראת 'חטאת' [בפרק
'ואלו מגלחין' במועד קטן (דף טז.)]: 'יקריב
חטאתו [יחזקאל מד,כז?] - זו עשירית האיפה של כהן גדול');
ורבי אושעיא
אמר: כנגד מותר חטאת, ומותר אשם, ומותר אשם נזיר, ומותר אשם מצורע, ומותר קינין (המפריש
מעות לקינו וניתזלו הקינין וניתותרו המעות), ומותר מנחת חוטא;
ושמואל - מאי
טעמא לא אמר כרבי אושעיא?
'קינין' תנא
ליה רישא (בשבעה שופרות קמאי חשיב חד דשמיה 'קינין');
ורבי אושעיא
תני (במתניתין: 'שלש עשרה שופרות') ולא תני 'קינין' (בקמאי).
והתני רבי
אושעיא, ותני: 'קינין: חד לקינין (מחוסר
כפרה מביא מעות לקינו ונותן בשופר ואוכל בקדשים לערב, כדקיימא לן (עירובין
דף לב.): 'אין בית דין של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל המעות
שבאותו שופר', ולא חיישינן שמא לא יקריבו הואיל ואין באה על חטאת) וחד למותר קינין'?
ורבי אושעיא -
מאי טעמא לא אמר כשמואל?
סבר לה כמאן
דאמר 'מותר של עשירית האיפה של כהן גדול ירקב',
דתניא: 'מותר
מנחת נדבה מותר מנחה ירקב' - מאי קאמר? אמר רב חסדא: הכי קאמר: מותר מנחת חוטא
- נדבה (לשופרות; שהרי לשם חובה הפריש); מותר עשירית האיפה של כהן גדול - ירקב; רבה
אמר: אפילו מותר עשירית האיפה של כהן גדול נמי נדבה, אלא מותר לחמי תודה ירקב (דלאו
'חטאת' איקרו, ונדבת יחיד לא קרבי: דבפני עצמו אי אפשר להקריבו, שלא מצינו לחם קרב
בפני עצמו; ועם תודה אחרת אי אפשר להקריבו, שהרי אין תודה קריבה בלא לחמה! והכי
מפרש בשקלים בפרק שני);
בפלוגתא: מותר
עשירית האיפה של כהן גדול: רבי יוחנן אמר נדבה, רבי אלעזר אמר ירקב.
מיתיבי [שקלים
פ"ב מ"ה]: 'מותר שקלים
(הכניס מעות מרובים לשקלים, ושקלן, וניתותרו מהן) - חולין, ומותר עשירית האיפה ומותר קיני זבין
וקיני זבות וקיני יולדות וחטאות ואשמות - מותריהן נדבה' מאי? לאו מותר עשירית האיפה של כהן גדול?
לא! מותר מנחת
חוטא.
אמר רב נחמן בר
רב יצחק: מסתברא כמאן דאמר 'מותר עשירית האיפה של כהן גדול ירקב', דתניא: (ויקרא
ה,יא) [ואם
לא תשיג ידו לשתי תרים או לשני בני יונה והביא את קרבנו אשר חטא עשירת האפה סלת
לחטאת] לא ישים עליה שמן
ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא; אמר רבי יהודה: היא קרויה 'חטאת', ואין אחרת קרויה 'חטאת' (ואף על פי
שהיא חובה - אינה קרויה 'חטאת' שיהא לה דין חטאת: שלא יהא טעון לבונה): לימד על עשירית האיפה של כהן גדול שאינה קרויה
חטאת וטעונה לבונה' - ומדאינה
קרויה 'חטאת' (ומדלגבי לבונה לית ליה דין חטאת) - מותרה ירקב (לגבי
מותר נמי לית ליה דין חטאת, ואף על גב דאיקרי 'חטאת' - לאו דין חטאת אית לה,
דאימעטא לה מהאי קרא).
משנה:
"שור זה
עולה" ונסתאב - אם רצה יביא בדמיו שנים (ואף
על גב דהוי 'גדול והביא קטן'; ובגמרא מפרש טעמא);
"שני
שוורים אלו עולה" ונסתאבו - רצה יביא בדמיהן אחד;
ורבי אוסר (לכתחילה;
אבל אם הביא – יצא: דכיון דאמר "זה" - אינו חייב באחריותו).
"איל זה
עולה" ונסתאב - אם רצה יביא בדמיו כבש;
"כבש זה
עולה" ונסתאב - אם רצה יביא בדמיו איל;
ורבי אוסר.
(מנחות קח,ב)
גמרא:
והא אמרת רישא [המשנה
בקז,ב] (אפילו
לרבנן) '"שור
במנה" והביא שנים במנה לא יצא' (ואמאי [במשנתנו] 'יביא
בדמיו שנים')?
"שור זה"
ונסתאב – שאני (דכיון דאמר "זה אקריב
עולה" ונסתאב - אזל ליה נדריה: דזה לא מצי למיקרב; אבל התם, דאמר
"הרי עלי שור במנה" - חייב עד שיביאנו).
שני שוורין אלו
עולה ונסתאבו רצה יביא בדמיהן אחד ורבי אוסר:
מאי טעמא?
משום דהוה ליה
'גדול והביא קטן' (שבכל מקום שנים חשובים מאחד ואפילו
שניהם שוין), ואף על גב
דנסתאב (ואיכא למימר 'חלף ליה נדריה', ובאחריות נמי לא ליחייב:
דהא אמר "אלו") - (אפילו
הכי) לכתחילה לא שרי
רבי.
ולפלוג נמי
ברישא ('"שור זה עולה" ונסתאב - יביא בדמיו שנים',
דהוי קטן והביא גדול - נמי ליפלוג ולימא 'ורבי אוסר', דלא שני ליה בין 'קטן והביא
גדול' ל'גדול והביא קטן')?
רבי - אכולה
מילתא פליג, ונטר להו לרבנן עד דמסקי מילתייהו והדר מיפליג עלייהו; תדע (דארישא
דנדר קטן והביא גדול נמי פליג): דקתני 'איל זה עולה ונסתאב - רצה יביא בדמיו כבש;
"כבש זה לעולה" ונסתאב - רצה יביא בדמיו איל, ורבי אוסר' - שמע מינה
('ורבי אוסר' - אלמא בכבש אסר נמי רבי להביא בדמיו איל,
דהוי קטן והביא גדול - דומיא ד"שור זה" ונסתאב, דלא יביא בדמיו שנים).
איבעיא להו:
ממינא למינא מאי ("שור זה עולה", ונסתאב -
מהו שיביא בדמיו שני אילים)?
תא שמע: '"שור
זה עולה" ונסתאב - לא יביא בדמיו איל (דקטן
הוא יותר מדאי), אבל
מביא בדמיו שני אילים (אלמא
ממינא למינא שרי), ורבי
אוסר: לפי שאין בילה (שצריך
להביא עמהם שתי מנחות בשני כלים, ואין יכול לערבן בכלי אחד; הלכך לא מיחזי, כי
ההוא דנדרו דנדר מידי דבאה מנחתו בכלי אחד - וקא מייתי בשני כלים)' - שמע מינה (וקסלקא
דעתא דאי לאו משום המנחות - לא איכפת לן אקרבנות אי נדר חד ומייתי תרין, הואיל
ומכח קמא אתו; אבל מנחות דמביא מביתו - בעינא דומיא דנדרו)!
אי הכי (דממינא
למינא שרי) - מאי איריא
תרי? אפילו חד נמי!? דהא בנסתאב לרבנן לא שני להו בין גדול לקטן?
תרי תנאי
ואליבא דרבנן (דאיכא דסבירא ליה דאפילו בנסתאב
אסרי רבנן בגדול והביא קטן - לכתחילה).
'רבי אוסר
לפי שאין בילה': טעמא דאין בילה, הא יש בילה שרי (לאיתויי
ממינא למינא) - והתנן
'"איל זה עולה" ונסתאב - רצה יביא בדמיו כבש; "כבש זה
עולה" ונסתאב - יביא בדמיו איל; ורבי אוסר (אף
על גב דבכלי אחד אתיא מנחתו - אפילו הכי לא מייתי מדמיו אלא דומיא דידיה)'!?
תרי תנאי
ואליבא דרבי (דאיכא דקפיד אמנחות, ואיכא דקפיד
אקרבן גופיה).
(סיפא דברייתא ד"שור זה עולה
ונסתאב לא יביא בדמיו איל":) 'ובטהורים (דלא
נפל בהן מום): עגל
והביא פר, כבש והביא איל – יצא'
-
סתמא כרבנן.
'רצה יביא
בדמיו שני [אילים]':
אמר רב מנשיא
בר זביד אמר רב: לא שנו אלא דאמר "שור זה עולה", אבל אמר "שור זה עלי
עולה" – הוקבע (הוקבע אחריותו עליו להביאו עולה
אחת ולא לשתי עולות) .
ודלמא "עלי
להביאו" קאמר (ודלמא "עלי להביא לזה עולה"
קאמר, וכיון דנסתאב - אזל ליה נדריה)?
אלא אי איתמר -
הכי איתמר: אמר רב מנשיא בר זביד אמר רב: לא שנו אלא דאמר "שור זה
עולה", אי נמי אמר "שור זה עלי עולה", אבל אמר "שור זה ודמיו
עלי עולה" – הוקבע (לעולה אחד: דאי מייתי שתי עולות -
לא יצא; אבל אי לא אמר "עלי" – יצא, כי היכי דעביד ליה דאינו חייב
באחריותו).
משנה:
האומר "אחד
מכבָשי הקדש (למזבח), ואחד משוָרי הקדש" והיו לו שנים: הגדול
שבהן הקדש;
"שלשה"
- בינוני שבהם הקדש >(מפרש בגמרא);
"פירשתי (איזה
מהן) ואיני יודע מה
שפירשתי (איזה)" או ש"אמר לי אבא (בשעת
מיתתו "אחד משוורי הפרשתי להקדש") ואיני יודע מה (ואיני
יודע לאיזהו מהן)" -
הגדול שבהן הקדש (דמסתמא
מוטב שבהן הקדיש, דכתיב 'מבחר נדריכם'
(דברים יב,יא)).
גמרא:
אלמא: מקדיש
בעין יפה מקדיש? אימא סיפא: 'בינוני שבהן הקדש' אלמא מקדיש בעין רעה
מקדיש!?
אמר שמואל:
חוששין אף לבינוני: דלגבי קטן - עין יפה הוא (דכיון
דאמר "אחד מהן הקדש" - לא ידענא אהי מינייהו חייל הקדש: אי אגדול או
אבינוני דהוי עין יפה לגבי קטן - הלכך אתרווייהו חייל, ומיהו לא קרב למזבח אלא חד
מינייהו; אבל היכא דאמר "פירשתי" ליכא לספוקי: דודאי גדול פירש).
היכי עביד (דמישתרי
ליה חד מינייהו)?
אמר רבי חייא
בר רב: ממתין לו עד שיומם, ומחיל ליה לקדושתיה בגדול (דממה
נפשך: אי אבינוני חל, ולאו אגדול - הרי זה נסתאב, וחיללו בגדול; ואי אגדול חל
מעיקרא - נמצא בינוני חולין מעיקרא).
אמר רב נחמן
אמר רבה בר אבוה: לא שנו (דחוששין
אף לבינוני) אלא דאמר "אחד
משוורי הקדש", אבל אמר "שור בשוורי הקדש" - הגדול שבהן הקדש: תורא
בתוראי (שור החשוב בשוורי) קאמר!
איני! והאמר רב
הונא אמר רב חייא משמיה דעולא: 'האומר לחבירו "בית בביתי אני מוכר לך" מראהו
עלייה (שמראהו לעלייתו ואומר לו "זו מכרתי לך")' - לאו משום דגריע? (קא
סלקא דעתך עלייה ממש קאמר, דגריעא דירתה משל בית; אלמא 'בית בביתי' - לאו 'החשובה בביתי'
קאמר, והוא הדין ל'תורא בתוראי'!)
לא, מעולה
שבבתים.
מיתיבי: '"שור
בשוורַי הקדש (עולה)" וכן שור של הקדש שנתערב באחרים: הגדול
שבהן הקדש (עולה), וכולם (וכל
האחרים) ימכרו לצרכי
עולות (שמא אכָּל חד איכא למימר 'זה עולה'), ודמיהן חולין (דקדש
אינו תופס דמיו, אלא בעל מום שיצא לחולין דנתפסין דמיו בקדושתו; אבל האי - דלא
נפיק לחולין, ולצורך קדשים נמכר - אין דמיו קדושים; ולהקדש נמי לא גזיל מידי, דהא
יהיב ליה הגדול שבהן)' (קתני
מיהא 'וכולן ימכרו כו': דחוששין לכולן, אף על גב דאמר "שור בשוורי" וקשיא
לרב נחמן)?
תרגומא (הא
דקתני 'וכולן ימכרו לצרכי עולות') אשור של הקדש שנתערב באחרים (אבל
א'שור בשוורי' - ליכא לספוקי דגדול משמע).
והא 'וכן' קאמר
(דמשמע דין שניהם שוה)?
תרגומא (הא
דקתני 'וכן') אגדול (דכן
דינו שוה: דנותן הגדול להקדש, אבל לגבי ספיקא - ליכא ב'שור בשוורי').
מיתיבי: '"בית
בביתי אני מוכר לך" ונפל (אחד מביתו) - מראהו נפול (ואומר
"זהו שמכרתי לך"); "עבד בעבדיי אני מוכר לך" ומת - מראהו מת'
(מנחות קט,א)
ואמאי? ליחזי
היידן נפל (ניחזי הי נפיל: אי גדול נפל - הפסיד לוקח, דהא גדול
שבבתים משמע, ואי קטן נפל - לית ליה פסידא), היידן מת?
לוקח קא אמרת?
שאני לוקח, דיד בעל השטר על התחתונה (כגון האי
לוקח שבא בשטר מכירה - ידו על התחתונה, דהוי 'מוציא מחבירו עליו הראיה': שהמוכר מוחזק
בבתים - הלכך ראיה על הלוקח; אבל גבי הקדש - גדול משמע).
השתא דאתית
להכי - אפילו תימא עלייה דגריעה - יד בעל השטר על התחתונה.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל
הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .