דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י
בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה
מלאה – בסוף הדף.
(מנחות פ,ב)
<סימן למודי"ם
מיד"ת על"ה שי"ש שכ"ן דדמ"ה דא"י חל"ש
מות"ר תמור"ה בחו"ץ חזקי"ה הפרי"ש חטא"ת לאח"ר
יות"ר>
אמרו למדין
לפני רבי (היינו לוי כדאמרינן בסנהדרין (דף יז:)
'למידין לפני חכמים' – לוי מרבי'): וליתי לחם, ולימא: "אי הך דקיימא תודה היא - הא לחמה;
אי לא - ליפוק לחולין" (שיאכלו הבעלים
אותן חלות בתורת חולין, והכהנים יאכלו לאותן ארבע דתרומה בתורת חולין)?
אמר להו: וכי מכניסין
חולין לעזרה (דדלמא הך דקיימא תמורה היא, והיאך הביא
לחם חולין בעזרה)?
וליתי בהמה (אחרת
עם הנותרת) ולחם (דאף
על גב דאסקינן דאמר "הרי זו", יביא בהמה - ומה בכך: שהרי אדם יכול להרבות
נדבה, ויהא להם תקנה:), ולימא
"אי הך דקיימא - תמורה היא, הא תודה והא לחמה, אי הך דקיימא תודה היא - הא
לחמה, והא תיהוי שלמים"!?
אמר להו: משום דקא
ממעט באכילה דשלמים (דהשתא הויא ספק שלמים; ודין שלמים דנאכלים
לשני ימים ולילה, ותודה - ליום ולילה; ואין יכול לאוכלה להך אחרת אלא ליום ולילה
והנותר ישרף דשמא תודה היא ואיכא למימר לאו תודה היא אלא שלמים שנאכלים לשני ימים
ולילה אחד ושלא כדין שרפן ואייתי קדשים לבית הפסול: שיקדים זמנו, דשמא שלמים הוא).
אמר לוי לרבי (היינו
נמי 'למדין', אלא קמייתא אמר ליה בישיבת שאר התלמידים, וזו בינו לבין עצמו): וליתי בהמה ולחם ולימא "אי הך דקיימא תמורה
היא - הא תודה והא לחמה; ואי האי דקיימא תודה היא - הא לחמה והא תיהוי מותר דתודה (ותקרב
בלא לחם)"!?
אמר ליה: כמדומה
אני שאין לו מוח בקדקדו:
(מנחות פא,א)
וכי מפרישין תחלה
למותרות (וכי מפרישין תחילה שום קרבן על מנת שיהא מותר זבח? הא
לא מצינו מותרות אלא ולד, או שכפר ונתותר, כגון שאבד ראשונה והפריש אחרת ואחר כך
נמצאת הראשונה)?
יתיב רבי יצחק בר
שמואל בר מרתא קמיה דרב נחמן ויתיב וקאמר: ולייתי בהמה ולחם, ולימא "אי הך דקיימא
תמורה היא - הא תודה והא לחמה, ואי הך דקיימא תודה היא - הא לחמה, והא תהוי תמורה"?
אמר ליה: עני מרי
(ענני מורי): ארבעין בכתפיה (הוא חייב ללקות
ארבעים על שהמיר כדתנן (תמורה פ"א מ"א, דף ב.)
'שאם המיר מומר וסופג את הארבעים') – וכשר (ואת אמרת יפריש
לכתחילה לשם תמורה דבר שהוא אסור ומתחייבים מלקות)?
רב עילא חלש; על
לגביה אביי ורבנן, ויתבי וקא אמרי: אם איתא לדרבי יוחנן, דאמר (לעיל
בהאי פירקא) '(השוחט
תודה לפנים ולחמה) חוץ לחומת
העזרה קדוש (קדש הלחם בשחיטת הזבח אם הוא לפנים
מחומת בית פאגי)' - (אמאי
לא עביד כדאמר מעיקרא:) לייתי לחם
ולותבה חוץ לחומת העזרה, ולימא "אי הך דקיימא תודה היא, הא לחמה; ואי לא -
ליפוק לחולין (ואפילו הויא תמורה - דהוו חולין - ליכא
איסורא, דהא לא נכנסו לעזרה, והכא לא מצי למפרך 'וכי מכניסין חולין לעזרה' כדפריך
לעיל)!?
משום דאיכא ארבע
(חלות דתרומה הנאכלות לכהן) להניף (וצריך להניפו
בעזרה במקום שמניף הבשר [שהרי] טעונין תנופה עם חזה ושוק, כדאמר בפרק 'כל המנחות
באות מצה': 'כל מקום שיש לחם - הלחם מלמעלה'; ועוד תניא בתורת כהנים גבי
תנופה בפרשת 'צו את אהרן' [על ויקרא ז,לד, ]:
חזה - זה חזה; התנופה
- זה תנופת הסל; שוק - זה השוק; התרומה
- זו תרומת תודה, ותרומת תודה היינו ארבע חלות, ובתנופה כתיב 'לפני
ה''): היכי ליעביד?
לנפינהו אבראי? - (ויקרא ז,ל) [ידיו תביאינה את אשי ה' את החלב על החזה יביאנו את החזה
להניף אתו תנופה] לפני ה' כתיב (בשלמים, ותודה
היא בכלל שלמים)! גוואי -
קא מעייל חולין לעזרה (שמא תמורה היא), הלכך לא אפשר.
מתקיף לה רב שישא
בריה דרב אידי: אם איתא לדחזקיה, דאמר 'קדשו ארבעים מתוך שמונים' - לייתי בהמה,
ולייתי שמונים (חלות) בהדה (ולינחינהו
בחוץ, כרבי יוחנן, וליפריש מינייהו שמונה חלות ולותבינהו גוואי), ולימא "אי הך דקיימא תודה היא - הא נמי תיהוי
תודה, והא שמונים דתרוייהו; אי הך דקיימא תמורה היא - הא תודה והא לחמה, וליקדשו
להו ארבעים מתוך שמונים" (והני שמונה
דגוואי - לא הוי ארבעה מינייהו חולין בעזרה, ממה נפשך: דאי הך דקיימא - תודה הויא,
הוו שתי תודות, ושמונה חלות תרומה! ואי הך דקיימא תמורה, ולא הוה אלא חדא תודה -
הני שמנה ליחשבינהו מהני ארבעים דקדשו, ולא הוו חולין בעזרה)? (רש"י
כתב יד: וליקדשו לה ארבעים מתוך שמנים: ואינך ארבעים הוי ליה 'מפריש לאחריות',
דהכי אמר חזקיה לעיל: 'לאחריות קא מכוין', והמפריש שני קרבנות לאחריות - שניהם
קדושים; והכא נמי כולהו שמנים קדשי עם התודה, וארבעים באנפי נפשיה; הלכך ליכא
למיפרך 'מעייל חולין לעזרה': דכיון דלאחריות קא מעייל להו – 'צורך קרבן' נינהו,
ושפיר דמי, ואף על גב דהן חולין - כהלל הזקן מביאה כשהיא חולין לעזרה, ומקדשה,
וסומך עליה, ושוחט; אבל בהנך דלעיל: דליכא אלא חדא בהמה, ודלמא תמורה היא, ולא
חזיא ללחם - מעיקרא חולין לעזרה קא מעייל על חנם.)
(ומשני לא אפשר בהכי) משום דקא ממעט באכילה דארבעים (גבי
הבעלים: דכהן אינו רוצה לאכול כי אם ארבעה: דסבור שמא אין כאן אלא תודה אחת, ואין לכהן
לאכול כי אם ארבעה מהן, והבעלים נמי חוששין שמא שתיהן תודות הן, וכל שמונה קדשות,
ונמצא אותן ארבעה חלות אבודים;
ולעיל, דאמרינן 'אי לא ליפוק לחולין' ליכא למימר קממעט
באכילה דארבעים, דהתם ליכא אלא ארבעים חלות, וממה נפשך אית ליה לפרושי ארבע לתרומה,
אבל הכא - דהפריש שני חלות - איכא למימר דארבעים שלא לצורך הן, וקא ממעט לבעלים
באכילה דארבעים).
(לישנא אחרינא גרסינן: משום דממעט באכילה
דארבע; דאילו בעלמא היכא דליכא אלא חד קרבן, אי יקדשו ארבעים מתוך שמונים - אין
נאכלין לכהנים אלא ארבעה, ואידך כולהו נאכלין לבעלים; וכיון דליכא אלא ארבעה - יש
ספוק בידך לאוכלן ביום אחד, אבל הכא - דאיכא לכהנים שמונה, ושל בעלים יכולין להאכיל
מחלקן לכל מי שירצו, ולא אתו לידי שריפה, אבל שמונה דלכהנים, כיון דאין נאכלין אלא
לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם, דלמא לא מצו אכלי לכולהו שמונה ביום אחד, והוי המותר
בשריפה, ושמא לא הויא אידך תודה ולא קדשו אלא ארבעים, וליכא דקדיש אלא אבע, ונמצאת
ממעט באכילה דאלו ארבע, ושריף שלא כדין! מ"ר. ענין אחר: ממעט באכילה
דארבעים דילמא לא קדשי כלל, דאידך לא הויא תודה, וכי מתותרי - למחר שרף להו,
ועבר משום בל תשחית (דברים כ,יט); כך שמעתי.)
אמר ליה רב אשי
לרב כהנא: אם איתא לדרבי יוחנן, דאמר (במסכת תמורה
בפרק 'כיצד מערימין') 'הפריש
חטאת מעוברת וילדה: רצה בה מתכפר, רצה בוולדה מתכפר (דלא
חשיב לה כולד חטאת, הואיל והפרישה מעוברת: דדעתיה הוה נמי להתכפר בעובר, ומתכפר
באיזו מהם שירצה, ודכוותיה גבי תודה - יכול לעשותן שתיהם תודות! אבל נתעברה לאחר
שהקדיש - אין מתכפר בולדה, משום דכשהקדישה לא הוה דעתיה אהאי ולד, דאכתי לא נתעברה)' - לייתי בהמה מעוברת (משום
הכי אמר בהמה מעוברת ולא בהמה וולדה: משום דכי מפריש לה - לא הויא אלא חדא, ואיכא למימר
דמפריש תחילה למותרות), וימתין
לה עד שתלד, ולייתי שמונים בהדה, ולימא "אי הך דקיימא תמורה היא - הא וולדה
תודה היא, והא שמונים דתרווייהו; ואי הך דקיימא תודה היא - הא (הולד) נמי תודה היא, והא שמונים דתרווייהו הוא", והאי
ליהוי מותר דתודה (וליכא למימר 'וכי מפריש תחלה למותרות?'
דהא משעת הפרשה חד גופה הוא, ועכשיו קרב מקצתו: או האם או הולד, אבל לעיל - דלא
הוי אלא חד, והיא גופיה מייתי מתחילה לשם מותר - איכא למיפרך 'וכי מפרישין וכו')!?
אמר ליה: מאן לימא
לן (טעם) דאמר רבי יוחנן (התם, היינו
משום ד'עובר לאו ירך אמו הוא') 'אם שיירו (לעובר: שלא
הקדישו כשהקדיש לאם) – (הוי) משוייר (דלא חשיב כוולדה
דבעי למימר דכוותיה גבי תודה שיהו האם והולד תודות; דיכול להפריש לו ולאמו לשם שני
קרבנות, דתמצא למימר נמי הכא שיפריש האם וולד לשם שתי תודות)'? דלמא (לעולם סבירא
ליה התם) אם שיירו אינו
משוייר (אלא כשהפריש לאם - הוי ולד בעל כרחו קדוש עם האם לקרבן
מותר, וכשיקריב האם הוי הולד 'מותר', ואין טעון לחם), והיינו טעמא דרבי יוחנן, דאמר ('רצה
בולדה מתכפר'): אדם מתכפר
בשבח הקדש (בוולד: דכי הפרישה מעוברת - הוה דעתיה אכל שבחא, ולאחר
שנתכפר באם - פוסל הוולד, הכא נמי מתכפר באיזו תודה שירצה ולחמה עמה, אבל להביא
שניהם ולחמם - לא)?
רבינא איקלע לדמהוריא
(שם מקום); אמר ליה רב דימי בריה דרב הונא מדמהוריא לרבינא: ולייתי
בהמה (אחרת) ולימא "הרי עלי" (כדי
שיהא חייב באחריותה), ולייתי בהמה
אחריתי (לאחריות נדרו, דהא "עלי" קאמר, וחייב
באחריותו, וחלה על האחת קדושת אחריות; דהשתא הוו להו שלש בהמות), ולייתי שמונים בהדה, ולימא "אי הך דקיימא תמורה
היא - הני תרתי תודות, והא שמונים דתרוייהו, ואי הך דקיימא תודה היא, והא דאמרי
"עלי" נמי ליהוי תודה, והא שמונים דתרוייהו, ואידך תהוי לאחריות"?
אמר ליה: התורה
אמרה (קהלת ה,ד) טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם (ומוקמינן ליה
(חולין דף ב:) דאמר "עלי"; דאסור לומר
"עלי" דשמא תאבד ולא יפריש אחרת; 'תדור' היינו 'עלי', דאמרינן בראש השנה:
נדר - האומר "הרי עלי עולה", נדבה = האומר "הרי זו עולה"), ואת אמרת ליקום ולינדור בתחילה (דלימא
"עלי", דסבירא ליה 'טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר')?!
משנה:
האומר "הרי
עלי תודה" - יביא היא ולחמה מן החולין (דכיון
דאמר "עלי" - נתחייב בה, והוה ליה 'דבר שבחובה', ואינו בא אלא מן החולין,
כדאמרינן לקמן: 'וכל דבר שבחובה גמרינן לקמן דאינו בא אלא מן החולין'; וכיון דאמר
"הרי עלי תודה" - אף על גב דלא אמר "ולחמה" - מתחייב בשתיהן,
דלחם גלל תודה);
(מנחות פא,ב)
המשך המשנה
(ואם אמר) "( הרי עלי) תודה עלי מן החולין, ולחמה מן המעשר (שני)" - (כיון דעיקר
תודה = הזבח, אמר 'מן החולין') יביא היא ולחמה מן החולין (דלחם
שייך בתר תודה: דכיון דאמר "הרי עלי תודה מן החולין" נתחייב בה, והוה ליה
'דבר שבחובה' – בעל כרחו מיחייב בלחם,
הלכך האי דהדר ואמר "לחמה מן המעשר" - לאו כלום הוא);
"תודה מן המעשר
(ממעות מעשר שני) ולחמה מן החולין" יביא (כמו
שאמר, הואיל ועיקר הוא למצוה לבא מן החולין, והוא לא מייתי זבח מן החולין כמצותה -
להכי לא גריר לחם בתר זבח);
"היא ולחמה
מן המעשר" – יביא (כמו שנדר; ובגמרא מפרש דהאי ד קאמר
'יביא' - לאו חובה הוא, דכל שכן אם יביא שניהם מן החולין דשפיר עבד, אלא 'אם רצה'
קאמר);
ולא יביא (הלחם) מחיטי מעשר שני (עצמו;
מפרש טעמא בגמרא) אלא ממעות
מעשר שני.
גמרא:
אמר רב הונא: האומר
"הרי עלי לחמי תודה" (אף על גב דלא
אמר 'תודה') מביא תודה
ולחמה.
מאי טעמא?
מידע ידע האי גברא
דלחם בלא תודה לא איקריב, והאי – 'תודה ולחמה' קאמר, והאי דקאמר "לחמי תודה"
- סוף מילתא נקט (כִּיון לנדור תודה תחילה, ואחר כך
לחם).
תנן: "תודה
מן המעשר ולחמה מן החולין" - יביא [כמה שנדר]' – ואמאי? כיון דאמר "לחמה
מן החולין" (נימא נמי 'סוף מילתא נקט') - יביא היא ולחמה מן החולין?
שאני התם: דכיון
דאמר (בפירוש) "תודה מן המעשר", (הא
דקאמר בתר הכי "לחמה מן החולין") נעשה כאומר "הרי עלי לחם (מן
החולין) לפטור תודתו של פלוני
(שנדרתי להביאו מן המעשר)" (דאינו מביא
אלא לחם - הכא נמי משמע "הרי עלי מן החולין לפטור תודת מעשר"; להכי מביא
לחמה מן החולין, אבל לעולם היכא דאמר 'לחמי תודה' סתם - מביא נמי תודה).
אי הכי, רישא דקתני
"תודה מן החולין ולחמה מן המעשר - יביא היא ולחמה מן החולין" (וחייב
ליה בתודה ולחמה) , הכא נמי
'נעשה כאומר "הרי עלי תודה לפטור לחמו של פלוני" (דבכל
ענין שנדר להביא מן המעשר - לא להוי מעשר גריר בתר חולין, אלא ליהוי חולין גרירא בתר
המעשר, ויביא התודה מן החולין ולחמה מן המעשר, כמו שאמר)!?
הכי? השתא: בשלמא
לחם למיפטר תודה אתי (כדאמרינן (לעיל דף
פ.): 'לחם גלל תודה [ואין תודה גלל לחם]' - איכא למימר דנעשה
כאומר "לפטור תודתו של פלוני"), תודה למיפטר לחם מי אתיא (דנימא
'נעשה כאומר "לפטור לחמו של פלוני"' - כדאמרינן (לעיל דף פ.):
' ואין תודה גלל לחם')!
תא שמע [תוספתא
מנחות פ"יב מ"ב]: 'האומר
"הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים" כופין אותו ומביא תודה ולחמה,
זבח ונסכים'; טעמא דאמר 'תודה', אבל לא אמר 'תודה' (אלא
"לחמי תודה") לא (לא
מייתי מידי, דתודה לא שייכא בלחם, ואין כופין אותו להביא תודה ולחמה)!?
הוא הדין אף על
גב דלא אמר 'תודה', ואיידי דקא בעי למיתנא 'זבח בלא נסכים' – דלא מתני ליה 'נסכים בלא
זבח' (דאין כופין אותו להביא זבח ונסכים, כדאמר (לעיל
עד:) 'המתנדב יין - מביא ומזלפו על גבי האישים') - תנא נמי תודה.
אמאי (כופין
אותו להביא תודה ולחמה כי אמר "הרי עלי תודה בלא לחם")? 'נדר ופתחו עמו' הוא (עם
הנדר [הנודר] פתח בחרטה, כיון דאמר בתוך כדי דבור 'בלא לחם' - ודאי חוזר בו מן התודה,
ויודע הוא דאין תודה בלא לחם; וכן זבח בלא נסכים - ולא בעי לאתויי מידי)?
(כלומר: שכשנדר תודה - לאלתר נתחרט בדבר,
ולפי שהיה יודע שאין תודה בלא לחם - נתחרט כדי לסתור נדרו, ואמאי כופין לקיים
נדרו? כך שמעתי. ענין אחר נדר ופתחו עמו: שיכול לומר 'אני הייתי סבור שהייתי
יכול להביא תודה בלא לחם, עכשיו שאיני יכול - אי אפשי' מ"ר ז"ל)
אמר חזקיה: הא מני?
- בית שמאי היא, דאמרי 'תפוס לשון הראשון' (וכיון דאמר
"עלי תודה" - מיד נתחייב בתודה ולחמה), דתנן [נזיר פ"ב מ"א]: '"הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבלה"
(ואין נזירות אלא מן היין): בית שמאי אומרים: נזיר (אף על פי שאמר
ענין שאינו בנזירות, כיון דאמר "הריני נזיר" - תפוס לשון ראשון, וסתם
נזירות מיין משמע, והוי נזיר), ובית הלל אומרים אינו נזיר (ד'נדר ופתחו
עמו' הוא)'.
רבי יוחנן אמר:
אפילו תימא (הך ברייתא דקתני 'כופין אותו') בית הלל: (ואמאי
אינו 'נדר ופתחו עמו'?) באומר
"אילו הייתי יודע שאין נודרין כך (בלא לחם) - לא הייתי נודר כך (תודה
בלא לחם) אלא כך (תודה
ולחמה)" (דהשתא
ליכא למימר דלשום חרטה קאמר), ומאי 'כופין' (כיון דדעתו
להביא את הכל)? - (להכי
כופין אותו:) דקא בעי הדר
ביה (אחר שאמר לנו דבר זה, ואמר "איני רוצה להביא אלא כמו
שנדרתי בלא לחם" - כופין אותו כמו שגילה תחילה שהיה דעתו לנדור כהוגן).
תא שמע: 'האומר
הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים ואמרו לו הבא תודה ולחמה וזבח ונסכים ואומר
"אילו הייתי יודע שכן (שהייתי חייב
בלחמה) - לא הייתי נודר (כלום)" - כופין אותו, ואומר לו (דברים
יב,כח) שמור ושמעת [את כל הדברים
האלה אשר אנכי מצוך למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני
ה' אלקיך] (מפרש
לקמן)'; בשלמא לחזקיה
- ניחא ליה (דמוקים לההיא כבית שמאי, ומשום
'תפוס לשון ראשון' - הא נמי בית שמאי, ומשום תפוס לשון ראשון כופין אותו), אלא לרבי יוחנן קשיא (מאי
איכא למימר לתרוצי בהאי, דתיקום כבית הלל? ודאי לאו בית הלל היא, דהא נדר ופתחו הוא,
דקאמר 'אילו הייתי יודע וכו' - הא בהדיא קאמר דלא היה בדעתו להביא שניהם)?
אמר לך רבי יוחנן:
הא - ודאי בית שמאי היא.
מאי 'שמור ושמעת'?
אמר אביי: 'שמור' - הבא תודה; 'ושמעת' - הבא לחמה.
רבא אמר: 'שמור' (המצוה, ו)הבא תודה ולחמה; 'ושמעת' שלא תהא רגיל לעשות
כן (לנדור תודה בלא לחם).
"[תודה] היא
ולחמה מן המעשר" – יביא [ולא יביא מחיטי מעשר שני אלא ממעות מעשר
שני]:
(ופריך:) יביא (בתמיה)? לא סגי דלא מייתי (תרוייהו
מן המעשר – בתמיה, כלומר: אמאי קאמר 'יביא שניהן', דמשמע 'ולא מן החולין'? הא ודאי
אם הביא לחם מן החולין תבוא עליו ברכה)?
רב נחמן ורב חסדא
אמרי: רצה - מביא, לא רצה - לא יביא.
ולא יביא (בהמה
לתודתו) מחיטי מעשר שני,
אלא ממעות מעשר שני (מביא תודה
ולחמה):
רב נחמן ורב חסדא
דאמרי תרוייהו: לא שנו אלא מחיטי מעשר שני, אבל מחיטין הלקוחות (בירושלים) ממעות מעשר שני (לשום
אכילת מעשר שני) – יביא.
יתיב רבי ירמיה
קמיה דרבי זירא, ויתיב וקאמר: לא שנו אלא מחיטי מעשר שני, אבל מחיטין הלקוחות
במעות מעשר שני – יביא; אמר ליה: רבי, אתה אומר כן? אני אומר אפילו מחיטין הלקוחות
במעות מעשר שני (קודם לכן לשם מעשר שני) לא יביא (לצורך תודות,
ומתניתין, דקתני 'אלא ממעות מעשר שני' = שיקח חיטין לשם תודה ממעות מעשר שני ויביא);
ואימא טעמא דידי
ואימא טעמא דידך:
אימא טעמא דידך:
תודה מהיכא קא ילפת לה (לתודה דיכול להביא ממעות מעשר שני
ואינה מביאה מחיטי מעשר שני)? – משלמים (שבאין ממעשר
שני, דרחמנא קראה לתודה 'שלמים' דכתיב (ויקרא ז,יג,טו)
'תודת שלמיו': מה שלמים באים ממעשר - אף תודה באה
מן המעשר אם ירצה),
(מנחות פב,א)
ושלמים (גופייהו
גמרינן) 'שם' 'שם' ממעשר (דמזבין ממעות
מעשר שני, דכתיב במעשר שני: '[ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר
ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך] ואכלת שם [לפני
ה' אלקיך ושמחת אתה וביתך]' (דברים יד,כו) וכתיב
בשלמים 'וזבחת שלמים ואכלת שם [ושמחת לפני
ה' אלקיך]' (דברים כז,ז): מה 'שם'
דהתם מעשר [שני]
- אף 'שם' דגבי שלמים מעשר: דיכול להביא שלמים
ממעשר); ומינה (וקא
דייקינן): מה שלמים אין גופן
מעשר (דהא אין מעשר שני אלא בתבואה ושלמים - בשר, אלא ממעות
מעשר קאמר קרא דיביא שלמים) - אף תודה (לחמי תודה
דבאה ממעשר שני) נמי: אין
גופה מעשר (לא מגוף המעשר, דהיינו מן החיטין הראשונות של מעשר, אלא
שניקחו בכסף מעשר), והני חיטי
הלקוחות במעות מעשר שני נמי אין גופן מעשר (ומשום הכי
קשרית לאתויי לחמי תודה מינייהו)!
אימא טעמא דידי:
תודה מהיכא קא ילפינא לה? משלמים, ושלמים 'שם' 'שם' ממעשר: מה שלמים אין מין מעשר (דשלמים בשר,
ומעשר פירא) - אף תודה אין
מין מעשר (לחמי תודה שמביא מן המעשר - לא יביאם ממין המעשר,
דהיינו נמי חיטים הלקוחות לשם מעשר), לאפוקי חיטין הלקוחות במעות מעשר שני, דמין מעשר נינהו (אלא
מן המעות יקנה לחמי תודה לשם תודה, דמעות - לאו מין מעשר הוא).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך
דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל
הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2003 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .