יבמות דף עב

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש – רש"י - באותיות מרים 10; פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.

המשך יבמות פרק שמיני - הערל

יבמות דף עב

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

(יבמות עא,ב)

אמר רבה בר יצחק אמר רב: לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו, שנאמר (יהושע ה,ב) בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים [ושוב מל את בני ישראל שנית].

ודלמא הנך דלא מהול, דכתיב (יהושע ה,ה) כי מולים היו כל העם היוצאים וכל העם הילודים [במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו]?

אם כן - מאי 'שוב' (דמשמע זמנא אחריתי!) - אלא לאו (שמע מינה) לפריעה!

ומאי 'שנית' (השתא דדרשת 'שוב', 'שנית' מאי תדרוש ביה)?

(לישנא אחרינא: 'מאי "שוב" ומאי "שנית"? אלא לאו לפריעה' ולהאי לישנא גרסינן 'ודלמא לאקושי סוף מילה כו', ולאו לפריעה אתא אלא לעיכוב[YH1] .)

לאקושי סוף מילה (ציצין שנשתיירו שלא חתך כל הערלה) לתחלת מילה: מה תחלת מילה מעכבת - אף סוף מילה מעכבין בו, דתנן [שבת פ"יט מ"ו]: 'אלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את [רוב] העטרה ואין אוכל בתרומה.'

אמר רבינא, ואיתימא רב ירמיה בר אבא, אמר רב: בשר החופה את רוב גובהה של עטרה (אף על גב דאין רוב הקיפה).

ובמדבר מאי טעמא לא מהול?

איבעית אימא משום חולשא דאורחא,

(יבמות עב,א)

ואיבעית אימא משום דלא נשיב להו רוח צפונית (ביום ולא זרחה חמה עליהם; רוח צפונית נוחה: לא חמה ולא צוננת, וחמה זורחת), דתניא: 'כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית' - מאי טעמא?

איבעית אימא משום דנזופים הוו (ממעשה העגל, ולא היו ראויין לאור נוגה), ואי בעית אימא (משום הכי לא נשבה: כי היכי) דלא נבדור ענני כבוד (שהיו מקיפין ולא היתה חמה יכולה ליכנס).

אמר רב פפא: הלכך יומא דעיבא (יום המעונן) ויומא דשותא (שרוח דרומית מנשבת, והיא קשה מכל הרוחות) לא מהלינן ביה ולא מסוכרינן [מקיזים דם] ביה; והאידנא, דדשו בה רבים (תהלים קטז,ו) שומר פתאים ה' [דלתי ולי יהושיע].

תנו רבנן: 'כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר - לא היה יום שלא נשבה בו רוח צפונית בחצי הלילה, שנאמר (שמות יב,כט) ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור [בארץ מצרים מבכר פרעה הישב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור וכל בכור בהמה].'

מאי תלמודא [כיצד למדנו זאת מפסוק זה]?

הא [מפסוק זה] קא משמע לן [למדנו] דעֵת רצון - מילתא היא (וכיון דחצות הלילה עת רצון הואי למכת בכורות - הואי נמי עת רצון לרוח צפונית, ואין לך יום שרוח צפונית אין מנשבת בו בחצי הלילה, וזה היה סימן לדוד: כנור תלוי לו למעלה ממטתו ונקבע כלפי צפון; כיון שהגיע חצות לילה - רוח צפונית מנשבת בו ומנגן מאליו והוא נעור; והאי דנקט הכא 'ארבעים שנה' לומר לך: שאפילו אותן ארבעים שנה, דנזופים היו, ולא נשבה להו בימים - נשבה להו בחצות לילה, משום דעת רצון הוא).

אמר רב הונא: דבר תורה - משוך (מהול שנמשכה ערלתו וכסתה את העטרה) אוכל בתרומה, ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל.

מיתיבי (תוספתא שבת פט"ז): 'משוך צריך שימול'?

מדרבנן.

ודקארי לה [מי שהקשה מהברייתא 'משוך צריך שימול']- מאי קארי לה [איך הוא הבין את הברייתא בצורה לא נכונה לחשוב שהחיוב הוא דאורייתא? וכלשון רש"י בכתובות לו,א ד"ה ודקארי: 'מי שהשיב תשובה זו בבית המדרש - מה עלתה על רוחו?...]? הא 'צריך' קתני (מדרבנן, מדלא קתני 'משוך הרי זה ערל')!

קטעי [הוא טעה] בסיפא [בהבנת הסיפא]:

'רבי יהודה אומר: לא ימול מפני שסכנה היא לו (שמא יעשה כרות שפכה).

אמרו לו: והלא הרבה מלו בימי בן כוזיבא (שמשכום עובדי כוכבים באונס בכרך ביתר, וגברה יד בן כוזיבא ונלחם בהם ונצחם, ומלך על ישראל שתי שנים ומחצה, וחזרו ומלו בימיו) והולידו בנים ובנות, שנאמר (בראשית יז,יג) המול ימול [יליד ביתך ומקנת כספך; והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם] - אפילו מאה פעמים, ואומר [בראשית יז,יד: וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו - ונכרתה הנפש ההוא מעמיה] את בריתי הפר - לרבות את המשוך.'

[ועל זה שאלו:] מאי 'ואומר' [מדוע צריך עוד פסוק, הרי מהדרשה הראשונה הבננו שאפשר למול שנית ואין בכך סכנה]?:

וכי תימא האי 'המול ימול' - לרבות ציצין המעכבים את המילה - תא שמע: [כדי למנוע פירוש זה דרשו] 'את בריתי הפר - לרבות את המשוך.'

[היות ולמד 'את בריתי הפר' - לרבות את המשוך] הוא (ההוא, דאותיב לעיל לרב הונא מרישא) סבר: מדקא נסיב לה הש"ס קרא - דאורייתא היא (מדנסבי לה רבנן לימוד למילתייהו מדאורייתא - אלמא מדאורייתא הוא), ולא היא! מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.

מיתיבי (בסיפא גרס 'קתני מיהא משוך' תיובתא דרב הונא תיובתא):

'טומטום אין אוכל בתרומה (שמא אם היה נקרע ימצא זכר והרי הוא ערל); נשיו ועבדיו אוכלין (לקמן מפרש נשים לטומטום - מנא ליה);

משוך ונולד כשהוא מהול - הרי אלו אוכלים;

אנדרוגינוס אוכל בתרומה (אנדרוגינוס. מהול מותר לאכול בתרומה ממה נפשך בין שהוא איש בין שהוא אשה בין שהוא בריה בפני עצמה זרעו של כהן הוא), ואין אוכל בקדשים (בקדשי קדשים קמיירי כגון חטאת ואשם ושירי מנחות שאין נאכלין אלא לזכרי כהונה וזה ספק אשה הוא);

טומטום אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים (לקמן מפרש אמאי הדר נקט ליה).'

קתני מיהת 'משוך ונולד כשהוא מהול הרי אלו אוכלין' (אלמא לא גזור עליה); תיובתא דרב הונא (דאמר מדבריהן גזרו עליו)!? תיובתא!

(לישנא אחרינא גרסינן: [לימא] מסייע ליה [לרב הונא]: טומטום אינו אוכל כו', והאי 'אוכלין' דמשוך ונולד מהול - מדאורייתא קאמר, וסייעתא דרב הונא! וזו שמעתי והיא נראית עיקר: מדקאמרינן לקמן 'לימא כתנאי כו' מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר דאורייתא ומר סבר דרבנן' - אלמא ליכא למאן דמכשיר לגמרי!)

אמר מר: 'טומטום אינו אוכל בתרומה; נשיו ועבדיו אוכלים' - נשיו לטומטום מנא ליה? אילימא דקדיש (שקידש אשה, ושמא זכר הוא וקדושיו קדושין), דתניא: 'טומטום שקידש - קדושיו קדושין (מספק, וצריכה גט), נתקדש - קדושיו קדושין (ונפקא מינה לאיתסורי האי דקדשיה באחותו של טומטום ובאמו - שמא אשה הוא)' - אימר דאמר לחומרא (דבעינן גט מיניה), לקולא מי אמרינן (דניחזקיה כזכר ודאי, ויאכיל בת ישראל בתרומה)? ספק אשה הוא, ואין אשה מקדשת אשה!

אמר אביי: כשביציו ניכרות מבחוץ.

רבא אמר: מאי 'נשיו'? - אמו!

אמו – פשיטא!

מהו דתימא 'מוליד מאכיל (את אמו בתרומה, דדייקינן לה: ויליד ביתו (ויקרא כב,יא) - בראוי להוליד), שאין מוליד אינו מאכיל' - קא משמע לן.

תא שמע: 'טומטום אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים.' בשלמא לאביי - תנא רישא ערל ודאי, וקתני סיפא ספק ערל; אלא לרבא - טומטום דסיפא למה לי?

מאי 'טומטום' (דקתני בסיפא)? ערל (גמור)!

השתא? ספק ערל לא אכיל, ודאי ערל אכיל?

מה טעם קאמר (סיפא לפרושי רישא אתא והכי קאמר): מה טעם טומטום אינו אוכל בתרומה - מפני שספק ערל הוא, וערל אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים.

[## אם שביציו בחוץ, כאביי - הוא ודאי ערל, שהרי לא נימול, שהגיד אינו בחוץ!?]

לימא כתנאי (מילתא דרב הונא - תנאי היא אי הוי משוך דאורייתא או דרבנן): 'משוך ונולד כשהוא מהול (שצריך להטיף ממנו דם ברית), וגר שנתגייר כשהוא מהול (כגון ערבי וגבעוני שנתגיירו, וצריך להטיף ממנו דם ברית) וקטן שעבר זמנו, ושאר כל הנימולים - '

- לאיתויי מי שיש לו שתי ערלות (שני עורות, זו על גבי זו) -

'אינן נימולין אלא ביום; רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: בזמנו

(יבמות עב,ב)

אין נימולין אלא ביום, שלא בזמנו נימולין ביום ובלילה' מאי? לאו בהא קמיפלגי? דמר [תנא קמא] סבר משוך דאורייתא, ומר [רבי אלעזר ברבי שמעון] סבר משוך דרבנן!?

ותסברא? 'קטן שעבר זמנו' - מי איכא למאן דאמר דרבנן?

אלא דכולי עלמא 'משוך' דרבנן, ו'קטן שעבר זמנו' – דאורייתא, והכא בהא קמיפלגי: מר סבר דרשינן 'וביום' [ויקרא יב,ג: וביום השמיני ימול בשר ערלתו] (וי"ו יתירא: דמצי למכתב 'ביום השמיני ימול' וכתיב 'וביום', לאיתויי מילה שלא בזמנה; ואף על גב דמשוך מהכא לא מיתרבי, דהא מדרבנן הוא, ובתר הכי תקון - כיון דקטן שעברה זמנו מתרבי, ואף על גב דשלא בזמנו הוא - האי נמי תקנוה רבנן כעין דאורייתא) ומר סבר לא דרשינן 'וביום' (ולא גמרינן מיניה קטן שעברה זמנו, ונימול אפילו בלילה, וכל שכן משוך, דמדרבנן הוא);

[ומוסיפה הגמרא בענין דרשה דומה:]

כי הא (בתיובתא דאותביה רבי אלעזר לרבי יוחנן דקטן שעברה זמנו – מ'וביום השמיני' איתרבי דאינו נימול אלא ביום) דיתיב רבי יוחנן וקדריש: 'נותר [ויקרא ז,יז: והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף] – בזמנו אינו נשרף (ביום שנעשה נותר אין נשרף, אלא ביום, דכתיב [ויקרא ז,יז: [והנותר מבשר הזבח] ביום השלישי [באש ישרף]), אלא ביום, שלא בזמנו (ששהה שריפתו) נשרף בין ביום בין בלילה', ואיתיביה רבי אלעזר לרבי יוחנן: אין לי אלא נימול לשמיני שאין נימול אלא ביום, מנין לרבות לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר (כדקתני בפרק 'רבי אליעזר' במסכת שבת (דף קלז,א): 'נולד בין השמשות - נימול לתשעה; בין השמשות של ערב שבת - נימול לעשרה; חל יום טוב לאחר השבת - נימול לי"א; שני ימים טובים של ראש השנה - נימול לי"ב') – מנין [שנימול דוקא ביום]? תלמוד לומר: 'וביום'.

ואפילו למאן דלא דריש וא"ו (כגון רבי אלעזר ברבי שמעון, דאמר לעיל שלא בזמנו נימול אפילו בלילה) - וא"ו וה"י דריש (כגון והנותר: איכא ו"ה יתירא) [וכיצד אמר רבי יוחנן שנשרף בלילה? ועוד: באופן זה – וא"ו ה"א – דורשים גם את המלה 'וּבַיּוֹם', שיש בו ה"א הידיעה מובלעת בפתח שתחת האות ב, ולכן חייבים לומר גם במילה כך!].

אישתיק.

בתר דנפק, אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה (בלשון תנאים)!

(רבי אלעזר בן פדת - לאו תנא היה, ואמורא היה, תלמידו של רבי יוחנן; והוא רבי אלעזר סתם דמיירי בכל הש"ס בגמ'; ורבי אלעזר סתמא דמשנה וברייתא הוא רבי אלעזר בן שמוע.)

אמר ליה ריש לקיש: דידיה היא? מתניתא היא!

היכא תנא ליה?

בתורת כהנים.

נפק, תנייה (לתורת כהנים) בתלתא יומי וסברה בתלתא ירחי.

אמר רבי אלעזר: ערל שהזה - הזאתו כשרה, מידי דהוה אטבול יום: שאף על פי שאסור בתרומה (לקמן בהאי פירקא (עד,ב) קראי דרשינן) - כשר בפרה (ומותר להזאה, להזות על טמא מת כדאמר לקמן בשמעתין לימד על טבול יום שכשר בפרה).

מה לטבול יום שכן מותר במעשר?

אטו אנן לאכילה קאמרינן (בתמיה - וכי אנן לאכילה דפרה אדומה קמרבינן ליה, דתיפרוך 'תאמר בערל שאסור באכילת מעשר - לפיכך אסור בפרה)? אנן לנגיעה קאמרינן (לנגיעה בעלמא קשרינן ליה; ובנגיעה ליכא לאקשויי 'תאמר בערל שאסור בנגיעת מעשר', דהא אפילו בנגיעת קדשים מותר! והכי דרשינן: ומה טבול יום, שאסור בנגיעה דתרומה, כדגמרינן לקמן (עה,א) מ'במים יובא וטמא עד הערב' [ויקרא יא,לב], והכא - נגיעה היא, דבכלי משתעי קרא, וקאמר דבעי הערב שמש): ומה טבול יום, שאסור בנגיעה דתרומה - מותר (בהזאה) בפרה, ערל, שמותר בנגיעה - אינו דין שמותר בפרה!

תניא נמי הכי: 'ערל שהזה - הזאתו כשרה; ומעשה היה והכשירו חכמים הזאתו.'

מיתיבי: 'טומטום שקידש (שעירב אפר במים) - קידושו פסול, מפני שהוא ספק ערל, וערל פסול לקדש; ואנדרוגינוס (מהול) שקידש - קידושו כשר (שאפילו אשה כשרה לקדש לרבנן ולקמן ילפינן טעמייהו). רבי יהודה אומר: אף אנדרוגינוס שקידש קדושיו פסולים, מפני שספק אשה, ואשה פסולה מלקדש.'

קתני מיהא 'ערל וספק ערל פסול מלקדש'!

אמר רב יוסף: האי תנא - תנא דבי רבי עקיבא (בריש פירקין (דף ע, בברייתא)) הוא, דמרבי ליה לערל כטמא, דתניא [חגיגה ד,ב]: 'רבי עקיבא אומר: (ויקרא כב,ד) 'איש איש [מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר; והנגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע] - לרבות הערל ([רש"י ע,א:] כטמא אצל אכילת תרומה;) (מדרבי לערל גבי טמאים - שמע מינה דכי הדדי נינהו, ואפילו לנגיעה דתרומה אסור).

אמר רבא: הוה יתיבנא קמיה דרב יוסף, וקשיא לי: (אם איתא דרבי עקיבא לכל מילי ערל כטמא משוי ליה) לא לישתמיט תנא וליתני (לא לישתמיט תנא בעלמא דליתני לענין מגע טומאות) 'הערל והטמא' (כי הדדי), ולימא רבי עקיבא היא (מדלא אשכחן הכי הכא - משום חומרא דפרה היא, אבל לענין מגע תרומה ערל מותר)!?

ולא? והא קתני 'הערל והטמא פטורים מן הראייה'?

התם משום דמאיס (ליראות בעזרה). [## ורבא דחה את ראיית רב יוסף.]

ואזדו לטעמייהו (רבי יהודה ורבנן דאיפליגו לעיל באנדרוגינוס), דתניא: 'הכל (כל הטהורים) כשרים לקדש (לקדש מי חטאת, אפילו אשה; אבל ערל וטמא לא רבי), חוץ מחרש שוטה וקטן. רבי יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה ובאנדרוגינוס'.

מאי טעמא דרבנן?

דכתיב (במדבר יט,יז) ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת [ונתן עליו מים חיים אל כלי] (בתר אסיפת אֶפְרָהּ כתיב הך עבודה דקידוש, ואין עבודה מפסקת בינתים) - הנך דפסלי באסיפה פסולין בקידוש (והתם (יומא מג,א) דרשינן 'ואסף איש' - ולא קטן; 'טהור' - להכשיר את האשה, וליכא למדרש איפכא: 'איש' - ולא אשה, 'טהור' - ואפילו קטן, דאמר בפרק 'טרף בקלפי' (יומא מב,ב): כל הפרשה כולה משמע מוציא מיד משמע, וע"כ סוגיא דשמעתתא הכי איתא התם), הנך דכשרין באסיפה - כשרים בקידוש;

ורבי יהודה אמר לך: אם כן (דההוא אסיפה נקט לגבי מקדש) - נימא קרא 'ולקח' (לכתוב 'ולקח לטמא', כי היכי דכתב באסיפה 'ואסף' - לשון יחיד), מאי 'ולקחו'? דאפילו הנך דפסולין התם (כגון קטן) - כשרים הכא.

אי הכי - אשה נמי?

'ונתן' ולא 'ונתנה'.

ורבנן?

אי כתיב 'ולקח' 'ונתן' - הוה אמינא שקיל חד (אֶפְרָהּ) ויהיב חד (מים), כתב רחמנא 'ולקחו'; ואי כתב רחמנא 'ולקחו' 'ונתנו' - הוה אמינא דשקלי תרי ויהבי תרי; כתב רחמנא 'ולקחו' 'ונתן' - דאפילו שקלי תרי ויהיב חד.

(יבמות עג,א)

(במדבר יט,יט) והזה הטהור על הטמא [ביום השלישי וביום השביעי; וחטאו ביום השביעי, וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב]; 'טהור' (שטהרתי לך כאן), מכלל שהוא טמא! (לדבר אחר- כגון טבול יום שטמא לתרומה; דאי סלקא דעתא טהור ממש - לישתוק קרא מיניה, ואנא ידענא דטמא אסור בפרה, דהא 'חטאת' קרייה רחמנא! אלא מאי 'טהור'? - טהור כל דהו, ואשכחן טבול יום דמיקרי טהור, דכתיב (ויקרא יד, פסוקים ח,ט; טו,יג; במדבר יט,יט) ורחץ במים וטהר) - לימד על טבול יום שכשר בפרה.

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM

מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9

הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol