דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש – רש"י -
באותיות מרים 10; פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier
new 10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.
יבמות
דף כד
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר
הכ"מ
(יבמות כג,ב)
לזה שנים ולזה שנים [אחיו של זה חולץ לאחת ואחיו של זה חולץ לאחת, אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה
ואחיו של זה מייבם חלוצתו של זה; קדמו וכנסו - אין מוציאין מידם]:
הא תו למה לי? היינו הך (דהא אשמעינן
ברישא: השנים, אחד חולץ ואחד מייבם, והכא נמי הכי הוא, דהני תרי - חד חליץ וחד
מייבם, והני תרי - חד חליץ וחד מייבם)!
מהו דתימא ליגזור דלמא מייבם (אתי ליבומי
אחד משנים אלו ואחד משנים אלו) בלא חליצה (וקפגע כל חד בספק יבמה לשוק ובאחות זקוקה) - קא
משמע לן (דלא גזרינן; והא - מרישא לא שמעינן, דהתם לזה אחד ולזה שנים, דסוף סוף לא
מייבם אלא חדא; וכיון דעוסקין בחליצה דחדא - מדכרי נמי ולא מייבמי עד שיחלוץ היחיד
לשתיהן, אבל הכא - כיון דלבסוף תרוייהו מייבמין: הך להאי ביתא והך להאי ביתא - אתי
למימר מה לנו ולחליצה).
מאי שנא מהא דתנן (פ"ג מ"א): 'ארבעה אחין: שנים מהן
נשואין שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות - הרי אלו חולצות ולא מתייבמות' (וקתני סיפא
'אם קדמו וכנסו יוציאו' והכא קתני 'אין מוציאין מידן')? (ולא
אמרינן: ליחלוץ חד מנייהו, ודחי
לזיקה דידה מאחיו, והאי מייבם חדא כי מתני' דקתני 'מתייבמות שתיהן כל אחת לאחר
חליצת אחותה' כדקאמר 'אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה', לימא כולן חולצות כי התם,
אמאי מהדרינן לייבם?)
הכי [כך אתה שואל]? השתא [עכשיו שים לב]:
(יבמות כד,א)
התם (התם זקוקות שתיהן להן) - אי
למאן דאמר 'יש זיקה' (בפרק ד' אחין טעמא דאין מתייבמת אפילו אחת מהן משום
דיש זיקה דמרישא מיתסרא משום דקפגע באחות זקוקה וכי חליץ (מייבם) חד לחדא ופקע
זיקה לא משתריא אחותה לאידך דכל יבמה שנאסרה שעה אחת על יבמה אפילו לאחר נפילה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה
לעולם) - יש זיקה, ואי למאן דאמר (טעמא משום) 'אסור לבטל מצות יבמין' - אסור
לבטל מצות יבמין (ואי מייבם האי חדא - דלמא מיית אידך קודם שייבם,
ותצא אחותה משום אחות אשה, ונמצא מצות יבמין בטלה על ידינו מיבום ומחליצה - הרי
נאסרה משום כך, וכיון שנאסרה שעה אחת - אי נמי חלץ חד לחדא, ואזלא האי - השניה -
עומדת היא באיסור אשת אח שלא נראית ליבום מתחלה); (אבל) הכא: כל חד וחד אימור דידיה קא מתרמיא
ליה (הכא זו שנאסרה
משום אחות זקוקה - לאו יבמה היתה, וכי פקע איסור אחות זקוקה בחליצת אחותה - הרי זו
מותרת ועומדת, דלאו אשת אח הואי; הלכך מספיקא לא מפקינן לה, דאימר כל חד וחד דידיה
איתרמיא ליה).
קדמו וכנסו אין מוציאין [מידם]:
תני שילא: ואפילו שניהם כהנים (וחד מנייהו
ודאי חלוצה נסיב, דהא ארוסת הנכרי חלוצה היא מאחד משני אחיו כדקתני 'קדמו שנים
וחלצו').
מאי טעמא?
חלוצה (דאסורה לכהן) דרבנן היא (והכא, דלכל
חד אינה אלא ספק: דשמא זה ייבם את יבמתו גמורה), וספק חלוצה לא גזרו בהו רבנן (לאפוקה מספק).
וחלוצה דרבנן היא? והתניא '[ויקרא כא,ז: אשה זנה וחללה לא יקחו, ואשה] גרושה [מאישה לא יקחו כי קדש הוא לאלקיו] -
אין לי אלא גרושה, חלוצה מנין? - תלמוד לומר: 'ואשה''!?
מדרבנן הוא, וקרא אסמכתא בעלמא הוא.
משנה:
מצוה בגדול לייבם; ואם קדם הקטן – זכה.
גמרא:
תנו רבנן [דומה
לספרי דברים פסקא רפט]: '[דברים כה,ה:
כי
ישבו אחים יחדו, ומת אחד מהם ובן אין לו - לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר: יבמה
יבא עליה, ולקחה לו לאשה ויבמה. (דברים כה,ו) והיה הבכור אשר תלד
- יקום על שם אחיו המת; ולא ימחה שמוו מישראל]
'[ולקחה לו לאשה ויבמה] והיה הבכור' - מיכן שמצוה בגדול לייבם (המייבם יהיה הבכור)
'אשר תלד' - (ואותה יבמה תהא ראויה לילד) פרט לאילונית שאין יולדת;
'יקום (היבם) על שם אחיו' – לנחלה (לנחול
נחלתו, ולא יחלקו אחיו עמו).
-
אתה אומר לנחלה (והאי 'יקום' - ביבם משתעי) או אינו אלא (בבן שיולד לו משתעי) לשם: [שאם היה שם המת] 'יוסף' - קורין אותו 'יוסף';
'יוחנן' - קורין אותו 'יוחנן'?
-
נאמר כאן 'יקום על שם אחיו' ונאמר להלן [בראשית
מח,ו:
ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו] על שם אחיהם יקראו בנחלתם; מה 'שם' האמור
להלן נחלה - אף 'שם' האמור כאן לנחלה.
'ולא ימחה שמו' -
פרט לסריס ששמו מחוי.'
אמר רבא: אף על גב דבכל התורה כולה אין
מקרא יוצא מידי פשוטו (ואע"ג דדרשינן ליה לדרשא - מידי פשוטו מיהו
לא נפיק לגמרי) - הכא אתאי גזרה שוה אפיקתיה מפשטיה לגמרי (שאין צריך לקרות
לבנו בשם אחיו המת. והכי גמר לה מרביה).
(ופרכינן:) ואי לאו גזרה שוה, הוה אמינא
'שם' - שם ממש (בתמיה)? למאן קמזהר רחמנא? ליבם (קאמר רחמנא)? '(בן הנולד לך) יקום על שם אחיך' מיבעי ליה!? אי לבי דינא (מודע רחמנא
מצות קריית שם הבן) – 'יקום על שם אחי אביו' מיבעי ליה! (אלא ודאי
ביבם גופיה משתעי קרא, ולבית דין קאמר רחמנא שיקום היבם על שם אחיו המת לנחלה!)
ודלמא הכי קאמר להו רחמנא, לבית דין:
אמרו ליה ליבם 'יקום
על שם אחיו' (שיקום בנו
על שם אחיו; דכל מצות יבום קא מודע קרא לבית דין, וקאמר להו להזהיר יבמה לבא עליה
והבן אשר תלד לו יקימנו על שם אחיו)?
אלא אתאי גזרה שוה, אפיקתיה לגמרי.
השתא, דאמרת קרא בגדול כתיב - אימא בכור
(דוקא
קאמר קרא) לייבם, (אבל) פשוט לא
לייבם (לגמרי, בין איכא בכור בין ליכא בכור)?
אם כן אשת אחיו שלא היה בעולמו, דמיעט
רחמנא, למה לי (דפשוט לאו בר יבום הוא - למה לי דמיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו
תיפוק לי משום דלאו בכור הוא זה שנולד לאחר מיתת אחיו)?
פריך רב אחא: ואימא (האי דמיעט
אשת אחיו שלא היה בעולמו) למעוטי בוכרא דאמא (כגון שהיה
זה שנולד [שלא היה בעולמו של האח שמת] בכור לאמו ואחיו מאביו ולהכי אצטריך למעוטי)?
ההוא - לא מצית אמרת, דיבום בנחלה תלה
רחמנא, ונחלה מן האב ולא מן האם (וממילא בכור הנוטל פי שנים - הוא דמייבם, אבל בכור
לאם לא; ומדמעטיה - שמע מיניה: בכור דקרא לאו דוקא, אלא גדול האחים).
ואימא (כלומר: דלמא לעולם בכור דוקא, והכי קאמר
רחמנא:) כי איכא בכור (קמך) - תתקיים מצות יבום (או בבכור או
בפשוט; דנפקא לן
מדאימעיט אשת אחיו שלא היה בעולמו), כי ליכא בכור לא תתקיים מצות יבום (ופטורה
לגמרי מן הפשוט)?
אמר קרא 'ומת אחד מהם' (משמע שלא היו שם אלא שנים ומת אחד מהן) - מי לא
עסקינן דמית בכור ואמר רחמנא לייבם קטן (כלומר מי לא משתמע נמי מקרא דמת בכור וקאמר רחמנא
לייבם פשוט)?
ואימא (על כרחך קרא דחיק, ומתוקם כגון) דמית
קטן ואמר רחמנא לייבם בכור (דהא כתיב 'והיה הבכור')?
הא מיעט רחמנא 'אשת אחיו שלא היה
בעולמו' (דהכא גבי תרי אחים כתיב מיעוט אשת אחיו שלא היה בעולמו, אלמא דמית גדול
משמע, ותו ליכא בכור קמן).
ואימא כי ליכא בכור - קדם קטן זכה (דהא לא רבי
דלייבם פשוט אלא מ'ומת אחד מהם', ומיעוט דאשת אחיו שלא היה בעולמו - דמשמע דמת
בכור - ואמר רחמנא לייבם פשוט), ואי איכא בכור - קדם קטן לא זכה (אבל איכא
בכור לא לייבם פשוט)?
אמר קרא (דברים כה,ה) כי ישבו אחים יחדו: הוקשה ישיבת אחים זה לזה (שוין לייבם).
ואימא כי איכא בכור - ליהדר אגדול (אי לא בעו
שאר אחיו נחזור עליו לכופו, דמצוה עליה רמיא, ולא על האחרים, אבל כי ליכא בכור לא רמיא
מצוה אגדול טפי משאר אחיו), כי ליכא בכור אין חוזרין אצל גדול?
אלמה תני אביי קשישא: 'מצוה בגדול
לייבם; לא רצה - הולכים אצל אחיו הקטן (משמע קטן הימנו וגדול משאר אחיו); לא רצה
- חוזרין אצל גדול' (אלמא מהדרינן אגדול, דגדול קודם)[1]? – כבכור: מה בכור - בכורתו גרמה לו, אף גדול - גדולתו גרמה לו.
ואימא כי מייבם בכור לישקול נחלה, כי
מייבם פשוט לא לישקול נחלה (דהא בכור כתיב)?
אמר קרא 'יקום על שם אחיו' והרי קם.
ואלא 'בכור' דקרייה רחמנא
(יבמות כד,ב)
למאי הלכתא (ליכתוב 'גדול')?
לגריעותא: מה בכור אינו נוטל (חלק בכורה) בראוי (בנחלה
הראויה לבא להם אחר מיתת אביהן) כבמוחזק (אלא במה שמוחזק ביד אביהן ביום מותו דכתיב
בכל אשר ימצא לו (דברים כא)) אף האי (יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק
אחיו שמת -) אינו נוטל בראוי כבמוחזק.
משנה:
הנטען (חשוד, כלומר: שטוענים עליו דברי לעז) על
השפחה ונשתחררה, או על הנכרית ונתגיירה - הרי זה לא יכנוס (לא ישאנה, משום לעז: שלא יאמרו אמת היה
הקול הראשון), ואם כנס אין מוציאין מידו.
הנטען על אשת איש והוציאוה (בית דין) מתחת
ידו (מתחת בעלה בשביל זה, שֶאסָרָהּ עליו, והלך זה ונשאה), אף על פי שכנס - יוציא (דמדאורייתא
אסורה נמי לבועל, דדרשינן 'ונטמאה' 'ונטמאה' (במדבר ה,יד: ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והוא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה
וקנא את אשתו והיא לא נטמאה) - שני פעמים: אחד לבעל ואחד לבועל [במסכת סוטה כז,ב]).
גמרא:
הא גיורת מיהא הויא (ואף על גב דלא
נתגיירה לשם יהדות אלא בשביל שישאנה זה)!? ורמינהי: 'אחד איש שנתגייר לשום
אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים, לשום עבדי
שלמה (בעלי שררה היו) - אינן גרים, דברי רבי נחמיה, שהיה רבי
נחמיה אומר: 'אחד גירי אריות (כגון כותים, דכתיב בספר מלכים (ב', יז,כה) וישלח ה' בהם את האריות, ונתגיירו, כדכתיב התם בגלות שומרון) ואחד
גירי חלומות (בעל חלומות אמר להם להתגייר) ואחד גירי מרדכי ואסתר (ורבים
מעמי הארץ מתיהדים (אסתר ח,יז)) אינן גרים עד שיתגיירו בזמן הזה'. – 'בזמן הזה'? סלקא דעתא (כל הני מקמי
הכי לאו גרים נינהו, כגון נבוזר אדן וכיוצא בו)? אלא אימא 'כבזמן הזה' (שלא יעשה
מחמת שררה)!?
הא - איתמר עלה: אמר רבי יצחק בר שמואל
בר מרתא משמיה דרב: הלכה כדברי האומר 'כולם גרים הם'!
אי הכי (דגיורת מעלייתא היא) - לכתחלה נמי (יכנוס,
ואמאי תני 'לא יכנוס')?
משום דרב אסי, דאמר רב אסי (טעמא
דמתניתין: משום דכתיב) (משלי ד,כד) הסר ממך עקשות פה ולזות
שפתים [הרחק ממך] (דאתו לאחזוקי לקלא קמא) וגו'[2]
תנו רבנן: 'אין מקבלין גרים לימות
המשיח; כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה.'
אמר רבי אליעזר: מאי קרא? - (ישעיהו נד,טו) הן גור (הבא להתגייר)
יגור אפס מאותי (בעוד שאין אני עמכם – יתגייר, דהיינו בזמן הזה) מי
גר אתך ('אתך' = בעניותך, כאשר אמרת) עליך יפול (לעולם הבא; יפול – ינוח, כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כה,יח), יפול מצדך אלף (תהלים צא,ז)), אבל אידך – לא.
הנטען על אשת איש [והוציאוה מתחת ידו, אף
על פי שכנס - יוציא]:
אמר רב: ובעדים (הא דתנן יוציא זה החשוד שכנסה - כגון שבאו
עדים על קול הראשון: שראוה שזינתה עמו).
אמר רב ששת: אמינא כי ניים ושכיב רב אמר
להאי שמעתתא (בעדים), דתניא (תיובתא): 'הנטען על אשת איש (ראובן נטען
על דינה אשת שמעון), והוציאוה על ידו (וגירשה
שמעון), ונתגרשה מתחת ידי אחר (ונשאה נחשון וגירשה): אם כנס (ראובן מעתה) לא
יוציא'; היכי
דמי: אי דאיכא עדים (בזנות קמא - הרי נאסרה עולמית עליו) - כי
אתא אחר ואפסקיה לקלא מאי הוי? אלא לאו, דליכא עדים - וטעמא דאתא אחר ואפסקיה
לקלא, הא לאו הכי – מפקינן!
אמר לך רב: הוא הדין דאף על גב דלא אתא
אחר ואפסקיה לקלא (וכנסה ראובן מגירושי שמעון) אי איכא עדים - מפקינן, אי
ליכא עדים - לא מפקינן (הואיל וליכא עדים), והכי קאמר (והא דנקט 'מתחת
ידי אחר' - היא גופה איצטריך לאשמועינן רבותא): דאף על גב דאתא אחר ואפסקיה
לקלא - לכתחלה לא יכנוס (כדקתני 'אם כנס' – אִין, לכתחלה לא).
מיתיבי: 'במה דברים אמורים (דאם כנס
הנטען יוציא)? - כשאין לה בנים (מן הראשון), אבל יש לה בנים (מן הראשון) - לא
תצא (דכי מפקי לה קא מחזקינן לקלא קמא ועבדינן להו ממזרים); ואם
באו עדי טומאה - אפילו יש לה כמה בנים - תצא (אלמא אין לה בנים בלא עדים נמי מפקינן)!?
רב מוקי לה למתניתין ביש לה בנים ויש לה
עדים (ומשום הכי אמר רב 'ובעדים').
ומאי דוחקיה דרב לאוקמי למתניתין ביש לה
בנים ויש לה עדים, וטעמא דאיכא עדים מפקינן ואי ליכא עדים לא מפקינן - לוקמה בשאין
לה בנים אף על גב דליכא עדים?
אמר רבא: מתניתין קשיתיה: מאי איריא
דתני 'הוציאוה'? ליתני 'הוציאהּ'! אלא כל 'הוציאוה' - בבית דין,
ובית דין בעדים הוא דמפקי (מבעל ראשון, דאין אשה נאסרת לבעלה משום קול; ואתא
רב למימר דוקא מתניתין משום כך יוציא הנטען, הואיל ואיכא עדים, אבל בלא עדים,
הואיל ויש לה בנים - לא).
ואי בעית אימא (בלא בנים לא נפקא בלא עדים, ו)הני
מתנייתא (דאמרי נפקא) - רבי היא (רבי אמרינהו, דמפיק אשה מבעלה בקול כל דהו), דתניא:
'רוכל (מוכר בשמים לנשים להתקשט בהן) יוצא
(מן הבית) ואשה חוגרת בסינר (ומצא זה את
אשתו שהיא חוגרת בסינר; סינר הוא כעין מכנסים שהיו הנשים חוגרות לצניעות); אמר
רבי: הואיל ומכוער הדבר (שלא התירתו מעליה אלא לזנות) – תצא;
רוק למעלה מן הכילה (א'רוכל
יוצא' קאי, ומצא בעל רוק למעלה בגג הכילה שעל מטתו; מי זרק הרוק למעלה כי אם השוכב
ופניו למעלה? הלכך זינתה זו, ורקקה בשעת תשמיש) - אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר
– תצא;
(יבמות כה,א)
מנעלים הפוכים (פיהן למטה) תחת המטה (ודאי של נכרי הם, והפכו כדי שלא יכיר
הרואה) - אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר – תצא'.
'מנעלים הפוכים'? - ליחזי דמאן נינהו?
אלא מקום מנעלים הפוכים (ניכר מקום
הפיכתן בעפר שתחת המטה - לשון מורי; לשון אחר 'מקום מנעלים' מצא הפוך: שבא ומצא את
מנעליה במקום שהוא רגיל לתת שלו - ודאי נכרי בא לכאן, ושם מנעליו במקום שלה ושלה
במקום בעל; וראשון עיקר, דאם כן 'הפוך' [ולא 'הפוכים'] מיבעי ליה)
(תחת המטה - אמר רבי: הואיל
ומכוער הדבר תצא).
והלכתא כוותיה דרב (דאמר אין
מחזיקין קלא אלא בעדים) והלכתא כוותיה דרבי.
קשיא הלכתא אהלכתא [רבי מחמיר לגרש, ורב מחייב רק בעדים]?
לא קשיא: הא [הלכה
כרבי] בקלא דפסיק,
הא [הלכה כרב] בקלא דלא פסיק; קלא דלא פסיק וליכא
עדים - כרבי, קלא דפסיק ואיכא עדים (שיצא קול אחר לומר שקר הוא הלעז) - כרב.
וקלא דלא פסיק - עד כמה?
אמר אביי: אמרה לי אם 'דומי דמתא (חשודי העיד;
לישנא אחרינא 'דומי' = דלא ידעי ודאי, אלא אמרי בדדמי - לשון מורי) יומא
ופלגא'; ולא אמרן אלא דלא פסק ביני וביני, אבל פסק ביני וביני - הא פסק! ולא אמרן
אלא דלא פסק מחמת יראה, אבל פסק מחמת יראה - מחמת יראה הוא; ולא אמרן אלא דליכא
אויבים, אבל איכא אויבים - אויבים הוא דאפקו ליה לקלא.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM;
מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות
שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר –
להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
In Explorer, Footnotes become visible when
the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an
Edit option to edit the page with your word processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2007 by Julius
Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material,
with this notice, is granted - with request to notify of use at the email
address on www.oocities.org/yeshol
[1] [רש"י ד"ה הולכין אצל אחיו הקטן:
משמע קטן הימנו וגדול משאר אחיו אלמא מהדרינן
אגדול דגדול קודם. [וממשיך רש"י:]
ומדקתני 'חוזרין אצל גדול' ליכא לאותובי דאיכא למימר 'מאי גדול – בכור',
דאי לא מצי לשנויי הכי - אדמותיב מדתני אביי לותיב ממתניתין דקתני בפרק החולץ
(לט,א) נמי: לא רצה [המשנה שם ,וכן תקן כאן החכמת שלמה: 'רצו'] חוזרין אצל גדול.
דברי רש"י
האחרונים מתיחסים לשאלה: מדוע הגמרא נזקקת לדברי אביי קשישא במקום להביא את דברי
המשנה בפרק החולץ (לט,א): 'מצוה בגדול; לייבם לא רצה - מהלכין על כל האחין; לא רצו
- חוזרין אצל גדול ואומרים לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם'.
ודברי רש"י אלה לא הבנתי, ונ"ל שבמקום ' דאי לא מצי לשנויי הכי' היה
צ"ל 'דאי מצי
לשנויי הכי', ובכך רש"י רצה להסביר מדוע הביאו דברי אביי קשישא ולא את
המשנה; ואעפ"כ לא הבנתי את האבחנה בדבריו מדוע אין לומר בדברי אביי קשישא
'מאי גדול – בכור', כאשר אפשר לומר זאת על דברי המשנה שם. ויש לומר בדומה לדברי
הערוך לנר: בפני הגמרא היתה גירסא אחרת במשנה שבדך לט,א, ולכן הביאה את דברי אביי
קשישא; ולרש"י היתה גם גירסא שונה מגירסתנו – אולי היתה לו הגירסה שהיתה לפני
הגמרא! וגם הריב"א כתב בזה, ואין כאן מקוום להאריך עוד.]
[2] בלי ה'וגו'
גם מובנים דברי רב אסי, אך אולי 'וגו' מכוון להמשך עד לסוף הפרק: (ד,כה) עיניך לנכח יביטו, ועפעפיך יישרו נגדך; (ד,כו) פלס מעגל
רגלך, וכל דרכיך יכנו; (ד,כז( אל
תט ימין ושמאול, הסר רגלך מרע.