דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש – רש"י -
באותיות מרים 10; פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier
new 10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.
יבמות
דף יג
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר
הכ"מ
(יבמות יב,ב)
תני רב ביבי קמיה דרב נחמן:
'שלש נשים משמשות במוך (מותרות לתת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות
כדי שלא יתעברו): קטנה, מעוברת
ומניקה: קטנה - שמא תתעבר ושמא תמות; 'מעוברת' - שמא תעשה עוברה סנדל (ולד שאין לו צורת פנים, וקיימא לן במסכת
נדה (כה,ב) 'אין סנדל שאין עמו ולד, משל לאדם
שסטר את חבירו והחזיר צורתו לאחוריו': דכשהיא מעוברת וחוזרת ומתעברת דוחק האחד
את חבירו ופוחת צורתו);
'מניקה' - שמא תגמול בנה וימות (אם תתעבר תהא צריכה לגמול את בנה מלהניק כמו ויגמל (בראשית כא,ח) לשון הבדלה); ואיזו היא 'קטנה' (הראויה להתעבר ולמות)? מבת י"א שנה ויום אחד עד י"ב שנה ויום
אחד; פחות מכאן (מי"א - ודאי לא תתעבר)
ויתר על כן (מי"ב -
אם תתעבר לא תמות)
משמשת (בלא מוך) כדרכה והולכת - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים:
אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו משום שנאמר (תהלים קטז,ו) שומר פתאים ה' [דלותי ולי יהושיע];
מדקאמר 'שמא תתעבר ושמא תמות' (ולא קאמר 'ותמות', דאז הוי משמע שאם תתעבר
תמות ודאי) מכלל דאיכא קטנה
דמיעברא ולא מתה, אם כן מצינו חמותו ממאנת (כגון שילדה בקטנות בתוך זמן האמור למעלה בשנת י"ב, שנתעברה ולא מתה
וקדש אדם את בתה, ונמצאת זאת חמותו קטנה וראויה למאן עד י"ב שנה), ותנן 'אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם
חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו'!?
[תשובה:] אימא 'שמא תתעבר ותמות', דאמר רבה בר ליואי: גבול יש לה: קודם הזמן הזה
(האמור למעלה: קודם י"א) אינה מתעברת כל עיקר; תוך הזמן הזה היא מתה
ועוברה מת; לאחר זמן הזה (אחר י"ב)
היא חיה ועוברה חי.
[קושיא:] איני!? והא תני רבה בר שמואל: 'אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו
ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו, שכבר ילדו (ומדתלי טעמא בולד - מכלל דקטנה היא, דאי
לאו קטנה היא - ליתני 'שכבר גדלו') [## ועוד:
רואים שקטנה אמנם יולדת]!
[תשובה:] אלא לעולם 'שמא תתעבר ושמא תמות' [ואין זה
הכרחי שתמות]; ואלא קשיא הך ['אי אתה יכול לומר בחמותו ואם
חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו' – שמשמע מכאן שאין
קטנה יולדת] - אמר רב ספרא
'בנים הרי הם כסימנים' (הלכך אין לך יולדת ממאנת אפילו היא קטנה); ואית דאמרי: בנים עדיפי מסימנים.
למאי נפקא מינה?
דאפילו לרבי יהודה, דאמר (במסכת נדה פ"ו מ"יא: אף משהביאה
שתי שערות ממאנת) 'עד
שירבה השחור' (שיהיו שם שערות הרבה) -
בבנים מודה;
(יבמות יג,א)
ורב זביד אמר: אין בנים בלא סימנים (והיולדת
בקטנות - חזקה הביאה סימנים, ומשהביאה סימנים בתוך י"ב - לא תמאן, דהני
סימנים גמורים נינהו; דסבירא ליה לרב זביד תוך זמן - כלאחר זמן לענין סימן, ולא
אמרינן 'שומא נינהו').
ונבדוק?
חיישינן שמא נשרו.
הניחא למאן דאמר חוששין, אלא למאן דאמר
אין חוששין (פלוגתא בפרק 'יוצא דופן' (נדה דף מו,ב)) - מאי איכא למימר?
אפילו למאן דאמר אין חוששין - משום צער
לידה חיישינן.
כיצד פוטרות צרותיהן [הייתה בתו או אחת מכל
העריות האלו נשואה לאחיו, ולו אישה אחרת, ומת - כשם שבתו פטורה, כך צרתה פטורה.
הלכה צרת בתו ונישאת לאחיו השני, ולו אישה אחרת, ומת - כשם שצרת בתו פטורה כך צרת
צרתה פטורה, אפילו הן מאה]:
מנהני מילי (דצרת צרתה פטורה)?
אמר רב יהודה: דאמר קרא [ויקרא יח,יח: ואשה אל אחותה לא תקח] לצרור [לגלות ערותה עליה בחייה] -
התורה ריבתה צרות הרבה.
רב אשי אמר: סברא היא: צרה מאי טעמא
אסירא? - דבמקום ערוה קיימא; [ואחרי
שקבענו כי צרה אסורה -] צרת צרה נמי במקום ערוה קיימא.
כיצד אם מתו הן [צרותיהן מותרות? - הייתה בתו או אחת מכל העריות
האלו נשואה לאחיו, ולו אישה אחרת; מתה בתו, או נתגרשה, ואחר כך מת אחיו - צרתה
מותרת]:
ואפילו כנס (אחיו את הנכרית) ולבסוף גירש (את בת אחיו, דהוו להו צרות זו לזו קודם
גירושין - אפילו הכי קשרינן ליה לייבומי, כדקתני 'ומתה בתו או נתגרשה' -
הואיל ובשעת נפילה לא הוו צרות זו לזו)? ורמינהו [יבמות
פ"ג מ"ז, דף ל,א]: 'שלשה אחים, שנים מהן נשואים שתי אחיות ואחד נשוי נכרית:
גירש אחד מבעלי אחיות אשתו, ומת הנשוי נכרית, וכנסה המגרש
ומת (ונפלה נכרית לפני שלישי שנשוי אחות אשתו של זו
הראשונה, דהויא להו 'צרת אחות אשה משנתגרשה' - צרותיהן מותרות הואיל ולא היתה אחות
אשתו של זה צרה לנכרית זו, שקודם נשואים של זו - נתגרשה) - זו היא שאמרו ש"אם מתו
או נתגרשו צרותיהן מותרות".' טעמא - דגירש
ואחר כך כנס, אבל כנס ואחר כך גירש – לא!?
אמר רבי ירמיה: תברא (קשיין אהדדי)! מי
ששנה זו לא שנה זו: האי תנא (דמתניתין) סבר 'מיתה מפלת' (מפלת נשיו לייבום, הלכך אפילו כנס ולבסוף
גירש - כיון דבשעת מיתה לאו צרת הבת היא שריא), והאי תנא (דברייתא) סבר
'נשואין הראשונים (שהאשה נשאת לבעלה) מפילים (מפילים אותה לייבום; הלכך משנעשית צרת
ערוה שעה אחת - אסורה עולמית)'.
רבא אמר: לעולם חד תנא הוא, וזו (דמתניתין
דהכא, דכנס ולבסוף גירש מותרת כדקתני 'ומתה בתו או נתגרשה') ואין
צריך לומר זו (דשלשה אחים דגירש ולבסוף כנס) קתני.
וכל שיכולה למאן [ולא מיאנה - צרתה חולצת ולא מתייבמת]:
ותמאן (הערוה [הקטנה]) השתא (ותאמר 'אי
איפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי לבעלי המת', ותעקור קידושין הראשונים) ותתייבם
(צרתה
[הבוגרת, כי המיאון ביטל את הנישואין הקודמים,
ולפיכך הבוגרת אינה – ולא היתה – צרת ערוה])?
לימא מסייעא ליה לרבי אושעיא, דאמר רבי
אושעיא: ממאנת (הא דתנא לקמן בפרק 'בית שמאי', [יבמות פ"יג מ"א,
קז,א: 'בית שמאי אומרים בבעל ולא ביבם] ובית הלל אומרים בבעל וביבם') - למאמרו (הוא דממאנת: שאם עשה היבם מאמר ביבמה קטנה
ומיאנה בו - מפקיע מיאון את המאמר, וחזרה לזיקה לבדה, וחולצת; ואף על גב דגדולה
שעשה בה מאמר ולא רצה לכנוס קיימא לן בפרק 'רבן גמליאל' (לקמן דף נ,ב) 'צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו' - הכא
מיאון עָקַר למאמרו, ולא בעיא גיטא) ואינה ממאנת לזיקתו (לעקור
נשואים ראשונים ולהפקיע זיקת ייבום ולצאת בלא חליצה; הכא נמי גבי ערוה לא עקר ליה
מיאון דהשתא לנשואין קמאי למישרי צרתה).
לא, צרת ערוה שאני (רבנן גזרו
שלא תמאן ליבומי צרתה דלא לזלזולי בצרת ערוה דלמא אתי למישרי), דתני רמי בר יחזקאל: 'מיאנה
(כלתו) בבעל (בבעלה) - מותרת לאביו (לחמיה,
דעקרתה לנישואיה, והויא כמפותת בנו ומותרת לו); (אבל מת בנו - בעלה הראשון, ו)מיאנה ביבם (מיאנה
בזיקת יבם - אף על גב דנשואין קמאי עקרה) - אסורה לאביו'; אלמא: משעת נפילה (משעה שנפלה
להתייבם ונזקקה ליבם מחמת נישואין הראשונים) נראית ככלתו (נראים אותם נישואין גמורים למיהוי אשת המת
וכלתו של זה); הכא נמי (בצרת ערוה) משעת נפילה (שנזקקה הבת ליבם למאן בו מחמת קידושי
ראשון) נראית כצרת בתו (נראים נישואים גמורים למיהוי אשת המת וצרתה צרת
הבת; ואי שרית ליה - אתי למישרי צרת הבת בעלמא).
משנה [ג-ד]:
שש עריות (יש) חמורות מאלו, (ומהו חומר שלהן? -) מפני שנשואות לאחרים (ואינן
יכולין להנשא לאחיו מאביו, ואם מתו בעליהן שהן נכרים אצל זה) - צרותיהן מותרות (להנשא לזה): 1) אמו 2) ואשת
אביו 3) ואחות אביו, 4) אחותו מאביו, 5) ואשת אחי אביו, 5) ואשת
אחיו מאביו. (אמו
אינה יכולה להנשא לאחיו של זה מאביו, שהרי היא לו אשת האב; וכן אשת האב ואחות
אביו ואשת אחיו מאביו שהיו לו בנים, ואשת אחי אביו - כולן
אסורות לאחיו מאביו כשם שאסורות עליו, ואין בהן צד ייבום על זה לעולם; ואם נישאו
לאחרים, ולהם נשים אחרות ומתו - מותרות לינשא לזה, שאין צרת ערוה אסורה אלא
כשנפלה לייבום עם הערוה פעם אחת, שכיון שפטרה לצרת ערוה - עמדה עולמית באיסור
אשת אח שיש לה בנים).
[משנה ד] בית שמאי מתירין הצרות לאחים (מתירים
צרת ערוה להתייבם לאחיו דלית להו הך דרשה ד'לצרור'), ובית הלל אוסרים.
(יבמות יג,ב)
[המשך משנה ד] חלצו (הצרות מן האחין) - בית שמאי פוסלין מן הכהונה (שחליצתה
חליצה) ובית הלל מכשירין (לפי שחליצתן שלא לצורך, והרי כחולצת מן הנכרי);
נתייבמו (לאחים) - בית שמאי מכשירין (אותן
לכהנים, אם נתאלמנו מיבמיהן) ובית הלל פוסלין (שנבעלו לאסור להן, והנבעלה לפסול לה -
עשאה זונה, והזונה אסורה לכהונה).
אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו
פוסלין ואלו מכשירין - לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית
שמאי (אף על פי שבני הצרה שנתייבמו כבית שמאי ממזרים [הם לבית הלל], שהרי
באיסור אשת אח היא עליהם, ואשת אח בכרת, ובני עריות שהן חייבי כריתות ממזרים הם,
כדאמרינן בפירקין - אפילו הכי לא נמנעו בית הלל מלישא נשים מבית שמאי, לפי שהיו
מודיעים להם אותן הבאות מן הצרות, ופורשים).
כל הטהרות והטמאות שהיו אלו מטהרים ואלו
מטמאין - לא נמנעו
עושין טהרות אלו על גבי אלו (אלו משאילים כליהם לאלו).
גמרא:
אמר רבי שמעון בן פזי: מאי טעמא דבית
שמאי? - דכתיב (דברים כה,ה: כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין
לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה] 'לא תהיה אשת המת החוצה (החיצונה
שהיא נכרית ליבם) לאיש זר (לא תהיה לזר) – 'חוצה' - מכלל דאיכא פנימית (בהדה, קרובה
ליבם), ואמר רחמנא 'לא תהיה';
ובית הלל?
מיבעי להו לכדרב יהודה אמר רב, דאמר רב
יהודה אמר רב: מנין שאין קידושין תופסין ביבמה (יבמה שלא חלצה, מנין אם נתקדשה לשוק שאין
קדושין תופסין אף על גב דחייבי לאוין בעלמא תפסי בהו קידושין)? שנאמר 'לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר' - לא תהיה בה הויה (אינן תופסין) לזר.
ובית שמאי?
מי כתיב 'לחוץ'? 'חוצה' (דמשמע חיצונה) כתיב!
ובית הלל?
כיון דכתיב 'חוצה' כמאן דכתיב
'לחוץ' דמי, דתניא: 'רבי נחמיה אומר: כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה - הטיל
לה הכתוב ה"א בסופה'; ותנא דבי רבי ישמעאל: 'כגון אלים - 'אלימה' (שמות טו,כז); מחנים – 'מחנימה'; מצרים – 'מצרימה' (בראשית יב,י); (במדבר לג,מז) 'דבלתימה'; 'ירושלימה' (יחזקאל ח,ג); 'מדברה' (דברי הימים א ה,ט)';
ובית שמאי, דרב יהודה אמר רב [שאין קידושין תופסין ביבמה] - מנא להו? מ'לאיש זר' נפקא.
ובית הלל נמי - תיפוק להו מ'לאיש זר'?
אין הכי נמי;
'חוצה' למה לי?
לרבות הארוסה (שאם נתארמלה מן האירוסין - צריכה ליבם
כנשואה, ו'חוצה' משמע חיצונה, שלא נתקרבה עדיין לביאה).
ואידך [לבית שמאי
מנין שארוסה זקוקה ליבום]?
מ'חוצה' - 'החוצה'.
ואידך [לבית הלל]?
'חוצה' - 'החוצה' לא משמע להו.
רבא אמר: טעמייהו דבית שמאי דאין איסור
חל על איסור (אין איסור אשת אח חל על בתו של זה אצל אביה, הלכך לא רמיא קמיה לייבומי,
והוה כמאן דליתא; וכן באחות אשה ובכולן; והכי מפרשא מילתיה דרבא במסקנא דמילתא;
ומיהו הא דפריך 'תינח היכא דנשא כו' - לא ידע מילתיה דרבא, וסבר דרבא אאחות
אשה [שני אחים שנשאו
שתי אחיות] וכיוצא בה
לחודייהו קאי, שקורבתו על ידי קדושין).
תינח היכא דנשא מת ואחר כך נשא חי - לא
אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח (והויא כנכרית); אלא נשא חי ואחר כך נשא מת -
אחות אשה קדים!?
כיון דלא אתי איסור אשת אח וחייל אאיסור
אחות אשה - הויא לה צרת ערוה שלא במקום מצוה, ושריא.
חלצו - בית שמאי פוסלים [מן הכהונה ובית הלל מכשירין]:
פשיטא (כיון דלבית שמאי זקוקות ליבם - פשיטא אם
חלצו פסולות, ולבית הלל - כיון דפטרי להו מזיקת יבום - אם חלצו כשרות לכהונה, דלאו
חליצה היא)!
לאפוקי דרבי יוחנן בן נורי דאמר (לקמן ( יד,ב) בברייתא) 'בואו ונתקן להם לצרות (העריות) שיהו
חולצות ולא מתייבמות (וכיון דבעו חליצה - חליצתה פוסלת אפילו לבית הלל)' - קא
משמע לן דבית הלל מכשירים (דבית הלל אפילו תקנתא דרבנן לית להו בצרות דליחלצו).
נתייבמו [בית
שמאי מכשירין ו]בית
הלל פוסלין: (דזונה היא ופסולה לכהונה, אבל מתרומה דבי נשא לא מיפסלה בבעילת כרת, אלא
בבעילת חלל ונתין וממזר ועובד כוכבים ועבד [בפרק 'אלמנה לכהן גדול' (לקמן סח,ב)]):
הא תו למה לי? איידי דתנא 'חלצו' - תנא
נמי 'נתייבמו'.
תנן התם [מגילה
פ"א מ"א]: 'מגילה נקראת באחד עשר, ובשנים עשר, ובשלשה עשר, ובארבעה עשר, ובחמשה
עשר - לא פחות ולא יותר.'
אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: איקרי כאן
[דברים יד,א: בנים אתם לה' אלקיכם] לא תתגודדו [ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת] - לא תעשו אגודות אגודות! (רש"י:
דנראה כנוהגין שתי תורות כשקורין כפרים את המגילה ביום כניסה ועיירות גדולות
בי"ד ומוקפין חומה בט"ו. וכן מסבירים רא"ש וריטב"א).
[עונה
ר"י לר"ל] האי 'לא תתגודדו' מיבעי ליה לגופיה: דאמר רחמנא לא תעשו
חבורה על מת.
[ר"ל:] אם כן, לימא קרא 'לא תגודדו'; מאי 'תתגודדו'? שמע מינה להכי הוא דאתא.
[ר"י
לר"ל] ואימא כוליה להכי (שלא תעשו
אגודות) הוא דאתא?
[ר"ל
לר"י] אם כן לימא קרא 'לא תגודו' (מדלא כתיב
תגודו לשון אגודה); מאי 'לא תתגודדו'? שמע מינה תרתי.[1]
אמר ליה [ר"י
לר"ל]: עד כאן לא שנית (היה לך להשיב תשובה זו): '(פסחים פ"ד
מ"א) מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות - עושין; מקום
שנהגו שלא לעשות - אין עושין' [ההולך
ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו
חמרי מקום שיצא משם וחמרי מקום שהלך לשם. ואל ישנה אדם, מפני המחלקת]!
אמר ליה [ר"ל
לר"י]: אמינא לך אנא איסורא (דאסרי להו
רבנן לבני ארביסר: דאי בעו למיקרא בחמיסר - לא מצו, וכן בני ט"ו בי"ד,
ודמיא לשתי תורות), דאמר רב שִׁמן בר אבא אמר רבי יוחנן: (אסתר ט,לא) 'לקיים את ימי הפורים בזמניהם [כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה, וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם:
דברי הצומות וזעקתם] - זמנים הרבה תיקנו להם חכמים', ואת אמרת לי מנהגא (דהתם לכולי
עלמא שרי, ומיהו באתרא דאחמור - לא ישנה את דרכו מפני המחלוקת)?
[ר"י
לר"ל:] והתם לאו איסורא הויא (בתמיה)? והתנן:
'בלילה - בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין (בליל בדיקת חמץ בית שמאי אוסרים ובית הלל
מתירים לעשות מלאכה, ואיכא דעבדי כבית הלל ואיכא דעבדי כבית שמאי, והרי כאן אגודות)!
אמר ליה [ר"ל
לר"י]: (לא דמי לשתי תורות:) התם הרואה אומר 'מלאכה הוא
דלית ליה' (דהרואה את זה שאין עושה מלאכה אומר דאין לו מה לעשות).
[את המשך
הגמרא ניתן לקרוא כדברי הגמרא סתמא או כהמשך הדיון בין רבי יוחנן וריש לקיש בענין
לא תתגודדו- לא תעשו אגודות אגודות:]
[שואלת
הגמרא; או אולי רבי יוחנן את ריש לקיש:] והא 'בית שמאי מתירין הצרות
לאחים ובית הלל אוסרים' [ונעשו אגודות
אגודות, ואם כן אין מקום לדרוש: 'לא תעשו אגודות אגודות']?
(יבמות יד,א)
[ועונה הגמרא
או ריש לקיש:] מי סברת 'עשו בית שמאי כדבריהם'? לא
עשו בית שמאי כדבריהם!
ורבי יוחנן אמר[2]: עשו ועשו.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM;
מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר –
להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
In Explorer, Footnotes become visible when
the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an
Edit option to edit the page with your word processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum,
mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2007 by Julius
Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material,
with this notice, is granted - with request to notify of use at the email
address on www.oocities.org/yeshol
[1] רמב"ם
הלכות עבודת כוכבים פרק יב הלכה יג: גדידה ושריטה אחת היא וכשם שהיו העכו"ם
שורטים בבשרם על מתיהם מפני הצער כך היו חובלין בעצמם לעבודת כוכבים, שנאמר ויתגודדו כמשפטם [מלכים א
יח,כח] - גם זה
אסרה תורה שנאמר לא
תתגודדו, אלא
שעל מת בין שרט בידו בין שרט בכלי לוקה; לעבודת כוכבים - בכלי חייב מלקות, בידו
פטור.
הלכה יד: ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני
בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקות
גדולות שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות:
קושיות על הרמב"ם:
א) פסק כאביי ולא ביע"ל
כג"מ!?! ב) הגמרא מסתיימת בדברי רבא ואביי לא השיב - שוב משמע הלכה כרבא!
הסביר "שדבר זה גורם למחלוקות
גדולות" - ולא "שלא תהיה תורה כשתי תורות"
[2] לפי זה נראה שדברי הגמרא עד כאן גם היו חילופי דברים בין ריש לקיש לרבי יוחנן.