דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י
בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה
מלאה – בסוף הדף.
(מנחות עא,ב)
אלא כי אתא רב דימי
אמר: רבי מאיר - בשיטת רבי עקיבא רבו אמר: אף לאדם נמי לא הויא קצירה (עד
שלא הביא שליש), דתנן [פאה
פ"ג מ"ב]: 'המנמר שדה
(קוצר שורה ומניח שורה, דהוי שדה מנומר) ושייר בו קלחים לחים: רבי עקיבא אומר: פאה לכל אחד
ואחד, וחכמים אומרים: מאחד על הכל' ('קלחים לחים': דאי הוו גדלי כל צרכן, דכולי עלמא פאה אחת
על הכל: דתחילת קצירה היא), ואמר רב יהודה אמר שמואל: לא חייב רבי עקיבא אלא במנמר לקליות,
אבל במנמר לאוצר (שבישל כל צרכו, ומלקט על מנת לאצרו
וליישנו) – לא ('לקליות'
- דהיינו דומיא דשחת שלא הביאה שליש, שקצרו לאדם; דקליות - לאדם נינהו, ואפילו הכי
לרבי עקיבא לא הויא קצירה).
איני! והא כי אתא
רבין אמר רבי יוחנן: מחייב היה רבי עקיבא אף במנמר לאוצר (ורבי
מאיר - בשהביא שליש אית ליה דקצירה היא, כדקתני לעיל 'אכלה חגב וכו')!?
(מנחות עב,א)
סבר לה כוותיה (כרבי
עקיבא) בחדא (בלא
הביא שליש), ופליג עליה בחדא
(בהביא שליש).
קוצרין מפני הנטיעות
ומפני בית האבל ומפני בית המדרש:
מאי טעמא (אאבל
ואבית המדרש קאי, דנטיעה נפקא לן כדלעיל: 'ממקום שאי אתה מביא - אתה קוצר', ומשדה האילן
אין מביאין עומר, כדאמרינן בפרק 'כל קרבנות' (לקמן דף פה.)
; וללישנא דפרישית לעיל, משום כלאים - מהדר אף אנטיעות)?
(ויקרא כג,י) [דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם
וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית] קצירכם [אל הכהן] אמר רחמנא (לקצירכם תהא זו 'ראשית'), ולא (ל)קציר מצוה.
ולא יעשה כריכות
אבל מניחן צבתים:
מאי טעמא?
דכמה דאפשר לא טרחינן.
מצות העומר להביא
מן הקמה:
תנו רבנן: (ויקרא
ב,יד) [ואם
תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך] 'ואם תקריב מנחת בכורים' מה תלמוד לומר (והא
כתיב בסיפיה דקרא 'תקריב מנחת בכוריך')?
לפי שמצות העומר
להביא מן הקמה (דכתיב
'חרמש בקמה' (דברים
טז,ט)), מנין שאם לא
מצא מן הקמה יביא מן העומרין? תלמוד לומר 'תקריב';
דבר אחר 'תקריב': לפי שמצוה להביא מן הלח (דכתיב 'כרמל'
(ויקרא ב,יד)), ומנין שאם לא מצא מן הלח יביא מן היבש? תלמוד לומר 'תקריב';
דבר אחר 'תקריב': לפי שמצותו לקצור בלילה (כדאמרן בריש
פירקין: אי אתה מוצא תמימות אלא אם כן אתה מתחיל מבערב), מנין שאם נקצר ביום כשר? תלמוד לומר 'תקריב';
ודוחה את השבת?
תלמוד לומר
'תקריב' כל שהוא (אף מן העמרים), 'תקריב' מכל מקום (אף
מן הרחוק מירושלים), 'תקריב' ואפילו בשבת, 'תקריב' ואפילו בטומאה.
נקצר ביום כשר:
והתנן [מגילה
פ"ב מ"ו]: 'כל הלילה כשר
לקצירת העומר, ולהקטיר חלבים ואברים (מה שמתעכל
מן המזבח מחזיר כל הלילה); זה
הכלל: דבר שמצותו ביום (כגון
שחיטה וזריקת דמים, דכתיב (ויקרא ז,לח) 'ביום
צותו את בני ישראל [להקריב]) - כשר כל היום; דבר שמצותו בלילה - כשר כל הלילה': קתני לילה דומיא דיום: מה דיום בלילה – לא (דקדשים
ששחטן בלילה – פסולין, דאמר במסכת נדה (דף מ.)
'זאת [תורת העלה]
היא העולה [ויקרא ו,ב] - הרי
אלו מיעוטין: פרט לכששחטה בלילה פסולה כו' בפרק 'יוצא דופן'), אף דלילה ביום נמי לא!?
אמר רבה: לא קשיא:
הא רבי, והא רבי אלעזר ברבי שמעון, דתניא [תוספתא מנחות פ"ג מ"ט]: 'היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת; אם יש אחרת
(אפילו במחובר) - אומר לו "הבא אחרת תחתיה" (מביאין אחרת
תחתיה, וקוצרין וטוחנין אותה ביום, שלא יאמרו 'מותר להקריב מנחה טמאה ואפילו דיחיד'), ואם לאו - אומר לו "הוי פקח ושתוק" -
דברי רבי; רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: בין כך ובין כך אומר לו "הוי פקח
ושתוק": שכל העומר שנקצר שלא כמצותו – פסול' (ומצות קצירה
בלילה ולא ביום; הלכך הא דתני לעיל 'נקצר ביום כשר' - רבי היא, והא דתניא 'פסול' -
רבי אלעזר ברבי שמעון).
[בתוספתא מנחות פ"ג מ"ט הפוכות
הדעות.]
אמר רבה בר בר חנה:
אמר רבי יוחנן: רבי אלעזר ברבי שמעון – בשיטת
רבי עקיבא, רבו של אביו אמרה (רבי שמעון
- תלמידו של רבי עקיבא, כדאמר ביבמות בפרק
'הבא על יבמתו' (דף סב:): 'והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא
כו'), דתנן (במילה
קא מיירי בפרק רבי אליעזר דמילה [שבת פ"יט מ"א]): 'כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לו לעשותה
מערב שבת - אינה דוחה את השבת', וסבר לה (רבי
אלעזר) כרבי ישמעאל, דאמר
'קצירת העומר – מצוה (ודוחה שבת)', דתנן [שביעית פ"א מ"ד]: 'רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות - אף קציר רשות,
יצא קציר העומר שהיא מצוה' ואי סלקא דעתך 'נקצר שלא כמצותו - כשר' אמאי דחי
שבת (הא סבירא לן כרבי עקיבא דכל שאפשר לעשותה מערב שבת אינה
דוחה שבת)? נקצריה מערב
שבת? אלא מדדחי שבת - שמע מינה: נקצר שלא כמצותו – פסול (ומצותו
לא הויא אלא במוצאי יום טוב, וגבי לילה נמי: מצותו בלילה, ולא ביום).
ורבי - לאו תלמידיה
דרבי שמעון הוא (בתמיה: ואמאי לא שמיע ליה מדרבי שמעון
דסבר לה כרבי עקיבא, דכל שאפשר מערב שבת לא דחיא שבת)? והתניא: 'אמר רבי: כשהיינו למדין תורה אצל רבי
שמעון בתקוע היינו מעלין לו שמן ואלונטית (בגד
להסתפג בו) מחצר לגג ומגג
לקרפיף ומקרפיף לקרפיף אחר עד שאנו מגיעין למעיין שאנו רוחצין בו' (ורבי שמעון
לטעמיה, דאמר בעירובין (דף פט.) 'אחד גגות וחצירות רשות אחת להן
לכלים ששבתו בתוכן')?
סבר לה כאידך דרבי
שמעון (דאמר 'חביבה מצוה בשעתה'; הלכך: אף על גב דכשרה מערב
שבת - עבדי לה בשעתה, ודחיא שבת; וגבי מילה, דאמר 'כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת
אינה דוחה שבת' - כגון הבאת אזמל, דאין לה זמן קבוע), דתניא [סםרא ויקרא דבורא דחובה פרשתא
י פרק יט משנה ג]: 'אמר רבי שמעון:
בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה: שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה, ולא היה
ממתין להן (לאברי תמידין ומוספין דשבת) עד שתחשך' (אלמא דחינן
שבת משום חביבה מצוה בשעתה)
(מנחות עב,ב)
ורבי אלעזר ברבי
שמעון לא שמיע ליה (הא אידך דאבוה: דחביבה מצוה בשעתה?
בתמיה!)?
אלא שאני התם (אלא
בעל כרחך שמיע - ולא גמר מינה; דהתם גבי אברים שאני): שהרי דחתה שחיטה את השבת (דדחו
שבת משום חביבות מצוה, שהרי דחתה שחיטה את השבת קודם להקטרה, דאי אפשר לעשותה מערב
שבת; וכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיטה - נדחה נמי אצל הקטרה; אבל בעומר ליכא למימר
הכי: דבשעת קצירה אכתי לא אידחי שבת, ואף על גב דלמחר דחיא הקרבה שבת, בשעת קצירה מיהא
עדיין לא נדחית, ואי לאו דלא אפשר לה מערב שבת - לא הויא דחיא שבת משום חביבות
מצוה);
ולרבי הכי נמי (איכא
למיפרך: אמאי גמר מינה? שאני התם, שהרי) דחתה שחיטה את השבת?! אלא קסבר רבי קצירת העומר לא דחיא שבת.
ולא? והתנן [ראש
פרק 'רבי ישמעאל'] 'וחכמים אומרים
אחד שבת ואחד חול משלש היה בא'!?
דלא כרבי.
'וחכמים
אומרים אחד שבת ואחד חול בשלשה בשלש קופות ובשלש מגלות'!?
דלא כרבי.
'ובשבת יאמר
להם שבת זו'?
דלא כרבי.
(וחכמים אומרים כו' ובשבת כו' ונקצר
כו' - כל הנך מייתי משום פירכא.)
נקצר ביום – כשר,
ודוחה את השבת:
מאן שמעת ליה דאמר
'נקצר ביום כשר'? רבי (דאמר לעיל 'מביאין אחרת תחתיה
וקוצרה ביום')! וקתני
'ודוחה את השבת'! מאי - לאו קצירה?
לא! להקרבה, אבל
לקצירה לא.
והתניא [ספרא
אמור פרשתא יב פרק יז משנה יג]:
רבי אומר: (ויקרא כג,מד) וידבר משה את מועדי ה' [אל בני ישראל] מה תלמוד לומר (והלא כל המועדות
אמורין למעלה, ומשה אמרן)?
לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח, שנאמר בהן (במדבר
ט,ג) [בארבעה
עשר יום בחדש הזה בין הערבים תעשו אתו] במועדו [ככל
חקתיו וככל משפטיו תעשו אתו] (במדבר
כח,ב) [צו את
בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי] במועדו - ואפילו בשבת, במועדו ואפילו בטומאה; שאר קרבנות הצבור מנין?
תלמוד לומר (במדבר כט,לט) אלה תעשו לה' במועדיכם [לבד מנדריכם ונדבתיכם לעלתיכם
ולמנחתיכם ולנסכיכם ולשלמיכם] ('במועדיכם
- ואפילו בשבת, ובפרשת ''פנחס' כתיב, גבי מוספין);
מנין לרבות עומר (דלא כתיב
בההיא פרשתא) והקרב
עמו (כבש
הבא עם העומר), שתי הלחם
והקרב עמהן (כבשי
עצרת)?
תלמוד לומר: וידבר משה את מועדי ה' (ובההיא פרשתא
ד'אמור אל הכהנים' כתיב עומר ושתי הלחם): הכתוב קבע מועד לכולן.'
- למאי? אילימא
להקרבה - שתי הלחם בני הקרבה נינהו? אלא פשיטא לטחינה והרקדה (ואף
על גב דאפשר לה לעשות מאתמול), ודכותה גבי עומר: לקצירה, וקא דחי את השבת!
[א]לא! עומר
- להקרבה (דאי אפשר לה מאתמול), ושתי הלחם - לאפיה (דקסבר
תנור מקדש), וקסבר רבי תנור
מקדש: אי אפי לה מאתמול - איפסילה לה בלינה!
וסבר רבי תנור מקדש?
והתניא [תוספתא מנחות פ"ה מ"ג]: 'כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה
(אבל באפיה לא קדשי); כיצד? שחטן לשמן וזרק דמן לשמן - קדש הלחם; שחטן
שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן - לא קדש הלחם; שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן - הלחם
קדוש ואינו קדוש (מפרש
בפרק 'התכלת' (לעיל דף מז.)) - דברי רבי;
רבי אלעזר ברבי
שמעון אומר: לעולם אינו קדוש עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן'!
אמר רב נחמן בר
יצחק: הוקבעו ולא הוקבעו קא אמר (שחטן לשמן
וזרק דמן לשמן - הוקבעו החלות לאותן כבשים, ואין יכול לשנות הלחם לזבח אחר; שחטן לשמן
וזרק דמן שלא לשמן - לא הוקבעו, אבל קדיש בתנור).
הדרן עלך רבי ישמעאל
מנחות פרק
שביעי ואלו מנחות עב,ב
מפרק ואלו
מנחות עד פרק שתי הלחם נעתק בכי"ק של רבינו בצלאל אשכנזי זצ"ל על גליון
הש"ס שלו שנמצא בירושלים וזה לשונו: זה הפירוש אשר הוא בדפוס מפרק ואלו מנחות
עד שתי הלחם אינו מפי' רש"י ז"ל והוא של פרשן אחר; – כאן אביא
פירוש הנראה לי יותר, ואפילו אשלב משתי הגירסאות לשם בהירות, היות ומטרתנו היא
ללמוד את הגמרא, ואין מטרתנו לדייק בגירסא זו או אחרת של רש"י.
משנה:
ואלו מנחות
נקמצות ושיריהן לכהנים: מנחת הסלת (היתה
נקמצת עיסה), והמחבת,
והמרחשת, והחלות, והרקיקין (אחר
אפייתן - פותתן ומחזירן לסולת, וכולהו כתיבי ב'ויקרא' וכתיב במנחת סולת קמיצה,
ובאינך כתיב אזכרה, ואזכרה היינו קמיצה), מנחת עובדי כוכבים, ומנחת נשים, ומנחת העומר (ואמרינן
בתורת כהנים [ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשתא ט משנה יב בשם רבי
שמעון]: 'נאמר כאן אזכרה ונאמר במנחת הסולת אזכרה; מה להלן מלא
הקומץ - אף כאן מלא הקומץ'), ומנחת חוטא ומנחת קנאות (כתיב
בהו קמיצה) (מנחת
חוטא של ישראל – נקמצת, אבל מנחת חוטא של כהנים - לא היתה נקמצת כלל, אלא כולה
היתה כליל);
רבי שמעון
אומר: מנחת חוטא של כהנים נקמצת, וקומץ קרב לעצמו ושירים קריבים לעצמן (מפרש
בגמרא; אבל לתנא קמא לא בעינן במנחת כהנים קמיצה, אלא נקטרת כמות שהיא).
גמרא:
אמר רב פפא: כל
היכא דתנן - 'עשר' תנן (כלומר: מנחות שוות בדין אחד).
מאי קא משמע
לן?
לאפוקי מרבי
שמעון דאמר 'מחצה חלות ומחצה רקיקין – יביא' (דמטפי
חד מנחה במה דמכשר מנחת מאפה בתלתא גווני, דלדידיה הוי י"א מנחות); קא משמע לן דלא.
ושיריהן
לכהנים:
מנלן (בתמיה)?
דכתיבא -
כתיבא, ודלא כתיבא - כתיב בה (נפקא לן
מההוא קרא, דכולל כל המנחות ב'צו את אהרן':) (ויקרא ו,ז-ט) וזאת
תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן [לפני ה' אל פני המזבח; [פסוק
ח] והרים ממנו בקמצו מסלת המנחה ומשמנה ואת כל הלבנה אשר על
המנחה והקטיר המזבח ריח ניחח אזכרתה לה'] [פסוק ט] והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו [מצות
תאכל במקום קדש בחצר אהל מועד יאכלוה]!
באה חיטין לא
קמיבעיא לן (דמההוא קרא דכולל כל המנחות נפקי:
מ'זאת תורת המנחה'; דסתם מנחה באה חיטין, הלכך ההוא
- בבאה חיטין קמשתעי), כי קא
מיבעיא לן באה שעורין (כגון מנחת העומר ומנחת קנאות).
באה שעורין
נמי: מדנקמצת (דכתיב בה [במנחת קנאות] (במדבר
ה,כו) 'אזכרתה') - (וודאי) שיריה לכהנים (דאי
לא - אמאי קמצי לה)!
אליבא דרבנן (דאמרי
במתניתין 'ואלו מנחות נקמצות') לא קא מיבעיא לן (דודאי
מדנקמצות שיריהן לכהנים), כי קא
מיבעיא לן אליבא דרבי שמעון, דאמר: איכא מנחה דמיקמצא ולא מיתאכלא, דתנן 'רבי
שמעון אומר: מנחת חוטא של כהנים נקמצת: הקומץ קרב בעצמו, והשירים קריבין בעצמן'
(ואיכא למימר: הא נמי מנחת העומר ומנחת קנאות, אף על גב
דנקמצות - איכא למימר דשיריהן אין נאכלין) – מנלן?
אמר חזקיה:
דאמר קרא: (ויקרא ז,י) וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן
תהיה [איש כאחיו];
אם אינו ענין לבלולה של חיטין (דהא נפקי
מ'זאת תורת המנחה ... והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו') - תנהו ענין לבלולה של שעורין (מנחת
העומר), ואם אינו ענין
לחרבה של חיטין (כגון מנחת מאפה) - תנהו ענין לחרבה של שעורין (מנחת
קנאות).
והאי - להכי
הוא דאתא? הא מיבעי ליה לכדתניא [ספרא צו פרשתא ד פרק י משנה ג-ט,
אך כאן בהרחבה]: מנין שאין
חולקין מנחות כנגד זבחים (שלא יאמר
הכהן לחבירו: טול אתה זבחים, ואני מנחות)?
(מנחות עג,א)
תלמוד לומר: [ויקרא ז,ט] וכל המנחה אשר תאפה בתנור [וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אתה לו תהיה] - [ויקרא ז,י: וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה] לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו ('לכל
בני אהרן' משמע: כולם יאכלו ממנה: שלא יחלקו זה כנגד זה, אלא בין כולם
יחלקו המנחות);
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך
דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל
הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2003 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .