דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י
בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה
מלאה – בסוף הדף.
(מנחות יג,ב)
גמרא:
אמר רב הונא: אומר היה רבי יוסי: פיגל בירך של ימין - לא נתפגל הירך של
שמאל (והאוכלה אין חייב כרת).
(ימין ושמאל לאו דוקא.)
מאי טעמא?
איבעית אימא סברא, ואיבעית אימא קרא:
איבעית אימא סברא: לא עדיפא מחשבה ממעשה הטומאה: אילו איטמי חד אבר (לאחר שהופרש
מן הבשר) - מי איטמי ליה כוליה?
ואיבעית אימא קרא: (ויקרא
ז,יח) [ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה
המקריב אתו לא יחשב לו פגול יהיה] והנפש האוכלת ממנו עונה תשא; 'ממנו' - ולא מחבירו.
איתיביה רב נחמן לרב הונא: '<וחכמים אומרים> לעולם אין בו כרת
(בלחם האחר שלא חישב עליו) עד שיפגל בשתיהן (בשתי החלות) בכזית (כלומר:
אפילו לא פיגל אלא בכזית בין שתיהן - הוי כולהו פיגול)'
בשתיהן - אִין, באחת מהן לא (לא נתפגלה חבירתה);
מני? אילימא רבנן - אפילו באחת מהן נמי (דהא אמרי במתניתין 'זה וזה פיגול')! אלא פשיטא רבי יוסי; אי אמרת בשלמא (גבי
יריכות, דמזֶבַח אחד אתו) חד גופא הוא (ואי
פיגל בזו - נתפגלה זו),
משום הכי מצטרף (משום הכי מצטרפות חלות חצי זית מזו וחצי זית מזו כי
ערבינהו: דחישב על מנת לאכול כזית למחר בין שתיהן: דמהני להו מה שעירבו זה במחשבתו
כאילו באו שתיהן מגוף אחד, דאמרינן לקמן (דף
יד:) דעירב מחשבתו מהני לצרפן; וגבי
חלות – היינו טעמא דבאחת מהן לא נתפגלה חבירתה: משום דלא מחד גופא אתו, ובמחשבתו
נמי לא עירבן),
(מנחות יד,א)
אלא אי אמרת (גבי
יריכות, דמחד גופא אתו) 'תרי גופי
נינהו (ואם פיגל זו בלא זו - לא נתפגלה זו)' - (גבי חלות,
כי ערבן לאכול כזית משתיהן) מי מיצטרפי (מי מהניא עירוב
מחשבתו למיהוי חד גופא טפי מחיבור זבח, דלא מהני להו להצטרף)?
הא מני? - רבי היא (ורבי יוסי לא איירי בהו, ולא תקשי לרב הונא), דתניא: 'השוחט את הכבש לאכול חצי זית מחלה זו
(למחר) וכן חבירו לאכול חצי
זית מחלה זו: רבי אומר: אומר אני שזה כשר (להקטיר אימוריו ולאכול בשר)' טעמא דאמר חצי חצי (דהא לא חישב אלא חצי אכילה בחצי
מתיר), אבל אמר כזית משתיהן (דערבן
לחלות במחשבתו, ואמר בכל אחד ואחד מן הכבשים "הריני שוחט על מנת לאכול כזית
משתיהן למחר") – מצטרף.
ורבי - אליבא דמאן (אמרה להא מתניתין דקתני לעיל 'לעולם אינו חייב עד
שיפגל בשתיהן': בכזית בשתיהן אִין, באחד מהן לא)?
אי אליבא דרבנן - אפילו באחת מהן נמי!? אי אליבא דרבי יוסי (וקתני דמצטרפות החלות) - הדרא קושיין לדוכתיה (דאי אמרת בשלמא יריכות חד גופא
הוא כו', כדאמרינן לעיל (דף יג:))!?
לעולם אליבא דרבנן, ולא תימא 'עד שיפגל בשתיהן [שטמ"ק: דמשמע דקאי אחלות ['שתיהן'
– צורת נקבה - לחלות]]' (ודקשיא לך 'אפילו באחת מהן' נמי
לא תימא בשתיהן, דהא ודאי אפילו באחת מהן נמי),
אלא אימא 'עד שיפגל בשניהן (הכבשים ['שניהן' – צורת זכר,
לכבשים]), ואפילו באחד מהן (ואפילו
בכזית: דשחט שני כבשים על מנת לאכול כזית מחלה אחת או משתי חלות, אבל אם חישב בכבש
אחד לאכול כזית אחד מן החלות ובשחיטת האחר לא חישב - לא הוי פיגול: דאין מפגלין
בעבודת חצי מתיר)' - ולאפוקי מדרבי מאיר, דאמר
(בסוף מתניתין): מפגלין בחצי מתיר (בעבודת
חצי מתיר, דקתני [מנחות פ"ב מ"ה]: 'שחט אחד מן הכבשים לאכול שתי חלות למחר: רבי מאיר
אומר: פיגול וחייבין עליו כרת') - קא משמע לן דלא.
(ואי קשיא: הקומץ את המנחה אמאי
פוסל במחשבתו? הא עבודת חצי מתיר הוא, דהאיכא נמי לבונה? – תריץ: בקמיצה ודאי
עבודה שלימה היא, דהא ליכא קמיצה בלבונה; תדע דהא בהקטרת קומץ, אם חישב לאכול
שירים למחר - פליגי רבנן, ואמרי: כיון דאיכא נמי הקטרת לבונה - לא חשיבא הקטרת
קומץ לפגל, דקתני מתניתין: 'פיגל בהקטרת קומץ ולא בלבונה כו' (דף יג) וחכמים
אומרים: אין פיגול עד שיפגל בכל המתיר';
ואי קשיא: הא אוקימנא בריש
פירקין (שם) לכולי עלמא 'מפגלין בחצי מתיר', דקתני [בראש פירקין]:
'הקומץ ... על מנת להקטיר קומצה למחר - מודה רבי יוסי כו', והרי לא חישב אלא
על חצי מתיר: על הקטרת קומץ? - לאו פירכא היא: דלא דמי להאי דהכא: דהתם חישב על
חצי מתיר בשעת עבודה שלימה, והאי חישב בשעת חצי עבודה, כגון שחיטת אחד מן הכבשים.)
אי הכי - מאי 'לעולם' ('לעולם' משמע דמפיק ממילתא טובא)?
אי אמרת בשלמא 'בשתיהן' ו'בשניהן', ורבי יוסי היא (דאמר במתניתין: בשתיהן אִין, אבל באחת
- לא מפגלה חבירתה
ועוד: הא אמר רב אשי: תא שמע: 'רבי אומר משום רבי יוסי: פיגל בדבר הנעשה
בחוץ – פיגל; בדבר הנעשה בפנים - לא פיגל; כיצד? - היה עומד בחוץ ואמר "הריני
שוחט על מנת להזות מדמו למחר" - לא פיגל: שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים; היה עומד בפנים ואמר "הריני מזה על מנת להקטיר
אימורין למחר ולשפוך שיריים למחר" - לא פיגל (גבי פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים
כתיבי בתורת כהנים בפרשת פיגול ב'צו את אהרן' להזות מדמו על הפרוכת, הקטרת אימורין
על מזבח החיצון): שמחשבה בפנים בדבר הנעשה
בחוץ; היה עומד בחוץ ואמר "הריני
שוחט על מנת לשפוך שיריים למחר (שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון) ולהקטיר אימורין למחר" – פיגל: שמחשבה בחוץ
בדבר הנעשה בחוץ.' - לשפוך שיריים לאיפגולי מאי (מה יאכל מאותו פר שיתחייב כרת משום פיגול)? אילימא לאיפגולי דם (כלומר: דהאי דקתני 'פיגל' - בדם
קאמר: שאם יאכל מן הדם בשוגג יתחייב שתי חטאות: אחת משום כרת דם, ואחת משום כרת
דפיגול) - דם מי מיפגל? והתנן [זבחים פ"ד מ"ג] 'אלו דברים שאין חייבין
עליהן משום פיגול: הקומץ, והלבונה (דמנחת ישראל),והקטורת, ומנחת
כהנים, ומנחת נסכים, ומנחת כהן משיח, והדם' (דכל הנך אין להם מתירין: שהם
מתרין אחרים; וקיימא לן (לקמן דף יז.) דאין פיגול אלא בדבר שיש לו מתירין - או לאדם, כגון
שירי מנחה: שהקומץ מתירן, או למזבח, כגון אימורי בהמה: שדם מתירן ליקרב, דגמרינן
משלמים, דכתיב בהו עיקר פיגול: מה שלמים דבר שיש מתירין לאדם ולמזבח: שזריקת דם
מתיר האימורין ליקרב והבשר ליאכל - אף כל דבר שיש לו מתירין או לאדם או למזבח, לאפוקי
הנך: דאין אחר מתירן;
ואי קשיא: פשיטא דקומץ לא
מיחייבי עליה כרת משום פיגול: דהא כי אכיל מיניה - פקע ליה פיגוליה, שהרי לא קרב
המתיר! תריץ: כגון שהוצת האור ברובו, דחשיב כמאן דקרב, כדאמרינן לקמן (דף כו:) 'קומץ
מאימתי מתיר שיריים באכילה? ... משהוצת האור ברובו' - דלא חשיב כבשר אלא כשירי
הדם)!? אלא פשיטא לאפגולי בשר?!
השתא: ומה התם דלא חשיב ביה בבשר גופיה א"ר יוסי מיפגל, הכא דחשיב ביה בזבח
גופיה לא כל שכן [דפיגל בירך ימין - פיגל בירך שמאל]?
ועוד: האמר רבינא: תא שמע [ממשנתנו]: 'הקומץ את המנחה
לאכול שיריה או להקטיר קומצה למחר - מודה רבי יוסי בזו שפיגל וחייבין עליו כרת'
להקטיר קומצה לאיפגולי מאי (כלומר: מי יתפגל במחשבה זו שיהיו חייבין כרת באכילתו)? אילימא לאיפגולי קומץ - קומץ מי מיפגל? והתנן 'אלו
דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול: הקומץ כו' אלא פשיטא לאיפגולי שיריים?
השתא: ומה התם דלא חשיב בהו בשיריים גופיה
(מנחות יד,ב)
מיפגלי (בשר), הכא (פיגל
בירך ימין) דחשיב בהו בזביחה גופה (דחשיב
בבשר גופיה) לא כל שכן (דמיפגלא
אף של שמאל)?
אלא אמר רבי יוחנן: האי טעמא דרבי יוסי (ליתא לרב הונא, ואם פיגל בימין - פיגל
בשמאל, דהא חזינן אפילו לא חישב אלא בדם - נתפגל בשר; וגבי חלות – האי טעמא דרבי
יוסי, דאמר במתניתין דתרי גופי נינהו ואם פיגל בזו לא נתפגלה זו, ולעיל קתני
'בשתיהן בכזית' דמשמע: מדמצטרפות, דחד גופא נינהו):
הכתוב עשאן גוף אחד והכתוב עשאן שני גופין: גוף אחד דמעכבי אהדדי; שני גופין דאמר
רחמנא הא לחודה עבידא והא לחודה עבידא (הכתוב עשאן גוף אחד דמעכבי אהדדי: דאין זו כשרה בלא
זו, דכתיב (ויקרא כג,יז) 'שתים
שני עשרונים' דמשמע שתים ולא אחת,
וכתיב (שם) 'סלת תהיינה' - וכל הוייה – עיכובא! ואותו כתוב עצמו עשאן שני
גופין: מדכתיב 'שתים' דמשמע דכל אחת - לישתהּ ועריכתהּ בפני עצמה!); (הלכך:) ערבינהו (דאמר
"כזית בין שתיהן") – מתערבין, דהכתוב
עשאן גוף אחד; פלגינהו (דאמר "על מנת לאכול מן האחת" ולא עירב
חבירתה עמה) – מיפלגי (ואין חבירתה
פיגול), דהכתוב עשאן שני גופין. (יש
לשונות אחרים בהלכה זו אבל זו עיקר.)
בעי רבי יוחנן: פיגל בלחמי תודה (שהן ארבעה מינים ופיגל באחד מן המינים) מהו (מי פליגי רבי יוסי ורבנן בהא אם נתפגלו האחרים או לא?
מי אמרינן: כיון דזבח אחד מתירן - כחד דמיין? או דלמא כיון דלאו חד מינא הוא -
פליג רבי יוסי)? במנחת מאפה (שיש בה
שני מינין: חמש חלות וחמשה רקיקין, כדאמר בפרק 'התודה' (לקמן דף נז); ואליבא דרבי שמעון קנסיב
להו) מהו (מי אמר: הואיל וקומץ אחד לשניהם -
לא פליג רבי יוסי, ואם פיגל בחלות - נתפגלו רקיקין? או דלמא כיון דשני מינין -
פליג)?
תנא ליה רב תחליפא ממערבא: וכן אתה אומר (דהכא נמי פליג) בלחמי תודה, וכן אתה אומר במנחת מאפה.
תנו רבנן: (אסתם זבח קאי:) 'בשעת שחיטה חישב
לאכול חצי זית ובשעת זריקה חישב לאכול חצי זית – פיגול, מפני ששחיטה וזריקה
מצטרפין' (שחיטה וזריקה - מתירין נינהו: שחיטה קדשה לדם, כדאמר
בשילהי פירקין (דף טז:), ואמר התם 'הבא לקדש - כבא להתיר דמי', וזריקה מתרת
הבשר).
איכא דאמרי: שחיטה וזריקה, דתרווייהו מתירין – אִין; קבלה והולכה (דלאו
מתירין נינהו) – לא (לא מצטרפין: דקבלה אינה מתרת,
דאינה אלא לצורך זריקה);
ואיכא דאמרי: הנך – דמרחקן (שחיטה וזריקה מרחקי אהדדי ומצטרפין), וכל שכן הני (קבלה והולכה)
דמקרבן!
איני! והא תני לוי: 'ארבע עבודות אין מצטרפות לפיגול (אין
מצטרפין שתים מהן ביחד אם חישב בזו על חצי זית ובזו על חצי זית): שחיטה וזריקה קבלה והולכה'?
אמר רבא: לא קשיא: הא רבי (הא דתני 'אין מצטרפות' - רבי היא), הא רבנן, דתניא: 'השוחט את הכבש לאכול חצי זית
מחלה זו וכן חבירו לאכול חצי זית מחלה זו: רבי אומר: אומר אני שזה כשר'.
אמר ליה אביי: אימר דשמעת ליה לרבי חצי מתיר וחצי אכילה (כגון
כבש: הוי חצי מתיר, ולא חישב עליו אלא בחצי אכילה),
כולו מתיר וחצי אכילה (כגון שחיטה: דכולו מתיר בדם, וזריקה דכולו מתיר בבשר) - מי שמעת ליה (דאם חישב בזו בחצי זית ובזו בחצי
זית דאין מצטרפין)?
אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: ואי אית ליה לרבי כולו מתיר וחצי אכילה (מצטרפין
לפיגול) - לגזור חצי מתיר וחצי אכילה
(דליפסול) אטו כולו מתיר וחצי
אכילה (דכרת הוא), דהא רבי יוסי גזר ורבנן
גזרי: רבי יוסי גזר, דתנן (במתניתין (מנחות
פ"ב מ"א, לעיל דף יג.)) '(בהקומץ
את המנחה על מנת) להקטיר לבונתה למחר: רבי
יוסי אומר פסול ואין בו כרת (ואף על גב דאין בו פיגול: דגזר ליה אטו פיגול), וחכמים אומרים: פיגול וחייבין עליה כרת', ורבנן נמי גזרי, דתנן (נמי במתניתין
[מנחות פ"ב מ"ה]) 'פיגל בקומץ (בהקטרת קומץ על מנת לאכול שיריים
למחר) ולא בלבונה (ולא
פיגל בהקטרת לבונה), בלבונה ולא בקומץ: רבי מאיר
אומר: פיגול (הן השיריים דאית ליה מפגלין בשעת עבודת חצי מתיר) וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד
שיפגל בכל המתיר (כרת הוא
דליכא, אבל פסול הוא מלאכול: דגזרינן אטו כרת; ורבי אומר לעיל (עמוד א) בהדיא
'כשר')'.
אמר ליה: הכי? השתא: בשלמא התם גזר רבי יוסי קומץ דלבונה אטו (הקטרת) קומץ דמנחה (דדמו להדדי; ובקומץ על מנת להקטיר קומצה למחר מודה
רבי יוסי דפיגול הוא); רבנן גזרי קומץ (דתפסול
מנחה במחשב בשיריים בשעת הקטרת קומץ) אטו קומץ דמנחת חוטא
(דהתם - עבודה שלימה היא ומפגלת),
ולבונה אטו לבונה הבאה בבזיכין (לבונה נמי מחשב אשירים בשעת הקטרת לבונה, דהאי טעמא
דפסלי רבנן למנחה: גזרה אטו מחשב בהקטרת לבונה בבזיכין, דהתם פיגול גמור הוא, שאין
הקטרה אלא היא); כבשים נמי: כבש אטו כבש
חבירו (דאמרי רבנן במתניתין: שחט אחד מן הכבשים לאכול שתי
חלות למחר, או הקטיר אחד מן הבזיכין לאכול שני סדרים למחר, דקאמרי רבנן 'אין בו
כרת' - הא פסול איכא: דגזרי חד כבש אטו כבש חבירו: שלא ישחוט שניהם במחשבה, דהתם
פיגל בכל המתיר), בזך אטו בזך חבירו (וכן בבזיכין;
כולהו הנך גזירות - דאיכא בעלמא דדמי להו הוי פיגול),
אלא הכא (בחצי מתיר וחצי אכילה דרבי)
- מי איכא חצי מתיר וחצי אכילה בעלמא (פיגול), דליקום וליגזר (הכא אטו
התם)?
הכי נמי מסתברא: דטעמא דרבנן משום הכי הוא (דמשכחי פיגול דדמי להו), דקתני סיפא (דמתניתין, דפיגל בקומץ ולא בלבונה) 'מודים חכמים לרבי מאיר במנחת חוטא ומנחת קנאות':
שאם פיגל בקומץ (שאם חישב בקומץ או בהקטרת קומץ)
– שפיגול (פיגל בשירים), וחייבין עליה כרת:
שהקומץ הוא המתיר; הא למה לי למיתנא כלל? פשיטא! מי איכא מתיר אחרינא? אלא לאו הא
קא משמע לן: דטעמא דקומץ (דפסלי רבנן במחשב בשעת הקטרת קומץ דמנחת נדבה): משום (הכי הוא:) דאיכא קומץ דמנחת
חוטא דדמי ליה (שהם מודים שהוא פיגול)!?
משנה:
נטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים: רבי יהודה אומר: (הכי
מסקנא דגמרא: תלמוד ערוך בפיו של רבי יהודה ששנאה מרבותיו:)
שניהם יצאו לבית השריפה: שאין קרבן ציבור חלוק (ואם נפסל חצי - נפסל כולו);
וחכמים אומרים: הטמא בטומאתו, והטהור יאכל.
גמרא:
אמר רבי אלעזר: מחלוקת לפני זריקה (נטמאת אחת מן החלות של עצרת ובלחם הפנים לפני הקטרת
בזיכין), אבל לאחר זריקה (דזריקה
מעלייתא הוא) - דברי הכל 'הטמא בטומאתו
והטהור יאכל'.
ולפני זריקה במאי פליגי?
אמר רב פפא: בציץ מרצה על אכילות קא מיפלגי:
(מנחות טו,א)
רבנן סברי: הציץ מרצה על אכילות (הציץ מרצה על טומאת אכילת כהנים למיהוי זריקה שנזרקה
עליהן זריקה מעלייתא, ומיהו כי מרצה ציץ - למיהוי קרבן מעליא, אבל טמא לא מישתרי
באכילה, דעבר ליה בלאו מ'והבשר
אשר יגע בכל טמא לא יאכל' (ויקראז,יט)), ורבי יהודה סבר: אין הציץ
מרצה על אכילות (אין הציץ מרצה בטומאה שנגעה בדבר הנאכל לכהנים; הלכך:
לא הוי זריקה מעליא, ולא מישתרי טהור).
אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא: והא עולין (דדברי הכל):
דהציץ מרצה על העולין (ציץ מרצה על טומאה שנגע בעולין למזבח), ופליגי, דתניא: 'נטמא אחד מן הבזיכין (בזיכין
הוו 'עולין'): רבי יהודה אומר: שניהם יעשו
בטומאה (יגיעם זה לזה אם ירצה), לפי שאין קרבן ציבור חלוק (ואפילו אין מגיען, בשניהם טמאים, וקרבן צבור דוחה
טומאה [בפרק 'כיצד צולין' (פסחים
פ.)] ואמאי לא הוי 'טהור בטהרתו'? הא
ציץ מרצה על העולין, והויא הקטרה מעלייתא, ואסור לטמא את הטהור!?); וחכמים אומרים: הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו'!? ועוד: אמר רב
אשי: תא שמע: 'רבי יהודה אומר: אפילו שבט אחד טמא (בי"ד בניסן) וכל השבטים טהורין - יעשו בטומאה, לפי שאין קרבנות
ציבור חלוק (וסבירא ליה לרבי יהודה: שבט אחד איקרי 'קהל', הלכך
דוחה טומאה, ויעשו כולן בטומאה עמו; ולדברי חכמים: טהורים עושים הראשון, והשבט
עושין פסח שני)', והכא מאי 'הציץ מרצה'
איכא? ועוד: האמר רבינא: תא שמע: 'נטמאת אחת מן החלות או אחת מן הסדרין: רבי יהודה
אומר: שניהם יצאו לבית השריפה לפי שאין קרבן ציבור חלוק, וחכמים אומרים: הטמא
בטומאתו והטהור יאכל' ואם איתא – 'לפי שאין הציץ מרצה על אכילות' מיבעי ליה!?
אלא אמר רבי יוחנן: למוד ערוך הוא בפיו של רבי יהודה (ששנאה מרבותיו) שאין קרבן ציבור חלוק.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע
לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך
דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את
הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית –
ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2003 by
Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this
material, with this notice, is granted - with request to notify of use
at yeshol@zahav.net.il .