דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י
בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה
מלאה – בסוף הדף.
(מנחות עז,ב)
אמר מר: 'תלמוד
לומר: תהיינה'; מאי תלמודא (היכי משמע
מן 'תהיינה' עשרה עשרונות)?
(מנחות עח,א)
אמר רב יצחק בר
אבדימי: 'תהיינה' (בתרי יוד,
דחד יוד יתירא) כתיב.
אימא עשרה קפיזי
(חצאי קבים)?
אמר רבא: בעשרונות
דבר הכתוב (דממאי דמיירי בפרשה - קמרבה מן 'תהיינה',
ובפרשה כתיב (ויקרא כג) 'שתים שני עשרונים').
'למדנו עשרה
לחמץ; עשרה למצה מנין? תלמוד לומר: על חלות לחם חמץ כנגד
חמץ הבא מצה':
וכי דבר הלמד בהיקש
(דחמץ עצמו דהוא עשר גמרינן משתי הלחם עשרון לחלה מן היקישא
דלחם לחם) חוזר ומלמד
בהיקש (על מצה עשרה עשרונים, כחמץ, ד'כנגד חמץ הבא מצה',
בהיקש, והכי קיימא לן בפרק 'איזהו מקומן': כל התורה למדו למד מלמד חוץ מקדשים)?
הימנו ודבר אחר
הוא, וכל הימנו ודבר אחר לא הוי היקש.
הניחא למאן דאמר
לא הוי היקש, אלא למאן דאמר הוי היקש מאי איכא למימר? (כלומר:
בין מה שכתוב בו בגופיה בין מה שלמד מדבר אחר נפקא ליה דחמץ עשר עשרונות הוא,
דבדידיה כתיבי עשר חלות, כדילפינן לעיל: דתרומה = אחת מעשרה; ולהכי גמר משתי הלחם:
דעשרון יהא לכל חלה - הרי עשר עשרונות! הלכך לאו היקש הוא, ויכול לחזור וללמוד על
המצה דעשרה עשרונות הוא; והיכי דמי 'היקש גמור'? כגון אי לא הוי כתיב עשר חלות
לגופיה, ובשתי הלחם הוי עשר עשרונות, וילפינן מהדדי בהיקש - דההיא הוי היקש גמור; לישנא אחרינא: כלומר: אי הוה מלמד החמץ על המצה
אותו דבר עצמו שהוא למד מן שתי הלחם: עשרון לחלה - מצי למימר 'וכי דבר הלמד בהיקש
חוזר ומלמד בהיקש', אבל הכא, החמץ אינו מלמד על המצה מה שהוא לומד בהיקש משתי הלחם
- לא מצית למיפרך, משום דחמץ למד משתי הלחם עשרון לחלה, ומלמד בהיקש למצה שהוא
ערשה עשרונים, דהיינו דבר אחר. ענין
אחר, נמי שמעתי: הימנו ודבר אחר הוא: דאי הוה יליף מחמץ שבתודה לקרבן אחר דעלמא
- מצית לאקשויי 'וכי דבר וכו'; השתא, דלא יליף אלא לההוא קרבן גופיה - ליכא למיפרך
הכי;
מאי איכא למימר: וכי דבר
הלמד [בהיקש] חוזר ומלמד בהיקש?)
'תביאו' - רבויא היא ('תביאו'
דאוקימנא ליה אתודה - ריבויא הוא, ולא היקש, ולא משתי הלחם גמר, אלא בחמץ דתודה גופיה
כתיב עשרון לחלה: ד'תביאו' דכתיב בשתי הלחם לא צריך לגופיה,
אלא לרבות לחמי תודה למה שאמר בפסוק זה, ומה אמור בו? לכל חלה עשרון; הלכך בהדיא,
בגופיה כתיב, ולא מהיקשא גמר; ו'היקש' היכי דמי? כגון אי לא הוי כתיב בקרא ד'תביאו'
עשרון לחלה, והיה כתיב גבי שתי הלחם לחודיה, וגמרינן תודה בהיקש משתי הלחם - ההוא
הוי היקש גמור;
לישנא אחרינא: תביאו ריבויא
הוא דמשמע הבאה מרובה: שיהא בחלה עשרון שלם, ויוד ד'תהיינה'
דמביא עשר חלות - הוי מגופיה דקרא דתודה, הלכך לאו היקש הוא, ויבא ללמוד על המצה.
לישנא אחרינא:דלא הוה למכתב 'תביאו'
גבי שתי הלחם, משום טעמא דאמר לעיל, והוי כמאן דכתיב הכא גבי לחמי תודה דכל הבאות שאתה
מביא יהו כזה: עשרון לחלה, והוי כמו שלמד מגופו דקרא עשרון לחלה, ולא מהיקש; ולא
מצית למיפרך 'וכי דבר הלמד כו', שהרי לא למד החמץ מהיקש; אבל אי תודה כדמעיקרא אתיא
'לחם' 'לחם' - הוי דבר הלמד מהיקש, ואיכא למיפרך עליה).
משנה:
המילואים (שהיו
בימי משה) היו באין כמצה שבתודה:
חלות ורקיקין ורביכה (ובגמרא מפרש מנלן); נזירות (לחמי נזיר,
דכתיב: במדבר ו,טו: וסל מצות סלת חלת בלולת בשמן
ורקיקי מצות משחים בשמן ומנחתם ונסכיהם) היתה באה שתי ידות כמצה של תודה (שני
חלקים של מצה שבתודה היו בנזירות, כדמפרש): חלות ורקיקין, ואין בה רבוכה;
נמצא (בנזירות) עשרה קבין ירושלמית (וכיון
שלא היו שם אלא שני אותן מינין - נמצאו שני מינין עשרה קבין ירושלמיות: דכיון דשלשה
מינין דמצה שבתודה הוו ט"ו קבין - חמשה קב לכל מין - נמצאו לשני מינין הן
עשרה קבין) שהן ששה עשרונות
ועודיין (דעשרה קבין הן ששה עשרונות ושני שלישיות, ושני מינין
שהן שלשה עשרונות ושליש לכל מין: דכיון דעשרה עשרון הוו לשלשה מינין שבמצה, נמצא
לשתי ידות הן ששה עשרונות ושני שלישי עשרון, והאי 'ועודויין' הוי שני שליש עשרון).
גמרא:
מנא הני מילי (דהמילואים
היו באות חלות ורקיקין ורבוכה - היינו חלוט בשמן)?
אמר רב חסדא אמר
רב חמא בר גוריא: דאמר קרא (ויקרא ח,כו) ומסל
המצות אשר לפני ה' לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד [וישם
על החלבים ועל שוק הימין] בשלמא 'חלות' = חלות; 'רקיק' = רקיק;[לחם] שמן מאי נינהו? לאו רבוכה (דמוסיף בו
שמן כנגד חלות ורקיקין - אלמא דאית בהו רבוכה)?!
מתקיף לה רב אויא:
אימא אנתא דמשחא (חתיכת עיסה עבה שטיגנה בשמן; ענין אחר
אנתא דמשחא עוגה של שמן קרוש עגול כמו לחם, והיינו 'לחם שמן'
מ"ר ז"ל, ולא רבוכה ממש)?
אלא כדדרש רב נחמן
בר רב חסדא משמיה דרבי טבלא: (ויקרא ו,יג) זה קרבן
אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו [עשירת האפה סלת מנחה
תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב];
וכי מה למדנו לבניו ביום המשחו (לדורות מיום
המשחו לאהרן? כלום חייבין בניו בשביל משיחת אביהם)? אלא מקיש חינוכו (להדיוט
לדורות) להמשחו (כלומר
לכהן גדול לחביתין) : מה המשחו
(דאהרן: קרבן חביתין שהוא מקריב בכל יום) רבוכה (כדכתיב 'מורבכת
תביאנה' [ויקרא ו,יד]) - אף חינוכו (יום חינוך
בניו דכהנים הדיוטות, ומילואים - יום חינוך הוי) רבוכה; אמר רב חסדא: כהן גדול המתקרב לעבודה (תחילה
לאחר שנמשח) צריך שתי עשרונות
האיפה: אחת להמשחו (שנמשח לכהן גדול) ואחת לחינוכו (בשביל
שנתחנך היום לעבודת כהן גדול).
מר בר רב אשי אמר:
שלש;
ולא פליגי: הא דעבד
עבודה כשהוא כהן הדיוט, הא דלא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט (מביא
שלשה: אחת לחינוכו לעבודת כהן הדיוט, ואחת לחינוכו לעבודת כהן גדול, ואחת לחביתין;
ויש מפרשין כגון דעבד עבודה ביוה"כ - ולאו מילתא היא: דהא קרבן יחיד אינו קרב
ביוה"כ! ובפרק קמא דיומא קא בעי אם אירע פיסול בכהן גדול - במה מחנכין את השני
ביה"כ).
נזירות היתה באה
שתי ידות כמצה שבתודה:
תנו רבנן [ספרא
צו פרשתא ה פרק יא משנה יא]: [ויקרא
ז,יג: על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו] ''שלמיו' (דלא
הוה צריך, שהרי כבר נאמר [ויקרא ז,יא] 'וזאת
תורת זבח שלמיו' [פסוק יב] 'ואם
על תודה') - לרבות
שלמי נזיר לעשרת קבין ירושלמיות
(שהן 'שתי ידות' של מצה שבתודה: שלא היה בנזיר אלא חלות
ורקיקין) ולרביעית שמן (שבתודה;
דבתודה הוה בה חצי לוג, ואותו חצי לוג – חוצה: חציו לרבוכה וחציו לחלות ורקיקין, כדאמרינן
לקמן בפרק 'שתי מדות'; לחמץ לא היה בו שמן; וכיון שבנזיר אין בו רבוכה - דיו
ברביעית) ;
יכול לכל מה
שאמור בענין (הואיל
והוקשו שלמי נזיר למצה של תודה, יכול לוקשו לכל שלש מינין שבמצה: שיהו טעונין רבוכה)?
תלמוד לומר (בנזיר): מצות [במדבר ו,טו:
וסל מצות סלת חלת בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן
ומנחתם ונסכיהם]'.
מאי תלמודא (היכי
ממעט מ'מצות')?
אמר רב פפא: דבר
שנאמר בו 'מצות', לאפוקי רבוכה, דלא נאמר בו מצות (דהא
בתודה כתיב [ויקרא ז,יב] [אם
על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה] חלות מצות [בלולת
בשמן] ורקיקי מצות [משחים בשמן]
וסלת מרבכת חלת בלולת בשמן; ואלו 'מצות' לא כתיבי ברבוכה)!
דבי רבי ישמעאל
תנא [ספרי נשא פסקא לד]: [במדבר ו,טו: וסל מצות סלת חלת
בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן ומנחתם ונסכיהם] מצות – כלל; חלות ורקיקין – פרט; כלל ופרט - אין בכלל אלא
מה שבפרט: חלות ורקיקין – אִין, מידי אחרינא לא.
(מנחות עח,ב)
משנה:
השוחט את התודה
לפנים (בעזרה), ולחמה חוץ לחומה - לא קדש הלחם;
שחטה עד שלא
קרמו פניה בתנור (לאו 'לחם' נינהו, אלא 'עיסה' מיקרא) - ואפילו קרמו כולן חוץ מאחד מהן - לא קדש הלחם.
גמרא:
מאי 'חוץ לחומה'?
רבי יוחנן אמר:
חוץ לחומת בית פאגי (היינו חוץ לחומת הר הבית; אבל אם
היו בהר הבית - קדשו אף על פי שאין בעזרה מ"ה ז"ל; לישנא אחרינא: חוץ
לחומת החיצונה בירושלים), וריש
לקיש אמר: חוץ לחומת העזרה:
ריש לקיש אמר:
חוץ לחומת העזרה (ואף על גב דהוי לפנים מחומת בית
פאגי - לא קדש): בעינן 'על [ויקרא ז,יב: אם על תודה יקריבנו והקריב
על זבח התודה חלות מצות בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן וסלת מרבכת חלת
בלולת בשמן] – בסמוך ([למקום הזבח:]
בעזרה)';
ורבי יוחנן
אמר: חוץ לחומת בית פאגי, אבל חוץ לעזרה קדוש, ולא בעינן 'על - בסמוך'
(אף על גב דכתיב [ןיקרא
ז,יב: 'והקריב על זבח התודה חלות' - לא
דרשינן 'על - בסמוך' שיהיה הלחם אצל התודה
בשעת זביחה; ואיסור 'יוצא' ליכא: שהרי תודה ולחמה נאכלין בכל העיר);
והא איפליגו בה
(ב'על – בסמוך') חדא זימנא, דתנן [פסחים
פ"ה מ"ד]: 'השוחט את
הפסח על החמץ - עובר בלא תעשה; רבי יהודה אומר: אף התמיד (של
בין הערבים של ערב פסח, אם שחטו על חמץ – עובר, דכתיב [שמות
לד,כה]: '[לא תשחט] על חמץ דם זבחי':
זבחי המיוחד לי דהיינו תמיד; ובמסכת פסחים מפרש טעמא, ב'אלו דברים')' ואמר ריש לקיש: לעולם אינו חייב עד שיהא (חמץ) או לשוחט או לזורק (הכהן
הזורק) או לאחד מבני
חבורה עמו בעזרה (דדרשינן 'על בסמוך'); ורבי יוחנן אמר: אף על פי שאין עמו בעזרה (דלא
בעינן 'על בסמוך')'?
צריכא: דאי
איתמר בההיא - בההיא קא אמר רבי יוחנן ('אף על פי
שאין עמו בעזרה'), דכל
היכא דאיתיה (לחמץ לאחר זמן הביעור) - באיסורא קאי, אבל לענין מקדש לחם (שלחמי
תודה אין מקדשים אלא בשחיטת הזבח) - אימא מודי ליה לריש לקיש דאי איתיה בפנים – קדוש,
אבראי - לא קדוש (אימא לא יהו קדוש עד שיהא הלחם עמו
בעזרה)? ואי איתמר בהא (בלחמי
תודה) - בהא קאמר ריש
לקיש (כיון דלמקדש לחם הוא בעינן ב'על בסמוך'), אבל בהך (בחמץ
בי"ד, דכל היכא דאיתיה באיסורא איתיה) אימא מודה ליה לרבי יוחנן (דאף
על פי שאין עמו בעזרה)?
צריכא.
תניא כוותיה
דרבי יוחנן: השוחט את התודה לפנים ולחמה חוץ לחומת בית פאגי - לא קדש הלחם.
שחטה עד שלא
קרמו פניה בתנור [ואפילו
קרמו כולן חוץ מאחד מהן - לא קדש הלחם]:
מנא הני מילי?
דתנו רבנן [ספרא
צו פרשתא ה משנה י]: (ויקרא
ז,יג) על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח [תודת
שלמיו] - (כלומר:
כשהוא מקריבו = כששוחטו - יהא כבר 'לחם': שיהו פניו מתקרמין כבר בתנור) מלמד שאין הלחם קדוש אלא אם כן קרמו פניה בתנור (ד'חלות'
בעי, וההיא שעתא לא מקרי 'חלות');
'יקריב קרבנו על זבח' - ('קרבנו'
דהיינו לחם - מתקדש על ידי זבח:) מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח;
'זבח תודת' - (משמע: זבח
לשם תודה: שצריך לשוחטו לשמו:) מלמד שאם שחט שלא לשמן - לא קדש הלחם (דהכי
משמע '[על] זבח תודת שלמיו':
יקריב חלות קרבנו על זבח שנזבח לשם תודה).
תנו רבנן: 'יוצאין
(בפסח) במצה נא (היכא
שאינה אפויה יפה) ובמצה
העשויה (האפויה) באילפס'.
מאי 'מצה נא' (וכי
מאי לחם הוי הואיל ואין נאפה כלל)?
אמר רב יהודה
אמר שמואל: כל שפורסה (ששוברה) ואין חוטין נמשכין הימנה (שאפויה
קצת).
אמר רבא: וכן
לענין לחמי תודה (שאם נאפו כל כך בשעת שחיטת הזבח
שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה - קדש הלחם).
פשיטא (דחד
דינא אית להו למצה ולחמי תודה): הכא 'לחם' כתיב והכא 'לחם' כתיב!?
מהו דתימא 'אחד' [ויקרא ז,יד: והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן
הזרק את דם השלמים לו יהיה] אמר
רחמנא שלא יטול פרוס, והא (שאין
אפויה כל צרכה, אף על גב דאין חוטים נמשכים ממנה) כמאן דפריסא דמיא (לפי
שנפרכת כשמטלטלים אותה, דכיון דאינה אפויה יפה - נפרסה מעצמה) - קמשמע לן (דלא).
איתמר: תודה
ששחטה על שמונים חלות: חזקיה אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים, ורבי יוחנן אמר לא קדשו
ארבעים מתוך שמונים.
אמר רבי זירא:
הכל מודים היכא דאמר "ליקדשו ארבעים מתוך שמונים" (דאי
אבד הא ליפוק באחריני: דאי אבד הא - ליפוק באחריני) – קדשו (לה ארבעים
מתוך שמונים; וכולן שמונים יאכלו בקדושה ליום ולילה, דהא לא ידיעי הי ארבעים קדשי); "אל יקדשו ארבעים אלא אם כן יקדשו
שמונים" - לא קדשו (דהא לא אפשר דיקדשי שמונים: שהרי
אין מביאין לתודה אלא ארבעים חלות , ולא יצא ידי נדרו, דלא תפסי בה קדושה); כי פליגי בסתמא: מר (חזקיה) סבר (האי דאמר
"שמונים") לאחריות
קא מיכוין (האי דשחטה סתם - אין דעתו אלא על ארבעים, והאי דהביא
שמונים - לאחריות מכוין: שאם יאבדו הארבעים - ישתיירו הארבעים; הלכך לא היה דעתיה
אלא על ארבעים, וקדשי), ומר סבר
לקרבן גדול קא מיכוין (האי דהביא שמונים - דעתו אכולם,
ונתכוין להביא קרבן גדול: שמונים, והא לא אפשר! הילכך לא תפסי בהו קדושה כלל, ולא
יצא ידי נדרו).
אביי אמר:
וב'כלי שרת מקדשין שלא מדעת' (והוא הדין
בסכין ששוחט בו הזבח: שבשחיטה מתקדש הלחם) קא מיפלגי (ודכולי
עלמא לקרבן גדול איכוין): מר (חזקיה) סבר כלי שרת מקדשין (מה
שראוי להם) שלא מדעת (בעלים), ומר (ורבי
יוחנן) סבר כלי שרת אין
מקדשין שלא מדעת (קסבר אין מקדשין אלא מה שנתכוונו
הבעלים לקרבן גדול, דהיינו שמונים, ופסול; מר סבר לא אלימא שחיטה לקדש שלא מדעת
בעלים: שאף על פי שהבעלים נתכוונו לשמונים - הסכין לא קידש אלא ארבעים שראוין לזבח).
רב פפא אמר:
דכולי עלמא כלי שרת מקדשין (מה שראוי
להן) שלא מדעת, והכא
בסכין קא מיפלגי: מר (חזקיה) סבר סכין מקדשת ככלי שרת (סכין
נמי מקדשא ארבעים שלא מדעת בעלים כשאר כלי שרת), ומר (רבי יוחנן) סבר סכין - כיון דלית ליה תוך - אינה מקדשת ככלי
שרת (אלא מדעת בעלים, והבעלים - לשמונים איכוונו ופסול);
ואיכא דאמרי: רב
פפא אמר: דכולי עלמא כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת, והכא - בסכין קא מיפלגי:
מר (חזקיה) סבר סכין אלימא מכלי שרת: דאף על גב דלית ליה תוך –
מיקדשה (מקדשת הזבח כשאר כלי שרת שיש להם תוך - הכי נמי אלימא
משאר כלי שרת: שמקדש מה שראוי לזבח: ארבעים מתוך שמונים שלא מדעת בעלים), ומר סבר: סכין לא אלימא ליה מכלי שרת (לקדש
שלא מדעת; ובעלים - לקרבן גדול איכוונו לקדש כל שמונים, ולא קידשו).
משנה:
שחטה (על
מנת לאכול ממנה כזית) חוץ לזמנה
(למחר, דהוי פיגול מעליא) וחוץ למקומה (או
חוץ לעזרה) - קדש הלחם (חוץ
לזמנה- נפגל הלחם; חוץ למקומה - קדש הלחם, ונפסל: דפסולו בקדש הוא, וקיימא לן בזבחים
'כל שפסולו בקודש - הקודש מקבלו' [בפרק 'המזבח מקדש']);
שחטה ונמצאת טריפה
(בבדיקה) - לא קדש הלחם (דטריפה הוי
פסול קודם שחיטה);
שחטה ונמצאת בעלת
מום: רבי אליעזר אומר: קידש (מוקמינן לה
בגמרא בדוקין שבעין, ואליבא דרבי עקיבא, דאמר 'אם עלו לא ירדו' [בפרק
המזבח מקדש]); וחכמים אומרים:
לא קידש;
שחטה שלא לשמה (הואיל
ומפיק לה מקדושתה לגמרי שהרי שחטה לשם זבח אחר), וכן איל המילואים, וכן שני כבשי עצרת ששחטן שלא
לשמן - לא קדש הלחם.
גמרא:
מתניתין מני?
רבי מאיר,
דתניא: 'זה הכלל: כל שפיסולו קודם שחיטה - לא קדש הלחם; פיסולו אחר שחיטה - קדש
הלחם (על מנת לאכלה חוץ לזמנה או חוץ למקומה לא הוי פיסולו
קודם שחיטה); שחטה (על
מנת לאכלה) חוץ לזמנה וחוץ
למקומה (או חוץ למקומה, דלאו היינו פסול קודם
שחיטה לפיכך קדש הלחם) - (לפיכך) קדש הלחם; שחטה ונמצאת טריפה (הוי
פיסולו קודם שחיטה) - לא קדש
הלחם;
(מנחות עט,א)
שחטה ונמצאת
בעלת מום (פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע): רבי אליעזר אומר: קדש, רבי יהושע אומר: לא קדש
- דברי רבי מאיר;
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך
דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון.
אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2003 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il
.