דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י
בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה
מלאה – בסוף הדף.
(מנחות ע,ב)
ולקצור לפני
העומר [נ"א 'הפסח']:
מנא הני מילי?
אמר רבי יוחנן:
אתיא 'ראשית' 'ראשית' מחלה [בעומר
כתוב [ויקרא כג,י] דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי
תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל
הכהן; ובחלה כתוב [במדבר טו,כ]
ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה כתרומת גרן כן תרימו אתה במדבר
טו,כא: מראשית ערסתיכם תתנו
לה' תרומה לדרתיכם].
מאי (דקתני
מתניתין): '(ואסורין
בחדש) קודם לעומר'?
רבי יונה אמר:
קודם קצירת העומר (אבל לאחר קצירת העומר - שרי לאכול
חדש בהאיר המזרח); רבי
יוסי בר זבדא אמר: קודם הבאת העומר (אסור
לאכול חדש: דעומר מתיר בזמן שהמקדש קיים, ולא האיר המזרח).
תנן: 'אסורין
בחדש לפני העומר ולקצור לפני הפסח (אבל לאחר
יום טוב ראשון – שרי: דקצירת העומר במוצאי יום טוב מתרת לקצור שאר קצירות)'; בשלמא למאן דאמר 'קודם הבאת העומר',
היינו דלא קא עריב להו ותני להו (דלא עריב
אכילה וקצירה כי הדדי, משום דקצירה שריא ממוצאי יום טוב, ואכילה לא שריא עד הקרבת
העומר), אלא למאן דאמר
'קודם קצירת העומר' (לרבי יונה) - ליערבינהו וליתנינהו (תרוייהו): 'אסורין בחדש ולקצור לפני הפסח' (דמשמע:
לאחר הפסח שרי מיד: דקצירת העומר שריא לאכילה, והמתנה מקצירה ועד האיר המזרח לא
חשיב, משום דזימנין דנקצר סמוך לעלות השחר. ולי
נראה דהכי גרסינן: ליערבינהו וליתנינהו 'אסור בחדש ולקצור לפני העומר'
הואיל ותרווייהו - אקודם קצירה קיימי; וללשון שבספרים קשיא לי: דאי הוי תני 'לפני
הפסח' הוה משמע דביום הפסח שרי - ואף על גב דקודם קצירת העומר הוא: דבשלמא כי תני
לה גבי קצירה – ניחא, דביום הפסח יום טוב הוא, ופשיטא דאסור לקצור, אבל גבי אכילה
לא מתני ליה)?
אלא אי איתמר -
אסיפא איתמר:
'אם השרישו
קודם לעומר - העומר מתירן'; מאי 'קודם לעומר'? רבי יונה אמר: קודם הבאת העומר; רבי
יוסי בר זבדא אומר: קודם קצירת העומר.
אמר ליה רבי
אלעזר
(מנחות עא,א)
לרבי יאשיה
דדריה (שהיה בדורו ובן גילו, לאפוקי רבי יאשיה הגדול, שהיה
תנא): לא תיתב אכרעיך
עד דמפרשת ליה להא מילתא: מנין לעומר שמתיר בהשרשה (שאם
השריש קודם לעומר - עומר מתיר, ואף על גב דלא גדל כלום)?
מנלן? דכתיב (ויקרא
ב,יד) [ואם תקריב
מנחת בכורים לה'] אביב [קלוי
באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך]'
(מדקאמר: מן האביב הבא העומר) - לאו מכלל דאיכא דלאו אביב (וקשרי
ליה עומר, דהא לא ממעטיה קרא אלא מהבאת העומר לחודיה)?!
(וקפריך: דלמא) דלאו אביב - ולעולם דעייל שליש (אבל
תבואה שלא הביאה שליש - לא שרי לה עומר; 'אביב'
= מבושל כל צרכו)?
אלא: אמר שמואל
(דברים טז,ט) [שבעה
שבעת תספר לך] מהחל חרמש [בקמה
תחל לספר שבעה שבעות] - לאו מכלל
דאיכא דלאו בר חרמש (והיינו 'שלא הביא שליש': דאי הביא
שליש - בר חרמש הוא, ושרי ליה עומר: דהא לא מעטיה אלא מחרמש)?!
(וקפריך: דלמא) דלאו בר חרמש (שרי) - ולעולם שחת (דהוא
כבר שחת, וראוי למאכל בהמה, אבל השרשה לא שרי)?
אמר רבי יצחק:
'[מהחל חרמש ב]קמה' - לאו מכלל דלאו בר
קמה (שאין לו קמה, והיינו השרשה)?!
דלאו בר קמה -
ולעולם אגם (שגדלה מעט לכוף ראשו בצד העיקר,
כמו (ישעיהו נח,ה) הלכוף
כאגמון ראשו)?
אלא אמר רבא: (שמות
כג,טז) [וחג
הקציר בכורי מעשיך] אשר תזרע [בשדה
וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה]: משעת זריעה (משעת
זריעה שרי; ובשתי הלחם כתיב, ואזריעה דעומר קאי: דשתי הלחם לא שרו למקדש אלא
תבואה; דשרו עומר להדיוט - שרו שתי הלחם למקדש).
אמר ליה רב פפא
לרבא: אי הכי, אף על גב דלא השריש נמי!?
אמר ליה:
סודני! 'בשדה' כתיב (עד שיהא
נקלט ונשרש בשדה)!
(סודני = תלמידי חכמים, על שם 'סוד
ה' ליראיו' (תהלים כה,יד); לישנא אחרינא: רב פפא רמי
שכרא הוה, כדאמרינן בפסחים (דף קיג.): 'אי
לאו דרמאי שכרא - לא איעתרי' ו'סודני' מיקרי, כדאמרינן התם: 'תמרי באוכלזך [בגירסתנו:
בחלוזך] - אבי סודנא רהוט'; ואמאי קרו ליה 'סודנא'? - סוד נאה, שמעשרת
וגמילות חסדים.)
משנה:
קוצרין בית
השלחין שבעמקים (מפני שמפסידים מהר; ועוד: דרעות
הן, ואין איסור בקצירה), אבל לא
גודשין.
אנשי יריחו
קוצרין ברצון חכמים, וגודשין שלא ברצון חכמים, ולא מיחו בידם.
קוצר לשחת
מאכיל לבהמה (מותר לקצור שחת קודם לעומר להאכיל
לבהמתו);
אמר רבי יהודה:
אימתי? - בזמן שמתחיל (לקוצרה לצורך בהמה) עד שלא הביא שליש.
רבי שמעון
אומר: יקצור ויאכיל (יתחיל לקצור ויאכיל לבהמתו) אף משהביא שליש.
וקוצרין מפני
נטיעות (שלא יפסדו: לפי שאותה תבואה אינה ראויה לעומר,
כדאמרינן פרק 'כל הקרבנות' (לקמן פה.): 'אין
מביאין לא מבית השלחין ולא משדה האילן', ואמרינן בשמעתין: ממקום שאי אתה מביא
- אתה קוצר. לישנא אחרינא 'מפני הנטיעות': משום כלאים, ולהכי נקט 'נטיעות': משום
אורחא דמילתא: פעמים שאדם זורע תבואה ואין שם נטיעות, ואחר זמן עולות שם נטיעות
מאליהן, וצריך לקצור את הזרעים משום כלאים), מפני בית האבל (שאין להם
מקום פנוי לישב ברחבה לברך ברכת רחבה, כדאמר בפרק קמא דכתובות (דף
ח:): 'אחינו המיוגעים כו'), מפני ביטול בית המדרש (שאין
מקום לישב לתלמידים; דהני קציר מצוה נינהו).
לא יעשה אותן
כריכות (אלומים קשורים), אבל מניחין צבתים (בלא
קישור שקורין ייביל"ש).
מצות העומר לבא
מן הקמה (שתהא קצירה לשמה, כדכתיב (דברים טז,ט)
'מהחל חרמש בקמה'); לא מצא (שכבר נקצר
הכל) - יביא מן
העמרים;
מצותו לבא מן
הלח (דכתיב (ויקרא כג,יד)
'כרמל': רך ומל); לא מצא - יביא יבש;
מצותו לקצור
בלילה (כדאמר בריש פירקין); נקצר ביום – כשר;
ודוחה את השבת.
גמרא:
תניא: רבי
בנימין אומר: כתוב אחד אומר (ויקרא כג,י) [דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי
תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם]
וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר [ראשית קצירכם אל הכהן] (דמשמע
שיכול לקצור קודם הבאת העומר), וכתיב 'ראשית
קצירכם אל הכהן' (דמשמע
שתהא ראשית לכל הקצירות), הא
כיצד? ממקום שאתה מביא (עומר) - אי אתה קוצר (קודם
לעומר); ממקום שאי אתה
מביא - אתה קוצר.
אימא ממין
שאתה מביא אי אתה קוצר, ממין שאי אתה מביא (חטין
וכוסמין ושבולת שועל ושיפון) אתה קוצר (שמותר
לקצור קודם לעומר שהרי אין העומר בא מהם)?
ההוא לא מצית
אמרת, מדרבי יוחנן (דאמר לעיל: אתיא 'ראשית'
מחלה).
אנשי יריחו
קוצרין ברצון חכמים וגודשין שלא ברצון חכמים [ולא מיחו
בידם]:
מאן שמעת ליה
דאמר מיחו ולא מיחו (כדקתני במתניתין 'ולא מיחו בידם
חכמים')? - רבי יהודה (כדמפרש
לקמן);
וסבר רבי יהודה
קצירה דאנשי יריחו ברצון חכמים הואי? והא תניא [דומה
לתוספתא פסחים פ"ג מ"טו; בבלי פסחים נו,א; ודומה למשנה פסחים פ"ד
מ"ח]: 'ששה דברים עשו אנשי
יריחו שלשה ברצון חכמים ושלשה שלא ברצון חכמים; ואלו שברצון חכמים: מרכיבין דקלים
כל היום (של ארבעה עשר בניסן, דסברי לאו מלאכה
חשובה היא), וכורכין את
שמע (מפרש
בפסחים, ב'מקום שנהגו', שהיו אומרים 'שמע ישראל' ולא היו מפסיקין ליתן ריוח בין
תיבה לתיבה), וקוצרין
לפני העומר ברצון חכמים; ואלו שלא ברצון חכמים: גודשין לפני העומר, ומתירין גמזיות
של הקדש: של חרוב ושל שקמה, ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן להאכיל נשר לעניים
בשני בצורת, בשבתות ובימים טובים - דברי רבי מאיר (ואף על גב
דאמר רבי מאיר לעיל (דף סז:) 'מוצאין שוקי ירושלים מלאין קמח
וקלי שלא ברצון חכמים', דגזר דלמא אתי למיכל מיניה - התם הוא: דעסיק ביה טובא
בקצירה וטחינה וקלי והרקדה, ועוד: שלא במקום פסידא הוה, אבל אנשי יריחו - דפסידא
איכא, וקצירה לחודה שרינן להו - מודה רבי מאיר דברצון חכמים הוא; תדע: מדלא שרי
גדישה); אמר לו רבי
יהודה: אם ברצון חכמים הן עושין - יהו כל אדם עושין כן! אלא: אלו ואלו שלא ברצון
חכמים, ועל שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם; ואלו שלא מיחו בידם: מרכיבין
דקלים כל היום, וכורכין את שמע, וקוצרין וגודשין לפני העומר; ואלו שמיחו בידם:
(מנחות עא,ב)
מתירין
גמזיות של הקדש: של חרוב ושל שקמה (בהנאה ענפים של חרוב ושקמה, שהיו אומרים: אבותינו לא
הקדישו אלא קורות עיקר האילן, ואנו נתיר גמזיות, וקא סברי 'אין מעילה בגידולין';
ולהכי נקט 'חרוב ושקמה': דסתמייהו לקורות קיימי), ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן כדי להאכיל
נשר (פירות
שתחת האילן, שנשרו) לעניים
בשני בצורת בשבתות ובימים טובים
(ורבנן גזרו שמא יעלה ויתלוש), ונותנין פאה לירק (ואין פאה
נוהגת בה, דכלל אמרו בפאה: 'כל שהוא אוכל ונשמר ומכניסן לקיום' ואמרינן (שבת
דף סח.) 'מכניסו לקיום' - למעוטי ירק; וכי יהבי פאה - מפקעי
לה להך פאה ממעשר שלא כדין) - ומיחו בידם'; וליטעמיך ששה? - שבעה הוו [קוצרין וגודשין = 2]!? אלא סמי מכאן קצירה [דודאי
קצירה ברצון חכמים היא; משמע דקצירה מותרת לכולי עלמא – שטמ"ק א].
קוצר לשחת
ומאכיל לבהמה:
תנן התם [פאה
פ"ב מ"א]: 'ואלו
מפסיקין לפאה (לתת שתי פאות): הנחל, והשלולית (מקום
שמי גשמים שוללים שם, ואם יש שם זריעה מכאן ומכאן - נותן פאה לכל אחד ואחד, דההיא שלולית
מפסקא להו), ודרך היחיד (ארבע
אמות), ודרך הרבים (ט"ז
אמה), ושביל הרבים
ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים (אי
לא קביע - לא מפסיק: דמקום צר הוא, ולא חשוב), והבוּר (שדה
בוּר שבין שתי זריעות), והניר
(וכן שדה ניר), וזרע אחר (שזרע
עדשים בין שתי ערוגות של חטין), וקוצר לשחת מפסיק (לתת
פאה לכל אחד, כשתגמר בישולו לקצור) - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: אין מפסיק (קוצר
לשחת) אלא אם כן
חרש (חרש מקום הקרחה, והוה ליה 'שדה ניר')' (אבל לא
חרש – לא: דקוצר לשחת - תחילת קצירה היא, וכי גמר בישוליה וקצר ליה לכוליה שדה -
כגומר קצירתו דמי, ופאה אחת על הכל).
אמר רבה בר בר
חנה אמר רבי יוחנן: רבי מאיר (דלא חשיב
קוצר לשחת קצירה) - בשיטת
רבי שמעון אמרה, דאמר: 'יקצור ויאכיל אף משהביאה שליש': אלמא קסבר כל לשחת
- לאו 'קצירה' היא.
יתיב רבה וקאמר
לה להא שמעתא (דאמר רבי יוחנן 'רבי מאיר בשיטת
רבי שמעון דמתניתין אמרה); איתיביה
רב אחא בר הונא לרבא [תוספתא פאה פ"א מ"ט]: 'אכלה חגב (לאמצע
שדהו: דרך חגב לאכול מלמעלה), קרסמוה נמלים (דרך נמלה
לקרסם קנה השבולת מלמטה),
שברתהו הרוח - הכל מודים: חָרַש - מפסיק, לא חרש - אינו מפסיק'; 'הכל מודים' - מאן? רבי מאיר (דאמר
'קוצר לשחת מפסיק בלא חרש' - הכא מודי); אי אמרת בשלמא מתניתין (דפאה,
דקתני 'לשחת מפסיק' לרבי מאיר) בשלא הביאה שליש (דלאו
קצירה היא), ברייתא (דחגב
ונמלים, דקתני) ד'חָרַש
– אִין, לא חרש - לא' - בשהביא שליש (משום
דתחילת קצירה היא בשהביא שליש – שפיר, ולא כרבי שמעון סבירא ליה: דאפילו בהביא
שליש קאמר רבי שמעון דלשחת לאו קצירה היא); אלא אי אמרת מתניתין נמי בשהביא שליש, השתא: ומה התם
דקצירה (דקתני 'קוצר לשחת מפסיק') דאדם (קא קצר
ליה), אמר רבי מאיר
'לא שמה קצירה', הכא (חגב ונמלים קצרי לה) לא כל שכן (דלא
תיהוי קצירה)!?
אלא רבי מאיר (דאמר:
לא הביא שליש - לא הויא קצירה, וכי הביא שליש הויא קצירה) - בשיטת רבי יהודה (דמתניתין) אמרה, דאמר: 'אימתי? - בזמן שהתחיל עד שלא
הביא שליש', אבל אם התחיל עד שהביא שליש – אסור.
אימר דשמעת ליה
לרבי יהודה - לבהמה, לאדם מי שמעת ליה (דאפילו
לאדם, כי לא הביא שליש - לא תיהוי קצירה ? רבי
מאיר, אפילו בקוצר לאדם, כגון שחת לקליות נמי אמר, דקתני 'קוצר לשחת' ומפסיק, ולא
קתני 'קוצר לשחת לבהמה')? דאם כן (דאף
לאדם נמי אמר רבי יהודה) - הוו
להו תלתא תנאי (במתניתין: תנא קמא אומר בהדיא
'לבהמה', ואתא רבי יהודה למימר: 'אימתי? - בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש' - ואפילו
לאדם נמי שרי, ורבי שמעון אומר 'אף יקצור לכתחילה ומאכיל לאדם משהביא שליש'; אם כן
אתא רבי יהודה לחלוק, וקיימא לן בסנהדרין בפרק 'זה בורר' (דף כה.)
'כל מקום ששנה רבי יהודה 'אימתי' אינו אלא לפרש, ו'במה' – לחלוק')!
אלא כי אתא רב
דימי אמר: רבי מאיר - בשיטת רבי עקיבא רבו אמר: אף לאדם נמי לא הויא קצירה (עד
שלא הביא שליש), דתנן [פאה
פ"ג מ"ב]: 'המנמר שדה
(קוצר שורה ומניח שורה, דהוי שדה מנומר) ושייר בו קלחים לחים: רבי עקיבא אומר: פאה לכל
אחד ואחד, וחכמים אומרים: מאחד על הכל' ('קלחים לחים': דאי הוו גדלי כל צרכן, דכולי עלמא פאה
אחת על הכל: דתחילת קצירה היא), ואמר רב יהודה אמר שמואל: לא חייב רבי עקיבא אלא במנמר
לקליות, אבל במנמר לאוצר (שבישל כל
צרכו, ומלקט על מנת לאצרו וליישנו) – לא ('לקליות'
- דהיינו דומיא דשחת שלא הביאה שליש, שקצרו לאדם; דקליות - לאדם נינהו, ואפילו הכי
לרבי עקיבא לא הויא קצירה).
איני! והא כי
אתא רבין אמר רבי יוחנן: מחייב היה רבי עקיבא אף במנמר לאוצר (ורבי
מאיר - בשהביא שליש אית ליה דקצירה היא, כדקתני לעיל 'אכלה חגב וכו')!?
(מנחות עב,א)
סבר לה כוותיה (כרבי
עקיבא) בחדא (בלא
הביא שליש), ופליג עליה
בחדא (בהביא שליש).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך
דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון.
אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2003 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .