דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י
בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה
מלאה – בסוף הדף.
(מנחות סה,ב)
תנו רבנן [ספרא
אמור פרשתא י פרק יב משנה א]: [ויקרא
כג,טו: וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע
שבתות תמימת תהיינה]
'וספרתם לכם' - שתהא ספירה לכל אחד ואחד (שכל
אחד חייב לספור);
'ממחרת השבת' - ממחרת יום טוב (דיום טוב
קרוי 'שבת', דכתיב (ויקרא כג,לט) 'ביום
הראשון שבתון');
או אינו אלא
למחרת שבת בראשית?
[שם, משנה ב] רבי יוסי בר יהודה אומר: הרי הוא אומר (ויקרא
כג,טז) [עד
ממחרת השבת השביעת] תספרו
חמשים יום [והקרבתם מנחה חדשה לה'] - כל ספירות שאתה סופר לא יהו אלא חמשים יום (לעולם יהו
שוות: שלא יהו בכולן אלא החמשים; כשם שאם חל פסח בשבת, שלדברי הכל אתה מונה מיום
המחרת - שהוא יום טוב שני של פסח [בחו"ל, ויום ראשון של לחולו של מועד בארץ ישראל]
- חמשים יום, אף לעולם לא תספור מיום שני של פסח אלא חמשים), ואם תאמר ממחרת שבת בראשית (לפי
החשבון של אשתקד, שהתחלת למנות מיום שני של יום טוב), פעמים שאתה מוצא (יהא
עכשיו) חמשים ואחד
(כגון חל פסח בערב שבת, ואתה מונה מאחד בשבת), ופעמים שאתה מוצא חמשים ושנים (כגון אם
חל בחמישי בשבת),
חמשים ושלשה (כגון
אם חל ברביעי בשבת),
חמשים וארבעה (בשלישי), חמשים וחמשה (בשני), חמשים וששה (באחד
בשבת, מיום ראשון עד יום עצרת)!
[שם, משנה ג] רבי יהודה בן בתירא אומר: אינו צריך!
(מנחות סו,א)
הרי הוא
אומר: [דברים
טז,ט: שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות] 'תספור לך' - ספירה תלויה בבית דין: יצתה שבת בראשית שספירתה בכל
אדם.
[שם, משנה ד] רבי יוסי אומר: 'ממחרת השבת' = ממחרת יום טוב; אתה אומר ממחרת יום טוב - או אינו אלא
ממחרת שבת בראשית? אמרת: וכי נאמר ממחרת השבת שבתוך הפסח (דתדע
שבשבת של פסח תתחיל לימנות)? והלא לא נאמר אלא 'ממחרת השבת' דכל השנה כולה מלאה שבתות (ואי תימא
שבת ממש); צא ובדוק
איזו שבת (אלא
ודאי יום טוב של פסח הוא)?
ועוד: נאמרה שבת למטה [((ויקרא
כג,טז) 'עד ממחרת השבת השביעית ... והקרבתם מנחה חדשה')] ונאמרה שבת למעלה ((ויקרא כג,טו)
'וספרתם לכם ממחרת השבת וגו'): מה להלן רגל ותחילת רגל - אף כאן רגל ותחילת
רגל;
[שם, משנה ה] רבי שמעון בן אלעזר אומר: כתוב אחד אומר (דברים
טז,ח) ששת ימים תאכל מצות [וביום השביעי עצרת לה' אלקיך לא
תעשה מלאכה], וכתוב אחד אומר (שמות
יב,טז) שבעת ימים מצות תאכלו [אך ביום הראשון תשביתו
שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי] הא כיצד? מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה מן החדש
- אתה יכול לאוכלה ששה מן החדש (שלמחר
יקרב העומר, ואם תמתין עד לאחר השבת - נמצאת מבטל מקרא זה: כגון חל פסח בשני בשבת,
ולא תביא עומר עד לאחר השבת - נמצא שלא תאכל מצה חדש אלא אותו יום לבדו)!
[שם, משנה ו] (ויקרא כג,טו) [וספרתם לכם ממחרת השבת] מיום הביאכם [את עמר
התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה] [פסוק טז:
עד ממחרת השבת השביעת] תספרו
[חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה']; יכול יקצור ויביא, ואימתי שירצה יספור ('מיום
הביאכם' הכי משמע: משיגיע ממחרת השבת, דהוא 'יום הביאכם' - הוכשרה ספירה
משעה שתרצה: אם בו ביום אם מחר)?
תלמוד לומר:
(דברים טז,ט) [שבעה שבעת תספר לך] מהחל חרמש בקמה תחל לספור [שבעה
שבעות] ('מהחל
חרמש' משמע לאחר קצירה וקודם הבאה תחל לספור);
אי 'מהחל
חרמש תחל לספור' - יכול יקצור ויספור, ואימתי שירצה יביא?
תלמוד לומר:
'מיום הביאכם' (דמשמע: לא הוכשרה ספירה אלא משיגיע יום הבאה);
אי 'מיום הביאכם' (דדרשינן
השתא דשלשתן הוקבעו כאחד) - יכול יקצור ויספור ויביא ביום?
תלמוד לומר:
[ויקרא כג,טו: וספרתם לכם ממחרת השבת
מיום הביאכם את עמר התנופה] שבע שבתות תמימות תהיינה: אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות? בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב.
יכול יקצור
ויביא ויספור בלילה?
תלמוד לומר:
'מיום הביאכם'; הא כיצד? - קצירה וספירה בלילה, והבאה ביום (קצירה
וספירה בלילה: דקצירה לא סגי דלא מקמי ספירה, כדכתיב (דברים טז,ט)
'מהחל חרמש וגו', והבאה ביום, דכתיב (ויקרא
כג,טו) 'מיום הביאכם'; וקצירה מקמי הבאה דביום,
דהא 'מיום הביאכם' כתיב, ולא 'משעת הביאכם' כתיב;
וכיון דחשכה מבערב – 'יום הביאכם' הוא).
אמר רבא: כולהו
אית להו פירכא בר מתרתי תנאי בתראי: בין במתניתא קמייתא בין במתניתא בתרייתא (והיינו
'ועוד' דרבי יוסי, ורבי שמעון בן אלעזר) דלית להו פירכא:
אי מדרבן יוחנן
בן זכאי (דיליף מ'שבע שבתות' ו'חמשים
יום': דחד קרא אמר ימים וחד קרא אמר שבתות) - דלמא כדאביי (מיבעי
ליה לכדאביי), דאמר
אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי?!
אי מדרבי
אליעזר ורבי יהושע - ממאי דביום טוב ראשון קאי? דלמא ביום טוב אחרון קאי (אי
מדרבי אליעזר, דאמר: תלויה בבית דין, נהי דאפיקתיה משבת ממש - אלא ממאי דממחרת יום
ראשון מונה? דלמא מי"ט אחרון?! וכן
לרבי יהושע, דאמר 'סמוך לביאה ניכרת' דלמא מיום טוב אחרון קאמר קרא דהוי נמי היכר
קבוע: הוא יום כ"א לניסן לעולם?)?!
דרבי ישמעאל
ורבי יהודה בן בתירא לית להו פירכא;
אי מדרבי יוסי ברבי
יהודה, הוה אמינא: דלמא חמשין (מיום שמתחיל
למנות, דהיינו אחר השבת) לבר מהני
שיתא (דאף על גב דאם חל פסח באחד בשבת - ממתינין עד אחד בשבת
האחר, דהוו חמישים וששה [מתחילת הפסח] - בהנך שית לא איכפת לן, דקרא לא
נסיב אלא מיומא דמתחלינן למימני)?! (האי דנקט
'שית' - לאו דוקא, אלא סוף מילתא דרבי יוסי בר יהודה נקט.)
אי מדרבי יהודה
בן בתירא, ממאי דביום טוב ראשון קאי? דלמא ביום טוב אחרון קאי!?
רבי יוסי נמי
חזי ליה (מאי דקאמר 'צא ובדוק') פירכא (הא איכא
למפרך: נהי דלאו שבת ממש, אלא ממאי דיום טוב ראשון? דלמא יום טוב אחרון?), והיינו דקאמר 'ועוד'.
גופא: אמר
אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי;
רבנן דבי רב
אשי מנו יומי ומנו שבועי;
אמימר מני יומי
ולא מני שבועי, אמר: (האי מניינא דהשתא - לאו חובה הוא,
דהא ליכא עומר, אלא) זכר
למקדש (בעלמא) הוא (הלכך
ביומי סגי).
משנה:
קצרוהו ונתנוהו
בקופות, הביאוהו לעזרה, והיו מהבהבין אותו באור (בָּעֲזָרָה
בשבלים) כדי לקיים בו
מצות 'קלי' [ויקרא כג,יד: ולחם
וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלקיכם חקת עולם
לדרתיכם בכל משבתיכם] - דברי רבי
מאיר;
וחכמים אומרים:
(בתחילה -) בקנים ובקולחות חובטין אותו (ולא
כדרך תבואה יבשה שחובטין אותן במקל, שקורין פליי"ל, אלא בקנים לחים ובקולחות:
בקלח של כרוב), כדי שלא
יתמעך.
(ואחר כך מקיימין בו מצות קלי:) נתנוהו לאבוב (כלי
של נחשת, וזה שמו), ואבוב
היה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכולו;
שטחוהו בעזרה,
והרוח מנשבת בו;
נתנוהו לריחים
של גרוסות (שלא היו טוחנות דק, אלא עבה: שכן דרך הסולת; ו'גרוסות'
היינו לשון גריסין: שטוחנין בהן פולין, ואין מוציאה אלא הקליפה בנפה מהגרעינין
בעצמן: שאם יטחנו יפה - יעבור כל הקליפה בנפה עם הסולת, ועל שם כך נקראת 'גרש
כרמל' [ויקרא ב,יד: ואם
תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך]), והוציאו ממנו עשרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה (מפרש
ב'אלו מנחות' (לקמן עו:): 'בדקה בגסה בדקה'), והשאר נפדה, ונאכל לכל אדם, וחייב בחלה (דחיוב
חלה היינו גלגול דעיסה, וגלגול של זו - ביד הדיוט הוא, לאחר שנפדה), ופטור מן המעשר (דמירוח
הוא ביד הקדש, ומירוח הקדש פוטר מן המעשר, כדמפרש בגמרא).
רבי עקיבא
מחייב בחלה ובמעשרות (מפרש בגמרא).
גמרא:
תנו רבנן: [ויקרא
ב,יד: ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרשׂ כרמל
תקריב את מנחת בכוריך] 'אביב' - זה אביב (כלומר: ראשית
קציר);
'קלוי באש' - מלמד שהיו ישראל מהבהבין אותו באש, כדי לקיים בו מצות
'קלי' - דברי רבי מאיר;
וחכמים אומרים:
(מנחות סו,ב)
אין אור לשון
'קלי' (אם הוא מהבהבין
אותו ממש באור - אינו נקרא 'קלי') אלא דבר אחר (כלומר: על
ידי דבר אחר);
לישנא אחרינא:
אין לשון 'קלי' אלא דבר קליל (בכלי
נחושת קלל); הא כיצד? אבוב
של (מוכרי) קליות היה שם, והיה מנוקב ככברה, כדי שתהא האור שולטת
בכולו.
'אביב קלוי ... גרשׂ' - איני יודע אם אביב קלוי (אם
עד שלא יטחן נעשה קלוי, דהא 'קלוי' דקרא – א'אביב'
קאי), אם גרש קלוי
(דלאחר טחינה נעשה קלוי, ו'קלוי' דקרא – א'גרשׂ'
קאי)! כשהוא אומר
'באש' - הפסיק הענין (דלא
קאי א'גרשׂ').
'כרמל' = רך ומל (נמלל ביד),
וכן הוא אומר (דדרשינן
נוטריקון): (מלכים
ב ד,מב) ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם ביכורים
ועשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו ויאמר תן לעם ויאכלו: בא ויצק לנו ואכלנו, ונוה היה (בצקלונו:
ב' - בא, צ' – ויצק, ל' - לנו ו' – ואכלנו; נ"ו - ונווה היה: נאה היה הלחם),
ואומר (משלי ז,יח) [לכה נרוה דדים עד הבקר] נתעלסה באהבים; (במנאפת
כתיב, שאומרת למנאף:) נשא ונתן
ונעלה ונשמח ונתחטא (נטייל, כמו (תענית דף
יט.) 'בן מתחטא לפני אביו') באהבים,
ואומר (איוב לט,יד) כנף
רננים נעלסה [אם אברה חסידה ונצה] ('כנף
רננים' = בר יוכני): נושא עולה ונתחטא (נעלסה:
נוטריקון: נושא ביצתו, עולה למעלה, ונתחטא ומורידו בקנו: שאינו מטיל ביצתו עד
שיעלה בקן המיוחד לו; נ' – נושא; ע"ל – עולה; ח' חטוי [האות ה מתחלף עם האות ח],
והאי 'חטוי' - לשון הורדה, כדתנן במסכת יומא: (דף נח:) 'התחיל
מחטא ויורד'),
ואומר (במדבר כב,לב) [ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית
את אתנך זה שלוש רגלים הנה אנכי יצאתי לשטן] כי ירט הדרך לנגדי: יראתה ראתה נטתה;
דבי רבי ישמעאל
תנא: 'כרמל' - כר מלא (האי
'כר' לשון כרים וכסתות: שיהא הזג של קליה מלא בגרעין, שיהא הגרעין מבושל כל צורכו).
ורבי עקיבא
מחייב בחלה ובמעשרות:
אמר רב כהנא:
אומר היה רבי עקיבא: מירוח (הוא גמר
מלאכה למעשר) הקדש
אינו פוטר (דאפילו הכי - חייב במעשר).
מתיב רב ששת: 'מותר
שלש סאין הללו - מה היו עושין בו? נפדה ונאכל לכל אדם, וחייב בחלה, ופטור מן
המעשרות; רבי עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות; אמרו לו: פודה מיד גזבר (שאר
חיטין הנצמחים ביד גזבר) יוכיח:
שחייב בחלה ופטור מן המעשרות'; ואם איתא דמירוח הקדש אינו פוטר, (מדקאמרי ליה
הכי, מכלל דהוא מודה דמירוח הקדש בעלמא פוטר, דאי אינו פוטר) - מאי קאמרי ליה? היא היא (כלומר:
כי היכי דהכא פליגי, הכי נמי פליגי בפודה מיד גזבר)!?
ועוד איתיביה
רב כהנא בר תחליפא לרב כהנא <בר מתתיה> [מדתניא]: 'רבי עקיבא מחייב בחלה
ובמעשרות (בקמח הנותר מעשרון של עומר קמיירי), לפי שלא ניתנו מעות אלא לצורך להן (לעשרון,
אבל האחר לא קידש; הלכך: לאו מירוח הקדש הוא, דהא לאו קדוש!)' (אלמא:
מירוח פוטר, והכא - משום ד'לא ניתנו מעות' הוא)!?
אלא: אמר רבי
יוחנן: תלמוד ערוך הוא בפיו של רבי עקיבא שלא ניתנו מעות אלא לצורך להן.
אמר רבא:
1) פשיטא לי דמירוח
הקדש פוטר (כגון המקדיש עומרים גדשים ומרחן גזבר פטורין מן המעשר
לעולם כדמפרש לקמן דגנך ולא דיגון הקדש), ואפילו רבי עקיבא לא קא מחייב התם אלא 'שלא ניתנו מעות
אלא לצורך להן', אבל מירוח הקדש בעלמא פוטר.
2) מירוח העובד
כוכבים - תנאי היא, דתניא [תוספתא דמאי פ"ה מ"כד]: תורמין משל ישראל על של ישראל, ומשל עובדי
כוכבים (כגון: הלוקח מן העובד כוכבים;
דקסבר 'אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר') על של עובדי
כוכבים, ומשל כותיים על של כותיים, ומשל כל על של כל (כלומר:
מאיזה שירצה יתרם על חבירו, ואפילו משל עובדי כוכבים וכותיים על של ישראל; אלמא מירוח
עובד כוכבים אינו פוטר והוו להו שניהם חייבין), דברי רבי מאיר [ו]רבי יהודה*; רבי יוסי ורבי
שמעון אומרים: תורמין משל ישראל על של ישראל, ומשל עובדי כוכבים על של כותיים,
ומשל כותיים על של עובדי כוכבים, אבל לא משל ישראל על של עובדי כוכבים ושל כותיים
ולא משל עובדי כוכבים ושל כותיים על [של] ישראל (דקסבר
רבי שמעון: מירוח העובד כוכבים פוטר, והוה ליה 'מן הפטור על החיוב ומן החיוב על
הפטור').
*[בתוספתא:
'דברי רבי מאיר רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים', ויש לפרש: 'דברי רבי
מאיר; רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים'].
(מנחות סז,א)
3) גלגול הקדש (לענין
חלה) פוטר (מן
החלה: אם נתגלגלה עיסה ביד הקדש ואחר כך נפדית), דתנן [חלה פ"ג מ"ג]: 'הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה ופדאתה [וגם
פדאתה לפני שנתגלגלה] – חייבת (דביד
הדיוט נתגלגלה); משגלגלה
ופדאתה – חייבת; הקדישה עד שלא גלגלה, וגלגלה הגזבר, ואחר כך פדאתה – פטורה: שבשעת
חובתה (היינו גלגול) היתה פטורה.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך
דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון.
אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2003 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .