דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י
בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה
מלאה – בסוף הדף.
(מנחות עו,ב)
מנחות פרק שמיני
התודה היתה באה עו,ב
משנה:
התודה היתה באה
חמש סאין ירושלמיות (כולה מתניתין מפרש בגמרא בברייתא), שהן שש מדבריות (שש
סאין מאותן שהיו בימי משה, והוסיפו שתות על המדות; סאה ירושלמית היתה יתירה על של מדבר
שתות, ואותן חמש = שש מדבריות הן), (והנך שש סאין
=) שתי איפות (שהאיפה
= שלש סאין, שהן עשרים עשרונות, דכתיב (שמות טז,לו)
'והעומר עשירית האיפה [הוא]' דעומר הוא
עשרון; ונמצא עשר עשרונים באיפה, ושתי איפות הן עשרים עשרונות);
האיפה - שלש סאין,
עשרים עשרון (ועשרים עשרון הם, דהא בכל איפה יש עשרה
עשרונות): עשרה (עשרונות
לעשר חלות) לחמץ ועשרה למצה;
(מנחות עז,א)
המשך המשנה
עשרה לחמץ: עשרון
לחלה (דעשר חלות היו חמץ), ועשרה למצה; ובמצה שלש מינין (וכל
אחד היה של עשר חלות): חלות, רקיקין,
ורבוכה (חלוט ברותחין קרי רבוכה בתורת כהנים); נמצאו (במצה שלשים
חלות של עשר עשרונות): שלשה
עשרונים ושליש לכל מין ומין (שבמצה, דהוי
עשר חלות לשלשה עשרונים ושליש), ושלש חלות לעשרון (שמכל
עשרון היה עושה שלשה חלות של מצה, דשלשים חלות לא היו אלא עשרה עשרון);
(ומה ששנינו עד כאן היא במדה מדברית,
אבל) ובמדה ירושלמית (שהיו
חמש סאין, שהן שלשים קבין: דסאה = ששה קבין; שלא היו בה עשרונות אלא קבין) היו שלשים קב: חמשה עשר לחמץ וחמשה עשר למצה;
חמשה עשר לחמץ = קב ומחצה (היה נותן) לחלה; חמשה עשר למצה (דמט"ו
קבין היה עושה עשר חלות), ובמצה
שלש מינין: חלות, ורקיקין, ורבוכה; נמצאו חמשת קבין לכל מין ומין, ושתי חלות לקב (דמקב
אחד היה עושה שתי חלות, שהרי מט"ו קבין היה עושה שלשים חלות של מצה).
גמרא:
'התודה היתה באה
חמש סאין ירושלמיות' - מנא הני מילי (דאיפה שלש
סאין)?
אמר רב חסדא: דאמר
קרא: (יחזקאל מה,יא)
האיפה והבת תוכן אחד יהיה [לשאת
מעשר החמר הבת ועשירת החמר האיפה אל החמר יהיה מתכנתו] ('תוכן
אחד' = מדה אחת הן): מה בת = שלש סאין, אף איפה = שלש סאין.
ו'בת' גופא - מנלן?:
אילימא מדכתיב 'לשאת מעשר
החומר הבת' (והבת
היא הוא נטילת מעשר על החומר, דחומר הוא שלשים סאין, נמצא הבת שהוא עשירית החומר מחזיק
שלשה סאין; ואמר קרא דאיפה ובת 'תוכן אחד' הוא) - (ומאי טעמא
ילפת מבת?) איפה נמי (לילף
מאיפה גופה), הכתיב 'ועשירית החומר האיפה' (שהוא שלשים
סאין)!?
אלא (משום
הכי לא גמרת לה לאיפה?): (משום
ד)'חומר' לא ידענא כמה
- הכא נמי (מעשר החומר הבת דבעי למילף מינה) לא ידענא כמה;
אלא מהכא: (יחזקאל
מה,יד) וחק השמן הבת השמן ומעשר הבת מן הכור עשרת הבתים חומר
כי עשרת הבתים חומר ('[ו]חק'
- מדת השמן - זו היא מע�שר הבת היה מן הכור העישור; דכור הוי עשרת בתים,
ו'כור' - פשיטא להו לבני בבל דהוי שלשים סאין, שהיו מודדין תבואה בסאה ובכור;
כיצד? עשרת הבתים יהיה לכם החומר ואז יתכן ליטול ממנו בת אחת, לפי
שהחומר הוא עשרה בתים; וביחזקאל כתיבי הני קראי; ובקצת ספרים כתוב כך 'וחק השמן של
קרבן הבת', וביחזקאל כתיבי הני קראי).
אמר שמואל:
'אין מוסיפין על המדות יותר משתות, ולא על המטבע יותר משתות, והמשתכר (באוכל
נפש) לא ישתכר יותר משתות'.
מאי טעמא (אין
מוסיפין על המדות יותר משתות)?
אילימא משום אפקועי
תרעא (שכשמגדיל המדות יותר - מתחיל השער להתייקר מפני יתרות
המדות, ומתוך שיתחיל להתיקר מעט - הולך ומתיקר הרבה: דמי שאינו יודע תוספי המדות
סבור דרעב בא לעולם, ומתיקר יותר ויותר) - אי הכי שתות נמי לא (כי
לא מוסיפין אלא שתות איכא נמי למיחש להכי)!
אלא (אין
מוסיפין יותר משתות) משום אונאה:
כי היכי דלא ליהוי ביטול מקח (שֶׁמְחַדֵשׁ
עד שלא ידעו החמרים שנתוספו המדה - מוכרים בדמים הראשונים, וכשידעו שנתאנה, אם יוסיפו
יותר על שתות - נמצא שנתאנה יותר משתות, ובטל מקח; וכי מוסיפים שתות ותו לא - יהא
המקח קיים, ויחזיר לוקח למוכר דמי אונאתו; והכי אמרינן בבבא מציעא (מט:):
יותר משתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה).
והא אמר רבא: כל
דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר (משום
דקפיד עליה, והרי נתאנה במדה)?
אלא משום תגרא (מפני
החמרים שקונה תבואה בכפרים ומוכר בעיר, בשווקים, שרוצה להשתכר בה השתות, ואילו היה
מודד במדה שנתוספו ביותר - הוי הפסד מטי דיאנא למוכר): כי היכי דלא למטייה דיאנה (הפסד;
שהיה מפסיד אותו יותר משתות; ומשום ד'לא לימטייה דיאנא' - תקנו שלא יוסיפו יותר משתות,
שלא יפסיד: לפי שבני הכפרים מוכרים לו במדה הראשונה מדה בחמש סלעים, והוא מוכר
בעיר בשש סלעים, כדאמרינן 'שלא ישתכר יותר משתות'; ומחדש שאין החמר מכיר התוספת של
מדה - מוכר במדת העיר הגדולה, ואם נוסיף יותר על שתות - מפסיד מן הדמים שהוא נתן
בה);
(ומהדר בתמיה:) דיאנה הוא דלא לימטייה, רוחא לא בעי? 'זבן וזבין
- תגרא איקרי' (בתמיה: וכי לכך נושא ונותן כדי שיקרא
תגר ולא ירויח כלום? דכי מוסיפין שתות לא מפסיד ולא משתכר; אם כן - שאין התגר
מרויח כלום - מה תקנה עשו לו)?
אלא אמר רב חסדא:
שמואל קרא אשכח ודרש (דגזירת הכתוב היא): (יחזקאל מה,יב) [ו]השקל עשרים גרה, עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה
וחמשה שקל המנֶה יהיה לכם; מנה?
מאתן וארבעין הוו (שקל האמור בתורה הוא סלע; הא ששים
סלעים חשיב בקרא [20+25+10+5=60 שקלים], אותן
ששים שקלים יהיה לכם המנה; והסלע = ארבע זוזים נמצא מאתן וארבעים הוו בהאי 'מנה',
וקיימא לן דמנה דאורייתא אינה אלא כ"ה סלעים, שהן מאה זוזים)?! (והאי קרא
- גבי מנה של קודש קאי ב�יחזקאל) אלא שמע מינה תלת: שמע מינה: מנה של קודש כפול היה (דהיינו
מאתים דינרין), ושמע מינה:
מוסיפין על המדות (והנך ארבעים דטפי על מאתים - תוספת
הוא), ואין מוסיפין יותר
משתות (דהוסיפו שתות); ושמע מינה: שתותא מלבר (שעל
חמש פעמים ארבעים [מאתים] הביאו
מבחוץ ארבעים פעם ששית, ולא אמרינן שיחלוקו המאתים לשש חלקים דהוי לכל חלק וחלק
שלש ושלשים זוזים ושליש, ומאותן חלקים נוסיף את השתות על המנה, דהוי ליה שתות מלגאו;
ומההיא קרא נפקא מדות ומטבע: דמנה הוי משקל, וסלע הוי מטבע).
אמר רבינא: מתניתין
נמי דיקא (דשתותא מלבר), דקתני: תודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש
מדבריות - שמע מינה (דאותו [חלק] ששי הוסיפו על החמשה עשו
חמש ירושלמיות שהן שש מדבריות; נמצאת צריך להוסיף עליהן הששית, והיינו שתותא מלבר).
(מנחות עז,ב)
משנה:
מכולם (לחמי
תודה) היה (הכהן) נוטל אחד מעשרה תרומה, שנאמר (ויקרא
ז,יד) והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' [לכהן
הזרק את דם השלמים לו יהיה]:
'אחד' - שלא יטול פרוס;
'מכל קרבן' - שיהו כל הקרבנות (כל
המינין) שוות (עשר
חלות): שלא יטול (תרומה) מקרבן על חבירו (שאם
היה ממין זה חמשה וממין זה חמשה עשר [והיה לוקח אחד מכל מין, יצא שממין החמשה הפריש על מין
החמשה-עשר, שהרי צריך לתת עשירית!])
'לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה' - והשאר נאכל לבעלים.
גמרא:
תנו רבנן [ספרא
צו פרשתא ז משנה א]: [ויקרא
ז,יד: והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן הזרק את דם השלמים
לו יהיה]
'והקריב ממנו' - מן המחובר (דבעינן שיהו כל החלות ביחד בכלי אחד בשעת תרומה)
'אחד' - שלא יטול פרוס;
'מכל קרבן' - שיהו כל הקרבנות שוות: שלא יטול מן הקרבן על חבירו;
'תרומה לה'' - איני יודע מכמה (חלות) היא (הוא
נוטל אחת); הריני דן: נאמר
כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר תרומה ([במדבר יח, כו:
ואל הלוים תדבר ואמרת אלהם: כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם
בנחלתכם] והרמתם ממנו תרומת ה' [מעשר מן
המעשר] ובלוים כתיב האי קרא,
במעשר מן המעשר, דאמר מר (פסחים דף לו:) 'ותרומת
ידך' אלו הבכורים) מה להלן אחד
מעשרה - אף כאן אחד מעשרה!
[משנה ב] או כלך לדרך זו: נאמר כאן תרומה, ונאמר בבכורים תרומה [דברים
יב,יז: לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך
וכל נדריך אשר תדר ונדבתיך ותרומת ידך]; מה להלן (תרומה דבכורים) אין לה שיעור (כדאמרינן (פאה פ"א מ"א)
'אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים': דכמה שירצה מביא) - אף כאן אין לה שיעור!?
נראה למי דומה:
דנין תרומה שאין אחריה תרומה (דכיון
שנטל תרומת מעשר - אין מפרישין שוב ממנה תרומה אחרת) מתרומה שאין אחריה תרומה, ואל יוכיח בכורים שיש
אחריהן תרומה (דלאחר
שהביא בכורים, כשהוא קוצר תבואתו - מפריש תרומה ומעשרות)!
[משנה ג?] או כלך לדרך זו: דנין תרומה הנאכלת במקום קדוש (שנאכלת בירושלים) מתרומה הנאכלת במקום קדוש (לחמי תודה
ובכורים אין נאכלין אלא בירושלים, דכתיב (דברים יב,יז:) 'לא תוכל לאכול בשעריך ונדבותיך
ותרומת ידך'), ואל
תוכיח תרומת מעשר שנאכלת בכל מקום!?
תלמוד לומר:
'ממנו תרומה לה'' (דכתיב בלחמי
תודה [ויקרא ז,יד] והקריב ממנו אחד מכל קרבן
תרומה לה' לכהן הזרק את דם השלמים לו יהיה]) וכתיב בתרומת מעשר 'ממנו תרומה' [במדבר
יח, כו: ואל הלוים תדבר ואמרת אלהם: כי תקחו מאת בני ישראל את
המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר] לגזירה שוה;
[משנה ד] למדנו לתרומה שהיא אחד מעשרה, אבל איני יודע מכמה היא חלה (קמח הוא עושה
החלה של חמץ); הריני
דן: נאמר כאן 'לחם' [ויקרא
ז,יג: על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו] ונאמר להלן בשתי הלחם 'לחם' [ויקרא
כג,יז: ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים סלת
תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה']:
מה להלן עשרון לחלה (דכתיב
שנים שני עשרונים) - אף כאן עשרון לחלה;
[משנה ה] או כלך לדרך זו: נאמר כאן לחם ונאמר בלחם הפנים לחם [ויקרא
כד,ז: ונתת על המערכת לבנה זכה והיתה ללחם לאזכרה אשה
לה']: מה להלן שני עשרונות [ויקרא כד,ה:
ולקחת סלת ואפית אתה שתים עשרה חלות שני עשרנים יהיה החלה האחת] אף כאן שני עשרונות?
[משנה ו] נראה למי דומה: דנין מנחה הבאה חמץ עם הזבח ממנחה הבאה חמץ עם הזבח, ואל יוכיח
לחם הפנים שאינו בא חמץ עם הזבח!
[משנה ז] או כלך לדרך זו: דנין מנחה הבאה מארץ וחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן, ממנחה
הבאה מארץ וחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן (לחמי
תודה ולחם הפנים באות מארץ ומח"ל) - ואל יוכיחו שתי הלחם שאין באות אלא מן החדש ומן הארץ (ושתי הלחם
אין באות אלא מן הארץ, דכתיב בהו (ויקרא כג,יז)
'ממושבותיכם תביאו לחם תנופה')!?
תלמוד לומר (ויקרא
כג,יז) ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים [שני עשרנים סלת תהיינה
חמץ תאפינה בכורים לה']; שאין
תלמוד לומר 'תביאו' (שהרי כבר נאמר (ויקרא כג,טז)
'והקרבתם מנחה חדשה' ומצי למימר 'ממושבותיכם לחם
תנופה'); ומה תלמוד לומר
'תביאו'? שכל מה שאתה מביא ממקום אחר (גירסא
אחרת: 'שכל הבאות שאתה מביא': הדומות לזה: שבאין חמץ) הרי הוא כזה: מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה;
[משנה ח] אי (דרוש
להך גיסא:) מה להלן (בשתי הלחם) שני עשרונות (ותו לא) - אף כאן (בחמץ שבתודה) שני עשרונות (שני עשרונים
לעשר חלות)?
תלמוד לומר (בשתי הלחם): [ויקרא
כג,יז: ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים סלת] תהיינה [חמץ תאפינה
בכורים לה' ] (תהיינה יתירה,
לרבוייא היא, ואף על גב דכתיב בשתי הלחם - יליף לתודה: דאם אינו ענין לשתי הלחם,
דהא כתיב 'שתי עשרונים' - תנהו ענין לחמץ שבתודה: דליהוו עשרה עשרונים; לישנא
אחרינא: ולקמן מפרש מאי תלמודא, ומפרש דמריבוי דשני יודין דריש: חד יו"ד ד'תהיינה'
א'תביאו לחם' דאוקימנא בלחמי תודה קאי: דאי
אשתי הלחם - לא מצי למכתב יוד, דהא 'שתים שני עשרונים'
כתיבי)!
[משנה ט] למדנו עשרה לחמץ (משתי הלחם
שהוא חמץ: 'תהיינה' - בחמץ כתיב); עשרה למצה מנין?
תלמוד לומר (ויקרא
ז,יג) על חלות לחם חמץ [יקריב קרבנו
על זבח תודת שלמיו] (ולעיל
מיניה [פסוק יב] כתיב
'והקריב על זבח התודה חלות מצות' וסמיך ליה
'על חלות לחם חמץ') : נגד חמץ הָבֵא מצה (דכמה
שמביא סולת לצורך חמץ - הבא מצה); נמצאו עשרים עשרונות לחמי תודה עשרה לחמץ ועשרה למצה (עשר לחמץ נפקא
לן משתי הלחם, עשר למצה - מדרשא 'לנגד חמץ הבא מצה');
יכול עשרה שבמצה
לא יהו כולן אלא ממין אחד?
תלמוד לומר (ויקרא
ז,יב) אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות
מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן סלת מרבכת [חלות
בלולת בשמן] (בהאי קרא כתיב שלשה מיני מצה) [בספרא:
ואומר: ויקרא ז,יד: והקריב ממנו אחד מכל קרבן
תרומה לה']; נמצאו שלשה
עשרונים ושליש לכל מין ומין, ושלש חלות לעשרון, ונמצאו לחמי תודה ארבעים; נוטל מהן
ארבע, ונותן לכהן והשאר נאכלים לבעלים.
אמר מר: 'והקריב ממנו - מן המחובר' (משמע שיהא הכל שלם: הארבעים חלות שלם, והתרומה: דבשעת תרומה
יהא הכל שלם); אלא מעתה
דכתיב (ויקרא ד,יט) ואת כל חלבו ירים ממנו [והקטיר
המזבחה] - התם מאי מחובר איכא (דסלקא
דעתא דקא פריך דתחלה היה מנתח הבשר, ואחר כך האימורים)?
כדרב חסדא
אמר אבימי, דאמר רב חסדא אמר אבימי: שלא ינתח בשר קודם שיטול אימורין (וכהאי
גוונא הוי מחובר בשעת הפרשה).
אמר מר: 'נאמר
כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר תרומה'; ונילף מתרומת מדין ('[והרמת
מכס...] אחד נפש מחמש מאות' [במדבר
לא,כח] [ונאמר
בפסוק כט 'תרומת ה''])?
דנין תרומה הנוהגת
לדורות מתרומה הנוהגת לדורות, ואל תוכיח תרומת מדין שאינה נוהגת לדורות;
ונילף מתרומת חלה
[במדבר טו,יט: והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו
תרומה לה'] (דהוי
אחד מארבעים ושמונה; לישנא אחרינא: דקיי"ל אחד מכ"ד)?
תנא דבי רבי ישמעאל:
דנין דבר שנאמר בו 'ממנו ...
תרומה לה'' [ויקרא
ז,יד
והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן
הזרק את דם השלמים לו יהיה] מדבר
שנאמר בו 'ממנו תרומת ה'' [במדבר יח,כו:
ואל הלוים תדבר ואמרת אלהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם
בנחלתכם והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר], לאפוקי תרומת חלה דלא נאמר בו ממנו תרומה לה' (תרומת
חלה לא כתיב בהו 'ממנו', אבל לחמי תודה ותרומת מעשר כתיב בהו 'ממנו').
בעי רבא: תרומת
לחמי תודה - חייבין (זר האוכלה) עליהן מיתה וחומש (מיתה
במזיד וקרן וחומש בשוגג) או אין חייבין
עליהן מיתה וחומש?: כיון דאיתקש לתרומת מעשר - כתרומת מעשר דמי (דתרומה
מעליא היא וחייב)? או דלמא
(ויקרא כב,ט:)
'בו' [ויקרא
כב,ט: ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי
יחללהו אני ה' מקדשם] 'וחמשיתו' [ויקרא
ה,טז: ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו
ונתן אתו לכהן והכהן יכפר עליו באיל האשם ונסלח לו] - מיעט רחמנא (גבי תרומת
תבואה: 'ומתו בו כי יחללוהו' - בו חייב מיתה ולא
בתרומה אחרת; 'חמשיתו'
- חמישיתו דהאי, ולא חמ�ישיתו דאחרינא)?
מדמעת (כשאר
תרומה: שאם נפלה לתוך חולין - שיהא צריך להעלותה באחד ומאה; דגבי דימוע לא אשכחן מיעוט
בקרא) או אינה מדמעת?
תיקו.
אמר מר: 'תלמוד
לומר: תהיינה'; מאי תלמודא (היכי משמע
מן 'תהיינה' עשרה עשרונות)?
(מנחות עח,א)
אמר רב יצחק בר
אבדימי: 'תהיינה' (בתרי יוד,
דחד יוד יתירא) כתיב.
אימא עשרה קפיזי
(חצאי קבים)?
אמר רבא: בעשרונות
דבר הכתוב (דממאי דמיירי בפרשה - קמרבה מן 'תהיינה',
ובפרשה כתיב (ויקרא כג) 'שתים שני עשרונים').
'למדנו עשרה
לחמץ; עשרה למצה מנין? תלמוד לומר: על חלות לחם חמץ כנגד
חמץ הבא מצה':
וכי דבר הלמד בהיקש
(דחמץ עצמו דהוא עשר - גמרינן משתי הלחם: עשרון לחלה,
מן היקישא ד'לחם' 'לחם') חוזר ומלמד
בהיקש (על מצה עשרה עשרונים, כחמץ, ד'כנגד חמץ הבא מצה',
בהיקש, והכי קיימא לן בפרק 'איזהו מקומן': כל התורה למדו למד מלמד חוץ מקדשים)?
הימנו ודבר אחר
הוא, וכל הימנו ודבר אחר לא הוי היקש (כלומר: בין
מה שכתוב בו בגופיה בין מה שלמד מדבר אחר נפקא ליה דחמץ עשר עשרונות הוא, דבדידיה
כתיבי עשר חלות, כדילפינן לעיל: דתרומה = אחת מעשרה; ולהכי גמר משתי הלחם: דעשרון
יהא לכל חלה - הרי עשר עשרונות! הלכך לאו היקש הוא, ויכול לחזור וללמוד על המצה
דעשרה עשרונות הוא; והיכי דמי 'היקש גמור'? כגון אי לא הוי כתיב עשר חלות לגופיה,
ובשתי הלחם הוי עשר עשרונות, וילפינן מהדדי בהיקש - דההיא הוי היקש גמור;
לישנא אחרינא: כלומר: אי הוה מלמד החמץ על המצה אותו דבר
עצמו שהוא למד מן שתי הלחם: עשרון לחלה - מצי למימר 'וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד
בהיקש', אבל הכא, החמץ אינו מלמד על המצה מה שהוא לומד בהיקש משתי הלחם - לא מצית
למיפרך, משום דחמץ למד משתי הלחם עשרון לחלה, ומלמד בהיקש למצה שהוא ערשה עשרונים,
דהיינו דבר אחר. ענין אחר, נמי
שמעתי: הימנו ודבר אחר הוא: דאי הוה יליף מחמץ שבתודה לקרבן אחר דעלמא -
מצית לאקשויי 'וכי דבר וכו'; השתא, דלא יליף אלא לההוא קרבן גופיה - ליכא למיפרך
הכי.)
הניחא למאן דאמר
לא הוי היקש, אלא למאן דאמר הוי היקש מאי איכא למימר (וכי
דבר הלמד [בהיקש] חוזר ומלמד בהיקש)?
'תביאו' - רבויא היא ('תביאו'
דאוקימנא ליה אתודה - ריבויא הוא, ולא היקש, ולא משתי הלחם גמר, אלא בחמץ דתודה גופיה
כתיב עשרון לחלה: ד'תביאו' דכתיב בשתי הלחם לא צריך לגופיה,
אלא לרבות לחמי תודה למה שאמר בפסוק זה, ומה אמור בו? לכל חלה עשרון; הלכך בהדיא,
בגופיה כתיב, ולא מהיקשא גמר; ו'היקש' היכי דמי? כגון אי לא הוי כתיב בקרא ד'תביאו'
עשרון לחלה, והיה כתיב גבי שתי הלחם לחודיה, וגמרינן תודה בהיקש משתי הלחם - ההוא
הוי היקש גמור;
לישנא אחרינא: 'תביאו' ריבויא
הוא דמשמע הבאה מרובה: שיהא בחלה עשרון שלם, ויוד ד'תהיינה'
דמביא עשר חלות - הוי מגופיה דקרא דתודה, הלכך לאו היקש הוא, ויבא ללמוד על המצה.
לישנא אחרינא: דלא הוה למכתב 'תביאו'
גבי שתי הלחם, משום טעמא דאמר לעיל, והוי כמאן דכתיב הכא גבי לחמי תודה דכל הבאות שאתה
מביא יהו כזה: עשרון לחלה, והוי כמו שלמד מגופו דקרא עשרון לחלה, ולא מהיקש; ולא
מצית למיפרך 'וכי דבר הלמד כו', שהרי לא למד החמץ מהיקש; אבל אי תודה כדמעיקרא אתיא
'לחם' 'לחם' - הוי דבר הלמד מהיקש, ואיכא למיפרך עליה).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך
דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון.
אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2003 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .