גיטין דף מ

דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.

גיטין דף מ

המשך פרק רביעי 'השולח'

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

(גיטין לט,ב)

אמר רבי זירא אמר רב אסי אמר רבי חנינא אמר רבי[YH1] : עבד שנשא את בת חורין בפני רבו -

(גיטין מ,א)

יצא לחירות (דאי לאו דשחרריה - לא הוה שביק ליה למנסב בת חורין).

אמר ליה רבי יוחנן: כל כך יש בידך (משמיה דרבי) ואני שונה 'הכותב שטר אירוסין ("הרי את מקודשת לי") לשפחתו (וקדשה בו): רבי מאיר אומר: מקודשת, וחכמים אומרים: אינה מקודשת'?

כדאמר רבה בר רב שילא (לקמן): 'כשרבו הניח לו תפילין' - הכא נמי 'כשרבו השיאו אשה' (דאי לאו דשחרריה - לא הוה מיעבד איסורא על ידו).

ומי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד ליה איסורא ואיהו עבד איסורא (שנושא את שפחתו)?

אמר רב נחמן בר יצחק: הכא במאי עסקינן? - דאמר לה "צאי בו והתקדשי בו" (כלומר: אי דאמר 'התקדשי בו' גרידא - ודאי שחררה מעיקרא; אבל השתא - דאמר לה "צאי בו והתקדשי בו, וזה יהיה לך שטר שחרור ושטר ארוסין" - גלי מילתיה דלא שחררה אלא בהאי): רבי מאיר סבר: יש בלשון הזה ("הרי את מקודשת לי") לשון שחרור (והכי קאמר: 'הוי ראויה להתקדש לי בו, והתקדשי בו'), ורבנן סברי: אין בלשון הזה לשון שחרור[YH2] .

אמר רבי יהושע בן לוי: עבד שהניח תפילין בפני רבו - יצא לחירות (אין דרך עבד להניח תפילין, דמצות עשה שהזמן גרמא היא, דלילה לאו זמן תפילין הוא).

מיתיבי: 'לוה הימנו רבו, או שעשאו רבו אפוטרופוס (על נכסיו: דאי לאו דשחרריה - לא הוה חשיב ליה) או שהניח תפילין בפני רבו, או שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת בפני רבו - הרי זה לא יצא לחירות'

אמר רבה בר רב שילא: כשרבו הניח לו תפילין.

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: מי שאמר בשעת מיתתו "פלונית שפחתי - אל ישתעבדו בה לאחר מותי" - כופין את היורשים וכותבין לה גט שחרור.

אמרו לפניו (לפני רבי יוחנן) רבי אמי ורבי אסי: רבי - אי אתה מודה (ד'אל ישתעבדו' אינו לשון שחרור ולא לשון הפקר, אלא לא יטריחוה בעבודתה) שבניה עבדים (אבל וולדות היוצאין ממנה מעכשיו - עבדים הם)? (ואמאי כופין לשחררה ויפסידו ולדות מכאן ולהבא? שלא צוה אביהם כן!?)

כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן*: מי שאמר בשעת מיתתו "פלונית שפחתי - קורת רוח עשתה לי, יעשה לה קורת רוח" - כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח (ואם אין רוחה נתקררה בלא שחרור - ישחררוה).

מאי טעמא? מצוה לקיים דברי המת.

*(הכי גרסנן: כי אתא רב שמואל כו' ולא גרסינן: 'אלא ופליג אדרב דימי ואמר לא כך אמר רבי יוחנן אלא כך אמר')

אמר אמימר: המפקיר עבדו - אותו עבד אין לו תקנה (ואפילו בשטר). מאי טעמא? גופיה לא קני ליה, איסורא הוא דאיכא גביה - ואיסורא לא מצי מקני ליה!

אמר ליה רב אשי לאמימר: והאמר עולא אמר רבי יוחנן, ורב חייא בר אבין אמר רב: 'אחד זה ואחד זה יצא לחירות וצריך גט שחרור'?

אמר ליה: צריך, ואין לו תקנה.

איכא דאמרי: אמר אמימר: המפקיר עבדו ומת - אותו העבד אין לו תקנה. מאי טעמא? - גופיה לא קני ליה; איסורא הוא דאיכא גביה, ואיסורא לבריה לא מורית (שאין ירושה אלא בדבר שיש בו ממון[YH3] ).

אמר ליה רב אשי לאמימר: והא כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן [דאמר לעיל: מי שאמר בשעת מיתתו "פלונית שפחתי - אל ישתעבדו בה לאחר מותי" - כופין את היורשים וכותבין לה גט שחרור] (וכיון דאמר 'אל ישתעבדו בה' - פקע ליה ממונא מינה, וקאמר 'יורשין כותבין לה גט שחרור')?

דרב דימי טעותא היא (כדאמרן לעיל: דהוא לא צוה לשחררה).

אמר ליה: מאי טעותא (דרב דימי)? דלא אמרה (האב) בלשון שחרור? הא אמרה בלשון שחרור ("הרי את בת חורין") הכי נמי (לא הוו קפדי רבי אמי ורבי אסי עלה)!?

אמר ליה: אנא - כדרב שמואל בר יהודה סבירא לי (דאמר: לא אמר רבי יוחנן כן, ולא אמרו לו רבי אמי ורבי אסי כן, וכיון דקאמר 'יעשה לה קורת רוח' לא מנע כח היורשין ממנה, אלא בהן תלה).

ההוא דסקרתא (קִריָה [מושבה]) דעבדי (עבדים של ישראל היו) דאזדבן לעובד כוכבים (ומכרום לעובד כוכבים, ותנן (לקמן פ"ד מ"ו, מג,ב): 'המוכר עבדו לעובד כוכבים - יצא לחירות'[YH4] ). [כאשר] כלו מרוותא בתראי (כלו אדוניהם האחרונים עובדי כוכבים), אתו (העבדים) לקמיה דרבינא (להתירן בבנות ישראל). אמר להו: זילו אהדרו אבני מרוותא קמאי (חזרו על בני אדוניכם הראשונים) ויכתבו לכו גיטא דחרותא (ובקשו מהם לכתוב לכם גט חירות);

אמרו ליה רבנן לרבינא: והאמר אמימר 'המפקיר עבדו ומת - אותו העבד אין לו תקנה (דאיסורא לבניו לא מורית)' (והא נמי - כי זבניה - פקע כספיה מיניה, ואיסורא הוא דהוה ליה גביה, ואיסורא לאו ירושה היא להורישה לבניו)?

אמר להו: אנא - כרב דימי סבירא לי (דאמר [המוריש] "אל ישתעבדו בה", ופקע להו ממונא מינה, וקאמר 'כותבים לה גט שחרור').

אמרו ליה: דרב דימי - טעותא היא!?

אמר להו: מאי טעותא? דלא אמרה בלשון שחרור? הא אמרה בלשון שחרור הכי נמי (כגון "הרי את בת חורין")!

והלכתא כרבינא (דלא טעותא היא, וכופין, דירושה היא להורישה לבניו).

ההוא עבדא דבי תרי, קם חד מינייהו ושחרריה לפלגיה; אמר אידך: "השתא שמעי בי רבנן ומפסדו ליה מינאי (כדאמרינן במתניתין: 'כופין את רבו ועושה אותו בן חורין')", אזל אקנייה לבנו קטן (שאין ראוי לכופו בבית דין).

שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא, שלח ליה: כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישיב לו בראשו: אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי מוקמינן ליה אפוטרופוס (לינוקא לברור לו דמים יפין כמה שהוא נישום בשוק, שהרי צריך העבד לכתוב שטר על חצי דמיו)

(גיטין מ,ב)

ומקרקיש ליה (עבדא) זוזי (דבר מועט לינוקא, ולא יצטרכו בית דין לכופו, שהוא ישחררוהו מדעתו בשביל זוזי) וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה (ובלאו קרקושי זוזי - לא אפשר, דינוקא לאו בר כפייה הוא; ואפוטרופסין אין רשאין להוציא עבדים לחירות, ולא לחוב ליתומים, כדאמרינן ב'הנזקין' (לקמן נב,א); ותינוק זה מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין, כדתנן (לקמן פ"ה מ"ז, דף נט,א): 'הפעוטות - מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים'; ואפוטרופוס מוקמינן לעיין בתקנתו, לשומו בדמים מעולים).

תוספות ד"ה וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה - לא נהירא לרבינו שמואל פי' הקונטרס דמפרש על שמיה דקטן, שאין מעשה קטן כלום להתירו בבת חורין, כמו קטן שקנה יבמתו מן התורה דאינו נותן גט עד שיגדיל! ואע"ג דפעוטות כבר שית כבר שבע ממכרן ממכר במטלטלים (לקמן נט.), היינו בממון דוקא, דהפקר ב"ד היה הפקר!?

אלא נראה לו לפרש דכתב ליה גיטא על שמיה דאפוטרופוס ואע"ג דבעלמא אין האפוטרופסין רשאין להוציאן לחירות - הכא כיון דעשה שלא כהוגן להקנותו לבנו קטן - הפקירוהו ב"ד ונתנוהו לאפוטרופוס לשחררו, כדאמרינן דאפוטרופסין תורמין ומעשרין לאכול ואע"ג דדרשינן (לקמן דף נב.) אתם ולא אפוטרופסי', אלא הפקר ב"ד הפקר, והפקירו ב"ד התבואה של תינוק ונתנוה לאפוטרופ' שיוכל לתרום ואינו אוכל טבלים;

ובלא קרקושי זוזי לא רצו בית דין להפקירו ליתן לאפטרופא לשחררו דאינו נכון לעבור על דעתו של תינוק.

ור"ת מפרש דהכא לאו קנסא הוא מדלא קאמר 'הוא עשה שלא כהוגן לפיכך נעשה לו שלא כהוגן', כדקאמר ביבמות בפ' ב"ש (דף קי.), אבל 'כאשר עשה כן יעשה לו' הוי דינא, כדאשכחן בס"פ השואל (ב"מ דף קא:), ובדין יכול האפוטרופוס לשחררו דרך מכירה, כדאמרינן 'ומוכרין אותן לאחרים',

ולרבי נותן דמי עצמו ויוצא ואפילו בלא קרקושי זוזי אלא משום דמי חזי כחוכא ואיטלולא שהתינוק עומד וצווח שלא למכור לפי שאביו מלמדו לצווח ואיכא לזות שפתים, אבל כי מקרקש ליה זוזי לא יחוש לדברי אביו, וגיטא דחירותא נמי לא הוה צריך, דכסף גומר בלא שטר דדוקא ביוצא בראשי אברים איכא דמצריך שטר משום דכתיב ישלחנו, כדאמרינן בפ"ק דקידושין (דף כד:), אלא לפי שנעשה על כרחו של אב - צריך מדרבנן לגיטא דחירותא, שלא יאמר לו "עבדי אתה".

תנו רבנן [תוספתא בבא בתרא פ"ט ה"יד]: 'האומר "עשיתי פלוני עבדי בן חורין" - עשוי בן חורין; "הרי הוא בן חורין" - הרי הוא בן חורין (כלומר: באחד מן הלשונות הללו הרי הוא בן חורין); "אעשנו בן חורין" - רבי אומר: קנה (דהכי משמע: "אעשנו בן חורין בשחרור זה שאני מוסר לו עכשיו", ואנן מוקמינן לה בדכתב ליה הני לישני בשטרא ומסר ליה), וחכמים אומרים: לא קנה (שאין זו אלא הבטחה שיעשנו בן חורין לאחר זמן, ובשטר אחר, ועדיין לא עשה)';

אמר רבי יוחנן: וכולן בשטר.

תנו רבנן: 'האומר: "נתתי שדה פלונית לפלוני", "נתונה לפלוני", "הרי היא שלו" - הרי היא שלו [עד כאן תוספתא בבא בתרא פ"ט ה"יב [ליברמן]]; "אתננה לפלוני" - רבי מאיר אומר: קנה, וחכמים אומרים: לא קנה'.

אמר רבי יוחנן: וכולן בשטר.

(האי 'האומר' דקתני - כותב הוא: שכתב לו אחד מן הלשונות הללו ומסר לו, אבל באמירה בעלמא - לא הוי בן חורין, ולא פקע ממוניה מיניה, ומצי למיהדר ביה אם לא קנו מידו על ידי חליפין - דהוי כקונה עצמו מידו בכסף, כדאמרינן לעיל, גבי ההוא דשקיל כומתיה שדא בה; אי נמי שכיב מרע: משום דדבריו ככתובים וכמסורים דמי;

ו'כולן בשטר' נמי דשדה - הכי מפרשינן; דאילו בדיבורא לא מיקניא ארעא.

ואני שמעתי: וכולן בשטר: צריך לכתוב גט שחרור, וכן גבי שדה: צריך לכתוב לו שטר מתנה ו'האומר' דקתני - אמירה בעלמא היא; ויש להקשות: בשלמא גבי עבד איכא למימר: בלשון חירות פקע כספיה, וקנה העבד עצמו בן חורין, אבל גבי שדה - מי איכא למימר הכי? והיכי נימא 'קנה'? נהי דגבי 'נתתי' ו'נתתיה' נימא הרי הודה שכבר נתן על ידי שטר או בקנין מתנה גמורה, אבל 'אתננה' - היכי נימא דקנה?)

תנו רבנן: 'האומר: "עשיתי פלוני עבדי בן חורין", והוא אומר "לא עשאני" – [חיישינן [YH5] שמא] זיכה לו (גט חירות) על ידי אחר (ואמר לו "זכי בו לפלוני"; וזכות הוא לו, וזכין לו שלא בפניו);

"כתבתי ונתתי לו", והוא אומר "לא כתב לי ולא נתן לי" - הודאת בעל דין כמאה עדים דמי.

האומר "נתתי שדה פלונית לפלוני" והוא אומר "לא נתן לי" – [חיישינן שמא] זיכה לו על ידי אחר.

"כתבתי ונתתי לו", והוא אומר "לא כתב ולא נתן לי" - הודאת בעל דין כמאה עדים דמי (עבד, וכן מקבל מתנה: כיון דאמר "לא קבלתי" נאמן ויכול זה לחזור ולזכות בו אם ירצה דאמרינן טעה כסבור שקבלה זה מידו)'[YH6] .

מי אוכל פירות?

רב חסדא אמר: נותן אוכל פירות, ורבה אמר: משלשין את הפירות (ביד שליש נאמן עד שיבא אליהו)[1].

ולא פליגי: הא באבא, הא בברא (אם מקבל מתנה עצמו בחיים, ואמר "לא נתן לי" - נאמן ואוכל הנותן את הפירות; אבל אם מת, ובבנו אמר לא "נתן שדה זו לאבא" – משלשין, דשמא יבואו עדים שמכרה לאביו וזה לא ידע).

משנה:

עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ("אם לא אפרע לך חובך ממקום אחר - הרי זה לפניך לגבותה"), ושיחררו (בגמרא מפרש לה לכולה): שורת הדין אין העבד חייב כלום, אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על דמיו; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו כותב אלא משחרר.

גמרא:

[הגמרא מתחילה בפירוש המשנה, קודם לפי רב ואחרכך לפי עולא:]

'עבד שעשאו רבו אפותיקי ושיחררו' -

מי שחררו?

אמר רב: רבו ראשון.

'שורת הדין אין העבד חייב כלום' - לרבו שני (שלא היה גופו קנוי לו אלא משועבד, ואתי שחרור ומפקיע שעבוד), [ומעירה הגמרא ששיטת רב בפירוש המשנה היא כרבא בדור מאוחר יותר:] כדרבא, דאמר רבא: הקדש (עשה שורו אפותיקי והקדישו קדושת הגוף למזבח - ודוקא קדושת הגוף, דקדושת דמים לא מפקעה שעבוד כדתנן (ערכין פ"ו מ"ב; דף כג,ב): 'מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו'), חמץ (עובד כוכבים שהלוה את ישראל ושעבד לו חמצו, ולא הרהינו אצלו - אתי איסור חמץ ומפקע לשעבודיה דעובד כוכבים, והוה ליה חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה) ושחרור - מפקיעין מידי שיעבוד.

'אלא מפני תיקון העולם' - שמא ימצאנו בשוק

(גיטין מא,א)

ויאמר לו "עבדי אתה" (ויוציא לעז על בניו) - כופין את רבו שני ועושה אותו בן חורין.

'וכותב' - עבד – 'שטר על דמיו; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין העבד [במשנה: 'אינו'] כותב, אלא [ה]משחרר כותב (שטר לבעל חובו על דמיו: הואיל והזיק שעבודו - ישלם לו[YH7] )':

במאי קא מיפלגי?

במזיק שיעבודו של חבירו קא מיפלגי, דמר סבר: חייב, ומר סבר: פטור.

איתמר נמי: המזיק שיעבודו של חבירו - באנו למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן.

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות בדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)

מקרא - באותיות נרקיסים

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com

[1] מדוע אין רש"י מפרש "מחלקין ביניהם" כמו "משלשין בממון ואין משלשין במכות" – (מכות פ"א מ"ג)?