דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
גיטין
דף מג
המשך פרק רביעי 'השולח'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(גיטין מב,ב)
איבעיא להו:
עבד שמכרו רבו (לאחֵר)
לקנס (שאם יגחנו שור - יהא קנסו שלו, אבל לשאר דברים לא מכרו) - מכור (לקנס מיהא) או אינו מכור (ואם נגח
- קנסו לרבו ראשון, דאין אדם מקנה דבר שלא בבא לעולם)?
תיבעי לרבי
מאיר (דאמר 'אדם מקנה דבר שלא בא לעולם': 'האומר לאשה "הרי את
מקודשת לי לכשאתגייר כו' (קדושין סג,א)), תיבעי לרבנן:
תבעי לרבי מאיר: עד כאן לא קאמר רבי מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל (המוכר פירות דקל עד שלא חנטו; דפליגי בה רב הונא ורב נחמן אליבא דרבי מאיר), דעבידי דאתו, אבל הכא - מי יימר דמינגח? ואם תמצא לומר דמינגח - ממאי דמשלם?
(גיטין מג,א)
דלמא מודה (בבית
דין קודם העדאת עדים) ומיפטר (ומודה
בקנס פטור)?
ותבעי לרבנן:
עד כאן לא קאמרי רבנן 'אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם' אלא כגון פירות דקל, דהשתא
מיהא ליתנהו, אבל הכא - הא קאי שור והא קאי עבד!?
מאי?
אמר רבי אבא: תא שמע: [ויקרא כב,יא:
וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו; ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו] 'ויליד בית' מה
תלמוד לומר? (לענין אכילת תרומה 'ויליד
ביתו הם יאכלו בלחמו'; 'יליד בית': בן שפחתו)? אם קנין כסף אוכל - יליד בית לא כל ששכן? אילו כן (דלא
כתיב אלא 'קנין כספו הוא יאכל בו') הייתי אומר 'מה קנין כסף שיש בו שוה כסף אוכל - אף יליד בית שיש בו שוה כסף
אוכל', ומנין שאף על פי שאינו שוה כלום (כגון
שנעשה מוכה שחין)? תלמוד לומר:
יליד בית מכל מקום; ועדיין אני אומר 'יליד בית' - בין שיש בו שוה כסף בין שאין בו
שוה כסף אוכל; 'קנין כסף': יש בו שוה כסף – אוכל, אין בו שוה כסף - אינו אוכל, תלמוד
לומר: (שם) 'קנין כספו' ו'יליד ביתו': מה
יליד בית: אף על פי שאינו שוה כלום – אוכל, אף קנין כספו: אף על פי שאינו שוה כלום
– אוכל', ואי סלקא דעתך 'עבד
שמכרו רבו לקנס – מכור' מי איכא עבדא דלא מזדבין (בפרוטה) לקנסא (שאם יגחנו שור יטול שלשים
כסף)?
אִין, איכא עבד
טרפה (שאין משלמין עליו קנס, דגברא קטילא הוא).
והא חזי למיקם
קמיה (לשרתו, אף על פי שנחתכה רגלו למעלה מן הארכובה או ניקב קרום
המוח ראוי לשירות קל)?
במנוול ומוכה
שחין (דמאיס והוי נמי טרפה דלאו בר קנסא הוא).
(בקדושין אמרינן: '"התקדשי לחציי" – מקודשת;
"חצייך מקודשת לי" - אינה מקודשת') איבעיא להו: מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין
– מהו (הכא מי הוי קדושין או לא)[1]? אם תמצא לומר: 'בן ישראל שאמר לבת ישראל
"התקדשי לחציי" – מקודשת[2]'
(כלומר: אי בעית למפשט מדקיימא לן: '"התקדשי לחציי"
– מקודשת') - (לא דמי:
דהתם בר חורין הוא,) דחזיא לכוליה (והכי
קאמר לה: "אי בעינא נסיבנא אחריתי בהדיך"), (אבל) הא - לא חזיא לכוליה (לא חזיא
לפלגא דעבדות דידיה)! ואם תמצא
לומר: 'בן ישראל המקדש חצי אשה ("חצייך מקודשת לי") - אינה מקודשת' (ובעית
למפשט הא מינה: דכי היכי דמקדש חצי אשה אינה מקודשת, הואיל דלא מצינן למימר דהכי
קאמר לה: דתנסיב אחרינא, בהדי דאיתתא לא חזיא לתרי, ואשתכח דפלגא הוא דקדיש - הכא
נמי חצי איש שקידש לא הוו קידושין) -
(לא דמי, התם) דשייר
בקנינו (דהוה ליה לקדשה לכולה), (אבל) והא עבד לא שייר בקנינו (האי לא
שייר מידי, דכל מה דחזי למעבד עבד)
– מאי?
תא שמע: 'המית
מי שחציו עבד וחציו בן חורין - נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו'; ואי
אמרת קידושיו לאו קידושין -יורשין מנא ליה?
אמר רב אדא בר
אהבה: כשעשאו טרפה (דהוה ליה כמאן דקטליה ויהב ליה לנפשיה), ומאי 'יורשיו' – נפשיה.
אמר רבא: שתי
תשובות בדבר: חדא ד'יורשיו' קתני; ועוד: כופר הוא, ואמר ריש לקיש: כופר אין
משתלם אלא לאחר מיתה (דבשלמא קנס, דלא כתיב ביה 'מיתה' אלא 'נגיחה', שנאמר
'אם עבד יגח השור וגו' (שמות
כא,לב) - איכא לאוקמיה כשעשאו טריפה, אבל בכופר של בן חורין כתיב 'והמית
איש או אשה' (שמות כא,כט));
אלא אמר רבא:
ראוי ליטול (דפלגא לאו בר קנסא הוא אלא בר כופר), ואין לו (שהרי מת,
ויורשים אין לו שיגבו, וזה המזיק זכה במה שבידו; ולעולם בשמת, והכי קאמר: נותן חצי
קנס לרבו וחצי כופר ראוי לינתן ליורשיו אם היו לו יורשין)[3].
אמר רבא: כשם שהמקדש
חצי אשה אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה - אין קדושיה קדושין.
דרש רבה בר רב
הונא: כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה -
אינה מקודשת.
אמר ליה רב
חסדא: מי דמי? התם שייר בקנינו, הכא לא שייר בקנינו!
הדר אוקים רבה
בר רב הונא אמורא עליה (העמיד מתורגמן לפניו לחזור ולדרוש) ודרש [ישעיהו ג,ו:
כי יתפוש איש באחיו בית אביו: שמלה לך קצין תהיה לנו] והמכשלה הזאת תחת ידיך (כלומר:
כך התחיל בדרשא: מקרא כתוב 'והמכשלה הזאת תחת ידיך'
- באנשי ירושלים שפסקה תורה מהם, והיו שואליין לחבריהם 'שמלה לך
קצין תהיה לנו והמכשלה הזאת תחת ידיך' כלומר: דברים שמכוסין כשמלה שלך
הן, שאתה בקי בהן - אמור לנו ותהיה קצין; ו'המכשלה
הזאת' = דברי תורה, שאין אדם עומד על אמיתתן עד שיכשל בהן להורות
טעות ויכלימוהו, והוא נותן לב ומבין; 'תחת ידיך' הן; אף אני נכשלתי בהוראתי,
וחוזרני בי:) - אין אדם עומד על
דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן: אף על פי שאמרו 'המקדש חצי אשה אינה מקודשת' - אבל
חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה קדושיה קדושין; מאי טעמא? - התם שייר בקנינו הכא
לא שייר בקנינו.
אמר רב ששת:
כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה - אין
קידושיה קידושין; ואם לחשך אדם לומר: איזו היא 'שפחה חרופה' - זו שחציה שפחה וחציה
בת חורין המאורסה לעבד עברי' (תשובה לדבר זה מאותה ששנינו במסכת
כריתות (יא,א): 'והפדה
לא נפדתה' דשפחה חרופה איזו זו זו? 'פדויה ואינה פדויה: חציה שפחה
וחציה בת חורין המאורסה לעבד עברי', והוא הדין לכל ישראל, אלא אורחא דמלתא
נקט, משום דעבד עברי מותר בשפחה) -
אלמא בת איתרוסי היא (מדקתני 'מאורסת') - אמור לו: (וכי סבור אתה שהן אירוסין ממש?) כלך אצל רבי ישמעאל שהוא אומר (דאמר
התם 'דברה תורה כלשון בני אדם'): בשפחה כנענית המאורסה לעבד עברי (ובשפחה כנענית שלא נפדית
כלל קמשתעי קרא);
ושפחה כנענית (וכי
שפחה כנענית גמורה) - בת איתרוסי (קדושין) היא (הא חמורה בעלמא היא: 'עם
הדומה לחמור')? אלא מאי אית לך
למימר - מאי 'מאורסת' = מיוחדת (וגזירת הכתוב היא דמחייב עלה אשם
הואיל וייחדוה לעבד עברי המותר בה)?
הכא נמי מאי 'מאורסת' = מיוחדת.
אמר רב חסדא: חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן, ונשתחררה, וחזרה ונתקדשה לשמעון (אחיו, ובחיי ראובן, וראובן לא גירשה), ומתו שניהם - מתייבמת ללוי
(גיטין מג,ב)
ואין אני קורא
בה 'אשת שני מתים' (לומר חציה היתה לזה וחציה לזה, ומכח שניהם היא באה,
ואמרינן ביבמות (לא,ב): 'שלשה אחין נשואין שלש נשים
נכריות, ומת אחד מהם, ועשה בה השני מאמר, ומת - חולצת ולא מתיבמת, שנאמר 'ומת
אחד מהם וגו' (דברים כה,ה):
מי שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין', וזו -
על ידי מאמר - לא יצתה מזיקת יבום הראשון כולה, ובמקצתה חל עליה זיקת יבום השני): מה נפשך: אי קדושי דראובן קדושין - קדושי
דשמעון לאו קדושין, ואי קדושי דשמעון קדושין - קדושי דראובן לאו קדושין (אבל
הכא: לא זיקת שנים עלה, דחד מנייהו קדושין גמורים ודאידך לאו כלום; ומיהו משום
פלוגתא דאמוראי דלעיל מספקא לן: הי מנייהו הוו קדושין? והשתא דמתו להו - מתיבמת
ללוי).
איתמר: חציה
שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן, ונשתחררה, וחזרה ונתקדשה לשמעון (ולאו
משום אחיו נקט ליה): רב יוסף בר חמא
אמר רב נחמן: פקעו קדושי ראשון (אפילו למאן דאמר: מקודשת - בא
השחרור והפקיעה, ומקודשת לשני, שהרי נשתנה גופה והויא לה כקטן שנולד); רבי זירא אמר רב נחמן: גמרו קדושי ראשון (על
ידי השחרור גמרו: דעד עכשיו הבא עליה באשם ומלקות היה, אפילו מזיד; ומכאן ואילך
הבא עליה במיתה).
אמר רבי זירא:
כוותיה דידי מסתברא, דכתיב [ויקרא יט,כ: ואיש
כי ישכב את אשה שכבת זרע והוא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה -
בקרת תהיה] לא יומתו כי לא
חופשה' (ומוקמינן
לה בחציה שפחה וחציה בת חורין, וסבירא ליה
דהכי קאמר: אינן חייבין מיתה משום אשת איש כי לא חופשה לאחר קידושין); הא חופשה (לבתר הכי) – יומתו (דהוי לה אשת איש גמורה)!
אמר ליה אביי:
ולתנא דבי רבי ישמעאל, דאמר בשפחה כנענית המאורסת לעבד עברי - הכי נמי דכי חופשה (הא
חופשה בתר אירוסין) – יומתו (וכי
קידושין ראשונים כלום היו)!? אלא מאי
אית לך למימר (דוקיא דקרא הכי משמע): שחופשה וחזרה ונתקדשה (יומתו אם
ניאפה עם אחר)? הכא נמי שחופשה
וחזרה ונתקדשה!
אמר רב הונא בר
קטינא אמר רבי יצחק: מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין, וכפו את רבה ועשאה
בת חורין.
כמאן? כרבי
יוחנן בן ברוקה, דאמר (במסכת יבמות סה,ב): על שניהם הוא אומר (בראשית
א,כח) ויברך אותם אלהים ויאמר [להם
אלקים] פרו ורבו ומלאו [את
הארץ וכבשה; ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ] (דאשה נמי מיפקדה אפריה ורביה).
אמר רב נחמן בר
יצחק: לא! מנהג הפקר (בזנות)
נהגו בה (דלא היתה מיוחדת לאדם ולא היתה משמרת עצמה).
משנה:
המוכר עבדו לעובדי כוכבים או לחוצה לארץ - יצא בן חורין (אם ברח[4] מן העובד כוכבים, או שקנסוהו בית דין לפדותו, כדאמר לקמן: דקונסים אותו לפדותו, וכשיפדנו לא ישתעבד לו; וקנס חכמים הוא הואיל והפקיעו מן המצות; וכן לחוץ לארץ יצא לחירות, מפני שהוציאו מארץ לחוצה לארץ; ובגמרא מפרש את מי קנסו: אם את הלוקח או את המוכר).
גמרא:
תנו רבנן: 'המוכר
עבדו לעובדי כוכבים -יצא לחירות, וצריך גט שחרור מרבו ראשון. אמר רבן שמעון בן
גמליאל: במה דברים אמורים? שלא כתב עליו אונו (שטר), אבל כתב עליו אונו - זהו שחרורו.'
מאי 'אונו'?
אמר רב ששת:
דכתב ליה הכי 'לכשתברח ממנו (מן העובד כוכבים) - אין לי עסק בך'.
תנו רבנן: 'לוה
עליו מן העובד כוכבים: כיון שעשה לו עובד כוכבים נמוסו (לקמן
מפרש) - יצא לחירות' (דהויא כמכירה, וקנסוהו רבנן).
מאי 'נמוסו'?
אמר רב הונא בר
יהודה: נשקי (חותם וסימן עבדות שתולין לעבדים בצואריהם).
מתיב רב ששת: 'האריסין
(ישראל שנעשה אריס לעובד כוכבים בקרקע העובד כוכבים; וקסבר יש
קנין לעובד כוכבים בארץ להפקיע מיד מעשר), והחכירות (שקבלה מן העובד כוכבים בכך
וכך חטין לשנה) ואריסי בתי אבות (כלומר:
אריסות קבועה ועומדת מאבות: שהיו אבותיו של ישראל אריסין בקרקע זה לאבותיו של עובד
כוכבים זה - אפילו הכי לא הוי כקנוי לישראל, אלא של עובד כוכבים הוא, ופטור מן
המעשר ישראל זה בחלקו) ועובד
כוכבים שמשכן שדהו לישראל: אף על פי שעשה לו (לישראל) נמוסו - פטורה מן המעשר'; ואי סלקא דעתך 'נשקי' - שדה בת נשקי היא?
אלא אמר רב
ששת: זמן ("אם לא פרעתיך לזמן פלוני - יהא חלוט לך").
קשיא זמן אזמן (דגבי
עבד חשיב לה מכירה וגבי שדה לאו מכירה היא)?
לא קשיא: הא (הך
דגבי עבד) דמטא זמניה, הא דלא מטא
זמניה.
אלא (בלשון
קשיא הוא) גבי עבד דמטא זמניה צריכא
למימר?
אלא אידי ואידי דלא מטא זמניה, ולא קשיא: הא (גבי עבד דקבע בו זמן) לגופא (שאם לא יתן לו עד אותו זמן - יהא גופו חלוט לעובד כוכבים, ומעכשיו היה משתעבד בו; וכיון דזלזל בתקנתא דרבנן: דאסרו למכור עבד לעובד כוכבים – קנסוהו, ואף על גב דלא מטא זימניה) והא (וגבי שדה דקבע לו זמן) לפירא ("עכשיו לא תאכל הפירות; ואם לא אפרע לך ליום פלוני - אכול פירות עד שאפרע מעותיך", הלכך אפילו מטא זימניה - לאו מכירה היא; וכל שכן בדלא מטא זימניה).
(גיטין מד,א)
ואי בעית אימא:
(הא דשדה - כגון) בְּשֶלָוָה (העובד כוכבים מישראל) על מנת למשכנו ("שאם לא אפרע לזמן
פלוני בא ומשכנני מקרקע זו ותהא שלך") ולא משכנו.
(והא דקתני 'פטורה מן המעשר' - כל זמן שלא בא
ישראל ומשכנו, דאף על גב דמטא זמניה הויא בחזקת העובד כוכבים, ואם היה ישראל נוטל
חלק בפירות - פטורה מן המעשר; וגבי עבד כי האי גוונא קנסוה רבנן לישראל, ואף על פי
שלא משכנו העובד כוכבים עדיין - בעבד זה קנסוהו הואיל ועבר זמנו ולא פרע).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com
[1] והרי
המשנה בדף מא,א אומרת: מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד - דברי
בית הלל; בית שמאי אומרים: תקנתם את רבו, ואת עצמו לא תקנתם: לישא שפחה אי אפשר,
שכבר חציו בן חורין, (גיטין מא,ב) בת חורין אי אפשר, שכבר חציו עבד! יבטל? והלא לא נברא העולם
אלא לפריה ורביה, שנאמר (ישעיהו מה,יח) [כי כה אמר ה' בורא השמים הוא האלקים, יצר הארץ ועשה הוא כוננה]
לא תוהו בראה, לשבת יצרה [אני ה' ואין עוד]! אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו
ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
אם כן מה איבעיא להו? הרי משנה מפורשת שאי אפשר?
אולי כוונת הגמרא להביא להבנה של מקור אפשרי
לדברי המשנה.
[2] מקודשת כולה לכולו – וכי יש קידושין
לחציו? והיא מקודשת לי זה לכולו, היות וזה אפשרי, אך לולא שהיתה יכולה להיות
מקודשת לכולו – לא היתה מקודשת כלל, כי אין קידושין לחצי אדם.
[3] אם כן מדוע כתב התנא כך? האם לא טוב יותר
היה לכתוב "נותן חצי קנס לרבו" ודיו?
לפיכך נראהומר שבייתא זו נאמרה לפי שיטת בית הלל לפני
שחזרו בהם, והעבד הוא אדם חפשי בימים שלו, ועבד בימים אחרים, וביום שלו בא על אשה
ישראלית, ולא בנישואין או בקידושין, שהרי לשאת אשה אינו יכול; והולד הוא ישראל, כי
אפילו אם היה גוי גמור הולד היה ישראל.
[4] ואם לא ברח – אינו בן חורין? ואם לא יברח – וכי
אין סיבה לקנוס את מוכרו? האם זה צריך להיות תלוי ביוזמתו ויכלתו לברוח? ואם נמצא
כבד של גוי אותו עבד שנמכר לגוי, ויש שם ישראלית כשרה שנכבשה לעבד – האם אין הם
יכולים להנשא?
אולי דוקא כשברח: כל עוד העבד הוא עבד של גוי לא הטילו
עליו חכמים דיני ישראל על ידי זה שיגזרו שהוא משוחרר.