גיטין דף מב

דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.

גיטין דף מב

המשך פרק רביעי 'השולח'

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

(גיטין מא,ב)

משנה:

עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ("אם לא אפרע לך חובך ממקום אחר - הרי זה לפניך לגבותה"), ושיחררו (בגמרא מפרש לה לכולה): שורת הדין אין העבד חייב כלום, אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על דמיו; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו כותב אלא משחרר.

גמרא:

[הגמרא מתחילה בפירוש המשנה, קודם לפי רב ואחרכך לפי עולא:]

'עבד שעשאו רבו אפותיקי ושיחררו' -

מי שחררו?

אמר רב: רבו ראשון.

'שורת הדין אין העבד חייב כלום' - לרבו שני (שלא היה גופו קנוי לו אלא משועבד, ואתי שחרור ומפקיע שעבוד), [ומעירה הגמרא ששיטת רב בפירוש המשנה היא כרבא בדור מאוחר יותר:] כדרבא, דאמר רבא: הקדש (עשה שורו אפותיקי והקדישו קדושת הגוף למזבח - ודוקא קדושת הגוף, דקדושת דמים לא מפקעה שעבוד כדתנן (ערכין פ"ו מ"ב; דף כג,ב): 'מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו'), חמץ (עובד כוכבים שהלוה את ישראל ושעבד לו חמצו, ולא הרהינו אצלו - אתי איסור חמץ ומפקע לשעבודיה דעובד כוכבים, והוה ליה חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה) ושחרור - מפקיעין מידי שיעבוד.<

'אלא מפני תיקון העולם' - שמא ימצאנו בשוק

(גיטין מא,א)

ויאמר לו "עבדי אתה" (ויוציא לעז על בניו) - כופין את רבו שני ועושה אותו בן חורין.

'וכותב' - עבד – 'שטר על דמיו; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין העבד [במשנה: 'אינו'] כותב, אלא [ה]משחרר כותב (שטר לבעל חובו על דמיו: הואיל והזיק שעבודו - ישלם לו[YH1] )':

במאי קא מיפלגי?

במזיק שיעבודו של חבירו קא מיפלגי, דמר סבר: חייב, ומר סבר: פטור.

איתמר נמי: המזיק שיעבודו של חבירו - באנו למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן.

עולא אמר: מי שיחררו? - רבו שני. [וממשיך עולא בהסבר חלופי למשנה:]

'שורת הדין אין העבד חייב כלום' - במצות (הנוהגות בבני חורין יותר מבעבדים, שלא היה קנוי לו ולא יכול לשחררו);

'אלא מפני תיקון העולם' - שהרי יצא עליו שם בן חורין;

'כופין את רבו' – ראשון;

'ועושה אותו בן חורין וכותב [העבד[YH2] ] שטר על דמיו (העודפים על החוב);

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו כותב (אין עבד כותב לו שום שטר, דמאי עבד ליה? איהו לא גרם ליה ולא מידי) אלא [ה]משחרר כותב (לו שטר על העודף).

במאי קמיפלגי? בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי: מר סבר: שמיה היזק, ומר סבר: לא שמיה היזק (לתנא קמא לא שמיה היזק, לפיכך אין לנו לחייב את המשחרר אלא העבד לפי הנאתו מן השחרור).

עולא - מאי טעמא לא אמר כרב?

אמר לך: שני - 'רבו' קרית ליה (תנא דמתניתין? – בתמיה: דקתני 'כופין את רבו', ומוקמת לה ברבו שני)?

ורב - מאי טעמא לא אמר כעולא?

אמר לך: שני – 'משחרר' קרית ליה (מי הוי שחרורו שחרור)?

איתמר: העושה שדהו אפותיקי לאחרים ושטפה נהר (ושוב כל השדה וגוף הקרקע מקולקל: שהמים צפין עוד לעולם עליה): אמי שפיר נאה (כך כינויו[YH3] ) אמר רבי יוחנן: אינו גובה משאר נכסים, ואבוה דשמואל אמר: גובה משאר נכסים.

אמר רב נחמן בר יצחק: משום ד'אמי שפיר נאה' הוא אומר שמעתא דלא שפירן? תתרגם שמעתיה דאמר ליה: "לא יהא לך פרעון אלא מזו" (אבל אמר לו "אם לא פרעתיך - גבה מזו" - לא קמה ליה ברשותיה, ולאו אדעתא דידה לחודה אוזפיה, ואינו חייב באחריותה, וגובה משאר נכסים).

תניא נמי הכי: 'העושה שדהו אפותיקי לאחר, ושטפה נהר גובה משאר נכסים (כלומר: אם ירצה - מוכר את אלו והן גובין מן השאר); ואם אמר לו "לא יהא לך פרעון אלא מזו" - אינו גובה משאר נכסים'.

תניא אידך: 'העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה - גובין משאר נכסים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: בעל חוב גובה משאר נכסים, אשה אינה גובה משאר נכסים, שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין' (כלומר: דווקא הטילה אחריות כתובתה על שדה זו, ועל מנת כן נשאת, ולא שיהיו כל נכסיו אחראין לה ולא תדע על איזה לחזר: מי קנה ראשון ומי אחרון ותצטרך לדון עם כל אחד ואחד).

משנה:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין (כגון שהיו שני אחין או שני שותפין, ושחרר אחד את חלקו) - עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד - דברי בית הלל; בית שמאי אומרים: תקנתם את רבו (שאינו חסר כלום) - ואת עצמו לא תקנתם: לישא שפחה אי אפשר (מפני צד חירות שבו) שכבר חציו בן חורין,

(גיטין מא,ב)

[המשך המשנה:]

בת חורין אי אפשר (לישא מפני צד עבדות שבו), שכבר חציו עבד! יבטל? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר [ישעיהו מה,יח: כי כה אמר ה' בורא השמים הוא האלקים, יצר הארץ ועשה הוא כוננה] לא תוהו בראה, לשבת יצרה [אני ה' ואין עוד] (יוצר הארץ - לא על תוהו - להיות ריקנית - ברא אותה, כי אם לשבת - להיות בה יישוב - יצרה)! אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו.

וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי[YH4] . .

גמרא:

תנו רבנן: 'המשחרר חצי עבדו: רבי אומר: קנה (והוי חציו בן חורין), וחכמים אומרים: לא קנה.'

אמר רבה: מחלוקת בשטר: דרבי סבר [ויקרא יט,כ: ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע, והוא שפחה נחרפת לאיש] והפדה לא נפדתה (דגבי שפחה חרופה איכא דדריש ליה בפדויה ואינה פדויה לקמן, ובמסכת כריתות (יא,א): חציה שפחה וחציה בת חורין; וסתם פדייה בכסף ובשוה כסף) או חופשה לא נתן לה (היינו שטר, דגמר לה לה מאשה) [בקרת תהיה לא יומתו כי לא חפשה] - מקיש שטר לכסף: מה כסף - בין כולו בין חציו (כדיליף מ'והפדה לא נפדתה'), אף שטר נמי: בין כולו בין חציו!

ורבנן גמרי לה לה מאשה: מה אשה חציה לא (אין אשה מתגרשת מבעלה לחצאין) - אף עבד נמי: חציו לא, אבל בכסף - דברי הכל קנה!

פדויה ואינה פדויה - לימא בהא קמיפלגי: דמר [רבי] סבר: הקישא עדיפא, ומר (רבנן) סבר: גזירה שוה עדיפא (דלא שבקינן גזירה שוה וילפינן מהיקש; ורבי סבר היקש עדיף, דכי איכא למילף מהיקש ומגזרה שוה - שבקינן גזרה שוה וילפינן בהיקש)!?

לא, דכולי עלמא גזירה שוה עדיפא (דכיון דמופנה לדרוש - הוי ליה כמאן דכתביה בגופיה דקרא, דהא קרא יתירא הוא, וכי לאו מופנה נמי ואין להשיב עליה, כיון דמסיני גמרינן לה, דאין אדם דן גזרה שוה מעצמו - איהי עדיפא מהיקש), ושאני הכא: דאיכא למיפרך: מה לאשה שכן אינה יוצאה בכסף (לפיכך אינה מתגרשת לחצאין) - תאמר בעבד שיוצא בכסף (הלכך כי נפקא בשטר - תצא אף לחצאין)!

ורב יוסף אמר: מחלוקת בכסף: דרבי סבר 'והפדה לא נפדתה' - פדויה ואינה פדויה, ורבנן סברי: דברה תורה כלשון בני אדם (ולעולם בשפחה גמורה משתעי), אבל בשטר דברי הכל לא קנה (דגמר לה לה מאשה).

תוד"ה דכ"ע גזירה שוה עדיפא - בריש איזהו מקומן (זבחים דף מח.) ובפ' דם שחיטה (כריתות דף כב:) פליגי ר"ע ורבנן בספק מעילות ומשמע דלכ"ע הקישא עדיפא הכא שאני משום דעיקר שטר מג"ש נפקא לן[YH5] .

מיתיבי: 'המשחרר חצי עבדו בשטר: רבי אומר: קנה, וחכמים אומרים: לא קנה'. תיובתא דרב יוסף? תיובתא.

(הדר פריך:) נימא (בהך מתניתא) בשטר הוא דפליגי (שטר נקט דוקא), אבל בכסף לא פליגי (דאילו בכסף - דברי הכל קנה) לימא תיהוי תיובתא דרב יוסף בתרתי (חדא דאמר בשטר - רבי מודה, והכא תניא דפליג! ועוד: דאמר רב יוסף דבכסף פליגי, וברייתא דיקא דבכסף מודו רבנן דקנה)!

אמר לך רב יוסף: פליגי בשטר, והוא הדין בכסף! והא דקא מיפלגי בשטר - להודיעך כחו דרבי (דאפילו בשטר, דאיכא למגמר 'לה' 'לה' מאשה, דלא תיפוק לחצאין - פליג).

וליפלגי בכסף ולהודיעך כחן דרבנן (דאפילו בכסף, דאיכא למדרש 'והפדה לא נפדתה' פליגי)?

כח דהיתירא עדיף ליה.

תא שמע: '[ויקרא יט,כ: ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע, והוא שפחה נחרפת לאיש] והפדה [לא נפדתה או חפשה לא נתן לה בקרת תהיה לא יומתו כי לא חפשה] - יכול לכל (שכולה פדויה ונתארסה לעבד עברי קרא משתעי, וקאמר דלא יומתו מחמת ניאוף)?

תלמוד לומר: לא נפדתה;

אי 'לא נפדתה' - יכול לכל (דלא נפדתה כלל, ואפילו הכי מיחייב אשם אביאה דידה, הואיל ונתייחדה לעבד עברי שמותר בשפחה)?

תלמוד לומר: 'והפדה'! הא – כיצד? פדויה ואינה פדויה, בכסף ובשוה כסף;

ואין לי אלא בכסף (דאמרינן ביה דנפקא לחירות), בשטר מנין (שיוצאה לחירות)?

תלמוד לומר: 'והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה', ולהלן הוא אומר [דברים כד,א: כי יקח איש אשה ובעלה; והיה אם לא תמצא חן בעיניו, כי מצא בה ערות דבר] וכתב לה ספר כריתות [ונתן בידה ושלחה מביתו]: מה להלן בשטר - אף כאן בשטר;

אין לי אלא חציו בכסף (וכל שכן כולו) או כולו בשטר (אבל חציו בשטר עדיין לא למדנו שאם שיחרר חציו יהא חציו בן חורין), חציו בשטר מנין? תלמוד לומר: והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה, מקיש שטר לכסף: מה כסף, בין כולו בין חציו - אף שטר נמי: בין כולו בין חציו'.

בשלמא לרב יוסף, בתר דאיתותב (ואוקימנא על כרחין דבתרוייהו פליגי): הא מני (דאמר דבתרוייהו נפקא לחצאין) רבי היא, אלא לרבה (דאמר בשטר פליגי, אבל בכסף דברי הכל קנה): רישא (דקתני בכסף לחצאין) דברי הכל, וסיפא (דקתני אף בשטר לחצאין) רבי (היא, ולא רבנן)?

אמר לך רבה: אִין, רישא דברי הכל וסיפא רבי.

רב אשי אמר: רבי היא (רבי אמרה לכולה, דאית ליה בתרוייהו 'קנה'; ורבנן איפלוג עליה בעלמא אשטר, ולא אכסף; והא מתניתא מיהא איהו אמרה. ולא גרסינן 'ונסיב לה אליבא דתנאי'); אלא מתניתין דקתני 'מי שחציו עבד וחציו בן חורין': בשלמא לרבה - מוקים לה (דמשכחת חציו עבד וחציו בן חורין) בכסף ודברי הכל, אלא לרב יוסף: לימא רבי היא ולא רבנן?

אמר רבינא:

(גיטין מב,א)

בעבד של שני שותפין ודברי הכל (דכיון דאין לו בו אלא חציו - אפילו רבנן מודו דקנה כי שחרריה לפלגיה, דהא לא שייר מידי, והוי כאשה דנפקא מיניה לגמרי).

אמר רבה: מחלוקת (דרבי ורבנן) - בששיחרר חציו והניח חציו (דבעינן דניפוק כוליה מיניה כי אשה), אבל שיחרר חציו ומכר (תחילה) חציו (או בבת אחת), או נתן במתנה חציו - כיון דקנפיק מיניה כוליה - דברי הכל קנה.

אמר ליה אביי: ובכולו לא פליגי? והתני חדא (לקמן פז,א): 'הכותב נכסיו לשני עבדיו (שכתב שני שטרות כל נכסיו לזה וכל נכסיו לזה [רש"י מפרש על פי האוקימתא להלן בגמרא] וזיכה לשליח אחד בבת אחת לשניהם, דפלגי, דלא קדם אחד לחבירו) – קנו[YH6] , ומשחררין זה את זה (לפי שכל אחד זכה בחצי חבירו)' ותניא אידך [תוספתא בבא בתרא פ"ט ה"י [ליברמן]]: 'האומר "כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדיי" - אף עצמם לא קנו' מאי? לאו הא רבי והא רבנן?

לא, אידי ואידי רבנן: הא (קמייתא) - דאמר "כולו" (כגון שכתב שני שטרות, כדפרישית, ובכל אחד כתב "כל נכסיי לפלוני עבדי" ומודו רבנן דכיון דזיכה להם בבת אחת ונפקי כולהו מיניה - קנו); הא (ובתרייתא) דאמר "חצי" "חצי" (בשטר האחד כתב "חצי נכסי לך", וכן בשני לחבירו; לפיכך לא קנו, דהוה ליה בכל אחד 'שחרר חציו והניח חציו'; ולא מיבעיא 'כתב ומסר לזה והדר מסר לזה' דלא קנו, דכי מסר לקמא שייר פלגיה ולא קנה, וכן לשני; אלא אפילו מסר לשניהם כאחת - לא קנו: דכיון ד"חצי נכסיי" כתב בכל חד - דלמא חד פלגא כתב לתרוייהו, ואיכא שיור)!

והא מדקתני סיפא (דברייתא[YH7] ): 'ואם אמר "חצי"-"חצי" לא קנו' (וסלקא דעתין דהכי קאמר: ואם אמר "חצי" – "חצי", נמי לא קנו) - מכלל דרישא דאמר "כולו" (ואפילו הכי לא קנו)!?

פרושי קא מפרש: אף עצמן לא קנו; כיצד? כגון דאמר "חצי" "חצי".

הכי נמי מסתברא: דאי סלקא דעתך רישא דאמר "כולו" - השתא אמר "כולו" לא קנו, אמר "חצי" "חצי" מיבעיא?

אי משום הא - לא איריא: תנא סיפא לגלויי רישא: שלא תאמר 'רישא - דאמר "חצי" "חצי", אבל אמר 'כולו' – קנו' - תנא סיפא דאמר "חצי" "חצי", מכלל דרישא דאמר "כולו" ואפילו הכי לא קנו.

ואיבעית אימא: לא קשיא: כאן בשטר אחד (לא קנה, כגון "כל נכסי לפלוני ופלוני עבדיי", דכתיב לה ולא לה ולחברתה - אין שתי נשים מתגרשות בגט אחד ואין שני עבדים משתחררים בגט אחד) כאן בשני שטרות.

בשטר אחד מאי איריא "חצי" "חצי" (מאי איריא דפריש סיפא לרישא דאמר "חצי" – "חצי", כדאמרן)? אפילו אמר "כולו" נמי לא קנו?

'הכי נמי' קאמר (כלומר: לאו פרושי קמפרש): אף עצמן לא קנו; במה דברים אמורים? בשטר אחד, אבל בשני שטרות – קנו; ואם אמר "חצי" "חצי" - אף בשני שטרות נמי לא קנו (משום דשייר).

ואיבעית אימא: לא קשיא: כאן בבת אחת (ותרוייהו בדאמר "כולו"; והא דקתני 'קנו' שמסר שני השטרות בבת אחת), כאן (והא דתני 'לא קנו') בזה אחר זה:

בשלמא בתרא לא קני - דהא קני ליה קמא; אלא קמא - ליקני נפשיה ולקנייה לחבריה?

אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא (בהנך לישני כולהו).

רב אשי אמר: שאני התם, דקא קרי להו 'עבדיי' (בשטר גופיה, דקתני "כל נכסיי לפלוני ופלוני עבדיי" - שמע מינה לא שחררינהו לדידהו, וטועה, דסבר יכול הוא לתת להם שאר נכסים בלא שחרור).

אמר ליה רפרם לרב אשי: ודלמא 'עבדיי שהיו כבר'? מי לא תנן [פאה פ"ג מ"ח]: 'הכותב כל נכסיו לעבדו - יצא לחירות; שייר קרקע כל שהוא (דכתב "חוץ מן הקרקע כל שהוא") - לא יצא לחירות (דלא ידעינן הי קרקע שייר, ובכל 'כל שהוא' אמרינן 'האי שייר'; וכיון דקרקעות לא קנה - לגופיה נמי לא קנה, דלא פלגינן דיבורא, הואיל ובחד דיבורא אקני ליה גופיה ונכסים, ופלגא דיבורא לא איתקיים - אידך פלגא נמי לא מיקיים); רבי שמעון אומר: לעולם הוא בן חורין עד שיאמר "כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהן" (סבר 'פלגינן': הואיל והזכיר קרקע בשיורא - קרקעות הוא דלא קנה, אבל הוא עצמו דליכא לספוקי בשיורא - קנה)' - טעמא דאמר "חוץ מאחד מרבוא שבהן" (דכיון דלא פירש שיורא – אמרינן: היינו איהו דשייריה, ולדידיה לא חשיב ליה אלא אחד מרבוא), הא לא אמר הכי – קני, אמאי? והא 'עבד' קא קרי ליה!? אלא 'עבדי שהיה כבר'? - הכא נמי 'עבדיי שהיו כבר'.

(אמתניתין קאי: מי שחציו עבד כו', ומימרא בעלמא הוא:) 'נגחו שור: יום של רבו – לרבו (אם ביום של רבו נגחו וחבל בו - פחת דמיו לרבו; שור משלם נזק דהיינו פחת דמים), יום של עצמו – לעצמו';

אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה, יום של עצמו ישא בת חורין?

איסורא לא קאמרינן (דתיהוי לחצאין, אבל כל זכיית ממון כי היכי, דמלאכתו תלויה בימים - כן כל שבח ממון).

תא שמע: (בשור המועד קאי, דגבי עבד נותן שלשים כסף, דהיינו קנס: דאפילו אינו שוה דינר נותן שלשים סלע; וגבי בן חורין נותן כופר, דהיינו דמי ההרוג:) 'המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין - נותן חצי קנס לרבו,

(גיטין מב,ב)

וחצי כופר (דצד חירות) ליורשיו' (ולקמן פריך: יורשין מנא ליה?) - אמאי? הכי נמי לימא 'יום של רבו לרבו, יום של עצמו לעצמו'?

שאני הכא, דקא כליא קרנא.

ואלא היכי דמי דלא קא כליא קרנא?

כגון שהכהו על ידו וצמתה (יבשה) ידו, וסופה לחזור (ושיימינן ליה כמה דמיו פחותים בכך למכור עכשיו בשוק; ואם יום של רבו היה - ינתן הכל לרבו, ואם יום של עצמו היה - הכל לעצמו).

הניחא לאביי דאמר (בבבא קמא (פו,א) באדם שחבל בחברו בענין זה): 'נותן לו שֶׁבֶת גדולה ושֶׁבֶת קטנה' ('שבת גדולה' הן פחת דמיו לימכר עכשיו בשוק, והוא נזק; ולהכי קרי ליה 'שבת' - שפחת דמיו של עכשיו אינו אלא משום שבת: שאינו ראוי לעשות מלאכה בשתי ידיו עד זמן שתחזור ידו, אלא לשמור קישואים יהא ראוי לאחר שיקל ממנו כאב המכה קצת; ו'שבת קטנה' היינו כאילו הוא שומר קישואין, שנותן לו כל ימי חליו שישכב במטה מחמת חולי זה שאינו יכול לשמור קישואים) – שפיר (דכיון דשייך דין נזק במכה זו - מיחייב שור עלה; וכיון דלא כליא קרנא לגמרי, יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו); אלא לרבא, דאמר 'אינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום' (ואין כאן פחת דמים, הואיל וסופו לחזור, אלא לפי שבת של כל יום יתן לו: כל ימי נפילתו למטה יתן שכר אדם שלם לפי מלאכה שהיה רגיל בה, וכשיעמוד ויהא ראוי לשמור קישואין - ישמור קישואין וזה יתן לו פחת השכר) - האי - שור הוא, ושור אינו משלם אלא נזק (כלומר הואיל ואדם החובל כך אינו משלם נזק אלא שבת, שור פטור לגמרי! דחמשה דברים - גבי אדם כתיב, ולא גבי שור, דכתיב (ויקרא כד,יט) 'איש כי יתן מום בעמיתו' ולא 'שור בעמיתו')!?

אי בעית אימא (הא דאמרן לעיל 'יום של רבו לרבו') כשהכהו אדם, ואי בעית אימא (לעולם בשור, וכאביי, דאמר שייך בה דין נזק; ודקמקשית מינה לרבא) - (הך) מימרא (בעלמא) היא (ואינה לא משנה ולא ברייתא), ומימרא לרבא לא סבירא ליה (רבא אמר לך דהא מימרא לא סבירא ליה).

איבעיא להו: מעוכב גט שחרור (מחוסר גט שחרור: כל הנך דאמרינן בהו דיצאו לחירות ואין לרבו עליהם אלא שצריכין גט שחרור, כגון מקדיש, ומפקיר, ומי שחציו בן חורין, דתנן 'כופין את רבו') - יש לו קנס (שלשים כסף לרבו אם נגחו שור) או אין לו קנס? [שמות כא,לב: אם עבד יגח השור או אמה] כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו [והשור יסקל] אמר רחמנא, והאי לאו אדון הוא? או דלמא כיון דמחוסר גט שחרור - 'אדון' קרינא ביה?

תא שמע: 'המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין - נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו'; מאי לאו כמשנה אחרונה (לאחר שחזרו בית הלל להורות דכופין את רבו; ואפילו הכי שקיל [האדון] קנס דצד עבדות כל זמן שלא נכתב הגט)?

לא, כמשנה ראשונה (דלית ליה 'כופין', ואדון גמור הוא).

תא שמע: 'הפיל (רבו) את שינו (של עבד כנעני) וסימא את עינו (אחר כך) - יוצא בשינו (לחירות; וקא סלקא דעתא צריך גט שחרור, וכי סימא עינו קודם גט) ונותן (לו) דמי עינו (כבן חורין)'; ואי אמרת 'יש לו קנס, וקנס לרבו', השתא חבלי ביה אחריני יהבי ליה לרביה, חבל ביה רביה גופיה יהיב ליה לדידיה? [אינו שייך לרבו לשעבר והקנס שלו.]

דלמא כמאן דאמר אינו צריך, דתניא: 'בכולן (עשרים וארבעה ראשי אברים האמורין במסכת נגעים (פ"ו מ"ז) לענין שאינן מטמאין משום מחיה: ראשי אצבעות של ידים ורגלים, וראש החוטם וראשי האזנים וראש הגוויה שהן משופעין לכאן ולכאן ואין נגען נראה לכהן בבת אחת, ולא קרינא ביה 'לכל מראה עיני הכהן' (ויקרא יג,יב)) - עבד יוצא בהן לחירות (דמומין שבגלוי הן, ואינן חוזרין, כשן ועין, ואתרבו בכלל ופרט וכלל בפרק קמא דקדושין (כד,ב)) וצריך גט שחרור מרבו - דברי רבי ישמעאל; רבי מאיר אומר: אינו צריך. רבי אלעזר אומר: צריך; רבי טרפון אומר: אינו צריך; רבי עקיבא אומר: צריך. המכריעין לפני חכמים (דעת חכמים איזו נראה; ולא אתפרש מאן נינהו) אומרים: נראים דברי רבי טרפון בשן ועין הואיל ותורה זכתה לו, ודברי רבי עקיבא בשאר אברים הואיל וקנס חכמים הוא'

– 'קנס'? הא קראי קא דרשינן (בקידושין כד,ב)!?

אלא אימא 'הואיל ומדרש חכמים הוא'[YH8] .

איבעיא להו: מעוכב גט שחרור: אוכל בתרומה (אם עבד כהן הוא)? או אינו אוכל? [ויקרא כב,יא: וכהן כי יקנה נפש] קנין כספו [הוא יאכל בו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו] (לענין תרומה) אמר רחמנא, והאי לאו קנין כספו הוא? או דלמא כיון דמחוסר גט שחרור – 'קנין כספו' קרינא ביה?

תא שמע: דאמר רב משרשיא: 'כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה - הרי אלו אוכלין בתרומה (שניהם ממה נפשך דחד כהן וחד עבד כהן), וחולקין חלק אחד על הגורן (ביבמות (צט,ב) מפרשים 'חלק כאחד' - שאין נותנין להם תרומה בגורן לזה בלא זה, דקסבר 'אין חולקין תרומה לעבד כנעני בגורן אלא אם כן רבו עמו' דלמא אתי למימר 'כהן הוא', ומסקו ליה ליוחסין, והשתא לא אתי לאסוקינהו; והאי מעוכב גט שחרור הוא, ואין לרבו רשות עליו, דלא ידע הי מינייהו עֶבֶד, וצריכין שישחררו זה את זה); (וקתני סיפא:) הגדילו התערובות - משחררין זה את זה' (וקתני 'אוכלין בתרומה')!

הכי? השתא: התם - אם יבא אליהו ויאמר בחד מינייהו דעבד הואא - 'קנין כספו' קרינא ביה; הכא - לאו קנין כספו הוא כלל.

איבעיא להו: עבד שמכרו רבו (לאחֵר) לקנס (שאם יגחנו שור - יהא קנסו שלו, אבל לשאר דברים לא מכרו) - מכור (לקנס מיהא) או אינו מכור (ואם נגח - קנסו לרבו ראשון, דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם)?

תיבעי לרבי מאיר (דאמר 'אדם מקנה דבר שלא בא לעולם': 'האומר לאשה "הרי את מקודשת לי לכשאתגייר כו' (קדושין סג,א)), תיבעי לרבנן:

תבעי לרבי מאיר: עד כאן לא קאמר רבי מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל (המוכר פירות דקל עד שלא חנטו; דפליגי בה רב הונא ורב נחמן אליבא דרבי מאיר), דעבידי דאתו, אבל הכא - מי יימר דמינגח? ואם תמצא לומר דמינגח - ממאי דמשלם:

(גיטין מג,א)

דלמא מודה (בבית דין קודם העדאת עדים) ומיפטר (ומודה בקנס פטור)?

ותבעי לרבנן: עד כאן לא קאמרי רבנן 'אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם' אלא כגון פירות דקל, דהשתא מיהא ליתנהו, אבל הכא - הא קאי שור והא קאי עבד!?

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות בדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)

מקרא - באותיות נרקיסים

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com