דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י
בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה
מלאה – בסוף הדף.
(מנחות עח,ב)
גמרא:
מתניתין מני?
רבי מאיר, דתניא:
'זה הכלל: כל שפיסולו קודם שחיטה - לא קדש הלחם; פיסולו אחר שחיטה - קדש הלחם (על
מנת לאכלה חוץ לזמנה או חוץ למקומה לא הוי פיסולו קודם שחיטה); שחטה (על
מנת לאכלה) חוץ לזמנה וחוץ
למקומה (או חוץ למקומה, דלאו היינו פסול קודם
שחיטה לפיכך קדש הלחם) - (לפיכך) קדש הלחם; שחטה ונמצאת טריפה (הוי
פיסולו קודם שחיטה) - לא קדש
הלחם;
(מנחות עט,א)
שחטה ונמצאת
בעלת מום (פליגי רבי אליעזר
ורבי יהושע): רבי אליעזר אומר: קדש, רבי יהושע אומר: לא קדש
- דברי רבי מאיר;
אמר רבי יהודה:
לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע על ששחטה ונמצאת טריפה שלא קדש, ועל חוץ לזמנו
שקדש (פשיטא לן דקידש, הואיל ומרצה לפיגולו; הכי מפרש בזבחים
בפרק 'המזבח מקדש': 'כל שפסולו בקודש - אם עלו לא ירדו'), ועל בעל מום שלא קדש (דאין
פסולו בקדש דקודם שנכנס לעזרה נפסל, ואמרינן בזבחים: 'כל שאין פסולו בקדש אין
הקדש מקבלו'); ועל
מה נחלקו? - על חוץ למקומו (דלא הוי
בעזרה): שרבי אליעזר
אומר קדש, ורבי יהושע אומר לא קדש.
אמר רבי אליעזר:
הואיל וחוץ לזמנו פסול (חוץ לזמנו
יש כרת באכילתו, דפיגול הוא, דכתיב [ויקרא ז,יח] 'והנפש
האוכלת ממנה עונה תשא' והוא עון חיוב כרת, דגמרינן 'עון' 'עון' מנותר,
דכתיב ביה [ויקרא יט,ח] 'ואוכליו
עונו ישא ונכרתה' [בכריתות בפרק ראשון]) וחוץ למקומו פסול, מה חוץ לזמנו קדש - אף חוץ למקומו
קדש!
אמר רבי יהושע:
הואיל וחוץ למקומו פסול ובעל מום פסול, מה בעל מום לא קדש - אף חוץ למקומו לא קדש!
אמר לו רבי אליעזר:
אני דמיתיהו לחוץ לזמנו (דדברי הכל
קדש: דפיגול מרצה, משום דהרצאה כתיב ביה דכתיב [ויקרא יט,ז]
'לא ירצה'), ואתה דמיתו לבעל מום (דדברי
הכל לא קדש) - נראה למי דומה:
אם דומה לחוץ לזמנו נדוננו מחוץ לזמנו, אם דומה לבעל מום נדוננו מבעל מום!
התחיל רבי אליעזר
לדון: דנין פסול מחשבה מפסול מחשבה, ואין דנין פסול מחשבה מפסול הגוף! (חוץ
לזמנו וחוץ למקומו - פסול מחשבה, ובעל מום - פסול הגוף.)
התחיל רבי יהושע
לדון: דנין פסול שאין בו כרת מפסול שאין בו כרת (חוץ
למקומו ובעל מום פסול ואין בו כרת), ואל יוכיח חוץ לזמנו שפסול שיש בו כרת! ועוד: נדוננו משלא
לשמו (מתודה ששחטה שלא לשמה), (דאיכא טעמא
דידך:) שפסול מחשבה, (ואיכא
טעמא דידי:) ואין בו כרת (ואמרינן
לעיל [ויקרא ז,יג] 'זבח תודת
שלמיו': מלמד שאם שחטה שלא לשמה - לא קידש הלחם)!
ושתק רבי אליעזר.
(בשלמא לרבי יהודה: משוי חדא דינא
לבעל מום ולנמצאת טריפה, אלא) ורבי מאיר (אליבא
דרבי אליעזר, דאמר 'שחטה ונמצאת בעלת מום קדש') - מאי שנא שחטה ונמצאת טריפה דהוי פסולו קודם שחיטה,
ומאי שנא שחטה ונמצאת בעלת מום דלא הוי פסולו קודם שחיטה?
בדוקין שבעין (טיל"א
כמו 'הנוטה כדוק שמים' [ישעיהו מ,כב]), ואליבא דרבי עקיבא, דאמר (במסכת
זבחים (פד.)) 'אם עלו לא ירדו' (הואיל
ואין מומו ניכר [לפני
שחיטה], ועוד דכשרים בעופות; שאין בהן חסרון אבר; והואיל דלא ירדו -
דקדש כל דהו - לא חשיב 'פסולו קודם שחיטה', הלכך קדש הלחם).
ואידך (רבי
יהודה)?
(אמר לך:) כי אמר רבי עקיבא 'אם עלו לא ירדו' - בפסולא
דגופיה (דזבח), אבל לקדושי לחם – לא (אבל
לקדושי הלחם - לא הוי קדוש, הואיל והוי פסולו קודם שחיטה).
איתמר: חטאת (וכל
שכן שאר זבחים) ששחטה חוץ
לזמנה, אם עלתה - לא תרד (דהואיל ופיגול
הוא מרצה, דאמרינן במסכת נדה בפרק 'יוצא דופן': 'תורה אחת לכל העולים אם עלו לא
ירדו'); חוץ למקומה:
רבה אמר תרד (ולא קדש כרבי יהושע), רבא אמר לא תרד (כרבי
אליעזר, דאמר גבי תודה דקדש דלא הוי פסול);
רבה כרבי יהושע
(דמדמה ליה לבעל מום, ובעל מום אמרינן התם 'אם עלה -
ירד', דקתני 'יכול שאני מרבה הרובע והנרבע כו' עד 'מרבה אני את אלו שפיסולן
בקודש ומוציא אני את אלו שאין פיסולן בקודש'), ורבא כרבי אליעזר (דמדמי
לעיל חוץ למקומו לחוץ לזמנו);
והדר ביה רבא לגביה
דרבה, מדהדר ביה רבי אליעזר לגביה דרבי יהושע (דשתק).
ואיכא דאמרי: אף
על גב דהדר ביה רבי אליעזר לגביה דרבי יהושע, רבה לגביה דרבא לא הדר ביה: התם הוא,
דקאמר ליה (לרבי אליעזר) 'נדוננו משלא לשמו' (ושתק
רבי אליעזר: שלא מצא תשובה), אבל הכא, אי דיינת ליה (חוץ
למקומו) משלא לשמו - (מוכח
מגופיה ד)אם עלתה לא תרד (דקיימא
לן אפילו לרבה: 'הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן - אם עלו לא ירדו לדברי הכל', כדאמר במסכת
זבחים בפרק 'המזבח מקדש' (דף פד.) 'ריבה לכל העולין: שאם עלו לא
ירדו').
שחטה שלא לשמה [וכן
איל המילואים, וכן שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן - לא קדש הלחם]:
אמר רב פפא:
שבק תנא דידן איל נזיר, דשכיח (שנוהג לדורות), ונקיט איל המילואים (דהוו
לפי שעה)!
ותנא דידן - עיקר
מילתא נקט (איל המילואים שבו קדשו הלחם תחילה לכל הקרבנות, וקרבן
יחיד הוא; והוא הדין לאיל נזיר; לישנא אחרינא: מילואין קרבן צבור, וכשׂבי עצרת
קרבן צבור).
משנה:
הנסכים שקדשו בכלי
(שנתנן בכלי) ונמצא זבח פסול (ואחר כך נמצא
זבח פסול): אם יש זבח אחר (שאין
לו נסכים) - יקריבו (אלו
נסכים) עמו, ואם לאו -
יפסלו בלינה.
גמרא:
אמר זעירי: אין
הנסכים מתקדשין (ליפסל בלינה וביוצא) אלא בשחיטת הזבח (ו'קדשו'
בכלי דמתניתין - לאו דוקא: דקודם שחיטת הזבח, אף על פי שניתנו בכלי שרת - אינון חולין,
ויכול לשנותו לזבח אחר; ומשנשחט הזבח - לא); מאי טעמא? אמר קרא: (ויקרא
כג,לז) [אלה
מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש להקריב אשה לה' עלה ומנחה] זבח ונסכים [דבר יום ביומו] ('זבח ונסכים':
שהזבח מקדש הנסכים).
תנן: 'הנסכים
שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול, אם יש זבח אחר יקרבו עמו, ואם לאו יפסלו בלינה'; מאי?
לאו דאיפסיל בשחיטה? (ואם כן: דבשחיטה מקדש להו - כי
נפסל הזבח בשעת שחיטה נפסלו נמי הנסכים, ואמאי 'אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו'?
ענין אחר מאי
לאו דאיפסיל הזבח בשחיטה וקתני 'אם לאו יפסלו בלינה', ואם כן: דשחיטת הזבח מקדש
הנסכים ולא מתקדשי קודם - אמאי יפסלו בלינה? הא לא קדשו כלל, דהא שחיטה דפסול לא
חשיבא שחיטה לקדושי נסכים; כך שמעתי.)
לא, דאיפסיל בזריקה
(ונסכים - בשחיטה קדשי להו; דהואיל וכבר קדשו נסכים
בשעת שחיטה – הלכך, אף על גב דאיפסיל זבח בזריקה - אם יש שם זבח אחר יקריבו).
כמאן (מקדשה
שחיטה לחודיה לנסכים)?
כרבי, דאמר: שני
דברים המתירין (כגון זריקה ושחיטה מקדשים הקרבן לקדושה) מעלין זה בלא זה (והני
'שחיטה' ו'זריקה' - מקדשין הן הנסכים, וכיון דאלו נסכים הוקדשו בשחיטה - אף על גב
דאיפסיל זבח בזריקה - קדשו נסכים בשחיטה, ומשום הכי אם יש שם זבח אחר - יקריבו עמו
שהם לא נפסלו).
אפילו תימא רבי
אלעזר ברבי שמעון (דאמר לעולם אינו קדוש עד שישחט לשמן
וזרק דמן לשמן, דשני דברים המתירין: שחיטה וזריקה, המתירין לבשר - אין מעלין זה
בלא זה, משום דהוי זריקה פסולה, כגון שנזרק הדם שלא לשמן); הכא במאי עסקינן? - כגון שקיבל דמן בכוס ונשפך (אחר
כך, ונפסל בזריקה);
(מנחות עט,ב)
ורבי אלעזר ברבי
שמעון סבר לה כוותיה דאבוה, דאמר (לקמן בפרק
'המנחות והנסכים'): 'כל העומד
לזרוק - כזרוק דמי' (ולא הוי פסול בזריקה).
אמר מר 'אם יש
זבח אחר יקרבו עמו' - והא אמר רב חסדא 'שמן שהפרישו לשום מנחה זה פסול לשום מנחה
אחרת' (הכי נמי נימא לנסכים שהקדישם לשם זבח זה לא יקרבו עם
זבח אחר)!?
אמר רבי ינאי: לב
בית דין (של כהנים) מתנה עליהם (ובנסכי צבור
עסקינן): אם הוצרכו –
הוצרכו, ואם לאו - יהו לזבח אחר.
אי הכי - שמן נמי
(יהא לב בית דין מתנה עליו שיהא כשר למנחה אחרת)?
שמן - גופה דמנחה
הוא (שהרי בו נבללת! ובגופה דמנחה אין יכול להתנות שתבא לשם
מנחה אחרת; אבל נסכים אינן גופיה דזבח כולי האי, דהא אמרינן (לעיל דף מד:)
'מנחת נסכים אפילו למחר ויכולין להתנות בהן; [ממילא] כשנפסלה המנחה
– נפסל [השמן]).
וליתנו (לב
בית דין) עליהן (על
הנסכים שאם נפסלו הזבחים) דניפקו לחולין
(ואמאי קתני 'אם לנו - נפסלו בלינה')?
גזירה שמא יאמרו
'(בעלמא, בלא תנאי ובלא נפסל הזבח) מוציאין מכלי שרת לחול' (וקיימא
לן שכל דבר שכלי שרת מקדש - אינו יוצא לחולין, והם אינם יודעים דשחיטת הזבח מקדש, אלא
יהו סבורין שכלי שרת מקדשא להו לנסכים, ואפילו הכי התנו שיהיו לזבח אחר).
השתא נמי (בתמיה:
כי מתנו עלייהו לשם זבח אחר [צריך לגזור]) 'גזירה שמא יאמרו נסכים שהפרישן לשום זבח זה כשרין לשום זבח
אחר (בלא תנאי)'? התני מתתיה בן יהודה: (מתניתין,
דתני 'יקריבו עמו') כגון שהיה
(אותו 'זבח אחר') זבח זבוח באותה שעה (ונפסל
זה, ומיד היו הנסכים לזבח האחר, ודמי כאילו לשם האי זבח הובאו נסכים, ולא אתו
למימר נסכים שהפרישו וכו', דסברי דלשם ההוא זבח הופרשו).
אבל אין זבח זבוח
באותה שעה - מאי? נפסל בלינה? אדתני סיפא 'אם לאו - יפסלו בלינה' ליפלוג
וליתני בדידה: 'במה דברים אמורים? - שהיתה זבח זבוח באותה שעה, אבל אין זבח זבוח
באותה שעה – לא'!?
הכי נמי קא אמר
'במה דברים אמורים? - שהיה זבח זבוח באותה שעה, אבל אין זבח זבוח באותה שעה - נעשה
כמי שנפסלו בלינה ופסולין'.
ומי אית ליה לרבי
שמעון 'לב בית דין מתנה עליהן' (דקא תריץ למתניתין
כרבי אלעזר ברבי שמעון, וסבר לה כאבוה [דאמר כל
העומד לזרוק כזרוק דמי] ופרכינן ליה כו', וקמתרץ 'לב בית דין מתנה עליהם' - אלמא
דרבי שמעון סבר 'לב בית דין מתנה עליהם')? והא אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רבי יצחק (בפרק
קמא דשבועות) אמר רבי יוחנן: תמידין שלא הוצרכו לציבור (שבכל
שנה היו נשארים ארבע טלאים, דאמרינן בפרק 'התכלת': אין פוחתין מששה טלאים
המבוקרים בלשכת הטלאים' כי בכל יום היו נוטלין שנים, ונוטלים [מהשוק] שנים
אחרים, ונותנים תחתיהן - חוץ מיום אחרון של אדר: שלא היו נותנים אחרים תחתיהן, לפי
שמכאן ואילך אין מביאין אלא מאותן הניקנין משקלים של שנה זו, דאמרינן במסכת ראש
השנה: 'אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה', ונשארו ארבע שלא הוצרכו): לדברי רבי שמעון (דלית
ליה 'לב בית דין מתנה עליהם: אם הוצרכו הוצרכו, ואם לא יפדו') אין נפדין תמימים (אלא
ירעו עד שיסתאבו ואחר כך ימכרו); לדברי חכמים (דאית להו
'לב בית דין מתנה עליהם') נפדין תמימים.
(ענין אחר מ"ר ז"ל: שלא
הוצרכו לציבור שאבדו והפריש אחרים תחתיהם, ואחר כך נמצאו לדברי רבי שמעון
דאמר במסכת שבועות (דף יב.) 'פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו והפריש
אחרים תחתיהן ואחר כך נמצאו, כי לא יקרבו בחג הסוכות - יקרבו בחג המצות, דאין
נפדין תמימים: דאין תנאי בית דין שהתנו 'אם לא הוצרכו - יפדו' מועיל בהן, הני תמידין
נמי אין נפדין תמימים דאין תנאי בית דין מועיל בהן לדברי רבי שמעון, אלא
ירעו; לדברי חכמים דאמרי 'יפדו' - דתנאי בית דין מועיל בהן - הני תמידין
דהכא נמי נפדין; ומדקאמר 'לדברי רבי שמעון אין נפדין' אלמא דסבירא ליה דאין
לב בית דין מתנה עליהן.)
שאני התם (בתמידין,
דלא אמר רבי שמעון 'לב בית דין מתנה עליהם', ונפדין תמימים) דאית להו תקנתא ברעייה (משום
דבלאו הכי אית להו תקנתא - ברעייה: דירעו עד שיסתאבו וימכרו, אבל נסכים לית להו תקנתא
אי לאו לב בית דין מתנה עליהם).
משנה:
ולד תודה (שהפריש
תודה מעוברת וילדה), ותמורתה
(כגון שעומדת בעין, ואומר: "זו תחת זו" וכתיב
[ויקרא כז,י] והיה הוא
ותמורתו וגו'), (וכן) הפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה - אינה טעונה
לחם (הראשונה - אם נמצאת אחר הקרבת שניה, וכן שניה אם נמצאת
הראשונה קודם הקרבתה והקריבה - שוב אין שניה טעונה לחם), שנאמר (ויקרא ז,יב) [אם על תודה יקריבנו] והקריב על זבח התודה [חלות מצות
בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן וסלת מרבכת חלת בלולת בשמן]; התודה טעונה לחם, ולא ולדה, ולא חילופה (זו
היא חילופה: שאבדה והפריש אחרת תחתיה, ושוב נמצאת דקרבה נמי בתודה), ולא תמורתה טעונין לחם.
גמרא:
תנו רבנן [ספרא
צו פרשתא ה פרק יא משנה א]: 'מהו
אומר 'תודה יקריב' (ויקרא ז,יב) [אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולת בשמן
ורקיקי מצות משחים בשמן וסלת מרבכת חלת בלולת בשמן] (דלא הוה צריך
למימר 'אם על תודה יקריבנו' דמצי למיכתב 'והקריב
על זבח התודה', והשתא לא דייק, אלא 'יקריב'
[ולא יקריבנו] לחודיה [הוי
ליה יקריבנו קרא יתירא הוא], וקא דייק
דהוא מיעוט, לומר דעל אחד מהם מקריב לחם ולא שתים)?
מנין למפריש
תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות - מנין שאיזה מהן
שירצה יקריב ולחמה עמה? תלמוד לומר 'התודה יקריב' (משמע: כל תודה
שירצה; והני תרוייהו, כל זמן שלא נתכפר - תרוייהו תודות נינהו);
יכול שתהא שניה (להקרבה) טעונה לחם?
תלמוד לומר
'יקריבנו': אחד ולא שנים (נו"ן
וי"ו דריש).
[שם, משנה ב] אחר שריבה הכתוב (להקרבה) ומיעט (שאין טעון
לחם) - מנין לרבות
ולדות וחליפות ותמורות להקרבה (שיכול
להקריבן אחר שהקריב התודה)?
תלמוד לומר
'אם על תודה' ('אם על' ריבה דכל
אלו קריבין; רש"י כתב יד: 'על תודה' משמע קרבנות
מעדיף על תודה);
יכול יהו טעונות
לחם? (אוולדות
ותמורות קאי, דהא חליפין נפקא מ'יקריבנו - אחד ולא
שנים', אבל ולדות ותמורות לא נפקא מ'יקריבנו' למימר
בהם 'ולא שנים': דאי נמי מקריב לחם בהדייהו - לאו 'שנים' נינהו, דהא לא הפרישם לשם
תודה אלא מותר תודה! ולא בא קרא למעוטי מותר תודה מלחם)
תלמוד לומר:
'והקריב על זבח התודה': תודה טעונה לחם, ולא ולדה, ולא חילופה, ולא תמורתה
טעונין לחם'.
שלח רב חנינא משמיה
דרבי יוחנן: לא שנו (הא דתנן לא ולדות וחליפין טעונין
לחם) אלא לאחר כפרה (לאחר
שנתכפר באחת מהן: שאם הקריב - שוב לאחרת אין טעונין לחם), אבל לפני כפרה (אם
הקריב לולדות ולתמורה ולחליפין) - טעונין לחם.
הוי בה רב עמרם:
אהייא (קאמר רבי יוחנן 'לא שנו'? דהכי משמע ליה: דרבי יוחנן -
אמתניתין קמהדר, דקתני 'ולא ולדה ולא חילופה טעונה לחם' ומתניתין - בתודת
חובה קמיירי: דמדקתני 'הפריש אחרת תחתיה' - מכלל דתודה חובה היא, דאמר "עלי":
דאי לא הויא חובה - לא הוי מפריש אחרת תחתיה; ומתניתין - סתמא קתני: דליכא למשמע
מידי אי לפני כפרה מיירי אי לאחר כפרה, וקאמר רבי יוחנן לא שנו וכו')?: אילימא אחליפי תודת חובה (כגון
דאמר "הרי עלי" - דהויא עליה חובה - והפריש בהמה, וקיימא לן דחייב
באחריותן: דהאומר "עלי" ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה, וקאמר: אם
קודם שהקריב הראשונה הקריב השניה - טעונה לחם השניה, ואם לא – לא, פשיטא): אי לפני כפרה (דטעונה
לחם) – תנינא (דטעונין
לחם, כדאמר 'מנין למפריש תודה כו'; דמדקאמר 'מפריש אחרת תחתיה' - מכלל
דתודת חובה היא, וקתני 'והרי שתיהן עומדות איזו שירצה יקריב ולחמה עמה' -
דהיינו לפני כפרה)! אי לאחר
כפרה (דאינה טעונה) – תנינא (רש"י
כתב יד: לעיל: 'יכול שתהא שניה טעונה לחם? תלמוד לומר: יקריבנו:
אחד ולא שנים'; וההיא ברייתא - בתודת חובה קא מיירי: מדאמר 'מנין
למפריש תודתו' ולא קתני 'מנין למפריש תודה' לישנא אחרינא תודת חובה:
כגון מפרש בים והיוצא בשיירא וחולה שניצל מחליו וחבוש שיצא מבית האסורים, דאמרינן בברכות:
'ארבעה צריכין להודות, דכתיב בהו 'ויזבחו זבחי תודה'
בספר תהלים [קז,כב])!?
(מנחות פ,א)
אלא אחליפי תודה
נדבה (דקאמר "הרי זו" ואבדה, ומפריש אחרת תחתיה;
כלומר: דאסיפא דהא ברייתא קאי, דקאמר 'מנין תמורה וחליפין', דסתמא קתני,
וקמשמע לן בחליפי תודה נדבה, ואמר רבי יוחנן עלה לא שנו כו'), בין לפני כפרה בין לאחר כפרה (שנתכפר
באחרות) טעונות (שתיהן) לחם.
מרבה בתודות הוא
(ולאו חליפין היא: דהא לא מחייב באחריותה דקמייתא! אלא תודה
באפי נפשה היא, וטעונה לחם אפילו נתכפר בראשונה: דהואיל ולא נתחייב להפריש אחרת
והפרישה - גלי אדעתיה שדעתו היה להרבות בתודות של נדבות, והלכך מביא בלחמיהן)!?
אלא אולד תודה נדבה
(כגון שהפריש וילדה), בין (הקריבה) לפני כפרה בין לאחר כפרה - אין טעונין לחם (דמותר
דתודה היא: שכבר נתכפר באחר, והוי כמפריש מעות לתודתו וניתותרו: דכל דבר הבא מאליו
כגון ולד - חשיב 'מותר').
מותר דתודה היא
(יתירות שגדל על התודה ולאו תודה עצמה)!?
אלא אולד תודה חובה:
לפני כפרה טעון לחם (כיון דאילו אבדה תודה נפיק ידי
נדבתו בולד תודה - קרינן ביה 'וטעונה לחם' אם הקריבה תחלה: דהא אהני ליה, דבהאי
יצא ידי נדרו! אבל ולד תודת נדבה - דלא עליה רמיא - אם אבדה ליכא למימר אולד
'במקום תודה הוא ובו מתכפר' דהא אם האם קיימת - מן הדין צריך להקריבה, ואם אבדה
בלא ולד - נמי הוי מפטרי), לאחר
כפרה אין טעון לחם (וכי קתני לעיל 'ולא ולדה טעון
לחם' - לאחר כפרה, אבל לפני כפרה – טעון; והתם ליכא למיפרך 'בין לפני וכו'
מרבה בתודות הוא': דאין אדם מרבה בתודת חובה).
מאי קא משמע לן?
דקסבר רבי יוחנן: אדם מתכפר בשבח הקדש (דהיינו הולד
של תודת חובה; וכיון דיכול להתכפר באיזו שירצה: או באם או בולד - הכי נמי טעונות
לחם).
הוי בה נמי אביי
כי האי גוונא ('אהייא?' דרב עמרם, ותירץ אוולד
תודת חובה).
איתמר נמי: אמר
רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: חילופי תודה נדבה, בין לפני כפרה בין לאחר כפרה -
טעונה לחם: מרבה בתודות הוא (ולאו
חליפין דקמייתא הוא, דהא אינו חייב באחריותה);
ולד תודה נדבה,
בין לפני כפרה בין לאחר כפרה - אין טעון לחם: מותר דתודה הוא (ולד
תודת נדבה אפילו לפני כפרה 'מותר דתודה' הויא, ולא אהני ליה מידי: דליכא למימר
'בשבח הקדש מתכפר' דהא לאו עליה רמיא);
וולד תודה חובה
לפני כפרה טעונין לחם (שהרי יצא בהן ידי חובתו: שאם תאבד
הראשונה עוד לא צריך לאתויי אחריתי: דאדם מתכפר בשבח הקדש), לאחר כפרה אין טעונין לחם (דמותר
דתודה היא, ובוולד דתודה נדבה - להכי לפני כפרה נמי אין טעונין לחם: משום דאין אדם
מתכפר בתודת נדבה).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך
דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל
הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2003 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .