גיטין דף לט

דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.

גיטין דף לט

המשך פרק רביעי 'השולח'

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

(גיטין לח,ב)

תא שמע: 'המקדיש עבדו - (העבד) עושה ואוכל (ואין מעשה ידיו הקדש), שלא הקדיש אלא דמיו (ולא אמר אלא 'הרי הוא הקדש – לדמיו', והוי כקרקע ובהמה טמאה)'

(גיטין לט,א)

הא מני? - רבי מאיר היא, דאמר 'אין אדם מוציא דבריו (להקדש) לבטלה' (דתניא (ערכין דף ה,א): 'המעריך פחות מבן חדש: רבי מאיר אומר: נותן דמיו, דאדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש, וגמר ואמר לשם דמים'; הכא נמי: יודע שאין עבד ראוי לא להקרבה ולא לבנין, וכיון דבלשון 'הקדש' אקדשיה - גמר בדעתו להקדיש דמיו ולומר "דמיו עלי").

הכי נמי מסתברא, דקתני סיפא 'וכן הוא שהקדיש עצמו - עושה ואוכל, שלא הקדיש אלא דמיו': אי אמרת בשלמא רבי מאיר היא (וטעמא לאו משום מקדיש סתם שיקדיש לימכר, אלא משום דאין מוציא דבריו לבטלה הוא, וכמו שאמר "דמיו עלי", ויש להן עליו מעות) – שפיר (היינו דחייב לתת דמים, דאדם יודע שאין גופו קדוש, ואמר לשם דמים), אלא אי אמרת רבנן היא (וטעמא משום דמקדיש סתם דבר שאין ראוי לגופו - הקדישו לדמיו לימכר): בשלמא 'עבדו' - לדמי קאי (בעבד איכא למימר סתמיה לדמים קאי, והכי קאמר: "הרי הוא קדוש לימכר"), אלא איהו (אבל בעצמו) - לדמי קאי (מי איכא למימר שיהא קדוש לימכר וכי יש דמים לבן חורין? ומה מכירה יש בו)? (אלא רבי מאיר היא, ולאו דמשמע מלתא 'לדמי' אלא: מתוך שאינו מוציא דבריו לבטלה - גמר בלבו ואמר "דמי עצמי עלי", והיינו דאמר "הריני הקדש" - שמין אותו כעבד, ולא שימכר; וגבי עבד נמי: אין רשות הגזברין עליו, אלא מעות יש להן על הבעלים!)

לימא (מקדיש עבדו, קדוש או לא קדוש) כתנאי: 'המקדיש עבדו - אין מועלין בו; רבן שמעון בן גמליאל אומר: מועלין בשערו' ('בשערו' דוקא נקט, ולקמיה מפרש לה) - מאי לאו בהא קמיפלגי: דמר סבר 'קדוש' ומר סבר 'לא קדוש'

ותסברא? האי 'מועלין בו' ו'אין מועלין בו'? האי 'קדוש' ו'אינו קדוש' מיבעי ליה! אלא דכולי עלמא 'קדוש' (לימכר לדמיו), והכא בהא קמיפלגי: דמר סבר עבדא כמקרקעי דמי (אין מעילה בקרקעות, דגמרינן מעילה 'חטא' 'חטא' מתרומה: מה תרומה בתלוש - אף מעילה בתלוש (במסכת מעילה יח,ב, ובתורת כהנים)), ומר סבר כמטלטלי דמי.

אי הכי - אדמיפלגי בשערו, ליפלגו בגופו?

אלא דכולי עלמא עבדא כמקרקעי דמי, והכא בשערו העומד ליגזז קמיפלגי: מר סבר: כגזוז דמי (ואינו כמחובר לקרקע), ומר סבר: לאו כגזוז דמי.

לימא הני תנאי כהני תנאי, דתנן [שבועות פ"ו מ"ו]: 'רבי מאיר אומר: יש דברים שהם כקרקע (מחוברין לקרקע) ואינן כקרקע (דקיימא לן 'אין נשבעין על הקרקעות'), ואין חכמים מודים לו; כיצד? "עשר גפנים טעונות מסרתי לך (לשמור בקרקעי)" והלה אומר "אינן אלא חמש" - רבי מאיר מחייב (ועל גפנים הללו נשבעין בהודאת מקצת הטענה), וחכמים אומרים: כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע'; ואמר רבי יוסי ברבי חנינא: ענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו: דרבי מאיר סבר: כבצורות דמיין, ורבנן סברי: לאו כבצורות דמיין!

אפילו תימא (הא דקתני הכא 'אין מועלין בשערו') רבי מאיר (כרבי מאיר היא): עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם אלא בענבים, דכמה דקיימין מיכחש כחישי, אבל הכא - כמה דקאי אשבוחי משבח (הלכך לאו כגזוז דמי, דעדיין צריך לחיבורו).

כי סליק רבי חייא בר יוסף, אמר להאי שמעתא דרב ('המפקיר עבדו יצא לחירות') קמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: אמר רב הכי (בתמיהה)?

(ופריך הש"ס:) והוא (רבי יוחנן) - לא אמר הכי (ומאי מתמה אדרב)? והאמר עולא אמר רבי יוחנן: המפקיר עבדו יצא לחירות, וצריך גט שחרור!?

הכי קאמר ליה: אמר רב כוותי?

איכא דאמרי: לא סיימוה קמיה (למילתיה דרב כולה, אלא כרב יוסף אמרו קמיה: דלא סיים בה משמיה דרב 'וצריך גט שחרור', ולא פירשו לפניו הא דאמרינן לעיל: דרב חייא בר אבין סיים בה משמיה דרב 'וצריך גט שחרור'); אמר ליה: ולא אמר רב 'צריך גט שחרור'? ורבי יוחנן לטעמיה, דאמר עולא אמר רבי יוחנן: המפקיר עבדו - יצא לחירות וצריך גט שחרור.

גופא אמר עולא אמר רבי יוחנן: המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור.

איתיביה רבי אבא לעולא: 'גר שמת (ואין לו יורשין וכל נכסיו הפקר) ובזבזו ישראל נכסיו, והיו בהן עבדים - בין גדולים ובין קטנים - קנו עצמן בני חורין (הן קודמין לכל אדם להחזיק בעצמן מן ההפקר); אבא שאול אומר: גדולים - קנו עצמן בני חורין; קטנים - כל המחזיק בהן זכה בהן (קטנים אין להן יד לזכות בעצמן)'. - וכי מי כתב גט שחרור לאלו (מעתה, להתירן בישראלית? הרי מתו בעלים)?

אמר [עולא]: דמי האי מדרבנן - כדלא גמרי אינשי שמעתא; וטעמא מאי? אמר רב נחמן: קסבר עולא: עבדו דגר - כי אשתו: מה אשתו משתלחה בלא גט - אף עבדיו משתלחים בלא גט (כלומר: אין הפקר זה דומה להפקר מחיים, דעבד גמר לה לה מאשה: 'וכתב לה ספר' (דברים כד,א) 'או חופשה לא נתן לה' (ויקרא יט,כ) - הלכך מחיים אין לו תקנה בלא גט, כאשה, אבל הפקר שלאחר מיתה - כי היכי דאשתו משולחת בלא גט - עבדו נמי לא בעי גט).

אי הכי אפילו ישראל (שמת) נמי (לא יזכו בניו בעבדיו, דהא כאשתו הם)?

אמר קרא (ויקרא כה,מו) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה [לעלם בהם תעבדו; ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך].

אי הכי - המפקיר עבדו ומת נמי (דתו ליכא נחלה לבניו)!? אלמה אמר אמימר 'המפקיר עבדו ומת - אותו העבד אין לו תקנה' (לא ליבעי גט שחרור להפקיע איסורו, דהא מית ליה; ובניו לא זכו בהן מעולם, כדמפרש לקמן: דכיון דהפקירו - פקע ממוניה מיניה, ואיסורא הוא דפש לבעלים עליהן, וכי מיית - אין זו ירושה להוריש לבניו, הלכך אין לו מי שיתירנו בגט!)?

דאמימר קשיא.

אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כאבא שאול.

אמר ליה רבי זירא לרבי יעקב בר אידי:

(גיטין לט,ב)

בפירוש שמיע לך (מרבי יהושע בן לוי) או מכללא שמיע לך?

מאי 'כללא' (מאיזה כלל יש לי ללמוד, דקבעית מינאי 'מכללא שמיע לך')?

דאמר רבי יהושע בן לוי: אמרו לפני רבי: 'אמר: "נתייאשתי מפלוני עבדי" (לשון הפקר הוא) – מהו?

אמר להם: אומר אני אין לו תקנה אלא בשטר (בבת ישראל ולא בשפחה, שהרי משוחרר הוא קצת ואינו גמור)'; ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי? - גמר לה לה מאשה: מה אשה (אם הפקירה בעלה) בשטר (לא התירה לינשא לאחר בכך עד שיתן גט) - אף עבד נמי בשטר; וקא דייקת מינה: כאשה - מה אשה איסורא ולא ממונא, אף עבד נמי איסורא ולא ממונא! (כיון דרבי מאשה יליף - לא איירי רבי אלא במפקיר עבד גדול, שיש לו יד לקנות עצמו, ומשהפקירו - אין לו עליו אלא איסור, אבל לא ממון, כאשה זו: שגט שלה אינו בא להפקיע ממון שיש לו עליה, אלא איסור; אבל בעבד קטן לא איירי רבי, דלאו דומיא דאשה הוא, דאיכא דררא דממונא עליה; ובדידיה סבירא ליה דיש לו תקנה בשפחה, דלא קנה עצמו בהפקר.)

ואי מכללא (ילפינא) – מאי (מאי קשיא לך בגוה, דאצטריך לך למיבעי 'בפירוש או מכללא')?

אמר ליה: (אי מכללא שמיע לך - לאו שפיר דייקת:) אדרבא, דוק מינה לאידך גיסא: מה אשה: בין גדולה בין קטנה (התרתה בגט) - אף (מפקיר) עבד (עבדו, דאיירי ביה רבי) נמי בין גדול בין קטן (קאמר, ודומיא דאשה הוא להך גיסא)!?

אמר ליה: בפירוש שמיע לי.

ורבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין הלכה כאבא שאול.

אמר ליה רבי זירא לרבי חייא בר אבא: בפירוש שמיע לך או מכללא שמיע לך?

מאי 'כללא'?

דאמר רבי יהושע בן לוי: 'אמרו לפני רבי: "נתייאשתי מפלוני עבדי" – מהו?

אמר להם: אומר אני: אין לו תקנה אלא בשטר'; ואמר רבי יוחנן: 'מאי טעמא דרבי? גמר לה לה מאשה: מה אשה בשטר - אף עבד נמי בשטר'; וקא דייקת מינה: כאשה: מה אשה: בין גדולה בין קטנה - אף עבד נמי: בין גדול בין קטן!

ואי מכללא – מאי? אדרבה: דוק מינה להך גיסא: מה אשה: איסורא ולא ממונא - אף עבד נמי: איסורא ולא ממונא!?

אמר ליה: בפירוש שמיע לי.

אמר מר: 'אמר להם: אומר אני אין לו תקנה אלא בשטר (כאשה; השתא משמע דעבד אינו ניתר אפילו בפדיון)' – והתניא (לעיל לח,ב): 'רבי אומר: אומר אני: אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, מפני שהוא כמוכרו לו'?

הכי קאמר: (תקנתו של עבד) או בכסף או בשטר (דהא איתקוש פדיון כסף לשטר, דכתיב 'והפדה לא נפדתה או חופשה וגו' [ויקרא יט,כ]), והאי (דאפקריה) - פקע ליה כספיה (ומעתה אין לו תקנה אלא בשטר).

(הא דאמרינן 'עבד ניתר בכסף') ולאפוקי מהאי תנא, דתניא: 'רבי שמעון אומר משום רבי עקיבא: יכול יהא כסף גומר בה (שחרורה, אף להפקיע מידי איסור) כדרך ששטר גומר בה? - תלמוד לומר: [ויקרא יט,כ: ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והוא שפחה נחרפת לאיש] והפדה לא נפדתה [או חפשה לא נתן לה בקרת תהיה לא יומתו כי לא חפשה]; אורעה כל הפרשה כולה ל'לא חופשה' (כל מקרא הפרשה אורעה וסויימה ל'לא חופשה': מדלא כתיב בסיפא 'לא יומתו כי לא נפדתה' או 'חופשה', אלא 'כי לא חופשה' - שמע מינה כי נפדתה נמי לא יומתו, דאין בקידושין משום אשת איש, הואיל ולא נכתב לה גט שחרור; והכי קאמר קרא: 'והפדה לא נפדתה': פדויה ואינה פדויה: הנחרפת לאיש, כגון שפחה כנענית חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי, שהוא מותר בשפחה ובבת חורין - הבא עליה באָשָם, דאי לא נפדתה כלל - אין כאן אשם, ולכך הוזכרה פדיה, ולא משום דאי נפדתה לגמרי יהו קידושיה קדושין והבא עליה במיתה; דמדכתב סיפא 'לא יומתו כי לא חופשה' - משמע אורעה דין מיתתה בחיפוש השטר, ואפילו נפדתה כולה בלא שטר - אין בה מיתה; והא דכתיב 'לא נפדתה' - רבותא אשמעינן: דאף על גב דלא נפדתה כולהה אלא חציה - איכא אשם): לומר לך: שטר גומר בה (מוציאה לגמרי: בין משעבוד בין מאיסור) ואין הכסף גומר בה (דאינו מוציא אלא מידי שעבוד, אבל לא מידי איסור שפחה, שיהו קדושין תופסין בה)'.

אמר רמי בר חמא אמר רב נחמן: הלכה כרבי שמעון;

ורב יוסף בר חמא אמר רב יוחנן: אין הלכה כרבי שמעון.

אשכחיה רב נחמן בר יצחק לרבה בר שילת[YH1] , דהוה קאי אפיתחא דבי תפלה (בית הכנסת). אמר ליה: הלכה או אין הלכה?

אמר ליה: אני ([גירסת רש"י]הייתי) אומר 'אין הלכה', ורבנן דאתו ממחוזא (נחלקו עלי) אמרי (ואמרו:) אמר רבי זירא משמיה דרב נחמן 'הלכה'; וכי אתאי (אנא) לסורא אשכחתיה לרבי חייא בר אבין; אמרי ליה: אימא לי איזי - גופא דעובדא (דרב נחמן, דשמעינן מינה דאמר 'הלכה [כרבי שמעון]') היכי הוה?

אמר לי: דההיא אמתא, דהוה מרה שכיב מרע, אתיא בכיא קמיה; אמרה ליה: "עד אימת תשתעביד ותיזיל ההיא איתתא?" שקל כומתיה (כובעו), שדא בה, אמר לה: "זיל קני הא וקני נפשיך"; אתו לקמיה דרב נחמן, אמר להו: "לא עשה ולא כלום". מאן דחזא סבר משום דהלכה כרבי שמעון (שהיו סבורין שאלו חליפין הן בקנין סודר, דקונה ככסף, דכתיב 'שלף איש נעלו' (רות ד,ז); ו'לא אמר כלום' דרב נחמן - להתירה לישראל קאמר, כרבי שמעון, אבל מידי שעבוד יצאת) - ולא היא (האי דאמר לי דרב נחמן אמר 'הלכה'), אלא ('אין הלכה' קאמר, כדאמינא מדעתאי: אף מידי שעבוד לא יצאת,) משום דהוה ליה כליו של מקנה (וקיימא לן בפרק 'הזהב' (בבא מציעא מז,ב) דהלכתא כרב, דאמר 'בכליו של קונה', ומשום דברי שכיב מרע ליכא, שהרי לא צוה כמוסר לבניו להקנותה לעצמה במתנת שכיב מרע, אלא בקנין זה נתכוין לשחררה - והרי הוא טעות).

אמר רב שמואל בר אחיתאי אמר רב המנונא סבא אמר רבי יצחק בר אשיאן אמר רב הונא אמר רב המנונא: הלכה כרבי שמעון.

ולא היא: אין הלכה כרבי שמעון.

אמר רבי זירא אמר רב אסי אמר רבי חנינא אמר רבי[YH2] : עבד שנשא את בת חורין בפני רבו -

(גיטין מ,א)

יצא לחירות (דאי לאו דשחרריה - לא הוה שביק ליה למנסב בת חורין).

אמר ליה רבי יוחנן: כל כך יש בידך (משמיה דרבי) ואני שונה 'הכותב שטר אירוסין ("הרי את מקודשת לי") לשפחתו (וקדשה בו): רבי מאיר אומר: מקודשת, וחכמים אומרים: אינה מקודשת'?

כדאמר רבה בר רב שילא (לקמן): 'כשרבו הניח לו תפילין' - הכא נמי 'כשרבו השיאו אשה' (דאי לאו דשחרריה - לא הוה מיעבד איסורא על ידו).

ומי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד ליה איסורא ואיהו עבד איסורא (שנושא את שפחתו)?

אמר רב נחמן בר יצחק: הכא במאי עסקינן? - דאמר לה "צאי בו והתקדשי בו" (כלומר: אי דאמר 'התקדשי בו' גרידא - ודאי שחררה מעיקרא; אבל השתא - דאמר לה "צאי בו והתקדשי בו, וזה יהיה לך שטר שחרור ושטר ארוסין" - גלי מילתיה דלא שחררה אלא בהאי): רבי מאיר סבר: יש בלשון הזה ("הרי את מקודשת לי") לשון שחרור (והכי קאמר: 'הוי ראויה להתקדש לי בו, והתקדשי בו'), ורבנן סברי: אין בלשון הזה לשון שחרור[YH3] .

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות בדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)

מקרא - באותיות נרקיסים

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com